1
לנסיך ויטוריו ד'מארבורג מנסיכות אנדכשטיין כבר ממש נמאס. הוא היה משועמם. אפילו בוונציה, בשיא תקופת הקרנבל, אפילו בדרכו אל המסיבה האקסקלוסיבית ביותר של כל הקרנבל, הנסיך הפלייבוי לא היה מסוגל להתעלם מתחושת התסכול הנוראה, שחלחלה מבעד לעורו וחדרה ישר לעצמותיו.
או שמא היו אלו רק הדקירות הצוננות של ערפל פברואר, הסמיך כמו מרק אפונה, שננעצו בעורו והפכו את כל יחסו לקרנבל לציני עד כדי כך? הערפל הפך את כל העיר הקסומה לבלתי נראית, בדיוק בעת שכל הרחובות והגשרים הצרים היו הומי אדם מתמיד, מלאים בבליינים מחופשים שהתהלכו להם לכאן ולשם – מתחרים על כל פיסת חלל פנוי – גברים ונשים בבגדים ססגוניים, שהערפל לא הצליח לעמעם את ההתרגשות והאנרגיה, אשר מילאו אותם לכבוד הקרנבל.
הוא הרגיש כאילו העיר המרחפת נותקה מהעוגנים שלה, וערפל או לא, היא מרחפת לה אל המסיבה.
ויטוריו פילס לעצמו נתיב בים האינסופי של קהל החוגגים, גלימתו מתנופפת אחריו, מצב רוחו הולך ונעשה קודר יותר, עם כל צעד שעשה.
איכשהו, הקהל המתגודד נחצה ופינה לו דרך. הוא לא הקדיש לזה מחשבה רבה מדי. אולי זה היה בגלל תחפושת הלוחם שלו – שריון קשקשים ועור כחול, מקושט בשרשרת וצמת זהב, או שאולי הייתה זאת ההילה שאפפה אותו, של מי שמוכן להילחם. איך שלא יהיה, זה היה כאילו האנשים יכלו לקרוא את העוינות שעמדה בעיניו, בצעדו לעבר המסיבה האקסקלוסיבית ביותר של הערב הזה.
וכולם יכלו לראות את עיניו. ויטוריו חדל מלהתעסק בהסתרת פניו, עוד כשהיה ילד. לא היה שום טעם. כולם ידעו תמיד שהוא זה שמאחורי המסכה.
צעדיו הארוכים של ויטוריו האטו לפני הבאר העתיקה, בכיכר שבו ניצב הפלאצו דה מריגלדי. בדרך כלל, הוא היה חש הקלה בהגיעו אל יעדו, ושמח על האפשרות לחמוק מהקהל התוסס מדי – הוא היה צריך לחוש הקלה – אלא שאביו שמח לבשר לו, בשיחת הטלפון האחרונה שלהם, רק כמה דקות מוקדם יותר, שלמרבה המזל, הקונטסה סירֶנָה דֶלָה קורטֶה, בתו של אחד מחבריו הוותיקים ביותר, עומדת להיות נוכחת במסיבה.
ויטוריו פלט כעת נחירה – בדיוק כמו שעשה, כשאביו דיווח לו על כך.
למרבה המזל.
הוא בהחלט פקפק בכך.
אופורטוניזם, לא מזל, זאת היא המילה המתאימה. האישה הזאת היא נחש אנושי, עטופה ביצירות של מיטב המעצבים, מסתתרת ואורבת לתואר מלכותי – מה שיעניקו לה הנישואים איתו. ואביו, למרות כל מחאותיו הגורפות של ויטוריו, מוסיף לעודד אותה לרדוף אחר שאיפתה הנואשת.
מה הפלא שוויטוריו לא נחפז בכלל להגיע אל האירוע.
מה הפלא שלמרות ההבטחה שהוא נתן לחברו הטוב מרצ'לו, ששום דבר לא ימנע ממנו להשתתף במסיבה שלו הערב, התלהבותו של ויטוריו הלכה ופחתה בהתמדה, מאז שיחת הטלפון שלו עם אביו.
דיו, הוא הגיע לוונציה, במחשבה שהקרנבל המפורסם יעניק לו מפלט, מאווירת הארמון המחניקה ומהתביעות האינסופיות שמעלה הנסיך ג'וליילמו המזדקן, אך כנראה שהן רדפו אחריו עד לכאן – ביחד עם הקונטסה סירנה.
הבחירה של אביו, למי שתהיה אשתו הבאה.
