שלומי עמד רגע ארוך בפתח המסעדה, חוכך בדעתו אם להיכנס. הרעב הכריע אותו.
הוא נכנס ולמורת רוחו היה מקום פנוי רק מול חבורת צעירים אמריקנים צעקנים, חובשי כיפה סרוגה. "סוג חדש של שליחים גודש את ירושלים, הם בכל מקום." חשב בליבו. הצעקות שלהם הפכו לחלק מרעש מטריד המשתלט על העיר, האהובה כל כך על שלומי. "הם גונבים לי את ירושלים, החבורה הזו, עם הציציות הלבנות המתעופפות לכל עבר, במשחק עם כדור לא עגול, נמצאת בתוך ארוחת הצהרים שלי, בהפסקת האוכל שלי..." מלמל לעצמו.
מוטי, המלצר שמכיר את שלומי מזה שנים רבות, הבחין ברגע הזה שלפני ההתפרצות הצפויה של שלומי וניגש אל החבורה. הוא הניח את שתי ידיו הגדולות לרוחב השולחן, העיף מבט לעבר שלומי כאילו אומר "גם אותי הם משגעים..." ובקול עבה דרש מהם שקט. שלומי הודה לו בהינד ראש קטן.
מנה של חומוס עם הרבה שמן וביצה קשה הונחה לפניו. שלומי הרים ראשו לעבר מוטי, שאמר "בסדר, בסדר, לא שכחתי" והגיש לו פלפל חריף מטוגן. בדיוק כשסיים לחתוך את הביצה הטלפון שלו צלצל. הוא השתיק אותו והמשיך לנגב חומוס עם פיתה. הטלפון צלצל שוב. הידיעה שצריכים אותו דחוף, ביחד עם האמריקנים הרעשנים - זה כבר יותר מידי.
הוא ניגב את ידיו במפית נייר, שאף פעם לא יוצאת שלמה מהמתקן, וענה: "כן, מה עכשיו?" קולו ופניו הביעו מורת רוח בולטת. "טוב, אני כבר מגיע," אמר בקול כנוע. הוא חטף במהירות עוד קצת מהחומוס, אמר למוטי לרשום ויצא במהירות.
שלומי הכיר את הכתובת שניתנה לו בטלפון. בסך הכול מרחק של חמש דקות הליכה. הוא הדליק סיגריה ומחשבות רעות גרמו לו להאיץ את צעדיו. הרחוב היה חסום בכוחות משטרה, אבל בהיותו מוכר לשוטרים הם פינו לו מעבר.
"קומה שנייה," לחש שוטר ששמר על הכניסה לבניין. שלומי הכיר כל סדק בעשרים ושבע המדרגות המובילות לדירה שבקומה השנייה. על אף שידע היטב מי גר בה, לא הוציא מילה. הוא ספק את פניו בידיו וניסה להרגיע את הכאב שחש בכל איבר בגופו ונכנס לדירה, שרק הבוקר יצא ממנה. הסלון היה הפוך. מאבק גדול התחולל כאן. חלקי חפצים שבורים היו מפוזרים על הרצפה. הוא ידע את מיקומם ובאינסטינקט ראשון רצה להחזירם, אך נזהר שלא לגעת בכלום. הוא השתהה ליד מודל של בית מקרטון, שרק אתמול סוזן סיימה לבנות. מישהו דרך עליו. שוטר פתח את דלת חדר השינה ושלומי ראה את כפות רגליה של סוזן מוטלות הצידה כמו חפץ דומם. נשימתו הייתה כבדה, אף אחד לא העז לדבר אתו, כל מי שהיה בדירה ידע עליהם. הוא ניגש לחלון והסתכל החוצה, צלוחית המים שסוזן השאירה עבור זוג יונים שקיננו על אדן החלון הייתה מלאה.
"מתי זה קרה?" שאל כשפניו חתומות. שום שריר לא זז והזעם הצטבר במהירות.
"שעתיים־שלוש גג."
"איך ידעתם להגיע?" סינן מבין שיניו כמעט בשריקה.
"השכן ראה שהדלת פתוחה."
אף אחד לא הוציא מילה. עוד הבוקר הם היו יחד. כוס הקפה שלו עדיין בכיור.
"תשאירו אותי לבד!" דרש בקול צרוד, מיובש מכאב.
כולם עזבו. שלומי סגר את דלת הכניסה, נכנס לחדר השינה, התיישב על קצה המיטה והתבונן בעיניים לחות בסוזן שלו. הוא הוציא מתיקו כפפות חד־פעמיות ורק אז הפשיל את שמלתה השחורה, שהייתה מורמת מעל למותניה. שלומי רצה לגעת בסוזן, למחוק את הבעת התדהמה הנסוכה על פניה. היא מתה כשכל שריריה מתוחים. אגרופיה קפוצים. פיסת נייר בצבצה מבין אצבעותיה. שלומי פתח בעדינות את האגרוף. לאחר מכן חיפש את הנייר שממנו נקרעה החתיכה ולא מצא. דפיקה נשמעה בדלת הכניסה ודוד, מפקדו, נכנס.
"הזיהוי פה, שלומי."
"עוד כמה דקות."
דוד סגר את הדלת מאחוריו ודאג להשאיר את שלומי לבד בדירה. שלומי קם מקצה המיטה והסתובב בבית, מנסה להבין את הנוכחות האלימה. הוא לא היה יכול לנתק את מבטו מרגליה של סוזן, אותן ראה מכל פינה בבית. תנוחת הרגליים של אהובתו הייתה של גופה חסרת חיים וזו תודעה שהוא לא היה מוכן לקבל. עיניו דמעו, גופו היה רפה ונשימותיו הפכו מהירות ולא הצליחו למלא את חזהו. התנוחה הסופנית של רגליה התקבעה בזיכרונו.
