בתחילת יוני התמלאתי צער עמוק כשפרחי שן הארי הפכו לפלומות כדורי כותנה. הרגשתי שהסתיו הגיע שלא בעיתו, בתחילת הקיץ, ולקחתי את זה אישית — כאילו כמוהו, גם שערי האפיר שלא בעיתו. הזרעים המרופדים כותנה מזכירים לי את הדורות הקודמים. של אמא, של סבתא ושל סבתא רבתא — אם כי לאף אחת מהן לא היה שיער לבן. אמא וסבתא רבתא מתו לפני שהספיקו להאפיר די הצורך, וסבתי האריכה את זוהר עלומיה בכך שצבעה את שערה.
כילדה וכנערה הופתעתי בכל קיץ למראה כדורי הכותנה שהציפו אותי בצער עמוק ובלתי ניתן להסבר. אי אפשר לזרז את הקיץ להסתיים מייד עם תחילתו. סטפן אומר שההתחלה אינה אלא סוף שטרם הבשיל. ומובן שזה ברור. אבל אני חושבת שלפעמים הסוף יכול להיות בוסר קצת יותר זמן.
אני זוכרת את השנה שבה הפסקתי לאפשר לתהפוכות להתגנב אליי כך מאחורי גבי, ולקראת סוף חודש מאי התחלתי להישמר מפני פרחי שן הארי. מוקדם יותר באביב מצאתי את השערה הלבנה הראשונה בראשי, תלשתי אותה ונשאתי אותה למרפסת השלווה בדירת הגג ששכרתי בלוֹיגֶוֶוגוּר, והנחתי לה לרחף מעבר למעקה המגודר והחלוד שלמטה, אל המשתנה הציבורית, שהייתה פעם החצר האחורית, ולנוח רופפת על שיח התְמָכָה או להיתלות על פרחי החומעה המבצבצים מתוך עליהם. באנחה כבדה איבדתי אל תוך הרוח את משאלותיי הנחשקות ביותר על פאר, כבוד, יופי ואהבה.
בדיוק אז פגשתי גבר, הוגני קראו לו, שסיים זה עתה את לימודי הרפואה. הוא לא יצא לי מהראש. ליבי היה כדור פורח שהרים את עקביי מהאדמה.
העננים התפזרו מפני השמש והנחתי את ידיי על הגג המכוסה ברזל כדי להרגיש את חום הברזל החלוד, בזמן שהשמש קפחה על צווארי ועל גבי. הזמיר התיישב על החלק הגבוה של הגג והתבוננו זה בעיניו של זה לרגע לפני שחזרתי פנימה, לקחתי תפוח מהקערה שעל שולחן המטבח ושכבתי על המיטה הלא־מוצעת עם התפוח ביד אחת והטלפון ביד האחרת. סבא התקשר בזמן שהייתי בחוץ, במרפסת.
לכל הרוחות, ההודעה במשיבון שלך דוחה, שמעתי את קולו בתא הקולי לפני שניתק.
הקלדתי במחשב הודעה שהוקלטה ישירות במענה הקולי. הייתי צריכה לבחור היטב את המילים, כי המחשב קרא איסלנדית לפי כללי ההגייה באנגלית. קול עמוק, גברי ומתכתי אמר: הגעתם לתא קולי של גוּתרידוּר. אמנוי אינו זמין כת. נא השירו הודעה אחרי צפצוף.
ההודעה מסבא תפסה אותי לא מוכנה. הוא לא התלונן בדרך כלל. חשבתי שזה יצחיק ויבדר אותו — שאפשרתי לטכנולוגיה לשרת אותי בצורה כזאת.
הערצתי את סבא שלי. עדות למורת רוח מצידו הייתה קצת כמו סוף העולם. כשהייתי ילדה הוא עודד אותי לרכוב על אופניי, להעז לדבר בלי לחשוב מי עלול להיפגע ממני. הוא הבין שאני צריכה דחיפות עידוד כדי שלא אהפוך לעקרת בית או לטיפוס יבשושי וקטנוני. הוא התייחס לתפקידו ברצינות. הוא ביקש שישלחו אותי אליו כל סוף שבוע שני כדי להוריד מעליי את העול. הוא דיבר עם אמא שלי בחומרה כשחשב שהיא מסתמכת עליי יותר מדי. תסמכי עליי, שמעתי אותו פעם אומר לה: אני אבא שלך. אני אעזור לך. וכך הוא עשה — בתקופות עמוסות. פעם אחת הוא עבר לגור אצלנו למשך שבועיים אחרי שאמא עברה ניתוח כריתת צוואר הרחם. הוא דאג לאחי אורני והכין לי לבית הספר אוכל שתמיד הכנתי בעצמי. אבל בדרך כלל הוא נעדר למשך שבועות וחודשים רבים. הוא היה חופשי.
התקשרתי אליו בחזרה אבל הקו היה תפוס.
אל מי צלצלת, סבא, מלמלתי לעצמי. אתה מדבר עם אלוהים?
סבא האמין בניסים ולא התבייש לספר על הפעם הראשונה שבה השיג משהו בעזרת תפילה מעומק הלב. זה קרה כשהיה ילד ושט בסירה עם אחיו כדי לדוג. הם יצאו אל ים רגוע ונעים, אף כי היה מעונן. אבל השמים התמזגו עם האדמה והעננים הקיפו אותם, וכבר לא היה להם מושג באיזה כיוון נמצא החוף. סבא התחנן בליבו לאלוהים שיציל אותם, ובן רגע הערפל נבקע והם הצליחו לראות את החוף. סבא השתמש במילה מנהרה או בור. לרגע נוצרה מנהרה באפלה — וזה הספיק. הם חתרו בכל הכוח ולבסוף הגיעו עם הסירה אל החוף, שם עמדה אִמם. חשבתי שסביר יותר להניח שהיא פערה בור בערפל מתוך ייאוש, מאשר שסבא עצמו יצר זאת תוך כדי כריעת ברך ברטיבות וברפש של הדגים בסירה, אבל מה אני מבינה?
סבא שלי סיפר לי את זה לעיתים קרובות כל כך, שבכל פעם ששמעתי את קולו, ראיתי מולי את דמותה של סבתא רבתא שלי עומדת רטובה מדמעות על החוף. תמונה זו שלה נשזרה בדמותו של סבא. לכן, לא היה זה רק סבא שביטא סלידה מהתא הקולי, אלא גם סבתא רבתא שלי.
