מבוא
המשורר הפרסי נֵֵזַאמָדִּין אבו מוחמד אליאס אבן יוסוף, הידוע יותר בשם נֵזַאמִי, נולד בעיר קטנה בפרס בשנת 1141. עוד בימי חייו הלכה תהילתו לפניו ורבים ניסו לחקותו וללכת בדרכיו. הוא נודע בכינוי "הראי לבלתי נראה".
חַפֵז וסָעָדִי, המשוררים הפרסיים הנודעים שחיו ופעלו אחריו, הרבו לשבחו. כמו פֵרְדוּסִי (1025-932) לפניו, שזכה לתהילת עולם ב"ספר המלכים" (שאה נאמה) כגדול המשוררים האפיים של פרס, כך גם נזאמי שהושפע ממנו רבות, היה לגדול משוררי האהבה של פרס בזכות חמשת ספריו: 'חדר האוצרות של המיסטריות', 'חוּסרַאוֹ ושִׁירִין', 'לַיְלָה ומַגְ'נוּן', '"ספר אלכסנדר' ו'שבע הנסיכות', המצטרפים יחדיו ל'חַמְסֵה' — 'החמישייה'.
האפוס הרומנטי 'הַפְט פֵּיְיקַר' (haft peykar) הושלם על ידי נזאמי בשנת 1197, שנים מועטות לפני מותו, וזהו הספר האחרון שכתב. שם היצירה בפרסית, הוא דו־משמעי. ניתן לתרגמו הן כ'שבעה דיוקנאות' והן באופן פיגורטיבי, כ'שבע יפיפיות'. מן הסתם ניצל המשורר בכוונה תחילה את משמען העמום של המילים כדי לרמוז לשתי המשמעויות. אני בחרתי בעקבות תרגומים רבים של היצירה לשפות אירופאיות לקרוא ליצירה בעברית 'שבע הנסיכות'.
באחד התיאורים הנדירים שכתב נזאמי על עצמו ועל יצירתו הוא אומר: "הפניתי גבי אל העולם. אני יושב לילה אחר לילה, ספון בפינתי, כמו נחש המצטנף על ערמת אוצרות, וכל המזון הדרוש לי למסעי הוא פת שיפון."
נזאמי שכל ימיו עברו עליו בשקט בעיר הולדתו ושככל הידוע לנו ערך רק מסע אחד אל מחוץ לגבולות מולדתו אל אזרבייג'ן השכנה, עשה את המסע הגדול מכל — המסע אל אוקיינוס הנשמה, אוקיינוס החיים הפנימיים שאין לו התחלה וסוף, והוא מוביל אותנו מאי לאי ומראה לנו את יפעתו של אותו ים.
שבעת הסיפורים שמספרות שבע הנסיכות למלך בָּהָרָם, פורשים לפנינו שבעה גילויים של הגורל וחיי אנוש. כל אחד מהם קשור לחלק מסוים של העולם, יום אחד מימי השבוע, כוכב אחד מבין שבעת כוכבי הלכת של העולם העתיק וצבע אחד, וכך נוצר אפוס סימבולי חובק־כל של החיים והעולם. הצבע הפותח את היצירה הוא הצבע השחור והצבע הנועל אותה — לבן. בין שני ניגודים אלה נפרשת לעינינו קשת מגוונת של צבעים וטעמים וכל סיפור נקשר לקודמו ולזה שבא אחריו לרצף אחד של מסע.
היצירה כולה מהווה ביוגרפיה רומנטית של השליט הססאני בהרם גור (Bahrām-e Gūr). הרפתקאותיו של בהרם הועלו על הכתב במאה העשירית על ידי המשורר הפרסי המהולל פֵרְדוּסִי (Ferdowsi) בספרו 'שאה־נאמה' (ספר המלכים). נזאמי מביא בקצרה חלק מהן ומעדיף להתמקד בסיפורים חדשים העוסקים בחייו האישיים של השליט.
