הקדמה
השאלה הגדולה


השאלה
השאלה החשובה ביותר שיכול יהודי לשאול את עצמו בזמן הזה איננה האם יש אלוהים או האם מעמד הר סיני התרחש. השאלה החשובה ביותר שיכול יהודי לשאול את עצמו בזמן הזה היא האם קרה משהו בעל משמעות במאות השנים האחרונות. כוונתי היא לניסיון שלנו לברר האם הנאורות, המתודה המדעית, התודעה ההיסטורית, תהליך החילון, ההומניזם, הפמיניזם והדמוקרטיה הם התפתחויות מהותיות וחסרות תקדים בהיסטוריה האנושית, או שמא מדובר באירועים נוספים על רצף התלאות שעובר עם ישראל במסעו מגלות לגאולה, עיקולים אקראיים, חסרי ייחוד כשלעצמם, בדרך החתחתים היהודית. זו שאלה יסודית ומהותית יותר מן השאלות על קיומו של האל או על אמיתותו ההיסטורית של מעמד הר סיני, כיוון שהיא זו שתקבע את דרך ההתייחסות שלנו לתשובות שנעלה לשתי השאלות הללו.


העמדה שלפיה לא קרה דבר בעל משמעות במאות השנים האחרונות מולידה גישה שמרנית, שמתייחסת אל המציאות המודרנית כאל מכשול נוסף וזמני בדרכה של המסורת. זו עמדתה של היהדות החרדית. עבורה, ההיסטוריה אינה אלא מסלול של תלאות ומהמורות מן הגלות ועד לגאולה. בכל דור ודור עומדים עלינו לכלותנו, ובכל דור ודור הקב"ה מצילנו מידם (אם כי, יש להודות, בדרך כלל במחיר לא קטן). על פי השקפה זו, התמורות האדירות שעברה האנושות עם הכניסה אל העידן המודרני אינן אלא משוכות נוספות שהטיל שר ההיסטוריה בדרכו של העם היהודי, ומולן עלינו לנשוך שפתיים ולהמשיך עד כמה שאפשר ללא שינוי. הרי "חדש אסור מן התורה".


ההכרעה ההפוכה – שאכן נפל דבר בעידן המודרני – מולידה מסקנות מרחיקות לכת: המציאות המודרנית מהווה עולם חדש ושונה, מבחינה מהותית ועקרונית, ממה שהיה, ובהתאם לכך, המסורת שהתעצבה בגלות באלפיים השנים האחרונות חייבת גם היא להשתנות. אין מדובר בציווי הנמהר להשליך את המסורת כולה ככלי ריק, אולם ההכרה הברורה היא שלא ניתן להמשיך כאילו לא קרה דבר. ויש לומר: לא ניתן להמשיך כאילו לא קרה דבר לא רק מבחינה פרגמטית (נניח, מפני שהחברה המודרנית בנויה כך שנשים משולבות בה בכל המישורים); לא ניתן להמשיך כאילו לא קרה דבר גם מבחינה ערכית, גם מפני שלא ראוי להמשיך כאילו לא קרה דבר, וזאת מכיוון שהשינויים שהתרחשו הם בעלי משמעות מוסרית ודתית עצומה. התשובה על השאלה הזו, החשובה ביותר שיכול יהודי לשאול את עצמו כיום, מהווה אפוא הכרעה פרדיגמטית. היא כוללת שיפוט ערכי של המצב הנוכחי, כלומר הכרעה בקשר לטיבו של המצב, הבאה לפני העובדות ומשמשת להן מסגרת.


נחדד את השאלה. איש אינו יכול להתעלם מן התמורות האדירות שהתחוללו בעולם במאות השנים האחרונות. ברור לכולם שתהליכים מאוד דרמטיים עברו על האנושות, ולו רק מבחינה רפואית וטכנולוגית. כשאנחנו מדברים על שינויים "בעלי משמעות", הכוונה היא אפוא לשינויים שמשמעותם חורגת מזו שמביאה איתה זרימת הזמן הרגילה, דהיינו התפתחויות שונות במישור המטריאלי של החיים. גם הפונדמנטליסט הדתי יאשר (בדרך כלל) שהרפואה המודרנית, בשונה מזו הקדומה, מסוגלת לחסן את ילדינו משיתוק ילדים (פוליו) או לטפל בדלקת ריאות בעזרת אנטיביוטיקה. כולנו גם שמים לב ששימוש בחשמל, שלא היה אפשרי לפני מאה שנה, מקל מאוד על חיינו.


