הקדמה
קציעה עלון


מירי בן שמחון נולדה בצרפת בשנת 1953, בעת שמשפחתה שהתה במחנה מעבר בדרכה מפז שבמרוקו לישראל. היא גדלה בשכונת קטמון א' בירושלים, למדה ספרות עברית באוניברסיטה העברית ואחר כך עברה ללמוד משחק בבית צבי. בהיותה בת 25 החלה לכתוב שירים ולפרסם במוספי ספרות בעיתונים שונים. ב-24 ביוני 1995 נהרגה בתאונת דרכים התאבדותית. ספר שיריה הראשון של בן שמחון, מעוניינת לא מעוניינת, ראה אור בשנת 1983, ספר השירים השני, שיבולת דקה בכד חרס עתיק, פורסם ב-1985 וב-1990 יצא לאור ספר שיריה השלישי — צמא. הספר אקזיסטנציאליזם חרד פורסם לאחר מותה, ב-1998.


לצערי, לא התוודעתי לשירתה הנועזת והסוערת של בן שמחון בלימודי הספרות בתיכון אלא רק שנים לאחר מכן, אולם מן הרגע בו התחלתי לקרוא בשיריה לא פסקתי מלעסוק בהם ובחידת חייה. בשנת 2002 התחלתי לערוך את כתב העת הכיוון מזרח, ובפתח הדבר בגיליון הראשון בעריכתי, גיליון מספר 6, כתבתי כך:


יש לבדוק נרטיב אלטרנטיבי לסיפור העבר, להציע קאנון תרבותי. הכיוון מזרח מצטרף לעושים במלאכה, ובכל גיליון יופיעו יוצרים מזרחים שהם בבחינת "קלאסיקה מזרחית". זהו קוטב בניית הגנאולוגיה, היוצא כנגד תהליכי 'שכפול השִכחה'. בגיליון הזה בחרנו בשני שירים של מירי בן שמחון, משוררת מצוינת שזכתה להוציא ארבעה ספרי שירה בטרם נהרגה בתאונת דרכים ב-1995, והקדשנו מקום ליצירתו של מרדכי טביב.


רק עתה, 15 שנים מאוחר יותר, אני חשה כי ספר זה פורע את החוב שהובטח אי־אז.


כאשר מסר לידי אחיה של מירי בן שמחון, ידידיה, את כל השירים והרשימות מעיזבונה — אוצר בלום של פואטיקה שלא איבדה דבר מרעננותה — התרגשתי לאחוז בידיי את הדפים המצהיבים (כולל שירים שנכתבו על מפיות נייר של קפה "עטרה" וקפה "סיני" הירושלמים של אז), לראות לראשונה את כתב ידה (הבלתי קריא בעליל) ולצפות בתצלומים שלה.


במשך ימים רבים ושעות אינספור עמלנו רינה ברגר (רנה אדרי), ידידיה בן שמחון, אחיה של מירי, ואנוכי על פענוח כתבי היד והתקנתם לדפוס. באורח נבואי ממש, נדמה כי מירי בן שמחון חזתה את היגיעה הרבה שנתייגע בפענוח כתב ידה הלא־קריא. כך מצאנו את עצמנו לפתע שלושתנו יחד קוראים את השיר "ניסיונות לכתוב הם לא עניין של מה בכך":


נִסְיוֹנוֹת לִכְתֹּב הֵם לֹא עִנְיָן שֶׁל מָה בְּכָךְ


לָאַחֲרוֹנָה


וְיֵשׁ בָּזֶה כְּדֵי לְדַכֵּא


יֵשׁ בָּזֶה כְּדֵי לְעוֹרֵר הִרְהוּרִים קָשִׁים בַּאֲשֶׁר לִמְשׁוֹרְרוּתִי


יָמִים שֶׁאֵינֶנִּי יְכוֹלָה לִכְתֹּב מַשְׁמָעוּתִית


יֵשׁ פְּרוֹזָאִיּוּת יֶתֶר בַּשִּׁיר, מוּזָר אֲנִי הוֹלֶכֶת


וְנַעֲשֵׂית צְמֵאָה לְמִי שֶׁקֹּדֶם לָכֵן יָדַעְתִּי שֶׁיֵּשׁ בֵּינֵינוּ


דִּמְיוֹן. אֲבָל עַכְשָׁו זֶה מוּכָח בַּשֶּׁטַח. דָּוִד אֲבִידָן.


וְאוּלַי דַּוְקָא לִגְנַאי וְלֹא לְשֶׁבַח. אַחֲרֵי הַכֹּל הָעֹשֶׁר


הַפְּנִימִי שֶׁלִּי אַף שֶׁהוּא רַב לְמַדַּי הוּא שֶׁל אִשָּׁה, וַאֲבִידָן


עִם עָצְמוֹת גַּבְרִיּוֹת שֶׁקָּשֶׁה לָרֶדֶת לְחִקְרָן. כְּתַב הַיָּד


הַמִּשְׁתַּנֶּה שֶׁלּוֹ הוּא עִלָּה לֹא קְטַנָּה לְהִרְהוּרִים נוּגִים


לֹא פָּחוֹת, מָה קוֹרֶה עִם כְּתַב הַיָּד שֶׁלִּי, אֵיפֹה כְּתַב


יָדִי הַיָּפֶה שֶׁל מִקֹּדֶם


אֲנִי מְנַסָּה לִכְתֹּב יָפֶה עַכְשָׁו עַל מְנַת לִהְיוֹת


בְּרוּרָה יוֹתֵר לְמִי שֶׁעוֹמֵד לִקְרֹא אֶת כְּתַב יָדִי


וּלְהָבִין, עִם מוֹתִי


השיר מעיד על החשיבות הרבה שייחסה בן שמחון לכתיבת שירה, עד כדי הפיכתה לעיקר העיקרים בחייה הסוערים (במסה החותמת את הספר אני מתעכבת על נקודה זו בדיוק). בייחוד בשל כך נלווית לשיכחת הפואטיקה שלה תחושה צורבת של החמצה, שספר זה מבקש לתקנה.


