זו לא הייתה משימה מהסוג שציפיתי לו כשהצטרפתי לאף־בי־איי. כבר מילדות הייתה זו עבודת החלומות שלי ועשיתי הכול כדי שזה יקרה; סיימתי בהצטיינות את המסלול הארבע שנתי לתואר שלי בבריאות הציבור וסיימתי תואר שני באבטחת סייבר לפני ששירתּי חמש שנים בקו החזית של משטרת ניו יורק. תמיד התייחסתי ברצינות לעבודה שלי. תמיד. עד היום.
כשנבחרתי להיות המאבטח הקבוע של ארתור לוקרטי, התובע הכללי, חשבתי שזו מעין עליית מדרגה. הגנתי גם על לורה, אשתו, ועל סוניה, בתם, אבל לא הפכתי לסוכן מיוחד כדי להגן על בטי.
היא הביטה בי בציפייה, עיניה רכות ומזמינות בעודה מלקקת את שפתיה. ואז היא הניחה את כפותיה על רגלי וזנבה הזעיר, שהגיע כמעט עד ברכיי, כשכש בהתלהבות.
"היא מחבבת אותך, סאם," גיחך איידן, בחור שפעם קראתי לו 'חבר', אבל עכשיו קראתי לו 'אידיוט'.
"אתה נידבת אותי לעניין הזה, אידיוט," רטנתי והרמתי ביד אחת את הכלבה הקטנה.
הוא אפילו לא טרח להכחיש. "אתה נראה חמוד כל־כך, לוקפורד." הוא צחק בקול רם. "אני חייב לזוז, הבחורים הגדולים הולכים לאו"ם היום. תיהנה בספא הכלבלבים."
הוא התרחק ונכנס למכונית השחורה, מלווה בסוכנים האחרים שהוקצו לתובע הכללי, ואני צפיתי בזמן שהשיירה שכללה ארבע מכוניות התרחקה מאחוזתו של התובע הכללי.
הסתכלתי למטה על בטי, שהביטה בי בעיניים גדולות. "אני יכול לירות בו?" מלמלתי, "או שאת חושבת שזה ישפיע על סיכויי הקידום שלי?" בטי קברה את ראשה בזרועי, אז התייחסתי לכך כאילו היא אומרת שלירות בשותף שלי היה רעיון לא טוב. היא כנראה צדקה.
נדרשו לי כמעט עשר דקות להבין איך לקשור את הרתמה שלה. היא ישבה בסבלנות, עיניה מלאות הבעה והלשון הוורודה והקטנה שלה משתרבבת מפיה כאילו היא צוחקת עליי. לעזאזל, כל אחד אחר בלשכה היה מתגלגל מצחוק עכשיו אם היה יכול לראות אותי, אז למה לא היא?
כשסוף־סוף הצלחתי להכניס אותה לרתמה, חיברתי אותה לחגורת הבטיחות שבמושב האחורי של הסדאן השחורה שלי, וידאתי שלא תוכל להתרוצץ בחופשיות ואז הקלדתי לתוכנת הניווט את הכתובת של 'ספא חיות המחמד של פיפה'.
התנועה זרמה ולכן הגענו לשם בזמן. עצרתי מחוץ לספא ועברתי באופן אוטומטי על כל רשימת הבדיקות שאני נוהג לעשות בכל מקום; בלי צלפים על הגגות, בלי אף אחד שמתנהג בחשדנות, בלי מכוניות חונות כאשר מנועיהן עדיין פועלים, אף אחד לא נושא נשק מוסתר – אלא אם כן אני מחשיב את עצמי, ועם הסכום ששילמתי על המעיל הזה, קיוויתי שאף אחד לא יוכל לדעת שאני נושא אותו.
הרמתי את בטי מהמושב האחורי ושחררתי את הרצועה שלה. היא מיהרה לחלקת הדשא שמחוץ לספא לחיות מחמד ואז המשיכה ועשתה את מה שכלבים קטנים צריכים לעשות.
"אני מקווה שתרים את זה," אמרה אישה בזמן שבטי המשיכה לרכון, עיניה עצומות בריכוז. תהיתי כמה זמן היא התאפקה ואיך זה אפשרי מבחינה ביולוגית שכלבה קטנה אחת תחרבן הרבה כל־כך.
"אה..."
"אין דבר כזה 'פיית קקי', אתה יודע."
האישה הצביעה על שלט שאיים עליי בקנס של אלפיים דולר אם לא ארים אחרי הכלב שלי. "אין לי שקית איסוף," הודיתי, זועף על בטי.
"זה ממש חסר אחריות מצידך," האישה נשפה, "אבל למזלך אני מתייחסת ברצינות לרווחתם של בעלי החיים." היא דחפה לעברי שקית איסוף בצבע ורוד בוהק.
תהיתי למה מישהי שלא היה לה כלב נשאה שקיות לאיסוף קקי. זה היה חשוד בהחלט. עיניי הצטמצמו כשהבטתי בג'ינג'ית המתולתלת, שעיניה היו מוסתרות מאחורי משקפי שמש עצומים.