כל אלה הן עובדות שאינן – למעט מקרים מצערים של אטימות מרצון – נתונות לוויכוח. אולם שינויים בעלי משמעות אינם שינויים שעברו על העולם, אלא שינויים שמאתגרים את עצם התפיסה שלנו את העולם. כך למשל, המהפכה המדעית איננה רק עצם פיתוחן של טכנולוגיות חדשות, אלא תפיסה חדשה של הדרך לגלות ולצבור ידע על המציאות. תהליך החילון כרוך לא רק בצמצום כוחה של הדת הממוסדת, אלא בעלייתן של תפיסות חדשות של חירות ומוסר. הדמוקרטיה אינה רק שיטת ממשל יעילה יותר או פחות, אלא ביטוי של הבנה חדשה של ערך חיי האדם ומשמעותם, ושל מקור הלגיטימציה להיררכיה.


השאלה שאנחנו שואלים, אם כן, היא לא האם מציאות חיינו שונה באופן ממשי מזו שהיתה לפני כמה מאות שנים, אלא האם תפיסת המציאות שלנו, ובכלל זה תפיסת האדם שלנו, שונה. תשובה חיובית על השאלה הזאת תחייב אותנו, באופן בלתי נמנע, להתעמת עם תפיסת האדם הקדומה יותר, זו שממנה התפתחו מסגרות שונות של מסורת ושל דת. אם אנחנו מבינים שאיננו תופסים את עצמנו ואת זולתנו כפי שאבותינו תפסו את עצמם ואת זולתם, יש לנו לא רק לגיטימציה אלא גם חובה מוסרית לבדוק כיצד על המסורת להגיב לשינויים הללו.


לעצמי המודרני יש היסטוריה
אני מחזיק שאכן קרה משהו, שאכן יש לו משמעות, ושלכן יש לא רק צורך, אלא גם לגיטימציה ואף חובה מוסרית ודתית לכייל מחדש את המסורת אל מול ההווה. בחיבור הזה אנסה להסביר את השינוי הדרמטי שמחייב את התהליך הזה. אעשה זאת על ידי בחינה של ההיסטוריה הרעיונית של העידן המודרני. אראה כי תפיסות יסוד של האדם המערבי, ביחס לעצמו, ביחס למקורות הסמכות שלו, ביחס לעקרונות המוסר שלו וביחס למרכיבי הזהות שלו השתנו באופן מהותי במאות השנים האחרונות.


אנחנו, כולנו, מחזיקים כיום בהבנה שונה לחלוטין של המציאות מאשר אבות אבותינו לפני אלף שנה, ואף אלו שחיו רק לפני שלוש מאות שנה. אנחנו לא רק יודעים יותר על העולם – אנחנו מעניקים תוקף למקורות שונים לחלוטין של ידע. לא זו בלבד שיש לנו גישה ליותר מידע: המידע שנגיש לנו מבוסס על הנחות מוצא שונות. במילים פשוטות, אנחנו סבורים שאת מה שנכון לגבי חיינו, לגבי המציאות ולגבי מה שטוב ומה שרע ניתן להבין לא מתוך המסורת, אלא מתוך התבונה והמצפון.


אנחנו גם תופסים את עצמנו באופן שונה. ההבנה המקובלת כיום היא שכל אחד מאיתנו הוא סובייקט אוטונומי; שהקשרים שלנו עם סביבתנו, עם משפחתנו, עם קהילתנו, עם התרבות שאליה נולדנו – הם מקריים; שאין שום הכרח לדבוק בהם, ושניתן להתנתק מהם בהתאם לרצוננו. אם בעבר ראה האדם את עצמו כחלק אורגני ואינטגרלי ממרקם חברתי ותרבותי נתון, כאיבר מאיבריהם של משפחה, חמולה, שבט, מסורת פולחנית וכיוצא באלה, כיום האדם (המערבי) רואה עצמו כאינדיבידואל, דהיינו כבלתי קשור באופן מהותי לסביבתו, כמי שיכול לקום ולעזוב, לשנות את אורח חייו, את משפחתו, את מקום מגוריו, את תחום עיסוקו ואף את מינו ומגדרו – וכל זאת על פי בחירתו החופשית. תפיסה כזאת היתה בלתי מתקבלת על הדעת לפני כמה מאות שנים בלבד.


