זרע השנאה


‏ה-13 במאי 1948 יישאר חקוק בזיכרוני לנצח. ביום זה, פחות מעשרים וארבע שעות לפני הכרזת מדינת ישראל, נמלטה משפחתי מיפו כדי למצוא מקלט בעזה. היינו מכותרים: ‏הכוחות הציוניים שלטו על כל הדרכים שהובילו דרומה, ולא נותר לנו אלא לברוח דרך הים. תחת מטר פגזים של הארטילריה היהודית שהייתה ממוקמת ביישובים הסמוכים, בעיקר בתל־אביב, הפלגנו בספינה רעועה, הוריי, ארבעת אחיי ואחיותיי, ועוד כמה מבני משפחתי.


‏מאות אלפי פלסטינים יצאו לגלות בתנאים שהיו לעיתים קרובות הרי־אסון. בעיני, עיני נער שלא מלאו לו עדיין חמש־עשרה שנה, קיבלה ההגירה ממדים אפוקליפטיים. המחזה של המוני אנשים, נשים, זקנים וילדים הכושלים תחת משא המזוודות והצרורות, ומתנהלים בכבדות לעבר נמל יפו בהמולה מבשרת רעות, הטביעה בי רושם בל יימחה. הצעקות, הקינות וההתייפחויות נקטעו מדי פעם בהתפוצצויות מחרישות אוזניים.


‏אך הרימה ספינתנו עוגן, נשמעו זעקותיה של אחת הנשים. היא גילתה שאחד מארבעת ילדיה איננו על הסיפון, ודרשה לחזור לחוף ולאסוף אותו. בהיותנו תחת אש התותחים היהודיים, כמעט שלא יכולנו לשוב על עקבותינו בלי לסכן בכך את חייהם של כמאתיים או שלוש־מאות איש, ביניהם ילדים רבים, שהיו דחוסים בתוך הסירה.


‏תחנוניה של האישה האומללה נותרו ללא מענה. היא פרצה בבכי. כמה מאיתנו ניסו להרגיעה ולהבטיח לה שבנה הקטן ‏ייאסף לבטח על־ידי מישהו ויגיע לעזה בעתיד הקרוב. אך לשווא. ייאושה הלך וגבר, ולא הועילו אף דבריו המרגיעים של בעלה. פתאום כשלו עצביה: היא קפצה מעל המעקה והשליכה את עצמה אל תוך הים. בעלה, שלא הצליח לעצור בעדה, צלל אף הוא אחריה. הגלים הסוערים בלעו את שניהם לעינינו... יתר הנוסעים כמו הוכו בשיתוק.


‏מדוע עזבנו את בתינו ואת רכושנו כדי להטיל את עצמנו אל תוך הרפתקת הגלות? מאחר שכיבדתי את סמכותו של אבי, אפילו לא הצגתי לעצמי את השאלה הזאת באותה תקופה. מה גם שהייתי משוכנע, ממש כהוריי, שאין בידינו כל דרך אחרת להימלט מן המוות. הטבח בדיר יאסין, שאירע כחודש לפני־כן, עורר אימה בקרב בני עמי. לוחמי ארגונו של מנחם בגין, "הארגון הצבאי הלאומי", התנפלו ב-9 ‏באפריל 1948 ‏על כפר שקט זה שממזרח לירושלים והשמידו את מרבית תושביו. יותר מ-250 ‏גברים, נשים וילדים חסרי הגנה נהרגו, נשחטו או נקברו חיים; גוויות רבות הושחתו בנשק חד; כרסיהן של כשלושים נשים הרות בותרו.


‏לא הייתה לנו כל סיבה להטיל ספק באמיתותו של הסיפור על הרג פראי זה, שאושר אחר־כך על־ידי נציג הצלב האדום הבינלאומי, מר ז'אק דה רניה, לאחר חקירה שערך בעצמו במקום. הפרטים המחרידים שמסר הזכירו את מעשי הזוועה שביצעו הנאצים באירופה הכבושה.