הייתה בי תחושה של בושה ושל נזיפה, אבל לא של אשמה. העובדה שיש לי זמן לשחק במשיבון שלי בשעה שסבתא רבתא שלי עמדה בוכייה על החוף היא לא בהכרח אשמתי.
צלצלתי לאמא.
"סבא התקשר," אמרתי וכרכתי קווצת שיער סביב אצבעי. כופפתי את גבי. חשבתי על הוגני. "הוא בטח רצה לשאול מה תרצי ליום ההולדת. לא הספקתי לענות ואז הוא התקשר כנראה לאורני. בכל אופן, תפוס אצלו עכשיו."
"בסדר," ענתה אמא בעניין מועט.
"איזו מתנה את רוצה ליום ההולדת?" שאלתי והבטתי בנורה המכוסה אהיל רקום שאמא נתנה לי כשעזבתי את הבית. הבד הצהיב מיושן ומעשורים של עישון קנביס.
"משהו מהסבונים שאת מוכרת, למשל," היא ענתה, ובקושי ידעתי למה, אבל התשובה שלה עוררה בי אי־נוחות. עבדתי בקידום מכירות של חברה שייצרה ומכרה סבונים ידידותיים לעור ולסביבה עשויים מצמחים איסלנדיים. קודם לכן עבדתי במאפייה. עברו שלוש שנים מאז סיימתי את בית הספר למשחק בלונדון.
"או משהו לחתול מחנות החיות," הוסיפה. "אימצתי חתולה ואני צריכה לקנות לה קולר, קערות אוכל ומיטה. הייתי שמחה למתקן שהוא כמו מערה קטנה ורכה, את יודעת, כזאת שאפשר לזחול לתוכה."
"איך היא יוצאת ונכנסת אלייך הביתה?" שאלתי.
"היא לא יוצאת," ענתה אמא. "יש לי בשבילה ארגז חול. היא נהנית להיות בתוך הבית ולהתרגל לאנשים. היא הייתה בחוץ כל חייה. היא מהחתולים האלה שניצלו ממושבה של חתולי פרא בהפנרפיורד'ור."
"מה?" ביקשתי הסבר.
"היו שם מאה חתולים, אבל היו צריכים להרדים חצי מהם," היא המשיכה. "כאלה שאולי איבדו איבר או עין, או סבלו ממחלות חשוכות מרפא בגלל תת־תזונה. קלאופטרה מתחבאת מתחת לארונות המטבח, אבל לפעמים אני יכולה לתפוס אותה וללטף אותה קצת. היא מתקשחת כשהיא על הברכיים שלי, ואז אני מרגישה כמה היא שרירית ומגוידת. זה שונה לגמרי מלהחזיק חתול רגיל."
גלגלתי עיניים כמו נערה מתבגרת: "אמא, חתולים שלא הכירו בני אדם מאז שהיו גורים יהיו תמיד חתולי פרא. באותה מידה יכולת לגדל שועל בבית. למה לא לקחת חתול רגיל?"
"לא רציתי חתול רגיל," השיבה.
אבל אנחנו הכרנו זו את זו. לא היה טעם להעמיד פנים. שמעתי בקולה שהיא מתחרטת שלא לקחה חיה שאפשר להתכרבל איתה וללטף אותה. היא הייתה בודדה.
"אמא," אמרתי. "פגשתי גבר."
בטלפון השתררה דממה שלא ידעתי מה לחשוב עליה עד שהשיבה לי: "גם אני."
"באמת? איך קוראים לו?" שאלתי.
"איזמרסן," ענתה.
"הוא מסוריה?"
"מצפון אפריקה," השיבה. "משבט שנקרא אמאזיג, שפירושו בני חורין. הם שילוב של דם ערבי ואיטלקי."
"נחמד," אמרתי והתכוונתי לכך. "איך כותבים את השם של השבט?"
"א־מ־א־ז־י־ג' ", אייתה. "הוא היה מורה בקזבלנקה, אבל היה דעתן מדי. איימו על חייו וניסו לרצוח אותו. הוא היה מוכרח לברוח, ועכשיו הוא מחכה לקבל אשרת שהייה."
היא לגמה ממשהו ובלעה.
בהיתי בארון הבגדים הפתוח שלי, שהיה בלתי אפשרי לסגור אותו. תכולתו נשפכה על הרצפה. מחצית מהבגדים קניתי בחנויות רשת זולות, והם נתפרו על ידי ילדים עבדים. שאר הבגדים היו פריטים שאמא שלי נתנה לי כי נמאס לה מהם, או שחשבה שיתאימו לי יותר.
"זה קשר רציני?" שאלתי.
"תראי, קשה לנו להיפגש כי הוא גר במקלט לפליטים ולאחיך עדיין יש מפתח והוא כמעט תמיד כאן. את יודעת, יש הרבה שיכרות ורעש אצל השותפים שלו."
"כן," אמרתי.
"כך שהיינו יחד... רק פעם אחת," המשיכה. "אבל אני מאמינה שזה רציני הפעם."
"אז אפשר לומר... שאימצת לך חתול בר וחבר הומלס," אמרתי, ובה־בעת נמלאתי חשד. "בן כמה הוא?"
אמא היססה לרגע לפני שענתה: "הוא נולד ב-72'."
שנת 1972. באותה שנה כמו הוגני. למעשה, הוא היה מבוגר ממני בשבע שנים. נכון שאמא נראתה צעירה מגילה וכל זה, אבל זה עדיין נראה חשוד בעיניי. הם נפגשו בטינדר. אולי הוא באמת היה מאוהב. אבל אם הוא יצליח לבסס קשר זוגי באיסלנד, ועל אחת כמה וכמה אם יתארס, יופעל על הרשויות לחץ רב יותר לתת לו אשרת שהייה.
לא האשמתי את איזמרסן, ממש לא. במקומו הייתי עושה אותו דבר. וגם לא דאגתי לאמא שלי. היא לא הייתה מאלו שהשתוקקו לבית פרוורי קטן או לסט מקלות גולף במכונית החשמלית שלה. היא לא חיפשה ביטחון אלא הרפתקה. ותקווה. לאהבה גדולה או לזכייה גדולה בלוטו. אבל הרגשתי לא בנוח עם העובדה שהחבר שלה נולד באותה שנה כמו החבר שלי. חזיתי רגעים מביכים במפגשים המשפחתיים. ומה יהיה אם אמצא חן בעיני איזמרסן, גרסה צעירה ויפה יותר של אמא שלי? מה יהיה אם הוא ימצא חן בעיניי? היה לי כישרון מיוחד להתאהב בכל אדם שפגשתי.
