פרק ראשון – לידתו של תלול
ואלי היה מלאך
מתהלך היה כדרך מלאכים, בתוך הלובן האלוהי, ברקיע העשירי, הלוא הוא "ספירת הכתר".
חי המלאך הקטן ביער הקסום, עצי היער – גושי קרח נוצצים, עלעליו נטיפים. שרכים לבנים שקופים היו עוטפים אותו. הילת השמש הלבנה משכבו, ערפילים ביתו.
בקרחת היער, אל מול הר הכבוד, נישאו שני עצים גבוהים. עץ הדעת ועץ החיים.
על פסגת הר השלג, הר הכבוד, התנשא כיסא הכבוד. עמודי אש הקיפוהו. "אש התמיד" ליחשה סביבו, אש לבנה, אותיות לבנות ריצדו מולה. אש שחורה הייתה עוטפת אותן, משליכה ניצוצות שחורים אל צמרות העצים. האותיות שנצבעו בצבע השחור היו פוגעות בצמרות העצים הגבוהים, עץ הדעת ועץ החיים, לאחר מכן מתפזרות בלובן המלכותי ונושרות על ענפי הקרח המרשרשים. אותיות שחורות – נושרות כתפוחים.
מדי יום היה נושא ואלי עיניו אל הר הכבוד, מסתכל בלובן הנהדר, התמים, השקוף, על מלאכיו של הכבוד האלוהי העושים במלאכה, ונפשו יוצאת למשהו אחר, לצבע השחור, העוטף.
לא הבין ואלי את משמעות הצבע השחור. היה מתקרב אל העץ הגבוה, עץ הדעת, ומושיט ידו לגעת... לדעת.
ראה זאת הכבוד האלוהי, פנה לאחד ממלאכי השרת ואמר: "יש לפתוח את שערי הרקיע העשירי. המלאך הקטן מגלה סקרנות. יש לשלוח אותו מרקיע הכתר אל רקיע תחתון יותר."
נשאו מלאכי השרת עיניהם אל 'כבודו' והרכינו ראשם. יצא המבשר, אחד ממלאכי השרת, אל המלאך הקטן ואמר: "שעתך הגיעה, עליך להיוולד. יינתן לך שם. 'תלול בן ישראל.'"
נפתחו שערי השמיים בסערה, החלו הצבעים נדחקים כלפי מעלה בערבוביה.
אמר המבשר: "בוא, הזדרז. יש לשמור על הלובן האלוהי ועל 'אש התמיד' לבל תדעך."
עלה תלול על המרכבה. דהרו הסוסים הלבנים, נישאו על גב הענן במורד דרכם אל הרקיע התשיעי, "רקיע החוכמה".