החשיפה האינטנסיבית, בבת אחת, לשירים גנוזים רבים, לטיוטות שונות, להגיגים ולמכלול עולמה הפנימי של בן שמחון פערו בפני את אחורי הקלעים של חייה האישיים והפואטיים, והבמה השירית כמו הוצפה באור אדירים. במסגרת ספר זה בחרנו לייצג את המכלול השירי המצוי בעיזבונה, אולם ארכיון גדול המורכב מכתביה השונים, מטיוטות, ממכתבים אישיים ומשירים נוספים עודנו מהווה מאגר עבור חוקרים עתידיים של שירתה, שכולי תקווה כי מספרם ילך ויגדל.


נערה מן הרחם, לאן


נַעֲרָה מִן הָרֶחֶם


לְאָן הִיא הוֹלֶכֶת, אֵין רִשּׁוּם


שֶׁל צְעָדֶיהָ בָּאֲדָמָה אוֹתָהּ הִיא מְאַבֶּדֶת


הִיא מְבַקֶּשֶׁת לָתֵת הוֹ mal de tête


אֲבָל תֻּכִּים בֵּין שִׂפְתוֹתֶיהָ


הַצְּלִילִים שֶׁל שְׂפַת אִמָּהּ.


הַנְּסִבּוֹת הַטִּבְעִיּוֹת שֶׁלָּהּ


הֵן לֹא הַנְּסִבּוֹת הָאִידֵאָלִיּוֹת שֶׁלָּהּ


כֹּחַ מְשִׁיכָה מִשְׁתַּנֶּה וּמְבַכֵּר אֲרָעִיּוּת


מִתְחַוֵּר לָהּ.


מַה שֶּׁהִיא מַעֲבִירָה מִכְּלִי לִכְלִי אַחֵר


נִקְוָה לֹא לְשִׁמּוּשׁ מִחוּץ לַדְּפָנוֹת


אֵין לָהּ קוֹאוֹרְדִּינַצְיָה בַּיָּדַיִם


וּבְכָל זֹאת שְׂפַת הַגּוּף שֶׁלָּהּ


הַלָּשׁוֹן שֶׁלָּהּ.


מוּל הַדַּף הָרֵיק הִיא מְכַסָּה אֶת מְבוּשֶׁיהָ


מַה שֶׁמְּבַקֵּשׁ לְהִשְׁתַּלֵּחַ


מִתְבַּקֵּשׁ לְהִשָּׁאֵר


"הוֹ זֶה יָפֶה מְאֹד" אוֹמֶרֶת אִמָּהּ


רְכוּנָה לְהַקְשִׁיב


וְאֵינָהּ מְבִינָה דָּבָר


הִיא מְנַסָּה שׁוּב


הִיא בּוֹרֵאת בְּצַלְמָהּ אִמָּא אַחֶרֶת


לָמָּה הִיא צְרִיכָה לְאִמָּא עַכְשָׁו


נַעֲרָה מִן הָרֶחֶם


כְּשֶׁבִּפְנִים מַעֲרֶכֶת עִצְבִּית פָּרָה־סִימְפָּטִית


כְּרוּכָה הֲדוּקָה אֶל לֹבֶן חוּט שִׁדְרָתָהּ


מוֹלִיכָה חַשְׁמַל אֶל בִּטְנָהּ וּפְנִים יְרֵכֶיהָ


בִּזְרָמִים קוֹדְחִים.


לֹבֶן חוּט שִׁדְרָתָהּ אֵינוֹ עִנְיָן לִמְשׁוֹרְרִים


מַדְּעָנִים אוּלַי יְסַמְּנוּ אוֹתוֹ בְּאוֹתִיּוֹת יְעִילוֹת


thm אוֹ chm


זֶה קַל לְאֵין עֲרֹךְ עַכְשָׁו


כְּשֶׁהִיא מְנוּעָה מִמְּעֹרָבוּת נַפְשִׁית


כְּשֶׁהִיא פְּטוּרָה מִן הַוִּיזוּאָלִיּוּת שֶׁלָּהּ


כְּשֶׁהִיא נוֹשֵׂאת בָּאַחֲרָיוּת לְבַדָּהּ


שְׁוַת נֶפֶשׁ וּפַנְטַזְיוֹת


רוֹאָה גַּם כְּבִישִׁים וְקִירוֹת


מִתְבּוֹנֶנֶת בְּמַבָּע פָּסִיבִי נִימִי לֹא נִתְפָּס


בְּהִשְׂתָּרְגוּת שֶׁל חַיִּים אֲרוּגָה


מַאֲצִילָה מַצְלִילָה


מְשַׁנָּה זָוִיּוֹת


הֲרוּגָה מִפַנְטַזְיוֹת


נַעֲרָה בִּלְתִּי אֶפְשָׁרִית אֶפְשָׁרֻיּוֹתֶיהָ טְמוּנוֹת


אַהֲבוֹתֶיהָ עַכְשָׁו תְּמוּנוֹת.