אבל אחרי הניסיון הכושל של נישואיו הראשונים, האומללים, ויטוריו לא התכוון לתת לאף אחד להכתיב לו את מעשיו – לא בכל מה שקשור לאישה שתחלוק איתו את מיטת כלולותיו.
ההמונים הלכו והתרבו, והקהל הלך ונעשה צפוף, בהתקרב מועד תחילת המסיבות, וההתרגשות באוויר הייתה בניגוד גמור למחשבותיו הקודרות. זה לא היה הזמן שלו, ולא המקום שלו. הוא היה בן-אדם שהעולם כולו פרוש לרגליו, והגורל נוגס בעקביו ומדרבן אותו. הוא היה אדם שמעוניין להיות מסוגל לקבל בעצמו את החלטותיו, אלא שהוא קולל במורשת של מוצאו ובצורך לספק את הדרישות של אחרים, לפני שהוא דואג לצרכים שלו.
הוא כבר כמעט פנה להסתלק משם – מהגורל שלו, כמו מהמסיבה הזאת. הוא לא היה במצב הרוח המתאים, לעוד סיבוב של עימותים עם סירנה – לא היה במצב הרוח לניסיונות הפיתוי הבוטים שלה, לכל שרבובי השפתיים וההבעות הנעלבות שלה, אחרי שכל קסמיה זכו להתעלמות גורפת מצידו.
אבל כמובן, אביו עוד מעודד את האישה הזאת.
משהו לכד את עינו. איזה הבזק של צבע בקרב הקהל, התפרצות סטטית של אדום בוהק, בתוך כל תהלוכת התחפושות והתלבושות המפוארות – מראה של ברך חשופה, למטה, ולסת זוויתית מורמת, למעלה – כמו הבזקים של ציור דיוקן עשוי בצבעי שמן, כשכל הרקע מסביב מלא בציורים מעורפלים, בצבעי מים.
עיניו הוצרו, בקוותו שההמון הגואה ייחצה לפניו. כשהקהל נענה לתקוותו, הוא הבחין, להרף עין, במפל שיער גלי צונח על כתף אחת, וראה את האישה מפנה את פניה – המוסתרים מאחורי המסכה – לעבר הגשר, כשהיא מניעה את ראשה בבהילות עם כל תחפושת שחולפת על פניה, תרה, מחפשת, מבעד לרעלת התחרה השחורה הקצרה, שהסתירה את החלק העליון של פניה.
היא נראתה אבודה. לבדה. תיירת, כפי הנראה, שנפלה קורבן לסבך הסמטאות והתעלות של ונציה.
הוא הפנה את מבטו ממנה. זה לא היה קשור אליו. הוא היה בדרכו למקום אחר, בו היה צריך להיות. ועם זאת, עיניו סרקו את הכיכר. אף אחד לא נראה כאילו שאבד לו מישהו, והוא מחפש אותו. אף אחד לא נראה כאילו הוא מתכוון להצטרף אליה.
הוא הציץ אחורה, חיפש אותה בין כל המסכות המהודרות והפיאות המורכבות שאנשים חבשו מעליהן, עם כל מיני נוצות וקישוטים. האנשים היו מהודרים מאוד, בתחפושות שהתייחסו למאות הקודמות, כשגברים לבשו מכנסי שלושת-רבעי צמודים ונשים לבשו שמלות תפוחות עם מחוכים מהודקים, מהם נשפכו שדיהן הצחורים, התפוחים. לרגע, הוא לא היה מסוגל למצוא אותה, והיה בטוח שהיא אבדה לו, עד שחלפה קבוצה של אנשים בתחפושות ארלקינו, עם כובעי ליצן שפעמונים מצלצלים תלויים עליהם, ואז הוא ראה אותה מרימה יד אחת אל פיה הצבוע, כאילו כל האוויר יוצא ממנה.
הוא ראה אותה מרימה באגודלה את המסכה ומנערת את שיערה אחורה בהיאנחה – השיער הארוך, אשר הסתלסל וכיסה כתף אחת. היא העבירה אותו אחורה, בהינף יד אחת, וגלימתה החליקה מטה וחשפה כתף אחת ושמלת סטן, שמחשופה השתפל מעל לשד, אבל היא נרעדה מיד ומיהרה להתכרבל בחזרה בגלימה.
היא הייתה אבודה.
לבדה.
עם יופי מהסוג התמים והפגיע, שהיה מסוגל להשפיע עליו.
ופתאום, ויטוריו כבר לא היה כל כך משועמם.