אחת האשליות הרווחות ביותר היא זו המאפשרת לנו להניח שבניגוד לעמים, לארצות ולדתות – לרעיונות אין היסטוריה. בעוד שנדחה בחיוך את התפיסה הנאיבית שהעם השוודי, לשם הדוגמה, היה קיים תמיד כפי שהוא כיום, לא נהסס לרוב לקבל את התפיסה, הנאיבית לא פחות, שרעיונות כמו חירות, אמונה, או אהבה נותרו יציבים במהלך מאות או אלפי השנים האחרונות. רובנו נניח, למשל, שמה שאבותינו התכוונו אליו כשסיפרו בפסח על היציאה "מעבדות לחירות", ומה שאנחנו היום מבינים כ"עבדות" וכ"חירות", הינו אותו עניין. אך זו אשליה מסוכנת, והיא מעוורת אותנו בכמה מישורים.


ראשית, היא לא מאפשרת לנו להבין את מצבנו הנוכחי. אנחנו שוגים לחשוב שתפיסת העולם שלנו, ראייתנו את עצמנו ואת זולתנו, היא עניין נתון, חסר ייחוד, שאינו דורש רפלקסיה. אנחנו כמובן מסוגלים להבדיל בין גוונים שונים בתוך הבנתנו את המציאות (ימין פוליטי מול שמאל, אמונה מול אתאיזם, תרבות גבוהה מול נמוכה), אולם אנחנו לא מבחינים שכל ההבנה הזו, כל אופן התפיסה שלנו את עצמנו ואת החברה שבה אנו חיים, ראויים לחקירה ולניתוח.


שנית, האשליה שלפיה האופן שבו אנו רואים את העולם הוא נטול היסטוריה והתפתחות חוסמת עבורנו את התובנה שהצורה שבה אנו חיים איננה צורת החיים האפשרית היחידה, שיש אלטרנטיבה, שהיו אנשים שחשבו אחרת. ושוב יש לומר: הם חשבו אחרת לא משום שהם האמינו ואנחנו לא, או כי הם היו אתנוצנטריים ואנחנו לא – אלא משום שכל האופן שבו הם תפסו את העולם היה שונה. הם כלל לא חשבו, למשל, שיש אפשרות רציונלית לא להאמין באלוהים. הם לא ביקשו, למשל, להיכלל במסגרת לאומית, מכיוון שהיקף הנאמנות המקסימלי שהם היו יכולים להעלות בדעתם היה החמולה או השבט שאליהם הם השתייכו.


את האשליה המסוכנת הזו עלינו ללמוד לזנוח. מכיוון שהיא מערערת על המובן מאליו עבורנו, מערבלת את המים המנטליים שבתוכם אנחנו שוחים, זניחתה אינה פשוטה, ודורשת מאמץ ובעיקר לימוד. אין הכוונה ללמוד רק שאכן, לרעיונות יש היסטוריה. הכוונה היא ללמוד באופן מפורש וספציפי על רעיונות מסוימים, להתחקות אחר ההיסטוריה שלהם ולחקור כיצד בני אדם הבינו אותם אחרת בעבר. רק לימוד כזה יאפשר לנו הן להבין את העולם בו אנו חיים ואת עצמנו, והן לדמיין את העולם שבו אנו חיים ואת עצמנו באופן שונה. האפשרות הזו היא הפתח ליצירתיות אישית וחברתית ולשינוי אמיתי. החיבור שלפניכם מבקש ליצור לימוד שכזה.