לאחר קטעי הקדמה ארוכים מספר המשורר על הולדתו של בהרם, על ימי נעוריו ועל עלייתו לכס השלטון. בהרם מורה לאדריכל שלו לבנות שבעה ביתנים שבהם עתיד הוא לשכן את שבע נשותיו, הנסיכות שהגיעו מכל רחבי תבל. האדריכל אומר לו כי כל אחד מחלקי תבל נשלט על ידי אחד משבעת כוכבי הלכת וממליץ לו להבטיח את מזלו הטוב על ידי כך שיקשט ויצבע כל אחד מהביתנים בצבע המסמל את ארצה וכוכב הלכת של הנסיכה המתגוררת בו. כל נסיכה מספרת למלך סיפור התואם את מצב הרוח שמשרה אותו צבע. שבעת הסיפורים החושניים מהווים כמחצית מן היצירה כולה.
השנים חולפות. בזמן שהמלך עסוק בנשותיו, משתלט שר רשע על הממלכה ועושה בה כבתוך שלו. בסופו של דבר נוכח בהרם לדעת כי מצב ממלכתו הוא בכי רע. בית האוצר ריק ושליטים מארצות סמוכות מאיימים לפלוש לארצו. כדי לנוח מעט מטרדות הממלכה הוא יוצא לציד בערבה. בחוזרו ממסע הציד שלו הוא פוגש ברועה שמעניש את כלבו וכובל אותו לעץ. הוא שואל אותו לסיבת הדבר, והרועה מספר לו את סיפורו של כלב השמירה הנאמן שלו שבגד בו ובעדרו ועשה יד אחת עם אויביו הזאבים בתמורה לטובות הנאה מיניות. המלך מבין כי 'כלב השמירה' שלו עצמו, כלומר השר הרשע, הוא הגורם למזלו הרע. הוא חוקר את השר ומכל המתלוננים על השר הוא בוחר בשבעה אנשים המספרים לו על העוולות שמהן סבלו (סיפוריהם של שבעת הקורבנות הם מעין משקל נגד קודר לסיפורי שבע הנסיכות). השר מוצא להורג. המלך משיב את הצדק על כנו ומורה להפוך את שבעת ביתני העונג לשבעה מקדשי אש לעבודת האל. הוא יוצא לציד בפעם האחרונה רודף אחר פרא ונעלם באורח מסתורי בתוך מערה (יש כאן משחק מלים כיוון שהמילה גור (gūr) בפרסית משמעה גם פרא — חמור בר — וגם קבר).
המשורר הסתמך ביצירתו על מקורות קדומים אם כי לא בכל מקרה הם ידועים לנו. את סיפוריהן של הנסיכות לא ניתן למצוא במקורות הקודמים לזמנו של נזאמי, אך הם השפיעו מאוד על הספרות הפרסית לדורותיה ועל הספרות העולמית. לא בכל מקרה ניתנו לגיבורי הסיפורים שמות במקור. כך למשל השם טורנדוט הוא שם שניתן לגיבורת הסיפור הרביעי על ידי מחברים מאוחרים, אך בשל פרסומו הרב, החלטתי להשתמש בו, בדומה למתרגמים אחרים של היצירה.
'שבע הנסיכות' של נזאמי היא יצירת מופת של ספרות ארוטית, אך בו בזמן היא גם יצירה מוסרית עמוקה. חלק מהחוקרים המודרניים ראו בה יצירה המבטאת ידע אסטרולוגי, אך נראה שזוהי פרשנות שגויה. הלקח העיקרי שנובע מן היצירה הוא זה שניסיונו של בהרם למצוא אושר באמצעות חיים בהתאם לכוכבים הוא כישלון. שבעת הביתנים בנויים בהתאמה מושלמת עם תכונות הכוכבים, אך הם כמעט ומביאים לנפילתו. בסופו של דבר רק הצדק הוא זה שחשוב. רק כאשר נוטש בהרם את התענוגות המיוצגים על ידי שבעת הביתנים ומטה אוזנו לתלונותיהם של שבעת קורבנות העריצות, זוכה הוא למעמד של גיבור אמיתי.