האמת היא שלא ממש הייתי גרסה צעירה יותר של אמי. לא הייתי לוקחת סיכון ומתאהבת בגבר צעיר ממני בארבע־עשרה שנים. הייתי יהירה מדי, חסרת ביטחון עצמי וזהירה. ומה הייתה אמא? גאה? אדישה לדעת הזולת? בהכחשה?
הנחתי את הטלפון שלי על שידת הלילה, לקחתי את המחשב אל ברכיי וחיפשתי תמונות של שבט אמאזיג. על המסך הופיעו תמונות של נשים שנראו פחות או יותר כמו אנג'לינה ג'ולי, לבושות שמלות רקומות וחבושות טורבנים שמטבעות כסף התנודדו מהם. ראיתי גם גברים חזקים למראה ויפי תואר רוכבים במדבר כשהם עטויים גלימות תכולות וראשיהם וצוואריהם עטופים בצעיפים כחולים כהים.
"לא, לעזאזל." פלטתי.
בראשי עלה זיכרון כואב ומוזר שלא היה קשור כלל לאנשי האמאזיג או לבגדיהם שנראו כאילו יצאו מסיפור אגדה. הייתי בת שבע ובקיץ היה מותר לי להישאר בחוץ עד השעה עשר בלילה. זה היה ערב חמים באוגוסט ושיחקתי עם עוד הרבה ילדים באחת־שתיים־שלוש־דג־מלוח. אבל כשהמשחק נגמר, ילדה אחת אמרה שהיא פוחדת מהחושך וביקשה ממני ללוות אותה הביתה. הלכתי איתה, וכשפתחה את דלת ביתה, קידם את פנינו הכלב שלה, רועה גרמני ענק ממדים. בזיכרון שלי, נחיריו היו בגובה העיניים שלנו, אבל יכול להיות שדמיינתי את זה. בכל מקרה, הייתי המומה. הרגשתי כאילו אני פוגשת מיתוס.
ההורים של הילדה נהנו מההיקסמות הגלויה שלי ואפשרו לי לרכוב על גבו. הכלב פסע איתי בחדר בצייתנות ואז נשכב על השטיח בהדפס לילך ונאנח. נשכבתי לידו וליטפתי אותו בראשו ובמלתעותיו הגדולות. לא הבנתי איך חיה כבדה כל כך מרשה לי להתנהג אליה כאילו היא חיית מחמד.
הוא פיהק והזמן נעלם. הכלב אכל משהו במשך שעתיים. עד היום אני רואה את זה כפלא מתחום הפיזיקה. הילדה הלכה למיטתה עם אמה, אבל האב ישב בנימוס לידי — האורחת הלא־קרואה. כשהרמתי את מבטי אליו וראיתי את התדהמה שעל פניו, זינקתי על רגליי ואמרתי לו שאני צריכה ללכת הביתה.
"כן, נכון?" ענה. "כבר אחרי חצות."
כששמעתי את המילים האלה אחזה בי חרדה ומיהרתי לנעול את נעלי הספורט שלי ולרוץ הביתה. לא האטתי עד שראיתי ניידת משטרה עם אורות מהבהבים חונה מחוץ לביתנו. ואז נכנסתי דרך הדלת האחורית ונתקלתי היישר בבקבוק של סבתא. סבתא הגיעה במונית כדי להשגיח על אחי אורני בזמן שאמא נסעה לחפש אותי בניידת משטרה אחרת. בדרך כלל, סבתא שלי שמחה לראות אותי, הקלה את האווירה. בדרך כלל היא נתנה לי מסטיק מנטה או שוקולד במילוי מרציפן. אבל עכשיו היא הביטה בי בחומרה ואמרה שעדיף שאהיה במיטה כשאמא שלי תבוא הביתה. מעולם לא חוויתי תחושה כזאת. החרדה הפכה לבהלה. מעולם לא פחדתי כך. פחדתי יותר מאשר כשאיש זר טלטל אותי כשחשב שאני גונבת לו מהחנות, אבל בסך הכול הוצאתי את גומיית השיער מהקוקו שלי והכנסתי אותה לכיס.
מהופנטת, יצאתי החוצה בעקבות סבתא אל החנייה, ראיתי את דלת מכונית המשטרה נפתחת ואור נדלק בפנים, שמעתי שיחה קצרה בין סבתא לשוטר ואז רחש במכשיר קשר. סבתא והשוטר הביטו בי. מיהרתי חזרה לחדר וסגרתי את הדלת, רועדת. פשטתי את בגדיי ולבשתי את כותונת הלילה עם ציורי העכברים ונכנסתי מתחת לשמיכה. עד שאמא שלי נכנסה לחדר. היא הדליקה את האור אבל לא זזתי. היא הציבה כיסא ליד המיטה והתיישבה, חיכתה שאפקח את עיניי או אגיד משהו, אבל שכבתי בלי לזוז, אף שהרגשתי שעפעפיי רוטטים.
כעבור כמה רגעים אמא פלטה אנחה שקטה, קמה, כיבתה את האור, יצאה מהחדר וסגרה את הדלת אחריה. התהפכתי מכורבלת בתוך עצמי וייבבתי. הרגשתי יובש בגרון. הרגשתי שאני נחנקת אבל הייתי מפוחדת מכדי לבכות.
חמישה ימים לאחר השיחה על קלאופטרה ואיזמרסן הגיע יום ההולדת של אמא. רציתי לעשות לכבודה משהו. משהו שהיא תעריך מאוד.
אחרי שהתקלחתי שעה ארוכה ומשחתי את ציפורניי בלק ירוק־ים, לבשתי שמלה כחולה ארוכה וז'קט עור ונעלתי מגפיים מעור כבש. לקחתי מהמקרר שמנת מתוקה שתאריך התפוגה שלה היה אותו יום וקיפצתי מטה במדרגות המרוצפות אריחים מעוינים בצבעי אדום ולבן. האריחים הגיעו לגובה אמצע הקירות, אבל מעליהם חלש צבע פלסטי מתפורר וישן. האריחים כנראה היו פעם לבנים, אבל החלו להאפיר ולהצהיב, כך שהיה אפשר ללמוד מהם על תולדות הבית. תחת רגליי, המרצפות היו סדוקות או שבורות. הגבשושיות דיברו אליי מבעד לקרני השמש הדקות. אהבתי את זה. הרגשתי מחוברת לתקופה. הרגשתי חלק ממשהו. בהמשך הדרך לתחנת האוטובוס חלמור נכנסתי למאפייה וקניתי עוגת שוקולד צרפתית.