‏בדומה לדיר יאסין הייתה גם יפו נתונה לחסדי הכוחות הציוניים, ששלטו ללא מצרים על פנים הארץ שבעורף יישובינו. ה"הגנה", הצבא ה"רשמי" של הסוכנות היהודית, תיאמה את כל פעולותיה באופן הדוק עם הקבוצות ה"פורשות", כגון זו של בגין, ופתחה בתחילת אפריל 1948 ‏בהתקפה שנועדה לחסל את ה"כיסים" הערביים בלב השטח שעתיד היה להפוך למדינת היהודים. לפני כל התקפה היו מזהירים את התושבים שגורלם יהיה כגורל אנשי דיר יאסין אם לא יפנו את המקום.


‏סיפור הטבח ההמוני התפשט במהירות הבזק ביפו ובכל יתר חלקי הארץ. הוא אף נופח על־ידי אמצעי התקשורת ‏הציוניים, שחיפשו דרכים להטיל אימה על הערבים, אך גם, ראוי לציין זאת, על־ידי המסיתים הפלסטיניים, שביקשו לגייס בדרך זו את האוכלוסייה הערבית למאבק. הם הדגישו, למשל, את מקרי האונס שבוצעו בנשות הכפר על־ידי התוקפים הציוניים, וקראו לאחיהם לקום ולהגן על היקר להם מכל, כלומר כבוד נשותיהם ובנותיהם. אך אסטרטגיה זו עוררה, ברוב המקרים, את התגובה ההפוכה, בחברה שנותרה עדיין מסורתית ביסודה. וכך קרה ששמעתי לעיתים קרובות בסביבתנו ש"הכבוד יקר יותר מן האדמה", ושצריך בראש וראשונה למלט את נשותינו מפני תוקפנותם של החיילים הציוניים.


‏החלטתם הנחושה של מרבית התושבים ביפו, כמאה אלף בערך, להבטיח לעצמם מקום מקלט זמני, נראתה עוד הרבה יותר מבוססת משום עליונותם הצבאית המוחצת של היהודים. בהיותם יותר חמושים ויותר מאורגנים מן הפלסטינים, הייתה ליהודים עדיפות ברורה. האוכלוסייה הערבית נתקפה בפחד כשהכריזה ממשלת בריטניה הגדולה, בסוף 1947, שהיא מוותרת על המנדט שלה בפלסטין וכי תוציא את חילותיה מן הארץ לפני ה-15 במאי 1948. שוב לא יכולנו לסמוך אפילו על הגנתם, המפוקפקת ככל שהייתה, של החילות הבריטיים. בהלה קמה ביפו משהחלו הכוחות הציוניים, לאחר טבח דיר יאסין, להפגיז את העיר, בכוונם את התקפתם בעיקר כלפי הנמל ורובעי העסקים. החנק הכלכלי, כך חשבנו, ישמש הקדמה לכיבוש העיר, ובלי ספק יבואו אחריו פעולות הרג איומות נוספות.


‏אילו אמרו לי, בשחר נעוריי, שיום אחד נגורש ממולדתנו על־ידי היהודים, הייתי מקבל זאת בהפתעה רבה, ואפילו בעלבון. בני משפחתי קיימו תמיד יחסים מצוינים עם שכניהם היהודיים, שביניהם היו להם ידידים רבים. סבי, השייח' עבדאללה, איש דת מעזה, חינך את ילדיו ברוח הסובלנות. אחד מבניו נשא יהודייה לאישה, וכילד שמעתי לא אחת את המבוגרים משוחחים על פרשיות אהבה שנרקמו או שהתפרקו בין קרוב זה או אחר ממשפחתי לבין יהודייה.


‏אבי היטיב לדבר עברית, שפה שלמד בחיי היומיום. ב-1920 ‏עזב את עזה, שם התגוררה משפחתו במשך עשרה דורות, על מנת להשתקע באחת משכונותיה של יפו, על חוף הים, שכונה שנקראה "אל־חמאם אל־מחרוקי', בעבודתו כפקיד רישום קרקעות היה משוטט בלי סוף ברחבי הארץ, וכן עלה בידו להכיר מקרוב את האוכלוסייה היהודית. לאחר שפרש מן השירות הציבורי, בשנת 1940, פתח חנות מכולת צנועה בשכונת הכרמל, שכונה מעורבת סמוך לתל־אביב. הסוחרים שסיפקו לו סחורה, כמוהם כלקוחותיו, היו למעלה ממחציתם יהודים שהעריכו אותו מאוד, ויחסים מצוינים שררו ביניהם. כמנהג המסורת בחלק זה של העולם, נהגו הוריי, לכבוד החגים היהודיים והמוסלמיים, להחליף ביקורי ידידות עם שכניהם וידידיהם היהודיים.


