פרק 1
שלישיית הנבחרים
זו הייתה כמעט שעת חצות של לילה חורפי במיוחד. הוא היה מלווה ברעמים, בברקים ובגשם זלעפות, שהצליף שעות על גג ביתנו ללא הפסקה. התכונה בבית הייתה רבה לקראת בואם של אורחים חשובים, כפי שסיפר אבא. אבא הסתובב בבית בחוסר מנוחה, הילך בסלון מצד לצד בפנים מתוחות, הדליק עוד סיגריה והסתודד עם אימי ועם אחיי הגדולים.
לפתע נשמעה נקישה חזקה על הדלת. אבא נעצר במקומו, והזמן כמו עצר מלכת. אל הבית נכנס יהודה אחי, שהגיע מהישיבה בעיר מֶקנֶס, המרוחקת מאות קילומטרים מביתנו. אבא חיבק את אחי ורמז לו ולנו להיכנס בשקט לחדרים.
הבטתי ביהודה. מראהו היה שונה, הוא עטה זקן ופאות, חבש מגבעת שחורה, לבושו היה כשל יהודי דתי אירופאי. הוא החזיק בידו ספר ונראה כאחד הרבנים המודרניים המשכילים. לפני יציאתו לישיבה הוא היה מנהיג נוער, שחקן כדורגל, שחיין, ניגן על גיטרה והיה בעינינו דמות מודרנית ומתקדמת ששבתה את רוח הנעורים שבנו. והנה עתה הוא נראה כיהודי דתי אירופאי.
לא הספקתי להתעמק בשינויים שחלו באחי, אליל נעוריי, או לשוחח איתו, כיוון ששוב נשמעו נקישות קלות על הדלת הראשית.
שלושה אנשים נכנסו לביתנו. להפתעתי, היו אלו חברי שלישיית מג"י, מפקדיי במחתרת! נשימתי נעתקה. תהיתי אם יש איזו משימה דחופה שאיני יודע עליה, שהרי ביקורם אצלנו בבית מתוכנן רק לעוד חודשים מספר! מדוע, אם כן באו עכשיו? מה קרה?
הצטרפותי למחתרת החלה באחד ממשחקי הכדורגל המאולתרים במגרש של מִסְיֶה אסולין, שנקרא כך משום שהיה סמוך לביתו של מורנו המיתולוגי. זו הייתה שעת דמדומים, לאחר יום עמוס מאוד שהחל בתפילת שחרית, נמשך ביום לימודים בבית הספר אליאנס ולאחריו שיעור בתלמוד התורה, והסתיים כתמיד במשחק האהוב על כולנו, כדורגל.
הערב החל לרדת וכשכבר תכנַנו לחזור הביתה, כי היה ברור שאנחנו לקראת סיום המשחק, קרא לפתע מישהו בצרפתית לכל שחקני הקבוצה: "ילדים, בואו לכאן לרגע!"
לפנינו עמדו שני גברים ואישה, לבושים בגדי ספורט ארוכים ומדוגמים.
״שיחקתם בצורה מקצועית,״ אמר לנו אחד מהם, איש עם שפם.
״תודה על המחמאה," הפטרתי בחיוך מרוצה.
״מי אתם?" העז חברי ז'אק לשאול את השלושה.
הגבר המשופם הציג את עצמו בשם מירו ואמר: ״אנחנו מורים לספורט ובאנו לאתר שחקנים מוכשרים כדי להקים נבחרת כדורגל עירונית שתתמודד בתחרויות מחוזיות וארציות..."
"ואפילו עולמיות!״ הלהיב אותנו הגבר השני, שהציג את עצמו בשם יוֹס.
הבטנו בהם בעיניים בורקות כאל מלאכים מגשימי חלומות.
"רצתם מהר מדי,״ אמרה האישה מבין השלושה.
"את לא ראית את האלופים האלה במגרש, גילה!״ חייך יוס.
״ראיתי, אתה צודק," חייכה.
"ניגש לתכלית העניין," אמר יוס, "הערב יורד והילדים צריכים לחזור הביתה. מעוניינים להצטרף לנבחרת?" שאל אותנו.
"ברור!" קראנו כולנו. מי לא רוצה להיות שחקן בנבחרת הכדורגל העירונית?
"מצוין," אמר מירו. "הנה ההזמנה לאימון הראשון," הוסיף וחילק לנו מעטפות.
חנן, חברנו הג'ינג'י, שהיה ידוע בסקרנותו ובחוסר סבלנותו, כבר כמעט פתח את המעטפה, אבל מירו אחז בידו ואמר לו בטון סמכותי: "לא, את המעטפות תפתחו בבית, זה סודי! אל תראו אותן לאף אחד!"
״אלה כללי משמעת בסיסיים של הנבחרת,״ הסבירה גילה.