כשנסעתי באוטובוס, הבנתי שלא הודעתי מראש ושאולי אגיע לדירה ריקה, אבל כבר היה מאוחר מדי להתקשר עכשיו. אם היא לא תהיה שם, אקח את העוגה הביתה ואוכל אותה עם הוגני בערב, כשיגיע בסוף המשמרת. המחשבה על ידיו החמימות ועל פניו הרציניות והעייפות הציפה את גווי בריגוש.
אמא הייתה בבית ושמחה מאוד לראות אותי. היא הייתה מאופרת בכבדות עם פסים שחורים מסביב לעיניים ולחיים אדומות. היא לבשה ג'ינס צמודים וחולצה ורודה. קצת מוגזם, אבל לא יותר מדי. זה היה מעניין. אם הייתי רואה מיהי ככה ברחוב, הייתי שואלת את עצמי לאן היא הולכת. היא הושיטה לי קערה ומקצף, הוציאה את העוגה מהאריזה והניחה אותה על צלחת ורודה.
"אורני כאן?" שאלתי וניסיתי לא ללכלך את עצמי בקצפת תוך כדי ההקצפה.
"הוא נסע לברייד'הולט עם החבר שלו כדי לאסוף מַגבּר," ענתה אמא. "הערב הוא יבשל. את מוזמנת, אבל הזהרתי אותו שאת בטח עסוקה."
"נכון," עניתי. "יש לי דייט. הוא יבשל כאן או אצלו בבית?"
"כאן," ענתה אמא והכניסה קפה טחון לתא במכונת האספרסו. היא הוציאה קרקרים מלוחים וסלט שרימפס והתיישבה לצידי ליד השולחן. המטבח שלה נראה כמו חנות עם פריטים מהודו, דרום אמריקה ומזרח אסיה. חלק מהפריטים נקנו במסעותיה כשהייתה צעירה, ואחרים בקולפורטיד' ובכמה שוקי פשפשים.
"ואיזמרסן?" שאלתי. "הוא הוזמן?"
"לאאא," קראה אמא. "אני לא איפגש איתו שוב."
הנהנתי במתח והרגשתי נקיפות מצפון על שלא רציתי שהקשר ביניהם יאריך ימים. גם התאכזבתי על שלא זכיתי לראות את פרש המדבר עם שם שמשמעותו — לפי האינטרנט — חזק או עוצמתי. "מה קרה?"
"הוא לחץ עליי יותר מדי, כל הזמן שלח לי הודעות, ואם לא עניתי מייד, הוא רצה לדעת אם קרה משהו ולמה אני לא עונה לו. אז כתבתי לו שאני רוצה להאט את הקצב, ושאנחנו ממילא לא יכולים להיפגש כי אין לנו מקום בשביל זה."
"נכון," אמרתי. "בדיוק."
"ואז הוא הזמין אותי לנסוע איתו," אמרה אמא וקמט עמוק נחרש בין עיניה מרוב כעס. "לפיקניק! הוא עמד לבוא לאסוף אותי במשאית הובלות של חבר שלו. שאלתי אותו מה הוא מתכנן, והוא ענה שפשוט נזרום ונראה מה יקרה. הייתי בהלם! כתבתי לו מכתב ארוך ואמרתי לו שלא ייצור איתי שוב קשר. לא ריחמתי עליו. אמרתי שהוא בטח חושב שכל הנשים המערביות זונות, אבל זה לא יותר מעלבון דוחה."
חייכתי קצת. אמא הייתה הנפש החופשייה הכי חסודה שהכרתי, שמעתי או קראתי עליה. "אני יכולה לדמיין אותך מקללת בשקט בתוך ארון המטבח," אמרתי.
היא צחקה מעומק הלב, לקחה פנס מהמסדרון וירדה על ארבע על רצפת המטבח. שכבתי לידה והבטתי לתוך הארון. קלאופטרה הפנתה אליי את צידה השחור־לבן וסימרה את שערותיה, כשכשה בזנבה והפנתה אליי את עיניה הזוהרות.
הקשר עם הוגני לא האריך ימים. הוא נסע לשוודיה להתמחות ברפואת אף־אוזן־גרון. הוא רצה שאבוא איתו אבל היססתי. התכתבנו, אבל הכתיבה פחתה בהדרגה עד שפגשתי את סטפן והפסקתי לענות למכתביו של הוגני לחלוטין.
סטפן מלמד פילוסופיה באוניברסיטת איסלנד. אנחנו גרים יחד ומאורסים כבר שש שנים. אני רוצה שנתחתן בעירייה ואז נצא לאכול יחד — כדי לשים קץ לאירוסים הארוכים עד מבוכה — אבל הוא אומר שאין לנו זמן לתכנן וכסף לבזבז על מסיבה בלתי נשכחת.
אבל אנחנו בדיוק כמו כולם. אף פעם אין לנו זמן לכלום ואין לנו כסף לבזבז.
הוא רוצה ילדים. לפחות שניים, הוא אומר. אני לא רוצה אבל אני מתנהגת כאילו ארצה — בהמשך — כי אני לא רוצה לאבד את סטפן.
רוב הזמן אני מרגישה שאני חיה שקר פתטי ובלתי נסלח, אבל לפעמים אני משכנעת את עצמי שאני פשוט לא מוכנה. במקרה הטוב, סטפן צוחק עליי שאני עקרה, אבל אמא שלו מתמחה בחינוך ולה אין סבלנות כשלו. סטפן הוא הבן היחיד של הוריו. אנחנו גרים באותו רחוב כמוהם, במערב העיר. אבא שלו נתן לנו מקדמה לקניית דירה כי הוא הרגיש שבלתי אפשרי שנמשיך לנדוד ממקום למקום. הוא רופא שיניים ומטפל בנו בחינם. הוא גם הציע לעשות לי הלבנה והסכמתי אחרי כמה ימי מחשבה. לפעמים מוזר לי שחמי תוקע לי אצבעות בפה. אבל הוא צדק לגבי השיניים. שיניים לבנות מאירות לאנשים בעיניים ומשפרות את התדמית שלך.