‏בשעת ארוחת הצהריים, ואחר הצהריים אחרי הלימודים, נהגנו, אחי עבדאללה, המבוגר ממני בשלוש שנים, ואני, ללכת לחנות במקום אבינו ולאפשר לו לנוח מעט. בדרך זו, מתוך מגעיי עם הלקוחות היהודיים, למדתי להסתדר בעברית. למרות שלמדתי בבית־ספר ערבי, במירוואניה, קשרתי קשרי ידידות רבים עם תלמידים ממוסדות הלימוד היהודיים, והייתי מדבר איתם בערבית ובעברית כאחד. עם זאת, הואיל ומרביתם נולדו בפלסטין, או שבאו מארצות ערביות, במיוחד מתימן, דיברו ידידיי הקטנים את לשוני טוב יותר משדיברתי אני בלשונם. היו לנו שעשועי ילדות משלנו, ועדייו זכורים לי בבירור משחקינו על חוף ימה של תל־אביב והטיולים הארוכים שלנו, שבמהלכם היינו משוחחים על הכול, חוץ מן הבעיה שעתידה הייתה להטיל אותנו במהרה למחנות יריבים.


‏העימות היהודי־ערבי חדר להכרתי זמן קצר לפני סיום ‏מלחמת העולם השנייה, כשהלכתי יום אחד אל קרובי משפחה בסומייל, יישוב ערבי באזור תל־אביב. באחד מעיקולי הדרך הבחנתי מרחוק, על אחת הגבעות, בכמה צעירים שהיו עסוקים בתרגילי־סדר חמושים. לאחר שחלף הזעזוע הראשון, גיליתי לתדהמתי שנערים ונערות אלה, כבני שש־עשרה עד עשרים ‏וחמש, מילאו במשמעת מופתית פקודות שהושמעו בעברית. מחזה זה היה בו כדי להרשים ולהדאיג כאחד נער בן אחת־עשרה כמוני. מדוע התכוננו צעירים אלה למלחמה? במי עמדו להילחם? לאיזה ארגון השתייכו? "להגנה", ענה לי אחד ממורי בבית־הספר. הייתה זו הפעם הראשונה ששמעתי את שמו של הצבא ה"רשמי" של הסוכנות היהודית, הפעם הראשונה שהתחוור לי כי אנו צועדים לקראת עימות.


ארגון צבאי למחצה, הנג'אדה, הוקם באותה תקופה כדי להוות משקל שכנגד להגנה. אחד ממייסדיו, מנהל בית־ספרי רשאד אל־דבאע', עודד אותי להצטרף לשורות צעירי הארגון, שנקראו "כפירי האריות", ושבראשם עמד מוחמד אל־הווארי. כך התחלנו, אני וכמה מחברי, את חיינו כפעילים ולוחמים. אחדים ממורינו השתדלו להקנות לנו חינוך פוליטי. הם סיפרו לנו על ההיסטוריה של פלסטין, על הצהרת בלפור, על ההתיישבות הציונית, על ההתקוממות העממית של השנים 1939-1936. חובתנו, אמרו לנו, להמשיך את המאבק לזכותה של פלסטין לעצמאות, כיתר מדינות ערב באזור.


‏התחלתי להתעניין בבעיות שהסעירו את הרוחות באותה עת: זכות ההגירה הבלתי־מוגבלת שדרשו הציונים, קניית האדמות הערביות שערכו בקנה־מידה עצום, כמויות הנשק האדירות שזרמו אליהם מחוץ־לארץ, בהסכמתם הפעילה או הסבילה של השלטונות הבריטיים.


‏תבוסתן של מעצמות הציר, שהביאה מייד להתחדשות הנושא הפלסטיני, ציינה את סופה של הידידות היפה ששררה בינינו לבין ידידינו היהודים. המשכנו להתראות, לעיתים בחשאי, על אף עצותיהם החוזרות ונשנות של המבוגרים משני הצדדים, אך ויכוחינו הלוהטים קיבלו גוון של התנצחות, לעיתים אלימה.