אבל חנן לא נרגע והחל להציף את השלושה בשאלות: "מתי האימון? לאן להגיע? כמה זמן הוא יימשך? איזה ציוד צריך להביא?"
"לעיתים שתיקה שווה זהב," נזכרתי בדברי השיר ולא הבנתי מדוע הג'ינג'י לא מסוגל להתאפק.
״זהו שיעור בסבלנות," אמר מירו. "כפי שאמרנו, את המעטפה תפתחו רק בבית, כל התשובות נמצאות שם.״
הוא סימן לחבריו לעזוב את המקום והשלושה הסתובבו והחלו להתרחק מהמגרש. הבטנו בהם המומים, עד שדמויותיהם נבלעו בין עצי החורש שסבבו את המגרש.
חנן כבר רצה שוב לפתוח את המעטפה, אבל עצרתי אותו ואמרתי, "חנן, תמתין, הם צודקים, סבלנות!״
פנינו, כל אחד, לביתו.
בדרך כלל הדרך שלי חזרה הביתה מהמגרש הייתה אורכת זמן רב, הייתי נהנה מהנוף, מהנחל החוצה את העיר, אהבתי להתעכב ליד לוח המודעות של קולנוע ״אטלס" ולעיין בכרזות שהודיעו על הסרטים החדשים של הרקולס, טרזן ומצ'יסטה, וגם על הצגות לילדים ולנוער. הייתי עובר דרך ביתם של דודיי, כדי להתפנק ולקבל מתנות. אבל הפעם צעדתי הביתה במהירות, נכנסתי והסתגרתי בחדרי. ישבתי על מיטתי ופתחתי בלהיטות את המעטפה.
"מי נכנס כרגע הביתה?״ שמעתי את אימא שואלת, אבל לא עניתי.
פתחתי את המעטפה. הייתה בתוכה הזמנה לאימון ראשון ובראשה הסיסמה: "שוּבי רוֹני", שלא הבנתי את משמעותה, וחפיסת שוקולד.
דלת חדרי נפתחה. מיהרתי להחביא את המעטפה מתחת לכרית. אימא נכנסה לחדר ובחנה אותי במבט אימהי דואג: "רפי, ככה נכנסים בלי להגיד שלום? קרה משהו? בוא, ארוחת הערב מוכנה, אבא חזר מהעבודה."
שלושה ימים לאחר מכן, בשעה שכל שכנינו הערבים שהו בתפילות במסגדים, התכנסנו במגרש הכדורגל עם כל הציוד הנדרש. יוס הגיע בבגדי ספורט. האימון החל והוא כלל ריצה, תרגילי חימום, אימון קל עם הכדור, משחקים ותרגילי כושר והסתיים בהליכה אתגרית ובריצה במסלול שעבר דרך מנהרה. פִּתחה של המנהרה היה במרתף שבו אוחסנו שקי תפוחי אדמה, מתחת לבית הכנסת השכונתי, וסופה בפארק עין אסרדון, מרחק ארבעה קילומטרים. היה עלינו לעבור תחנות שונות במנהרה ולמלא כמה משימות. אז עוד לא ידענו שלמנהרה הסתעפויות ופתחים נוספים, לבד מהפתח הזה שבמרתף, ושאנחנו עוד עתידים להתוודע אליהם ולהתמודד עם האתגרים הצפונים בהם.
בהליכתנו בתוך המנהרה התת־קרקעית השתמשנו בפנסים שהאירו לנו את הדרך, ובמפות שכיוונו אותנו לעבר ציוני דרך שהיו לאורך המסלול בתוך המנהרה. החושך, הטחב והמסתורין הזכירו לנו סיפורים שסיפרו זקני העיר על שוכני המנהרה הזאת — רוחות רפאים, שודדים, גנבים ועבריינים שונים — היינו מקשיבים לסיפורים בשקיקה ובפחד, אך ככל הילדים אהבנו את ההרפתקה, המתח והמסתורין שהיו טבועים בסיפורים אלו. יותר מכל סקרנה והפחידה אותי החיה שכינינו "קְרֵנָה", שדון קטן בעל ראש של עז, פרווה שחורה, עיניים מפחידות ושיניים חדות, שסיפרו שהוא מסתתר דרך קבע במנהרה.
במהלך המסלול תמהתי מה הקשר בין ההליכה במנהרה לבין אימון כדורגל, אך לא שאלתי, וגם אף אחד מחבריי לא שאל, אפילו לא חנן הג'ינג'י. רצינו כולנו להתקבל לנבחרת.
פארק עין אסרדון, שאליו יצאנו בסופה של המנהרה, היה מוכר לי מילדות. היו בו מעיינות ומפלי מים מרהיבים והוא אופיין בחורש מיוחד במינו של שיחי ערבה, עצי זית ועצי חרוב נדירים, מעין גן עדן של ילדות.