לפני כמה ימים הוזמנו לארוחת ערב שחבר ותיק של סטפן — עוד מספסל הלימודים — ערך לקבוצת חברים, רעיותיהם ובנות־זוגם. לא משנה כמה ניסיתי, לא הצלחתי להשתלב בשיחותיהן של הנשים. הן לא שיתפו אותי אך גם לא היו מגעילות אליי. היה נדמה שהן חושבות שאני לא מעניינת במיוחד, אבל עשו כמיטב יכולתן להיות מנומסות ולהפגין כלפיי לבביות מינימלית. זה פגע בי כי הן נראו לי שובות לב ומלהיבות. אחת מהן ניגנה בבסון בתזמורת הסימפונית של איסלנד. אחרת סיימה לא מזמן לימודי רפואה כמנתחת. השלישית עבדה בתור פקידת קבלה במרפאה והכינה עבודות קדרות במוסך שבביתה. שאלתי אותה אם אוכל לקנות יצירות שלה וקיוויתי שהיא תזמין אותי אליה הביתה. היא חייכה חיוך רפה ואמרה שהיא מעמידה את היצירות שלה למכירה פעם בחודש ביום ראשון בקולפורטיד'. היא לא ציינה באיזה יום ראשון ואם היא תהיה שם באופן אישי למכור את היצירות.
כשסטפן ואני חזרנו הביתה ברגל, שאלתי אותו למה לא מצאתי חן בעיניהן.
הוא הביט בי בפליאה. "את מוצאת חן בעיניהם," ענה.
"אני מדברת על הנשים," אמרתי.
סטפן נאנח. "תראי... הן עברו הרבה דברים יחד," והמשיך, "הן שמנו ורזו יחד, ואחת מהן עברה דיכאון אחרי לידה. אחרת איבדה עובר בחודש השישי. היא נאלצה לעבור לידה שקטה... את מבינה? הגברים שלהן בגדו בהן. את, לעומת זאת, יש לך מסכה חברתית שמעידה שאת זו ששוברת לבבות אבל לא ההפך. על פניו את חסינה. זה לא שלא מצאת חן בעיניהן, אבל הן לא סומכות עלייך."
הרגשתי שגרוני נחנק מרוב השפלה. חשבתי שגרוע יותר כשלא סומכים עליך מאשר שלא מחבבים אותך. "אני מתנשאת?" שאלתי. "גאוותנית?"
סטפן התקדם לפניי על המדרכה הריקה, נעצר והסתובב אליי: "ממש לא," ענה. "בעיניי יפה מאוד הצורה שבה את מתנהלת בעולם, כמו שאת. אבל זה רק משום שאני רואה מה יש בך עמוק בפנים."
לא רק אצלי סטפן ראה מה יש עמוק בפנים. הוא בקושי התייחס לפני השטח של משהו. הוא ראה רק מה שנמצא מתחת. הוא ידע להסביר הכול לכולם. לעיתים קרובות הייתי עדה לכך, כשחבריו התווכחו על משהו והעניין יושב אחרי שסטפן התערב. היה להם אמון מלא בו. התכונה הזאת באישיותו הרשימה אותי יותר מכל דבר אחר.
הלכתי מהר יותר. הוא הדביק את צעדיי.
"מה אני צריכה לעשות?" שאלתי.
"אין לך מה לעשות," ענה.
"אני צריכה להיות חשופה יותר בפעם הבאה שאפגוש אותן?"
"איך תעשי דבר כזה?"
את זה לא ידעתי.
זיכרון הרועה הגרמני, ניידות המשטרה ואנחת הייאוש של אמי תמיד היו כמו יתד תקוע בבשרי. התלוו אליו בושה ותחושת דחייה. מוזר, בהתחשב בעובדה שהדבר היחיד שטעיתי בו היה התנהגות חסרת רסן, כמו ללכת אחרי ליבי ולשים זין על הכללים. אבל כל זה היה ועודנו בדיוק התכונה המובהקת של המשפחה שלי.
אבל רק כשפגשתי את סטפן הבנתי שלא קיבלתי חינוך בורגני. מעולם לא חשבתי על זה והיה לי רק מושג קלוש מה זה אומר. זמן קצר לאחר שהתחלנו לצאת, התחלתי להאשים אותו שהוא בורגני אליטיסט. זו הייתה בדיחה ברוח טובה והוא לא נעלב ממנה, אבל באחת פעמים הוא שאל אותי: אם אני בורגני מהאליטה, אז מאיפה את? מהרחוב? מה את? עממית?
"כן," עניתי באיפוק־מה. "נעים מאוד להיפגש, ברררד ירררד בדרוםםםם ספרדד הערב!"
לא הייתה לי שום בעיה להיות עממית. המשמעות הראשונה לעממי שמופיעה במילון היא מקובל, אהוד, פופולרי. המשמעות השנייה היא גס והמוני, משהו שאי אפשר לתאר בו את המשפחה שלי. הם אנשים חרוצים, ישרים ומנומסים, אבל גם מבולגנים ולא צפויים.
כשהייתי נערה התחלתי להיות קצת סנובית. חלמתי ללבוש רק בגדים שעשויים מבדים איכותיים ושיהיה לי רק שם אחד, כי הרגשתי שזה קצת "עממי" להיות עם שני שמות. התנחמתי קצת בעובדה ששמי הראשון הוא שם איסלנדי מיושן ופשוט. השם גוד'ריד'ור כלל לא מזכיר את אנשי הקרח. אבל פחות או יותר התפייסתי עם מוצאי. וכשסטפן קרא לי "עממית", חשתי גאווה כאילו גדלתי בקרקס. הרגשתי כמו בתו של מהלך על חבל.
כשהיה בן עשרים־וחמש סטפן נסע ללימודי תואר שני בארצות הברית אחרי שהתייעץ עם הוריו. הוא קיבל סיוע כספי וטס הביתה בחופשות. הוא חזר הביתה עם תואר מאוניברסיטת בראון. כשהייתי בת עשרים, שוטטתי ברחבי אמריקה קצת יותר משנה וחזרתי הביתה שמנה, וסבלתי מתזונה גרועה בגלל המבורגרים שאכלתי בתחנות דלק ומשקע בגולגולת בעקבות קפיצה מרכב נוסע, כדי לחמוק מנהג משאית שניסה למשש אותי. התפרנסתי בברים מלוכלכים ובליקוט פירות עד שלא היה לי זמן אפילו לחגוג את חג המולד. מובן שאמא שלי סבלה, אבל היא לא התלוננה. היא ראתה בזה עוד הקרבה מסך ההקרבות הנדרשות כשיש לך בת. שלוות נפש שהוקרבה על מזבח החירות. לאבא שלי לא היה מה לומר בנדון. מעולם לא פגשתי אותו ואני לא מצטערת על כך. די לי שאני יודעת שהרו אותי במסיבת פנויים־פנויות במועדון האיים ושאבא שלי היה מאורס למישהי אחרת ולכן לא היה אף פעם קשר בינינו. שמו הוא — או היה — ואלור. ואני ואלסדוטיר. לא הסתדרתי עם אבי החורג, אביו של אחי אורני, אבל למזלי הוא לא נשאר איתנו לאורך זמן.