‏אירוע מכאיב במיוחד, הזכור לי עדיין היטב, התרחש באוקטובר 1945. חילופי דברים חריפים בינינו לבין חברינו היהודיים, היינו כעשרים נערים בכל מחנה, הובילו לקרב של ממש, שבמהלכו התחוללה מלחמת אבנים. העניין נשכח ‏עד מהרה, ולמחרת היום החלטתי ללכת לבקר את משפחתי בסומייל. אבי קנה לי זמן קצר לפני־כן זוג אופניים, והייתי מאושר וגאה לרכב עליהם לאורך ארבעת או חמשת הקילומטרים שהפרידו בין ביתי ובית קרוביי. בזמן שחציתי את תל־אביב כדי להגיע לסומייל, החלו לפתע ארבעה או חמישה נערים, מבוגרים ממני במקצת, לדלוק אחריי. ניכר היה בהם שהם נרגשים בצורה בלתי רגילה. הם צרחו בקולי־קולות: "ערבי! ‏ערבי!". כשהדביקו אותי, השליכו אותי מעל האופניים על הארץ והחלו לרמוס אותי ברגליהם ולהכות בכל חלקי גופי, בפניי, בבטני ובגבי. מכיוון שמעולם לא ראיתי את תוקפיי קודם לכן, לא ידעתי מה הסיבה להתקפה האכזרית הזאת. מופתע ומבועת, בלא שיכולתי להגן על עצמי, לא יכולתי אפילו לקרוא לעזרה. לבסוף הצלחתי בכל זאת לזעוק, כשראיתי שניים מהם מתנפלים על אופניי ומשחיתים אותם כליל. עוברים ושבים מיהרו לחלצני מידי תוקפיי, והללו נמלטו. אחד ממושיעיי, אדם מבוגר, עזר לי לקום על רגלי והוביל אותי לבית־מרקחת סמוך, ושם חבשו את פצעיי.


‏אופניי היו הרוסים ללא תקנה. כשזעם חונק את גרוני נטשתי אותם על שפת הכביש ועליתי על האוטובוס ליפו. חזרתי צולע ומדדה הביתה. מוכה צער ותשוש מן הניסיון שעבר עליי, עליתי מיד על מיטתי. שעות מספר לאחר מכן, באמצע הלילה, התעוררנו לקול דפיקות מאיימות בדלת. "משטרה!‏" ענה קול חזק לשאלתו החרדה של אבי.


‏דירתנו בת שלושת החדרים, ששבעת בני המשפחה הצטופפו בה, הייתה צרה מלהכיל את עשרת השוטרים הערביים ואת קומץ הקצינים, ברובם אנגלים, שראינו בפתח הדלת. אחד מהם צעד קדימה והושיט לאבי צו מעצר נגדי. התבקשתי ללוותו למפקדה הראשית של שירותי הביטחון לשם חקירה.


‏לבני משפחתי לא היה מעולם דין ודברים עם המשטרה. אבי, שהיה ישר ללא רבב, וכיבד את החוק בחומרה רבה, ראה לעצמו עניין של כבוד לא לבצע שום עבירה. התפרצותם של כוחות הסדר לביתנו בשעת לילה מאוחרת, היה בה כשלעצמה כדי לזעזעו. מה יגידו השכנים? ‏איזה פשע ביצעתי, אם נדרשו לטפל בו כוחות בגודל כזה?


‏ ‏עד היום אני רואה את אבי כפי שהיה באותו לילה. ‏חיוור כמת, הוא הציג שאלות לקצין, שענה לו ביובש כי אינו יודע דבר. כולנו זיהינו את בן־שיחו של אבי. אל־חבאב, שאם כי נמנה על אנשי השירות החשאי, היה מוכר מאוד ביפו. כפלסטיני ששירת בהתלהבות את השלטון הקולוניאלי, הסמיכו אותו מפקדיו האנגליים להילחם ב"חתרנות". הוא היה מושא לאימה ולשנאה כאחד, משום ההתלהבות שבה פיקח על בני עמו, ודיכא בציניות ובאכזריות כל חריגה שאיימה להפר את הסדר.