המסר על כך שהחיים אינם בהכרח גזירת גורל המוכתבת על ידי הכוכבים, בא לידי ביטוי בסיפורה של הנסיכה היוונייה. היא מספרת לבהרם על מלך שבגלל הורוסקופ אומלל, ויתר מראש על נישואין, אך בעקבות האהבה הבלתי אנוכית שרחשה לו שפחה, מצא בלבו את האומץ להתריס כנגד הגורל שצפו לו האסטרולוגים ולקחת את גורלו בידיו.
היצירה כולה מושרשת היטב בחיי העולם הזה, ותכניה האתיים הם בעלי אופי כלל עולמי ולא בהכרח דתי. עם זאת, בדומה לשיר השירים שלנו, ניתן לראות בה במידה רבה אלגוריה סופית מיסטית לחיפושיו של האדם אחר ההתאחדות עם האל והקשיים שבהם הוא נתקל בדרכו הרוחנית.
היצירה נכתבה במקורה בחרוזים ותורגמה לראשונה לשפה אירופאית בתרגום מילולי מדויק על ידי ס. א. וילסון (לונדון, 1924). היצירה המקורית כוללת מלבד סיפורי הנסיכות גם אפוס שלם על חייו של המלך בָּהָרָם שאותו בחרתי שלא לכלול בתרגום הנוכחי.
התרגום שלפניכם הוא השני בסדרת האפוסים של הוצאת 'בשער'. זו הפעם הראשונה שיצירתו של נזאמי רואה אור בעברית. תרגומי מבוסס על תרגומים שונים באנגלית ואינו מתיימר להוות תרגום מדויק.
יואל שלום פרץ
סיון תש"ף
סיפור הפתיחה
בימי קדם, כאשר שלט בפרס המלך יַזְדֵגֵרְד, פרחה הארץ כפי שלא פרחה מעולם. גיבורים חוללו מעשי גבורה, משוררים זכו להשראה וחיברו יצירות מופת. כיפותיהם של ארמונות נהדרים התנשאו עד לשמים. הארץ נתנה פרייה, האיכרים זכו לשפע יבולים והשווקים ההומים היו גדושים בשלל סחורות מכל המינים והסוגים. עושרה של הממלכה שגשג והתרומם מעלה מעלה כמו גבעות החול שעורמות הרוחות בלב המדבר.
והנה, באותם זמנים נאדרים היו ברשותו של המלך כל האוצרות שאדם יכול להעלותם על דעתו, רק דבר אחד חסר לו, והוא בן, אשר ישב לצדו ויירש בבוא היום את כס המלוכה לאחר מותו. השנים נקפו, אך אשתו נותרה עקרה. לבו של יַזְדֵגֵרְד ניבא לו רעות. הוא שקע בדיכאון עמוק. אך הנה ברגע הנכון הביאה רעייתו בן לעולם. הוא קרא לו בשם בָּהָרָם. מיד לאחר הלידה ערכו האסטרולוגים המלכותיים את מפת השמים של הרך הנולד. הם התחקו אחרי זריחתו ושקיעתו של כל כוכב וביצעו חישובים מסובכים. ביום שסיימו את חישוביהם הופיעו האסטרולוגים לפני המלך.
"מזל טוב לך, הוד מלכותך. לבנך עתיד להיות מזל מפואר." אמר לו בחיר האסטרולוגים, "מצבם של כל הכוכבים ברגע הלידה מעיד על כך. אך כדי שאכן יתגשמו כל הטוב והאושר הצפויים לו בעתיד, עליו לגדול הרחק מעיר הבירה באחת מממלכות ערב הרחוקות."