היעדר שורשים הוא תסמין נוסף של עממיות לפי ההגדרה שיצרנו סטפן ואני. תסמין נוסף הוא מתנות אקראיות. במהלך התקופה הסנובית שלי התחלתי להכין מתנות תוצרת בית, אולי כדי לקטוע את ההרגל לתת מתנות חג מולד קרקסיות.
האליטה מתייחסת למתנות ברצינות וחשוב מי נותן למי ומה. המתנות נבחרות מתוך שיקול דעת, והן אמורות להפתיע ולהיות מיוצרות בקפידה. אליטיסטים לא אוהבים כשמישהו שהם לא נתנו לו מתנה ליום ההולדת או לחג המולד נותן להם מתנה. על מתנות תמיד צריך להשיב כגמולן.
העממי נותן מתנות זולות ואקראיות: ממתקים, תכשיטים זולים, כלי בית ממכירות סוף עונה. התירוץ הוא שהם לא משתתפים בסגידה לאלוהי הממון. סבא נותן בעיקר מתנות פשוטות וצנועות, מלבד לעיתים רחוקות, כשעולה לו רעיון למתנה שתתאים בדיוק למישהו — ואז לא משנה כמה היא עולה. כשהייתי בת עשר, הוא נתן לי אטלס ששקל קילוגרמים רבים, אבל אורני ובני־הדודים שלנו קיבלו גרבי צמר.
לעממי לא חשוב מי נותן מה למי. מה שחשוב הוא האווירה. לקרוע את העטיפה, ליהנות מהתכולה. כשיום הולדת חשוב מגיע, המשפחה חוסכת למשהו יקר שאותו אדם צריך. טלפון, מייבש כביסה, מקרר, מחשב.
המשפחה של סטפן עורכת מסיבות משפחתיות בימים מסוימים בשנה ומכולם מצופה להשתתף. המשפחה שלי עורכת חגיגות לא קבועות ומי שיכול להגיע מגיע, אין להם חיכוכים עם אף אחד והם נהנים. זה גם כיף לאלה שיכולים לשאת המולה. יש גיטרה, שירה, המון צחוקים קולניים ומספרי סיפורים מבלבלים. אני לא סובלת התכנסויות כאלה וכמעט אף פעם לא מגיעה, אבל אני אוהבת שהן מתקיימות.
האליטיסטים מאמינים בהיגיינה. היגיינה היא אלוהים. ניקיון הוא הקורבן, התפילה ועבודת הקודש. סביבה נקייה היא הוכחה למצפון נקי ולכך שהאדם הוא איש ישר שראוי לכל טוב. אותי לימדו גישה פרקטית יותר. אנחנו רבים על זה, סטפן ואני. הוא רוצה להקפיד על "סטנדרטים" מסוימים, אבל אני פשוט מנקה כשיש לי זמן ואין לי משהו טוב יותר לעשות. הגענו להסכמה לגבי ביצוע מטלות הבית מדי שבת, אבל אם מזג האוויר נעים, אנחנו נכנסים לוויכוח, כי הוא רוצה קודם לנקות ואז לצאת, אבל אני מתעקשת על יציאה מייד לאחר ארוחת הבוקר ועל דחיית הניקיון ביום או בשבוע.
"למה אנחנו צריכים לבזבז את יום ראשון על שטיפה?" הוא פעם צעק בייאוש.
צחוקי היה לעגני ועליז. כאילו אמא שלי נכנסה בי כמו דיבוק. צחקתי כמו ילדי הצוענים מול מצלמות הטלוויזיה כשהמשטרה פינתה אותם מספינת "נוריינה" כאילו היו רוצחים סדרתיים. צחקתי כמו שסבא צחק כשעושה צרות מטורלל בטיסה הגיע לכותרות החדשות. "האיש הזה שמר עליי לפני עשרים שנה כשנשלחתי בטיסה לסקוטלנד לטיפול!" צחק סבא. צחקתי כמו כל בני המשפחה — כל העממיים המוגזמים, המקסימים והקולניים והלא־מנומסים — כשאמא שכבה בבית חולים אחרי ניתוח ברשתית וסבא אמר: "את נראית בדיוק כמו דודה סוֹלה רגע לפני שמתה."
מאז, סטפן לא רצה להכיר בעובדה שימי ראשון מיוחדים בעיניו יותר מימים אחרים, אבל עמוק בליבי רציתי שימשיך עם זה. שיהפוך אותנו ל"סבא וסבתא" עם סטייק בתנור וערוץ 1 ברדיו. גם אם אנחנו לא — ולעולם לא נהיה — אבא ואמא.
כהרגלם, שוב הופיעו פרחי שן הארי ויום ההולדת של אמא שלי הגיע. בכל פעם שהגיע יום ההולדת של אמא, שמתי לב לזמן. הפעם שמתי לב במיוחד איך מצבי הגשמי השתנה מאוד בפרק זמן קצר. עבדתי בסוכנות פרסום וקיבלתי משכורה סבירה, קניתי מכונית ובזבזתי שעות רבות באינטרנט ברכישת שמנים אתריים ופריטי לבוש מינימליסטיים עשויים מחומרים טבעיים.
יצאתי מהעבודה מוקדם ונסעתי לאמא הביתה. הפעם היא ציפתה לי והכינה ופלים כשדפקתי בדלת.
הושטתי לה בקבוק זכוכית קטן וחום שהייתה בו גם טפטפת למניית טיפות.
"מה זה?"
"עץ הינוקי," עניתי. "הוא משתלב היטב עם הלוונדר ושמן היסמין שנתתי לך לחג המולד. תזכרי לערבב אותו עם השמן הניטרלי או להוסיף כמה טיפות לאמבט. לעולם לא ישירות על העור."
אמא פתחה את הפקק ורחרחה את תכולת הבקבוק תוך כדי גניחות וקריאות. "הבנות בעבודה תמיד אומרות שאני מריחה נהדר. אגיד להן שהכול בזכותך."
שתינו קפה ואכלנו ופלים. אמא הייתה שקטה באופן חריג.
"קרה משהו?" שאלתי.
"ממש לא," היא ענתה. "בדיוק להפך. משום־מה, אני רגועה מאוד בפנים. אני יכולה לחשוב על אירועים שקרו מזמן בלי להתכווץ ולהתחיל לשיר או לקשקש."