‏אבי ניסה להציל אותי והזכיר את גילי הצעיר. "אינכם יכולים לקחת ילד בן שתים־עשרה באמצע הלילה!" קרא. "אני מבטיח להביאו למשרדכם מחר בבוקר, מוקדם ככל שיידרש. בני חף מפשע, אני יודע זאת. אני מבקש מכם, התאזרו בסבלנות..." אל־חבאב נותר כגוש קרח. הוא לא הסכים לצאת מן הבית אם אני לא אבוא איתו. יחד עם זאת, הוא הציע כפשרה שאבי יוכל ללוות אותי, אם רצונו בכך..


‏החקירה החלה מיד עם בואנו למפקדה הראשית של שירותי הביטחון. אל־חבאב התיישב מאחורי שולחנו, ושאל אותי מה מקור החבורות שעל פניי. כשסיימתי את סיפור תלאותיי, כינה אותי "שקרן", והציג בפניי שוטר לבוש בבגדים אזרחיים, שהאשים אותי בכך שדקרתי ילד יהודי ברגלו במהלכה של תגרה שהתרחשה אותו יום עצמו ביפו. הבהרתי לו שלא יכולתי לתקוף איש ביפו, בשעה שהייתי אני עצמי מותקף בתל־אביב. אל־חבאב הכניס לחדר שניים מחבריי היהודיים, שנמנו עם ידידיי הטובים ביותר, והם אישרו בביטחון את גרסתו של השוטר, והוסיפו שהייתי מנהיג הכנופיה שהתקיפה חבורת תלמידים יהודיים. הייתי המום; נפגעתי והתקוממתי נגד יחסם, הבלתי־צודק לחלוטין. האם ראו אותי במו עיניהם נוטל חלק בקטטה? "כן", ענו כאיש אחד. מאחר שלא נמצאתי ‏במצב שיכולתי להמציא עדות שכנגד, לא הואילו מחאותיי במאום.


‏העימות הסתיים, ואבי, שהתעקש שהוא רוצה להשיבני הביתה, גורש בכוח הזרוע. מושפל, עם דמעות בעיניי, הידקתי את שיניי, חסר־אונים: את אבי הדפו בגסות החוצה, בעוד הוא חוזר ומכריז על חפותי ומנסה לפנות להגינותו של אל־חבאב. נשארתי עצור בתא שהיה שמור לעבריינים צעירים, ולא הצלחתי לעצום עין כל אותו הלילה.


‏למחרת ניסה אל־חבאב לסחוט ממני הודאה על־ידי כך שהצליף על אצבעותיי בסרגל. שתיקתי, שאותה פירש כיוהרה, זיכתה אותי במכות כפולות ומכופלות. "אתה לא רוצה להודות, בסדר! נלך למשפט!" אמר לי לבסוף. הובלתי תחת משמר לקומה תחתונה יותר, שבה שכן בדרך כלל בית־דין לנוער. נשיא בית־הדין, אנגלי שדיבר ערבית עילגת, שאל אותי כמה שאלות. שוב חזרתי על קורות ניסיוני המר, שככל הנראה לא הרשים אותו כלל. הישיבה נמשכה דקות אחדות. שוב ליוו אותי לקומתו של אל־חבאב, והוא השאיר אותי עומד על רגליי במשך עשר שעות נוספות, עד לשעות הערב המאוחרות. אז קרא באוזניי, בנוכחות אבי, את פסק־הדין. נמצאתי אשם, ודנו אותי לשנת מעקב, שבמהלכה יהיה עליי לתקן את התנהגותי. בין היתר, נדרשתי להתייצב אחת לשבוע בפני אל־חבאב ולדווח לו על מעשיי ותנועותיי.