בתוך הפארק הוקם גַלעֵד לזכרו של הצדיק המקובל מהעיר, שלמה עמאר זצ״ל. במרוצת הזמן נהפך המקום לאתר תיירות מפורסם, ובהמשך התברר לנו שבעבור אנשי המוסד, וגם בעבור הקבוצה שלנו, ישמש האתר לפעילות חשאית מחתרתית שתכלול העברת מסמכים, ניווטים ואימונים לקראת התפקיד שייעדו לנו אנשי המוסד. חלק נכבד מהפעילות שלנו באתר התרחש בלילה, בחשכה שהלמה את מורכבות המשימות שנכונו לנו.
חזרה לסיפור. ליד הגַלעֵד לזכרו של שלמה עמאר המתינו לנו מירו, גילה ויוס. לימים התברר שהם אנשי המוסד הישראלי, והם מהווים חוליה שנקראה מג"י, צירוף ראשי התיבות של שמותיהם.
התיישבנו כולנו במעגל, היה שקט, רק רחש המים מהמפל ומהמעיינות נשמע. יוס הגיש לנו מיץ קר ומרענן ושוקולד.
״מי פתח את המעטפה לפני שהגיע הביתה?״ שאל יוס.
חנן הג'ינג'י הרים את ידו במבוכה. הוא היה היחיד. פניו האדימו מבושה.
"מי סיפר להורים על המכתב?״ המשיך יוס.
הפעם אף אחד לא הרים את ידו. הבטתי על שלושת המבוגרים והם מצאו חן בעיניי, הרגשתי שאפשר לסמוך עליהם כי גם הם סמכו עלינו. פניהם הביעו שביעות רצון מהעובדה שרובנו לא פתחנו את המעטפות ושאף אחד מאיתנו לא סיפר על כך להוריו. עמדנו במשימה והוכחנו שאנחנו מסוגלים לשמור על סודיות ושניחנו במשמעת עצמית.
גילה סיכמה את פעילותנו במנהרה: ״נוכחנו שהייתם צמודים להנחיות, השארתם סיסמה בכל תחנה במהלך המסלול במנהרה ומילאתם את כל ההוראות בשלמות.״
ומירו הוסיף: "עשיתם את המסלול באומץ לב והתגברתם על האתגרים שהיו כרוכים במשימה שקיבלתם. כל הכבוד!״
ועדיין לא הבנתי מה כל זה שייך לנבחרת הכדורגל.
יוס, שליווה אותנו במהלך הפעילות, סיכם: "אז אתם מבינים שרובכם התקבלתם לנבחרת.״
רובנו? חשבתי, והסתכלתי על חבריי. לא העזתי לשאול מי לא התקבל.
בסיום המפגש קיבלנו כולנו שוב מעטפות.
״אני מזכיר לכם לא לפתוח את המעטפות עד שתגיעו הביתה," אמר יוס. "הפעם זה מכתב שמיועד להוריכם. כתובים בו כל הפרטים הנוגעים למחנה האימונים שאליו נצא בקרוב."
בדרכנו הביתה המשיכה להטריד אותי השאלה מי מאיתנו התקבל ומי לא.
כשהגעתי הביתה, מתנשף כולי, מצאתי את הוריי בסלון.
״יש לי הפתעה בשבילכם," אמרתי והגשתי להם את המעטפה.
אבי פתח אותה והחל להקריא:
להורים שלום!
אנו שמחים להודיעכם כי בנכם התקבל לנבחרת הכדורגל של העיר, אשר תייצג אותנו בתחרויות מחוזיות וארציות.
המבחנים שבנכם עבר כללו בין היתר ידע במשחק הכדורגל, כושר גופני, טכניקות בהחזקת הכדור, משמעת אישית, משימות מורכבות ומאתגרות, חברוּת וגיבוש קבוצתי.
בהמשך מתוכנן מחנה אימונים של שלושה ימים, בתנאי פנימייה, במראקֶש.
בהמשך צוין תאריך המחנה ומיקומו ובתחתית המכתב צורפה רשימת ציוד וספח לאישור ההורים.
ישבתי מול הוריי, שהביטו בי בהשתאות.
"את רואה, אימא? החלום שלי התגשם! אני שחקן בנבחרת העיר בכדורגל!" אמרתי בהתרגשות לאימי, שידעה עד כמה השתוקקתי להתקבל לנבחרת, לייצג את העיר ולהיות שחקן מפורסם.
פניה האירו משמחה והיא חיבקה אותי. ״אני מאושרת בשבילך וגאה בך שאתה מסמן לך מטרה, משקיע מאמצים ומצליח לעמוד באתגרים שאתה מציב לעצמך," אמרה. "יגעת ומצאת תאמין," ציטטה את הפסוק מפרקי אבות.
היה זה בעבורי רגע מכונן ומרגש. עמדתי, כשדמעות בעיניי, וחשתי אהבה גדולה לאימי, שכה הצליחה להבין לנפשי.