הרכנתי את ראשי בדרך המסורתית להבעת אבל. סבא סיפר לי שאחרי שהם איבדו את אחותה של אמא בגלל דלקת קרום המוח, אמא נהייתה דברנית והתקשתה להקשיב ולהתרכז. עם זאת, לא ידעתי על אילו אירועים היא מדברת ולא ידעתי אם עליי לשאול או לא.
"בדיוק עכשיו חשבתי על אבא שלך," אמרה אמא.
הרגשתי שקור צורב מטפס בגווי. "מה לגביו?" שאלתי.
"כשראיתי אותו רציתי להשאיר חלק ממנו אצלי. כמעט לא היה אכפת לי אם הוא יהיה עם מישהי אחרת ואם לא תהיה לי הזדמנות ליותר מפעם אחת."
"הוא היה כזה חתיך?"
אמא הנידה את ראשה. "זה לא היה העניין. פשוט ידעתי שניצור יחד משהו מיוחד, אני והוא, וזה גם מה שקרה," אמרה והביטה בי בעיניים אוהבות שהביכו אותי.
"לא ידעתי שאנשים תרגלו הרבעה נחושה בפסטיבל הלאומי בוֶוסטמָנָיֶיר," מלמלתי.
"איפה עוד אפשר לישון עם זרים?" צחקה אמא.
"אני לא יודעת. אמא, אני חושבת שאני צריכה לעזוב את סטפן."
"את לא תעשי דבר כזה," היא סיננה.
פי נפער בתדהמה מוחלטת.
"זה קרה רק פעם אחת? מה זה משנה אם מישהו עושה טעות? הזין שלו ברשותו או שהוא ברשותך?"
"סטפן לא בגד בי," אמרתי.
"אה? חשבתי..." אמרה אמא.
"הוא באמת רוצה ילד, עדיף שניים. אני מרמה אותו ושוללת ממנו את מה שחשוב לו," הוספתי והרגשתי שגרוני מתייבש ונחנק. כאב עז אחז בראשי, אבל הדמעות לא זלגו.
אמא הזיזה הצידה את הצלחת עם הוואפל האכול חלקית ורכנה על השולחן בסבר פנים חמור. הרגשתי שאני בקושי מכירה אותה. היא לא התערבה בענייניי האישיים בדרך כלל.
"למה שתזרקי מעלייך דבר יפה שכזה מהחלק המערבי בעיר? מה זה משנה לך בכלל להביא ילד?"
"שניים," תיקנתי וספק צחקקתי ספק בכיתי.
"אחד־אחד, גוד'ריד'ור יקרה," אמרה אמא. "את לא צריכה לרצות שום דבר מראש. פשוט תלכי על זה ותסמכי על ההורמונים שלך. את צריכה ללמוד לשחות בים הפתוח. זה לא כזה סיפור. כולנו עושות את זה."
התעלמתי משיחת ההורמונים ועניתי: "אני לא זורקת מעליי שום דבר יפה. אני מרוויחה הרבה יותר מסטפן. הוא מרצה במשרה חלקית באוניברסיטת איסלנד. את יודעת כמה גרועה המשכורת שלו?"
"אני לא מדברת על זה," אמרה אמא בזעזוע. "יש לך הזדמנות ליהנות מכבוד בקהילה. את הבצל של המשפחה."
"אמא," אמרתי ושיחקתי במכל סוכר בדוגמה מנומרת צבועה ביד. "יש לי השכלה שאין בה תועלת עבורי ועבודה שהיא לגמרי מבוי סתום. אי אפשר להתקדם במקצוע שלי, אבל מתייבשים בו לאט־לאט ואז יורקים אותך כמו מסטיק לעוס."
אמא הנידה את הראש: "את לא מבינה בכלל מה אני אומרת.
"אני לא הבצל במשפחה," המשכתי בלהט. נראה היה שאמא מנסה להטיל עליי עול, לרתום אותי אף שניסיתי להתחמק. "אני פשוט קצת סנובית," הוספתי. "חשבתי שדווקא את מכולם תביני את זה. אבל מתברר שאת סנובית עוד יותר ממני."
בשלב זה ניסיתי לצחוק כנהוג אצל נשים כדי לרכך את המהלומה, אבל אמא לא חייכה. אז הורדתי את המסכה המנומסת והבטנו זו בזו בתקיפות. היא חשבה שלא הבנתי לְמה התכוונה וזה היה נכון חלקית. אבל הבנתי שהיא מדברת סרה על עצמה, עלינו. היא טעתה. המשפחה של סטפן לא מרשימה יותר מזו שלי. גם לא פחות מרשימה, פשוט שונה. יש להם מנהגים וערכים אחרים. זה הכול.
כמה שבועות לאחר השיחה אמא הלכה לרופא בגלל כאבים בחזה ובבטן, והתברר שיש לה סרטן בבלוטות הלימפה שהתפשט לכל עבר. היא מתה בסתיו, בת פחות משישים. סטפן וסבתא עזרו לי לארגן את ההלוויה, כי אחי אורני לא היה מסוגל לעשות כלום. אני לא יודעת אם קלטתי את זה נכון, אבל תמיד כשפגשתי אותו הרגשתי שהוא בהנגאובר. רציתי לשאול אותו לגבי זה, אבל אף פעם לא הייתה הזדמנות מתאימה. אולי לא היינו קרובים מספיק כדי לנהל שיחה כזאת. כן הטלתי עליו משימה אחת: לקחת את קלאופטרה לרופא ולהרדים אותה. היא נעשתה רגועה יותר בשנים האחרונות. היא צפתה בטלוויזיה עם אמא בערבים ורבצה על רגליה. אבל אם מישהו בא לבקר, היא נעלמה. חשבתי שטבעי עבורה ללוות את אמא שלי במותה ורציתי שאורני יטפל בזה, כי אני טיפלתי בכל השאר.
בהלוויה ישבתי בין סטפן לסבא והחזקתי את עצמי לא לרכון מעל סטפן כדי לתקן את קשר העניבה של אורני. חשדתי שהוא רוצה להשאיר קשר עקום. באותו רגע הבנתי כמה הוא השתנה. המילה יתום עלתה בראשי. בניגוד אליי, הוא היה צריך את אמא שלנו במובן המעשי. היא כיבסה לו ובישלה לו פעמים רבות בחודש. בין לבין הוא חי על מזון מהיר. כעסתי עליו על שאינו מסוגל לטפל בעצמו. ואז כעסתי על עצמי על שלא הצלחתי לאהוב את אחי אהבה ללא תנאי. בזמן שישבתי וערכתי את מחשבותיי, הרגשתי ידיים עבות עוטפות את ידיי. הרמתי את עיניי אל פניו של סבא וראיתי דמעה על הנחיר הרוטט ועוד דמעה על סנטרו. גברים בני דורו לא בכו. הוא הביט בי ולחש: "הייתי צריך לעזור לכם יותר."