‏לראשונה בחיי חשתי תסכול ושנאה. שנאה אל האנגלים שדיכאו את עמי, שנאה אל אלה מבני עמי ששירתו אותם, שנאה כלפי הציונות שיצרה תהום בין היהודים לפלסטינים. עם זאת, הייאוש שחשתי בעקבות העוול שנעשה לי, זכה לפיצוי חלקי על־ידי רחשי החיבה שזכיתי להם בקרב בני משפחתי וחבריי. ראו בי יותר גיבור מאשר קורבן. כלום לא עמדתי בגבורה נגד מדכאיי ומנגנון הדיכוי שלהם? מנהל בית־הספר, רשאד אל־דבאע', העניק לי חופשה של שבוע, כדי שאחלים מפצעיי ומן החוויה הטראומאטית שעברתי. בשובי לכיתה, ערכו חברי מסיבה לכבודי, ובקבוצת "כפירי האריות" של תנועת הנג'אדה הכירו בי, יותר מתמיד, כמנהיג הבלתי מעורער.


‏אשר להוריי, חשתי כי אהבתם המגוננת כלפיי גברה. אבי דיבר מעט מאוד על החוויה שעברנו יחד, אך מכיוון שהכרתי את הפטריוטיות העמוקה שלו, ידעתי שאוכל לסמוך על שיתוף פעולה מצידו. הוא קיבל והוקיר, וכמוהו אמי, את הצטרפותי לנג'א‏דה, למרות שהוא עצמו לא היה חבר בשום ארגון צבאי או פוליטי. ועם זאת, הוא התנהג באופן מוזר ביותר בחודשים שחלפו מאז מעצרי. אחי עבדאללה ואני שמנו לב שאבינו החל לנעול את אחד מארונות הקיר, ולאיש מלבדו לא הייתה גישה לארון זה. מזמן לזמן היה מסתגר בחדר שבו נמצא אותו ארון קיר. אחר היה יוצא מבלי לומר דבר לאיש. מתוך סקרנות, החלטנו יום אחד להתבונן במעשיו דרך חור המנעול. מה רבה הייתה הפתעתנו כשראינו אותו ניגש אל אותו ארון ומוציא מתוכו תת־מקלע נהדר! אבי, איש עדין ושקט מטבעו, ניקה את הכלי בקפידה, וכל אותו הזמן ליטף אותו בחיבה! קפצנו מרוב שמחה, עבדאללה ואני. כלי הנשק היה מעל ומעבר ליכולתו הכספית של חנווני עני כאבי. משום כך, חשבנו, אין ספק שהוא חבר באיזו שהיא מחתרת.


‏אולם המציאות הייתה שונה מאוד מהזיות הדמיון שלנו. שנה לאחר מכן, בתחילת 1947, כשאזרנו עוז לגלות לו את המעשה שעשינו, גילה לנו אבינו שקנה את תת־המקלע בכספו הפרטי. אין להוציא מכלל אפשרות, אמר, שהאנגלים יוציאו את חילותיהם מפלסטין, ויהיה עלינו להתגונן בפני היהודים, האוגרים נשק בכמויות עצומות. רוב תושבי השכונות הערביות הסמוכות ליישובים יהודיים עשו כמוהו. מאחר שלא יכלו לסמוך על איש להגנתם, צפו בחרדה אל היום שיהיו נתונים לחסדי הציונים.


‏הארגונים הפלסטיניים חסרו נשק באופן מדאיג. ארגון הנג'אדה, שהייתי שייך אליו, אימן את חבריו ברובים... מעץ. עד אז לא הזדמן לי אף פעם להחזיק או אף לראות כלי נשק אמיתי, פרט לזה שראיתי בידי אבי. עיקר האימון שקיבלנו ‏היה תרגילי כושר גופני והרצאות תיאורטיות על אמנות הגרילה ששמענו מפי אנשי צבא בדימוס, כאלה שנלחמו במלחמת העולם השנייה בשורות הצבא הבריטי.


‏לתנועה הלאומית הפלסטינית לא היה למעשה שום קיום מאורגן. ההתמוטטות העקובה מדם של ההתעוררות העממית הגדולה, בשנים 1939-1936, עשתה שמות בשורותיה ופיזרה לכל עבר את המנהיגים ששרדו, לאחר שרובם נעצרו על־ידי האנגלים או הוגלו. בתקופה זו שמעתי כמובן את שמו של חאג' אמין אל־חוסייני, המופתי של ירושלים ומנהיג התנועה הפלסטינית, אולם ידעתי עליו מעט מאוד, פרט לאיבתו כלפי הנג'אדה וכלפי יומרתה לשמור על עצמאות מלאה ולא להיות תלויה ב"‏מנהיגים ההיסטוריים". אני זוכר רק את שיבתו מן הגלות של ג'מאל אל־חוסייני, בן־דודו של המופתי, מאורע שלכבודו אורגנה אסיפה עממית גדולה בכיכר השעון ביפו. הייתי אחד מאלפי המפגינים שהכריזו על רצונם ללחום למען פלסטין ערבית ומשוחררת.