וכך קרה שבָּהָרָם בילה את ימי נעוריו ובחרותו בחצרו של מלך תימן, בארמון מיוחד שהוקם למענו כשהוא מוקף משרתים. בשנים ששהה שם למד יורש העצר הצעיר מתמטיקה ואסטרונומיה וכן גם רכיבה על סוסים, את משחק הפּוֹלוֹ ואת אומנות המלחמה. הוא הצטיין בכל דבר שעשה, אך בילוי הזמן החביב עליו היה היציאה לציד. הוא היה כה מיומן באומנות הקליעה למטרה עד ששמו הפך לאגדה בכל ארצות ערב.
באחד הימים, בעת שיצא לציד, נתקל בָּהָרָם באריה שהתנפל על פרא ותקע את שיניו בעורפו. בעוד שתי החיות נאבקות משך הנסיך הצעיר בקשתו ושיגר לעברן חץ יחיד. החץ פגע בשתי החיות כאחת והצמיד אותן לקרקע. כשראו חבריו לציד את מה שעלה בידו לעשות היתה תדהמתם כה גדולה עד כי כינו אותו בשם בָּהָרָם־גוֹר (גור היא המילה הפרסית לפרא). יתרה מזו, מלך תימן ציווה להנציח את האירוע המרשים בציורי קיר שצוירו על קירות ארמונו של בָּהָרָם. ציורים אלה נעשו במיומנות כה גדולה עד שכל מי שצפה בהם נדמה היה לו שמדובר בחיות אמיתיות.
והנה, ארמונו של בָּהָרָם היה ארמון מיוחד במינו שהוקם על ידי קוסם, ובין יתר הדברים המוזרים שבארמון היה חדר שדלתו נעולה. באחד הימים הזדמן לשם הנסיך הצעיר ומאחר ולא עלה בידו לפתוח את הדלת הנעולה, ציווה על אחד החדרנים לפתחה. המשרת ציית לדבריו. הוא הביא את המפתח ופתח את הדלת. הנסיך פסע אל מעבר לסף. החדר שאליו נכנס היה בית אוצרות של פאר מסנוור, שמעולם לא נראה כמותו. על קירות החדר התנוססו תמונות דיוקן של שבע נסיכות מכל קצוות תבל. כהות ובהירות, צנומות ומלאות, מאופקות וחייכניות. אך כולן היו מושלמות ביופיין עד שנצנוץ יהלומים היה מתעמעם למול זוהרן, אבני אודם נראו על ידן דהויות, ואבני ברקת דמו במחיצתן לפסולת חסרת ערך. הדיוקנים כולם שבו את לבו של הנסיך. ואז, לתדהמתו, ראו עיניו על הקיר דיוקן שלו עצמו ומתחתיו כתובת: "ביום בו יהפוך למלך, עתיד בָּהָרָם־גוֹר להתחתן עם כל אחת ואחת משבע הנסיכות האלה, כזאת יעדו לו כוכבי מזלו".
בָּהָרָם נמלא שמחה למראה הכתובת. לעתים תכופות נכנס הוא לחדר כדי להרהר באותן נסיכות ולהתענג על אושרו העתידי.
בינתיים הגיעו לחצר המלוכה בפרס שמועות על גבורתו ועוצמת כוחו של בָּהָרָם. המלך יַזְדֵגֵרְד, שהיה עתה חלש ובא בימים, חשש כי אם יעלה בָּהָרָם־גוֹר לכס השלטון עלול הוא להעדיף את בני ערב שבמחיצתם גדל, על פני הפרסים, על כן סרב למנות את בנו ליורשו. כאשר בסופו של דבר השיב המלך הטוב את נשמתו לבוראו, העלו אצילי פרס לכס השלטון שליט כלבבם.