צלם אלוהים כמוליך למודרנה
בחינת התפתחותו של העידן המודרני היא כמובן משימה רחבת היקף, מורכבת ביותר וחורגת מעבר ליכולותי. לא אתיימר לעשות זאת, אלא רק להציע כמה ערוצים שבהם נעמוד על ההתפתחות הרעיונית של כמה עקרונות יסוד שהובילו אל העולם המודרני. נעשה זאת מן הזווית הספציפית של עקרון צלם אלוהים. אנסה להראות כי הרעיון שכל אדם נושא את צלמו של האל – רעיון עתיק שהיה מוכר בגרסאות שונות בין עמי המזרח הקדום, ואשר קיבל את ניסוחו הבולט והמרשים ביותר בספר בראשית – השפיע באופן משמעותי ביותר, מכריע, על ההיסטוריה המערבית.1


בפרק הראשון אבחן כיצד נולד הרעיון, כיצד עיצב, כבר בימי קדם, את המסורת העברית העתיקה, וכיצד הוא השתלב בתפיסה הקדמונית של העצמיות האנושית. בפרק השני אבחן את עלייתה של הנצרות, ואת האופן שבו היא פירשה מחדש את הכתוב בתורה. אתמקד ברעיון החירות, ואבחן כיצד הנצרות הפריטה את הגאולה, הפכה אותה לעניין אינדיבידואלי, ונטעה את שורשי הפרדת הדת מהמדינה. הפרק השלישי יוקדש למצפון, כלומר לרעיון שיש לנו קול פנימי המבדיל בין טוב לרע, ושעלינו לשמוע לו אף אם קולות חיצוניים – של הממונים עלינו, של ההמונים סביבנו, של המסורת שלנו – דורשים אחרת. רעיון זה הפך למשמעותי במהפכה הפרוטסטנטית, ועומד בלב המאבק לחופש דת ומצפון במאות השש־עשרה והשבע־עשרה. בפרק הרביעי נבחן כיצד רעיון השוויון בין כל בני האדם, שנולד מתוך עקרון צלם אלוהים, הפך את סוף המאה השמונה־עשרה לזמן שבו מוכר מעמדם השווה של היהודים, והמסורת היהודית משתנה באופן מהותי והופכת ל"דת". הפרק החמישי ייקח אותנו עד לזמננו, ובכך עד לתפיסה המודרנית, החילונית, של משמעות החיים והמקורות לה. נבחן את גלגוליו של האתאיזם, ונראה כיצד ביטול קיומו של אלוהים לא הגיע באמצעות צבירה של ידע נוסף, אלא מתוך קריאה מוסרית חדשה. נבין את מהותו של תהליך החילון, שאינו סיפור על פיחות במספר המאמינים, אלא על תמורה עמוקה בהבנת האדם.


בסוף הדיון אשלים את המסע היהודי אל המודרנה, ואגע בקצרה בהקמת מדינת ישראל כביטוי הנוכחי למימוש צלם אלוהים של היהודים. אשאל גם מה יכולה ומה ראויה להיות משמעותו של עקרון צלם אלוהים בזמן הזה.


מסורת וקדמה
אני מקווה שהקריאה בספר הזה תבהיר שהתשובה על השאלה שבה פתחתי היא חיובית: אכן קרה משהו בעל משמעות מהותית במאות השנים האחרונות. יחד עם זאת, חשוב לציין שהתשובה החיובית הזו אין פירושה שעלינו להשליך את המסורת מאחורי גבנו ולהתקדם באופן עצמאי (לכאורה) הלאה. אחת הטעויות הגדולות של הנאורות הרדיקלית היתה התפיסה שחובה לעשות כן; שראוי שכולנו, כבני אדם מודרנים, "עולם ישן עדי יסוד נחרימה", ונבנה תחתיו עולם חדש ואמיץ שמבוסס אך ורק על תפיסותינו המודרניות. מרדכי אהרנפרייז (1869-1951), סופר, פובליציסט ופעיל ציוני, היה יכול לתאר ב-1903 את עמדת "הדור הצעיר בתנועת התחיה שלנו", כלומר בהשכלה היהודית ובציונות, כקוראת תיגר על כל מה שהיה, כבוראת עולמות חדשים:


שחררנו את עצמנו מתרבות גוססת כדי להתחיל תרבות חדשה, חיה, פורייה. שחררנו את עצמנו מחיים מדומים כדי להתחיל חיים חדשים, חיים מלאים ואמתיים [...] הננו בני חורין כדי ליצור חיים חדשים, תרבות חדשה, ערכים חדשים. הננו בני חורין כדי לשנות את מה שצריך שינוי, למלאות מה שחסר לנו, לבטל מה שעבר זמנו. הננו בני חורין כדי לבנות ולהרוס, לברוא ערכים ולהחריב ערכים. הנה באנו דור של יהודים־צעירים, בני חורין ומלאי אמונה.2