‏ג'מאל אל־חוסייני היה אחד המנהיגים המסתוריים של אחד הארגונים הפלסטיניים שהיו קיימים באותה עת, ארגון הפותווה. זמן קצר לאחר הופעתו ביפו החלו הניסיונות לאחד את תנועת הפותווה עם תנועת הנג'אדה. לשם כך שיגרה הליגה הערבית נציג לפלסטין, קצין מצרי בשם מחמוד לביב, שקשריו עם "האחים המוסלמים" היו מן המפורסמות, אף כי משימתו הייתה כרוכה בקשיים ובמאמצים רבים, היא הוכתרה לבסוף בהצלחה, לפחות כלפי חוץ. שתי הקבוצות התאחדו באופן רשמי, והארגון החדש נקרא "‏ארגון הנוער", אולם המבצע היה רחוק מלהעניק כוח חיים חדש לתנועה, ורק גרם למבוכה בקרב חברי שני הארגונים שאוחדו באופן רשמי והביאם לידי שיתוק כללי. ראש תנועת הנג'אדה, מוחמד אל־הווארי, הפסיק את פעילותו כאות מחאה על המעשה, שהיה מנוגד לדעתו מכל וכל. בהיותו מנהיג עממי מאין כמוהו, לאומן נלהב שהיה מוכשר לסחוף אחריו המונים, תרם אל־הווארי לירידת המוראל אצל רבים מאוהדיו ומעריציו כאשר גלש מפאסיביות לשיתוף ‏פעולה עם האויב. למעשה, הוא העמיד את עצמו לרשות הישראלים מרגע שנכבשה יפו על־ידי הכוחות הציוניים. "ארגון הנוער" מת מיתת נשיקה באותה תקופה.


‏לאנגלים הייתה יד בניסיון הנפל הזה, בזאת אני משוכנע. בפעולותיהם, שבוצעו בין היתר באמצעות סוכניהם בלב הליגה הערבית, לא חדלו לחרחר ריב במטרה להחליש את התנועה הלאומית הפלסטינית, הן על־ידי מריבות ופילוגים, הן על־ידי שיתוקן של התנועות השונות, כפי שקרה עם תנועות הנג'אדה והפותווה.


‏הפלסטינים היו תמימי דעים בדרישה לסיים את המנדט הבריטי ולהפוך את ארצם למדינה פלסטינית ריבונית. שלטונות הכיבוש הכפילו ושילשו באותה תקופה את אמצעיהם ויוזמותיהם על מנת להצדיק ולהאריך את תקופת שלטונם. לשם כך היה עליהם לכלכל את היריבויות בפלסטין, ללבות את היצרים הן בקרב האוכלוסייה היהודית, הן בקרב האוכלוסייה הערבית, ובעת הצורך אף לעודד התנגשויות אלימות ושימוש בנשק חם. באביב 1946 ‏ביטלה למעשה ממשלת לונדון את תוקפו של "הספר הלבן" מ-1939, בכך שאישרה את כניסתם של 100,000 ‏מהגרים יהודיים לארץ וכן את קניית האדמות הערביות על־ידי הציונים. באותה הזדמנות הכריזו האנגלים שבריטניה הגדולה תמשיך לפעול על־פי המנדט שניתן לה עד שהתנאים יאפשרו לארץ זו להגיע לעצמאות.


