חור במציאות


המשפחה עמדה צמוד לגומת האדמה הטרייה. החברים יצרו מעגל סביבם, חומת מגן שתימנע התפרקות. ראם קרא את ההספד בשם החברים ולבסוף קרא מדף מקומט בקול שבור: "בחור עם פוטנציאל, אוהב, בן זוג למופת, חבר טוב, ישר כפלס, הלך אתמול לעולמו. אנו נזכור אותך לעד."


התרחקתי מהמקום שבו כולם עמדו, וחשבתי כמה נכון עבורי ה"נזכור אותך לעד" הזה. אין ספק שאזכור אותו לעד. מרגע שזה קרה לא הפסקתי לשאול את אלוהים – למה דווקא עכשיו? מה היה לו כל כך דחוף לקחת אליו את עמית, שיום קודם לווה ממני אלפיים שקל, אמר שזה רק לכמה ימים וביקש שזה יהיה הסוד שלנו?


"אשתי לא יודעת מזה," הזהיר. "ואל דאגה, אני אחזיר לך עם ריבית."


ואני, כמו מפגר, עניתי, "עזוב, אחי, לא צריך ריבית. אבל דיר באלק אם אתה לא מחזיר לי תוך כמה ימים!"


"בטח, בטח," חייך במבט מרוחק.


ולמחרת התאונה.


מת במקום.


הוא היה בחור טוב, עמית, אבל האלפיים שלי... מי יחזיר לי אותם? ממי בדיוק אני יכול לבקש את הכסף? אשתו לא יודעת מזה, ויש להם שלושה ילדים!


"אתה נראה מוטרד," אמר לי קול מוכר.


הרמתי את עיניי וכמעט התעלפתי – אתגר קרת, הסופר האהוב עליי, עמד לידי. כובע הסתיר את פניו, אבל זיהיתי אותו.


"אני מבין שאנחנו באותה הסירה," המשיך.


"אתגר קרת?" שאלתי מבולבל. "הכרת את עמית?"


"איך לא? הוא היה דמות בסיפור החדש שלי," אמר אתגר קרת.


"מה אתה אומר? ומה הוא עשה שם?"


"לווה כסף מפראיירים."


"איך אתה יודע שעמית לווה ממני?"


"אני כתבתי את זה. לצערי הוא לווה גם ממני, ואם לדייק גם משאר הדמויות בסיפור, לפעמים הרבה יותר מאלפיים שקל. אבל בניגוד אליך, לי היה ברור מההתחלה שלא יוכל להחזיר את הכסף. הוא היה מהמר כפייתי. כשהתחלתי לכתוב אותו הוא היה בחור נחמד, אהב לעזור לכולם, אבל זה כל כך שעמם אותי. הייתי חייב לשנות לו את האופי. ואז הוא הידרדר להימורים. זאת הייתה הפעם הראשונה שכתבתי מהמר. בהתחלה זה ריגש אותי, אדרנלין וכאלה, אבל זו הייתה טעות. לרגע לא חשדתי שאהיה הראשון שייפגע. הוא הרס לי את כל הדמויות. אל תשאל איזה דברים הוא עשה!"


"מה אתה אומר?"


"אף פעם לא כעסתי על דמות כמו שכעסתי עליו. ואז הוא החליט לעבור במעבר חציה באור אדום. מטומטם. מי עובר באור אדום במעבר חציה?! לא יכולתי לפספס את ההזדמנות..."


"כן!" צעקתי פתאום. "והאלפיים שלי הלכו פייפן! זה סוף לא משהו עבורי!"


אתגר הביט עליי בחיוך ממזרי. השפלתי את עיניי. משב רוח עם ריח של אדמה טרייה ניער אותי מקיפאוני. כבר עמדתי לזוז כששמעתי אותו אומר, "למען האמת, באתי לכאן כדי לפגוש אותך."


"אותי?" הרמתי אליו מבט מופתע.


"חשבתי להציע לך להיכנס לסיפור שלי. יש לך פוטנציאל. מי יודע, אולי אפילו תתעשר. תאמין לי, כשדמות נכנסת לסיפור, אין גבול למה שיכול לקרות לה."


עצמתי עיניים לרגע ועשיתי מן ספירת מלאי בראש – החברה שלי בדיוק עזבה אותי, אני בחל"ת כבר שנה בגלל הקורונה, לא עושה יותר מדי... ואז עצרתי לרגע. קורונה...


נשמתי עמוק ופניתי אליו, "תגיד, גם בסיפור שלך הצליח להתפשט וירוס הקורונה הזה?"


"לא. אצלי בסיפור אין קורונה, וגם לא תהיה. הבטחה של אתגר!"


אם למישהו יש ניסיון ביצירת מציאות אחרת, הרי זה אתגר.


"אני בפנים," אמרתי ורגע לפני שהושטתי את ידי ללחיצה הוספתי, "אבל תזכור שאתה חייב לי אלפיים ודיר באלק אם אני לא יוצא מזה חי!"