פרק 1
מלחמת ששת הימים ב-1967 הסתיימה, ומשפחת לוי – מסעוד ושושנה וששת ילדיהם – עזבו את אלכסנדריה לאחר שסבלו מהצקות מצד כמה תושבים מצריים ומתוך תחושה של חוסר ברירה.
המשפחה מכרה את כל רכושה הרב ונסעה לאנגליה, שם העבירה כמה שבועות. משם, בעזרתה של הסוכנות היהודית, עלו בני המשפחה לישראל.
בישראל הופנתה המשפחה למרכז קליטה בירושלים. לאחר התאקלמות החליט האב, מסעוד, לקנות דירת קרקע גדולה בשכונת מוסררה בירושלים. הוא בחר לרכוש דירה במוסררה מפני שידע שכמה משפחות של יהודים ממצרים מתגוררות בשכונה, ושאף הקימו בה בית כנסת בנוסח יהדות מצרים. מעבר לכך שהיה אדם דתי ומסורתי, והיה חשוב לו להימצא בסביבה דתית כמותו, הוא גם קיווה שבני משפחתו ירגישו בנוח בסביבה מוכרת ככל האפשר.
כעבור חצי שנה החליט הבן הבכור למשפחת לוי, מישל, שכבר מלאו לו עשרים ושתיים, להתגייס לצבא, לשירות מקוצר של חצי שנה.
במהלך שירותו הצבאי הכיר מישל את ליעד, ילידת ירושלים ובת למשפחה ירושלמית ותיקה. היא הייתה בת עשרים וכבר עמדה להשתחרר מהצבא.
השניים התאהבו זה בזה כמעט מיד, ולאחר כחצי שנה החליטו להינשא.
בתקופה הראשונה לנישואיהם החליטו בני הזוג הטרי להתגורר בבית משפחת לוי, אולם בשנת 1970, כאשר נולד לזוג המאושר הבן הבכור, ירון, עברו שלושתם לגור סמוך להורים של ליעד, בשכונת רחביה. מישל וליעד רכשו את הבית בעזרתם הנדיבה של הוריהם.
כעבור שלוש שנים, בשנת 1973, לפני מלחמת יום כיפור, נולדה הבת רחל.
בשנת 1979 חתמו אנואר סאדאת, מנחם בגין וג'ימי קרטר על הסכם שלום בין ישראל למצרים. התרגשות גדולה ניכרה בבית משפחת לוי מאלכסנדריה, וכל בני המשפחה שמחו עד מאוד.
כל השבט נפגש אצל ההורים, מסעוד ושושנה, במוסררה, ושם חגגו את השלום החדש עד אור הבוקר.
שנים אחדות חלפו, ובשנת 1985 ביקשה ליעד ממישל לנסוע לאלכסנדריה לראות את השכונה ואת הבית שבו גדל. באותה שנה, בקיץ, כשהיה ירון בן חמש-עשרה, החליטו מישל וליעד שהבשילו התנאים ותכננו נסיעה לאלכסנדריה לשבוע ימים, כדי לראות את השכונה שבה גדל מישל וגם כדי לטייל קצת במצרים.
בעקבות ההחלטה התקשר מישל למוחמד, חבר ילדות מאלכסנדריה. ההתרגשות בטלפון הייתה רבה מאוד והשניים ניהלו שיחה ארוכה מאוד, שבה כל אחד סיפר לרעהו על אודותיו ועל מה שעבר מאז נפגשו בפעם האחרונה. מישל סיפר למוחמד על אשתו, על הילדים ועל המקום שבו הוא מתגורר, ואילו מוחמד סיפר למישל על אשתו ועל ילדיו, וכמו כן סיפר כי הוא למד באוניברסיטה, הסתדר טוב בעסקים וגר בשכונה יוקרתית באלכסנדריה.
בסוף השיחה בין השניים שאל מישל את מוחמד אם הוא ומשפחתו יוכלו להגיע אליו בחודשי הקיץ להתארח למשך שבוע ימים. מוחמד שמח מאוד והזמין את חברו מילדות ואת כל בני משפחתו להתארח אצלו בווילה, בפרבר יוקרתי באלכסנדריה.
הם סיכמו תאריך מדויק, 10 באוגוסט 1985, שבו יגיעו מישל, אשתו וילדיו לאלכסנדריה. זו הייתה תקופה של חופש גדול, הן במצרים והן בישראל, ולכן שמחו מישל ומוחמד שילדיהם יוכלו להכיר זה את זה ולבלות זמן זה עם זה ללא לימודים.
באותו ערב הודיע מישל באופן חגיגי לליעד ולשני ילדיו ירון ורחל כי בקרוב מאוד יבקרו במצרים, בעיר שבה גדל בטרם עלה לארץ.
למוחרת ניגש מישל לאגד ירושלים והזמין כרטיסי נסיעה באוטובוס לקהיר שבמצרים, שעובר דרך אלכסנדריה. ואכן, כבר ב-3 באוגוסט, שבוי לפני מועד הנסיעה, החלה המשפחה בהכנות.
ליעד דאגה להכין את הבגדים לכל בני המשפחה ודחסה אותם לתוך מזוודות עם כל הציוד הנדרש למשך שבוע ימים.
מישל לקח את הילדים לעיר העתיקה בירושלים, כדי לקנות מתנות יפות לבני המשפחה של חברו מוחמד, שבביתו ישהו בביקורם באלכסנדריה.