בעת שנודע לבָּהָרָם־גוֹר על מות אביו ועל הפגיעה במעמדו החוקי כיורש העצר, כעס מאוד. בהגיעו לארץ מולדתו הציע בָּהָרָם תחרות שתקבע מי עתיד להיות שליטה של פרס. וזו היתה התחרות שהציע: כתר פרס יונח בין שני כפירי אריות. זה אשר יוכל ללחום בשני האריות בידיים חשופות, לחלץ את הכתר מבין טפריהם ולהניחו על ראשו, יהיה למלך פרס. זקני החצר האיצו במלך החדש לגשת לתחרות, והוא נענה להם באי רצון. הכתר הונח בין שתי חיות הפרא כמו היה זה ירח שנלכד בלסתותיהם של שני דרקונים זועפים. בָּהָרָם־גוֹר צעד ללא מורא לעבר האריות וניצב ביניהם. הוא הרעים עליהם בקולו בעוצמה כה רבה עד ששאגותיהם נדמו כלחישות לעומתו. בידיו החשופות הרג את שני האריות הכבירים, אחז בכתר והניח אותו על ראשו. הכל הריעו לו, וכך החלה תקופת שלטונו המפוארת של בָּהָרָם־גוֹר.
ברחבי פרס פרצה וגאתה השמחה. האנשים הצטופפו בשערי הארמון לחלוק לו כבוד. בָּהָרָם־גוֹר ניצב לפניהם ונשא את דברו. הוא הבטיח לעמו כי ישלוט בו בצדק ובהגינות, ישחרר אותו מעול המיסים למשך שבע שנים ויפתח בעת בצורת את הממגורות המלכויות כדי להציל את תושבי הממלכה מרעב. וכך שגשגה הממלכה ופרחה כמו בימי אביו, יַזְדֵגֵרְד.
עתה מששקט העם והאנשים היו שמחים ומאושרים בחלקם, התפנה בָּהָרָם להנאותיו שלו. הוא ערך מסעות ציד במדבר ונהנה מחברתן של נשים יפות. מי שמצאה חן בעיניו יותר מכל היתה פֵטְנֶה, נגנית הנבל. לעתים קרובות, כשיצא לציד, רכבה היא לצדו, ובעוד הוא תר אחר צידו פרטה למענו נעימות מתוקות על נִבְלָהּ.
יום אחד, בעת שרכבו למדבר עלה בידו של המלך לפגוע בפראים רבים, אך הוא לא זכה לדברי שבח על מיומנותו מפיה של פֵטְנֶה. בָּהָרָם הצביע על אחד הפראים שנגלה לעיניהם במישור ושאל אותה: "אמרי לי, פֵטְנֶה, באיזה חלק מחלקי גופו של הפרא רוצה את שאפגע?"
פֵטְנֶה, שאחזה בה רוח משובה השיבה לו: "הצמד את פרסתו לאוזנו."
בָּהָרָם דרך את קשתו וירה חץ ששפשף את אוזנו של הפרא. החיה הרימה את פרסתה כדי לשפשף את השריטה, ובאותו רגע שילח בָּהָרָם לעברה חץ נוסף והצמיד את פרסתה לאוזנה.
אף על פי כן לא זכה לדברי שבח מפיה של פֵטְנֶה על מיומנותו.
"הצלחת בכך משום ששקדת להתאמן בירייה בקשת שוב ושוב." לגלגה עליו, "תרגול, מלכי, עשוי להפוך כל אומנות למושלמת."
זעמו של המלך גאה בקרבו והוא ציווה על אחד משומריו להוציאה להורג.
עתה התחרטה פֵטְנֶה על לעגה. היא ידעה שבעוד ימים אחדים ישכך זעמו של המלך. היא התחננה בפני השומר, לחוס עליה ולא להרגה מיד כי אם לדחות זאת בשבוע. השומר היה אמור לבשר לבָּהָרָם־גוֹר על מותה.
