פרולוג
סופי
בת שתים־עשרה
"למה אנחנו צריכות לעזוב עכשיו?" אני שואלת בישנוניות כשאמא משליכה את חפציי לתוך המזוודה הוורודה שלי שבשולי המיטה.
"כי אנחנו צריכות להסתלק לפני שאבא שלך יחזור הביתה מחר. כבר הסברתי לך."
"אני עדיין לא מבינה. איזה דבר נורא הוא עשה?"
"את צעירה מכדי להבין את כל הפרטים, סופיה. יום אחד אספר לך, אבל בינתיים אנחנו חייבות לארוז ולהסתלק מכאן כדי להגיע לטיסה לניו יורק. תמיד רצית לנסוע לניו יורק, נכון? לכן בחרתי בה."
תמיד רציתי לנסוע לניו יורק. מאז פיתחתי אובססיה לבחורה מהעיר הגדולה, תוכנית הטלוויזיה ששודרה בימי שישי בערב ועקבה אחר חייהן של חבורת נערות זוהרות שחיו בתפוח הגדול. כולן היו יפות, עשירות, סטודנטיות, והן נהנו מכל רגע. רציתי להיות סנקלייר אלקוט. לא חשבתי שהיום הזה יגיע כבר עכשיו.
"מתי נחזור? הלימודים מתחילים בעוד שבועיים והסייח של בלקברי אמור להיוולד בכל רגע. אני חייבת לחזור ולעזור. היא הסוסה שלי."
אמא עוצרת ממעשיה ומביטה בי סוף־סוף. ההתלהבות המטורפת מתפוגגת מפניה.
"אני לא יודעת מתי נחזור," היא אומרת מעט יותר ברוגע. "יכול להיות שתלמדי בניו יורק למשך תקופה."
מה? אני רוצה לבקר מתישהו בניו יורק, אבל הבית הוא כאן. החווה, הסוסה שלי, אבא וכל החברים שלי כאן.
"אני לא רוצה ללמוד שם. אני רוצה ללכת לבית ספר כאן, בפּוֹפְּלֶר פוֹלְז."
פניה מתעצבות כשהיא שומעת את ההכרזה שלי. "נוכל לדבר על זה אחר כך. קדימה, קומי, תלבשי מעיל ותנעלי נעליים. עכשיו, גברתי הצעירה."
בעל כורחי אני עושה כפי שציוותה עליי. אני מכירה את אמא שלי היטב ויודעת שאין טעם להתווכח איתה כשהיא במצב רוח כזה. פשוט אצטרך להתקשר לאבא ברגע שאוכל ולבקש ממנו להרגיע אותה. הוא היחיד שהצליח אי־פעם לשכנע אותה, והוא יסביר לה שהיא צריכה לחזור הביתה.
"תפסיקי להחמיץ פנים, סופיה," היא אומרת וכורכת את זרועה סביבי במושב האחורי של המונית בעודנו מתרחקות מבית החווה. "את תאהבי את ההרפתקה החדשה שלנו. אני מבטיחה."
אני מסתובבת ומביטה מבעד לשמשה האחורית אל האסם בעודנו נוסעות בשביל הגישה הארוך. אני מקווה שבלקברי תחזיק מעמד עוד קצת. אני לא רוצה שהיא תשאל את עצמה איפה אני כשייוולד לה התינוק. היא תחשוב שנטשתי אותה. לעולם לא אעזוב אותה או את החברה הכי טובה שלי, דאלאס. הם האנשים האהובים עליי בעולם. אמנם בלקברי היא לא בן אדם, אבל היא אוהבת אותי ממש כמו בן אנוש.
אני עושה כמיטב יכולתי לרסן את הדמעות כשהאסם נעלם באופק.
אמא ממשיכה לשכנע אותי שיהיה לנו כיף.
"אנחנו נמצא דירה בעיר, קרוב לסנטרל פארק. יש הרבה חיות בפארק וכרכרות רתומות לסוסים. תוכלי לראות סוסים כל יום. אשיג עבודה ואעבוד במהלך היום ונרשום אותך לבית ספר נהדר. בערבים אוכל לעשות אודישנים לברודוויי. אולי ייקח לי קצת זמן לחזור להופיע, אבל אני אצליח, ואת תוכלי ללמוד בלט ופיתוח קול. זו תהיה הרפתקה מדהימה. עוד תראי."
התלהבות קורנת ממנה והיא מחבקת אותי אל צד גופה.
אין טעם להשתמש בהיגיון איתה כשהיא במצב רוח כזה, ולכן אני מהנהנת ומשתפת פעולה לעת עתה.
"בטח, אמא, יהיה מדהים."
אני מקווה שאבא יקרא את המכתב שלי בקרוב.