האופטימיות המאירה מתוך המילים הללו שובת לב, והאתוס הקיומי־ניטשיאני, על האדם הבורא את עצמו מתוך עצמו, מרשים, אולם היומרה כאן ריקה, ילדותית, שכן אי־אפשר באמת למחוק את העבר, או להתחיל מאפס ולבנות על לוח חלק. למעשה, תוכניות כאלה הן מתכון לאסון. אנחנו מחוברים בעבותות לעבר, ואיננו מסוגלים לגדוע את עצמנו ממה שהיה ולקפוץ קדימה, נטולי היסטוריה. העבר הוא חלק משמעותי מחומר הבניין של חיינו. כפי שנראה בהמשך, הרעיון של סובייקט שבורא את עצמו, או של חשיבה רציונלית שאינה מבוססת על ניסיון נצבר, הוא רעיון מודרני וחסר תקדים בתולדות האנושות. אהרנפרייז עצמו, לאחר פעילותו בתנועה הציונית, הפנה את מרצו להחייאת יהדות התפוצות, ובמשך תקופה כיהן כרב הראשי של בולגריה, ולאחר מכן, עד מותו, כרב הראשי של סטוקהולם.


אי־אפשר להחריב את העבר, וגם לא כדאי לעשות זאת. גם אם תפיסותינו ביחס לעולם ולאדם השתנו, יש למסורת אוצרות רבים להעניק לנו – ואולי דווקא משום שתפיסותינו השתנו. אם אכן תפיסותינו ביחס לעולם ולאדם עברו תמורות עמוקות, צריך להיות ברור שכפי שהרווחנו הרבה, כך גם הפסדנו. האדם הקדם־מודרני תפס אחרת את המציאות, אבל במובנים שונים ייתכן שהתפיסות שלו היו חיוביות יותר, ואולי אף נאמנות יותר למציאות. המסורת יכולה לתת לנו קצה חוט לחיבור מחודש, רופף ובלתי־שלם ככל שיהיה, עם תפיסות מן העבר. כפי שנראה, הרעיון שהאדם נברא בצלם אלוהים הצליח לעצב באופן משמעותי את העולם שבו אנו חיים. אם האחיזה בו היתה משמעותית כפי שארצה להראות, הניתוק ממנו חייב גם הוא להיות משמעותי, והוא מעצב באופן שונה את עולמנו, ודאי לא רק לטובה.


הדיון בעמודים הבאים ייקח אותנו מהמזרח הקדום, דרך אירופה הנוצרית בימי הביניים, ועד לגלגולים שעברה היהדות – ועברו היהודים – בעת החדשה. אנחנו חיים כיום בתקופה בה תמורות חברתיות הפכו לשגורות ומאבקים כלכליים ופוליטיים נתפסים כהתנגשויות בין תפיסות עולם הופכיות ומנוגדות. המתואר בספר הזה מערער על מידת הקוטביות שמציגים המאבקים בזמננו. הצדדים השונים חולקים את אותה מסגרת חשיבה כללית, מסגרת חשיבה שנטועה בתפיסת האדם כאינדיבידואל אוטונומי. למעשה, חילוקי הדעות נוגעים בדרך כלל רק למידת האוטונומיה – אם גדולה או מוחלטת – שראוי שהאינדיבידואל יפעיל במישורים שונים של חייו (דת, כלכלה, פוליטיקה, מין, מגדר וכו').


ספר זה מזהה את צלם אלוהים כעיקרון ששוזר לכדי מחרוזת את ההיסטוריה של המערב. חקירתו וחקירת התפתחויותיו תספק לקורא את הבסיס והרקע של תפיסת העולם הנוכחית, וידיעתם תאפשר הבנה עמוקה ונכונה יותר של מצבה של החברה המודרנית, ומצבו של האדם כיום. מתוך כך מאפשר הספר להבין את מצבה של היהדות ומצבם של היהודים כיום. כפי שנראה, רעיון שנפוץ לעולם בזכות המסורת העברית הקדומה חזר אל היהדות המודרנית כשהוא שונה – ושינה גם אותה.