"ראה נא," אמרה לו, "אם ישמח המלך למשמע הידיעה על מותי, הרוג אותי מיד, אבל אם יצטער ויתאבל, השאירני בחיים."
השומר, שחשש לחייו אם יציית לפקודת המלך ובסופו של דבר יעורר עליו את חמתו, הסכים להשאירה בחיים. וכך, לאחר שבעה ימים, התייצב לפני בָּהָרָם־גוֹר, ואמר לו כי פֵטְנֶה הוצאה להורג כמצוותו.
דמעות זרמו מעיניו של בָּהָרָם והוא ביכה מרה את מותה. השומר חס על כן על חייה של פֵטְנֶה. הוא הביא אותה לארצו שלו הרחק מחצר המלך ושיכן אותה בביתו.
והנה, ביתו של השומר היה ביתן שגרם מעלות של שישים מדרגות הוביל אליו. זמן קצר לאחר שהגיעה לשם פֵטְנֶה, המליטה אחת הפרות עגל. פֵטְנֶה טענה את העגל שאך זה נולד על כתפיה והעפילה אתו במעלה שישים המדרגות עד לפתח הביתן. במשך שש שנים, יום אחר יום התמידה להעמיס אותו על כתפיה ולעלות במדרגות הביתן. העגל גדל והפך לשור אך בזכות האימון המתמיד עדיין עלה בידה לשאת אותו בקלות. לאחר שש שנים ביקשה מן השומר הנאמן להזמין את המלך להתארח במעונו וליהנות מהכנסת האורחים שלו.
באחד הימים יצא בָּהָרָם לציד בערבה הסמוכה לביתו של השומר. הוא ראה את הביתן הגבוה ושאל את מלויו למי שייך הבניין. השומר פסע קדימה, התייצב לפני המלך ואמר: "הוד מלכותו, זהו מקום מגורי ואני מחלה פניך להיות אורחי ולהסתופף בצל קורתי."
המלך נענה להזמנתו. כשהגיע לביתו של השומר היה הכל ערוך לקראת בואו. שטיחים נפרשו מתחת לפרסות סוסו, ויהלומים הונחו על ראשו. אחר כך טיפסו המלך ומלויו בשישים המדרגות ושם בביתן ציפתה להם סעודה מפוארת.
"אמור לי, ידידי," פנה המלך למארחו, "איך תטפס במעלה שישים המדרגות האלה כאשר תגיע לגיל שישים?"
"בגיל שישים אטפס עליהן בקלות רבה." השיב השומר, "במשק ביתי ישנה אשה המטפסת עליהן מדי יום ביומו כשהיא נושאת שור על כתפיה כאילו היה הוא נוצה."
המלך דרש מיד לראות זאת. אשר על כן הסתירה פֵטְנֶה את פניה ברעלה ואז עמסה את השור על כתפיה, נשאה אותו במעלה שישים המדרגות עד לפתח הביתן והניחה אותו כשי לרגלי המלך. אחר כך פנתה אל המלך ושאלה אותו: "הוד מלכותך, כיצד לפי דעתך עלה בידי לעשות זאת?"
"אין ספק," השיב המלך, "שסוד הצלחתך נובע מאימון ממושך."
"רואה אתה, הוד מלכותך," אמרה לו פטינה, "תרגול עשוי להפוך כל אומנות למושלמת." ובאומרה זאת, הסירה את הרעלה מעל פניה. המלך זיהה אותה ודמעות גיל ושמחה פרצו מעיניו וניגרו על לחייו.