‏בראשית 1947 ‏ראיתי במו עיניי כיצד ניסו האנגלים להפוך את נוכחותם להכרחית וחיונית, להוכיח שנסיגתם תוביל למרחץ דמים. פעמים רבות היינו, חבריי ואני, עדים לתקריות שיצרו האנגלים. שריונית שהייתה מוצבת ביפו הייתה יורה לעבר השכונות היהודיות בתל־אביב. היהודים, שחשבו כי הערבים פתחו באש, היו משיבים באש נגדית. האנגלים היו מבצעים אז פעולה הפוכה ויורים מכיוון תל־אביב לעבר יפו. כך קרה שההתנגשויות, ואחריהן הקרבות, הלכו וגברו בין שני חלקי האוכלוסייה, עד לחודש נובמבר באותה שנה. כשהעצרת הכללית של האו"ם קבעה כי דו־קיום בפלסטין ‏הפך לבלתי־אפשרי ופקדה לחלק את הארץ לשתי מדינות.


‏שלטונות הכיבוש נקטו עמדה חד־צדדית בבירור לטובת היהודים, על מנת לאזן את האפשרויות הפוטנציאליות שבידי הרוב הערבי. בעודם מפעילים נגד הערבים אמצעי דיכוי חסרי רחמים, הם התייחסו אל הטרוריסטים היהודיים, על אף היותם אשמים בפשעים איומים נגד האנגלים עצמם, בסלחנות בלתי־מובנת לחלוטין. כוחות הסדר עצמו את עיניהם לנוכח כמויות הנשק האדירות שה"הגנה" ויתר הארגונים היהודיים קיבלו מחוץ־לארץ, אך לעומת זאת לא היססו לעצור כל ערבי שמצאו ברשותו נשק חם. אפילו פגיון נאסר עלינו לשאת, עבירה שהעונש הצפוי עליה היה שישה חודשי מאסר. יחסי הכוחות, שדומה כי נטו לטובתנו בשנתיים הראשונות שלאחר המלחמה, התהפכו לטובת הציונים. הם נהנו גם משיתוף פעולה ותמיכה נרחבת בחוץ־לארץ, ואלה לא היו מנת חלקנו. ארצות ערב גילו כלפינו אהדה אפלטונית בעיקרה; ‏הן הבטיחו רבות, אך הושיטו למעשה עזרה כמעט סמלית. לפלסטינים לא היה כל ארגון בדומה לסוכנות היהודית, שריכזה את כל הקרנות והמנגנונים החיוניים לקניית נשק והעברתו. גם לא הייתה להם הנהגה מדינית וצבאית שתהיה מסוגלת לארגן את התנגדותם.


‏נעזבים לגורלם, ומתוך חשש מפני מעשי טבח בדומה לזה שהתרחש בדיר יאסין, החליטו איפוא מאות ואלפי פלסטינים לנטוש את מולדתם כדי למצוא להם מקלט. נטייה זו גברה לאור הבטחותיהן של מיני "מועצות לאומיות" המורכבות מפעילים לאומניים, בעיקר ביפו, שהגלות תהיה קצרה, מספר שבועות או מספר חודשים, הזמן שיידרש לצבאות ערב המאוחדים כדי להכניע את הכוחות הציוניים. ההחלטה המוצהרת של מדינות ערב, להתנגד בנשק לייסודה של מדינת ישראל, הפיחה תקוות רבות בלב הפלסטינים.


‏במבט לאחור, אני מאמין שבני עמי שגו בכך שנתנו אמון בממשלות הערביות ונתנו חופש פעולה להשתלטותם של המתיישבים היהודיים. היה עליהם להיצמד לקרקע, ויהא המחיר ‏אשר יהא. הציונים לא היו יכולים להשמידם עד אחד. נוסף לכך, לרבים מאיתנו הייתה הגלות רעה ממוות.


‏בלי לדעת דבר על הצפוי להם, החליטו הוריי כפי שהחליטו. ‏אחרי הכול, הם הלכו למצוא מקלט בעזה, עיר מולדתו של אבי. מתוך הרגשת ביטחון הותירו אחריהם ריהוט ורכוש, ולקחו אך ורק את חפציהם האישיים החיוניים ביותר. עד היום עומדת לנגד עיניי דמותו של אבי כשהוא מחזיק בידו את מפתחות ביתנו ואומר לנו בקול מרגיע כי לא ירחק היום ונשוב אליו. מאותו יום נגזר עליי לא לראות יותר את ביתי. שלושים שנה חלפו מאז, ואינני יודע אם הבית שבו נולדתי נהרס או לא... בכל הכנות, אני מעדיף שלא לדעת.