"עזרת לנו המון," לחשתי.
הוא הניד את ראשו ודמעות הכתימו את הצווארון האפור שלו.
בקבלת הפנים שהתקיימה לאחר ההלוויה, הבטתי בסבא בפליאה כשצחק כמו סוס אחרי שאמר משהו באוזנו של אורני. כולנו ישבנו ליד אותו שולחן. אני, סטפן, סבא, סבתא ואורני. סבתא ישבה הרחק ככל האפשר מסבא. היא לא דיברה איתו שלושים שנה. הרגשתי שהיא ממש התעלתה על עצמה אם היא ישבה ליד שולחן עם גבר שאיתו סירבה לדבר. סבא הבחין בפליאה שבעיניי ואמר בחיוך: "המוות לא קיים, ילדים יקרים." חיוכו היה עקום ומוזר. קיוויתי שהוא מאמין בכך בעצמו, אבל זה לא ממש נראה ככה.
סבתא סיננה משהו בשקט. בקושי שמעתי אותה אף שישבתי ממש לידה. ובכל זאת, הקול שלה טלטל אותי. אפשר להשוות את התחושה לקריעת עור התוף. הקפה החמיץ בקיבתי אבל החיוורון שעלה בפניי הוסתר באיפור הניוּד־פיניש. לא ידעתי אם למהר לשירותים או לחכות שהבחילה תעבור.
בערב המחרת, סטפן ואני נסענו הביתה לאמא. לא הלכתי לעבודה. חיכיתי כל היום שסטפן יחזור הביתה. אבל כשהוא הגיע, הרגשתי שאיחנק אם לא נצא החוצה. נסענו כמה סיבובים מתחת לשמים בצבעי ורוד־אפרסק וסגול לפני שהגענו לספה בסלון שלה, שהייתה מלאה בשערות חתול. על הקיר מעל ראשינו, תלוי לראווה, הופיע לוכד חלומות מקושט בנוצות, כמו ציור של קיארוול או של סטורוול. ניסיתי להסביר לסטפן למה הרחש שהשמיעה סבתא הטריד אותי כל כך. "אולי זה הזכיר לי את אמא," אמרתי. "אמא נהגה לרחוש בדיוק ככה כשנעלבה. אבל אני בכל זאת לא בטוחה שזו הסיבה."
הרשיתי לעצמי להישמט על צד גופו של סטפן. הוא כרך את זרועו סביב כתפיי.
"סבתא חושבת שרגשנות יוצרת בלגן," המשכתי. "היא ניסתה להתנהג כאילו הכול כשורה. פשוט ככה היא. היא רק בולעת. ומרגישה כמו אישה," הוספתי וכבשתי צחקוק. לא ראיתי את פניו של סטפן אבל הוא ליטף את זרועי.
"הכאב נמלט כשהיא סיננה. הרגשתי את זה. זה היה..." הגרון שלי התכווץ ומייד השתתקתי. "אמא הייתה הילדה שלה," הצלחתי לומר לבסוף.
עצמתי עיניים והרגשתי כאילו אני רואה אותנו מבחוץ. גרסה רגשנית ומלודרמטית של סטפן ושלי. אהבה. מוות. רבייה. בלה בלה בלה. השתיקה הייתה התרופה היחידה לכך. שתקנו וחשבתי על אמא כשהייתה בחיים. היא נראתה צעירה יותר ויותר במחשבותיי — מתמרדת נגד הזמן.
סטפן רכן אליי לאיטו ונישק אותי על הראש. הוא הפסיק לדבר על ילדים מזמן. אולי החלום לילדים לא היה כל כך חשוב לו כמו שחשבתי. הלימודים וההוראה העסיקו את כל מחשבותיו. אולי הוא אהב אותי יותר מאשר את הרעיון של משפחה גרעינית. אולי הוא ריחם עליי בזמן שאמא שלי שכבה על ערש דווי. לא תהיתי לגבי זה. האמת היא שהתעלמתי מכל המחשבות על העתיד. העתיד פשוט יופיע. הכול יסתדר מעצמו איכשהו, כמו שאמא נהגה לומר. ניסיתי לאמץ בחיבה את חוסר הוודאות כמו כל בני משפחתי. סכנה היא אוויר לנשימה, ביטחון הוא אשליה מחניקה.
הוא נטל את ידי. "איך את מרגישה?" שאל. "על מה את חושבת? יש תמונות?"
"כן," אמרתי. "יש תמונות. למשל, מבוקר אחד בסוף מאי או בתחילת יוני, כשהייתי בת שבע־שמונה."
"איך היה אותו בוקר?" שאל סטפן.
"בוקר רגיל," עניתי. "או לפחות התחיל רגיל. אורני ישן בחוץ, בעגלה, ואני נשלחתי להתקלח. הייתי רגילה לדאוג לזה בעצמי. לערבב את המים, להשתמש בסבון ובשמפו, להתנגב ולהתלבש. אבל באותו בוקר אמא באה איתי, שמה בעדינות סבון בשערי, שטפה את הסבון, ניגבה אותי במגבת גדולה והעמידה אותי על מכסה האסלה כדי להלביש לי תחתונים. לפני שהיא הלבישה לי את חולצת הטריקו היא סימנה צלב על גופי באצבעה ואמרה: 'סבתא תמיד עשתה לי את זה כשהייתי קטנה.' לא ידעתי אם היא מדברת על סבתא שלה או על שלי, אבל זה לא היה משנה.
"היא נפרדה ממני בנשיקה כשהתלבשתי ונעלתי נעלי ספורט ורצתי החוצה אל הקיץ. בקושי נגעתי במדרכה. הייתי עצובה כל כך ממצבי הנפשי. הייתי בדרך לבקר את דודה שלי מצד אמא שגרה בשכונה הסמוכה. לעיתים קרובות הלכתי לשם עם אמא והייתי בטוחה שאדע את הדרך, אבל זו הייתה הפעם הראשונה שבה הורשיתי ללכת לשם לבד. אם אני מנסה להבין מה היה נהדר כל כך באותו בוקר, נדמה לי שזה השילוב המושלם בין דאגה לעצמאות, בין אינטימיות לחופש. זה הזיכרון הכי יפה שיש לי."