יום לפני הנסיעה המיוחלת, ב-9 באוגוסט 1985, הייתה המשפחה ערה עד אחת לפנות בוקר כדי לעשות את כל ההכנות האחרונות לקראת הנסיעה לאלכסנדריה.
למוחרת, בשעה מוקדמת בבוקר, התקשר מישל לתחנת המוניות והזמין מונית עבור כל בני משפחתו לתחנה המרכזית בירושלים.
בשעה שמונה בבוקר יצא האוטובוס, ובו משפחת לוי, לדרכו הארוכה לכיוון אלכסנדריה שבמצרים.
באוטובוס פגשה ליעד במקרה את חברתה סימה, שלמדה איתה בתיכון ושלא ראתה כבר כמה שנים. כל הדרך ישבו שתי הנשים זו ליד זו וסיפרו חוויות זו לזו במשך כל הנסיעה.
לאורך הנסיעה עצר האוטובוס בשתי חניות ביניים, למנוחה ולהתרעננות, ובשעה שש בערב הגיע לאלכסנדריה. משפחת לוי ירדה בהתרגשות מהאוטובוס בתחנה המרכזית בעיר.
אחרי הנסיעה הארוכה היו בני המשפחה רעבים מאוד, ומישל הוביל אותם למסעדה באזור התחנה המרכזית והזמין למשפחתו ארוחה מצרית אופיינית: פול, חומוס ופלפל מצרי.
בזמן שכולם אכלו, ניגש מישל לטלפון הציבורי הסמוך למסעדה, כדי להתקשר לחברו מוחמד ולהודיע לו כי כבר הגיעו וכי הם נמצאים בתחנת האוטובוס המרכזית באלכסנדריה.
מוחמד שאל את מישל היכן בדיוק הם נמצאים, ומישל ענה: "במסעדת סאליים המפורסמת."
"ייקח לי כחצי שעה להגיע אליכם, אני יוצא לדרך," הודיע מוחמד.
בינתיים סיימו בני משפחת לוי את הארוחה המצרית האותנטית והשביעו את רעבונם. ממש בסיום הארוחה הופיע בפתח המסעדה מוחמד.
מישל, שזיהה אותו מיד, קם ורץ לכיוון מוחמד וחיבק ונישק אותו, על פי המסורת הערבית והאופן שבו נהוג לקבל אורחים. מרוב התרגשות זלגו דמעות מעיניהם של שני החברים הוותיקים.
מישל הכיר את אשתו ואת שני ילדיו למוחמד, והזמין אותו לשבת עימם. הוא הציע שישתו יחד קפה בטרם יֵצאו לדרך, לביתו של מוחמד, ומוחמד נעתר בשמחה להצעה.
מישל התנצל בפני משפחתו מראש, ושקע בשיחה ובהעלאת זיכרונות עם חבר ילדותו, על נושאים שבוודאי לא הכירו או ידעו.
כמובן, מישל מעולם לא שכח את השפה המצרית, והוא ומוחמד ניהלו שיחה קולחת ושוטפת על חייהם, על בני משפחותיהם ועל עבודתם.
בין השאר, שאל מישל על הבית שבו גדל, והתעניין אם הוא עדיין עומד על תילו. אף תהה מה קורה עם הקהילה היהודית שנשארה באלכסנדריה.
מוחמד סיפר למישל כי הבית שבו מישל ובני משפחתו התגוררו עדיין קיים, ואף סיפר על בית הספר שבו למדו יחד, שעדיין קיים ופעיל, ולומדים בו תלמידים רבים.
גם על בית הכנסת סיפר מוחמד, שנשמר היטב על ידי הקהילה היהודית והשלטון, אולם לדבריו בקהילה היהודית של אלכסנדריה נשארו רק יהודים מעטים, והם משמרים בקנאות את כל האתרים השייכים ליהודים ומשקיעים בכך רבות.
מוחמד, מצידו, התעניין מאוד בחיים בירושלים ובמקומות הקדושים למוסלמים.
השיחה נמשכה ונמשכה, והילדים כבר החלו לגלות חוסר סבלנות. בעקבות זאת הציעה ליעד שייסעו לביתו של מוחמד, ושם יוכלו מישל ומוחמד להמשיך בשיחתם ללא הפרעה.
לאחר שמוחמד שילם את החשבון, בעקשנות האופיינית למנטליות המצרית, קמו כולם מהשולחן, נכנסו למכוניתו המפוארת של מוחמד ויצאו לדרך.
מישל ביקש ממוחמד לעבור סמוך לבית שבו גדל, וגם ביקש לראות את בית הספר שבו למד ואת בית הכנסת שבו התפלל בילדותו.
מוחמד ענה לו שאין כל טעם להתעכב, כבר ירד הלילה, והיה ברור שלא יוכלו לראות הרבה.
"בכל זאת אעבור דרך אותם מקומות, כדי שתוכלו לראות אותם בלילה," התרצה לבסוף ואכן עבר דרך אותם מקומות והאט כדי שהמשפחה של מישל תוכל להתרשם מהם ולקבל עליהם הסבר קצר ממישל.
ליעד והילדים התפעלו מאוד מהמקומות שליוו את ילדותו של מישל, והוא הבטיח להם שלמוחרת יסיירו באזור באופן יסודי וישמעו הכול על אודות ילדותו בנוף מצרים.
לאחר נסיעה של כחצי שעה הגיעו כולם לפרבר יוקרתי באלכסנדריה, והמכונית של מוחמד החליקה אל תוך חניית ביתו המפואר.