והנה, בעת שהתמסר בָּהָרָם־גוֹר לרדיפה אחר חיי תענוגות, עסק הוא פחות ופחות בתפקידיו המלכותיים ובניהול ארצו. הממלכה הלכה נחלשה בשל ההזנחה. לא חלף זמן רב ושמועות על מצבה העגום של הממלכה הגיעו לחצרו של קיסר סין. הקיסר הסיני, בתאוותו לכיבושים, זמם להתקיף את ממלכת פרס. הוא נעזר בתכנון ההתקפה בכמה אצילים פרסיים שמאסו בהתנהגותו של המלך בָּהָרָם ושלחו מסרים סודיים לסין. בעוד המסרים הסודיים מתנהלים וכוחות הקיסר נאספים להתקפה, נודע לבָּהָרָם־גוֹר מה מתרחש. הוא העמיד פנים כאילו אינו יודע דבר על ההתקפה הצפויה ואז, באחד הלילות קיבץ את צבאותיו, תקף את מחנה הקיסר והניס את הפולשים חזרה אל מעבר נהר אוקסוס. אחר כך נזף באצילים שאיבדו בו את אמונם ואמר להם: "דעו לכם כי שתיית יין רק מגבירה את כוחי ומחדדת את חושי בניגוד לגברים אחרים שהיין מתיש את כוחם ומחלישם."
האצילים הנבוכים התנצלו על מעשיהם ודיברו בשבחו של בָּהָרָם־גוֹר, ושוב פרחה הארץ ושגשגה בעוד המלך ממשיך לרדוף תענוגות.
בתקופה זו של שפע ושלווה הרהר המלך תכופות בימי נעוריו בארץ תימן ונזכר בדלת הנעולה ובחדר הנפלא שמעבר לה. הוא זכר היטב את דיוקניהן של שבע הנסיכות היפיפיות ובנבואה שנכתבה מתחת דיוקנו שלו. ככל שחלף הזמן ודרך כוכבו עלה בידיו של בָּהָרָם־גוֹר לשלוח הצעת נישואין לכל אחת ואחת משבע הנסיכות והתכונן ליום שבו תגענה לפרס.
באותו חורף ערך המלך חגיגה גדולה. בחוץ שרר מזג אוויר קר ועגום, אך בארמון פנימה האירו האורות. אש עליזה ומחממת בערה בכל אחד מהאחים. היין זרם כמים, אודם האש התמזג באודם היין ובגוון הארגמני העמוק של השטיחים עשירי הרקמה. הנגנים המלכותיים לא חדלו מלנגן מרדת הערב ועד עלות השחר. במהלך המשתה התייצב בפני המלך אדריכל בשם שידה. איש רב כישרונות אשר שלט באומנויות הציור, הפיסול, האדריכלות והקליגרפיה, והכיר גם את עקרונות המתמטיקה והאסטרונומיה. שידה זה הציע להקים ארמון מפואר שאין לו אח ורע ולו שבע כיפות נישאות ושבעה ביתנים מפוארים שנועדו לכל אחת משבע הנסיכות היפיפיות. כל כיפה אמורה היתה להיות בצבע שונה ולהיבנות בהתאם למיקומו בשמים, של הכוכב אשר שלט באותו צבע. ביתני הנסיכות היו אמורים להיצבע באותם צבעים שבהם נצבעו הכיפות ולהכיל את מיטב השטיחים ומסכי המשי, את כלי המתכת והעץ היקרים ביותר, את היינות המתוקים ביותר, ואת הפרחים הריחניים ביותר הנמצאים בממלכת פרס.
במשך כמה ימים הרהר המלך בהצעה זו. ואז זימן אליו את שידה ואמר לכל האומנים ובעלי המלאכה להתייעץ עם האסטרולוגים ולמצוא מהו היום המוצלח והמתאים ביותר להתחיל במלאכתם. לאחר שנתיים של עבודה בלתי פוסקת, הושלם המפעל. המלך היה כה מרוצה מעבודתו של שידה עד כי העתיר עליו שפע של מתנות נהדרות. ואז הגיעו שבע הנסיכות היפיפיות לפרס, וכל אחת מהן נלקחה לביתן שיועד לה, ובָּהָרָם־גוֹר הכין את עצמו לתענוגות אשר חזו לו הכוכבים.
