פרולוג
מרטין
מאז שקייט נכנסה לחיי, כל מה שהיא עושה באופן כללי זה להוציא אותי מדעתי ולהטריף את כל חושיי. השילוב של הפה החצוף שלה עם המבט היוקד הזה שחודר מתחת לעורי לא משאיר לי סיכוי להינצל. ברגע שהיא נעמדה זקופה מולי עם ערמת הדפים בידיה, כחכחה בגרונה נואשת לשדר ביטחון והציגה את עצמה בפניי בבוקר ההוא בחדר הישיבות אצל רוני, ידעתי שאבוד לי. תת המודע שלי צעק 'פאק!' במלוא גרונו והרעיד את מוחי בשנייה שעיניי סרקו אותה מכף רגל ועד ראש, והוא לא טעה.
המכנסיים המחויטים שלבשה הדגישו כל קימור בגופה, חולצתה הלבנה לא הצליחה להסתיר את הנשימות המהירות שנשמה מרגע שנעמדה מולי, וברגע שמבטינו הצטלבו טבעתי בתוך התכלת של עיניה. מגע כף ידה בידי העביר חמימות לא מוסברת בגופי וגרם לפי להתייבש, דבר שלא קרה לי לפני כן וזה הפחיד אותי בטירוף, וככל שניסיתי להילחם בזה ולהתכחש למה שהיא גורמת לי להרגיש כך כישלוני היה חרוץ יותר.
ככל שההתנהגות שלי כלפיה הייתה מגעילה יותר כך היא נלחמה בי חזק יותר, ככל שהתנשאתי מעליה כך היא התנשאה מעליי בחזרה, ככל שגרמתי לה לשנוא אותי כך היא גרמה לי להתאהב בה ולרצות אותה רק לעצמי. היא הראשונה והיחידה שהעזה לומר לי בפנים את כל מה שהיא חושבת ללא פילטרים, הראשונה שלא הסתנוורה מהעושר ומהמעמד שלי, הראשונה ששמה מולי מראה ובכך גרמה לי לראות איך אני נראה באמת בעיני אחרים ולא פחדה לשאת בתוצאות. התעוזה והיושרה שלה הרשימו אותי בכל פעם מחדש, עמוק בתוך הלב ידעתי שאיתה אני רוצה לחיות ושרק איתה יש לי סיכוי להיות אדם טוב יותר.
בכל פעם שאני שומע את השיר של אדל אני נזכר באותו ערב שבו ניסינו לבשל פסטה יחד, אני עוצם את עיניי ונזכר איך פיזזה לצלילי השיר אצלי במטבח כשהמערוך שבידה מדמה מיקרופון. לא אשכח כמה נלחמתי בעצמי באותו ערב שלא להצמיד את גופה הסקסי לקיר ולבעול כל חלק ממנו, ואז אני נזכר בנשיקה שהדליקה אלף מדורות בתוכי שלא כובו באותו ערב, כי היא פשוט נטשה אותי בלי לחשוב פעמיים כשחשבה שכל מה שמעניין אותי הוא לנצל ולזרוק אותה מייד לאחר מכן, דבר שהיה מאוד אופייני לי באותו זמן, ואולי בתת המודע שלי זה מה שבאמת תכננתי לעשות. אולי קיוויתי שאחרי שאספק את יצריי אאבד בה עניין ואמשיך הלאה עם הרגליי המגונים. לצד ההלם והפגיעה הקשה באגו הרגשתי הערצה סמויה לבחורה הזו, שעד כמה שהיא נראית מתוקה ושברירית, לא מהססת לשלוף את ציפורניה כשהיא מזהה איום.
מרגע שנכנסה לחיי ולמיטתי הייתי בטוח שלא אשרוד את האישה הזו, הייתי בטוח שלא אזכה לחגוג את יום הולדתי הארבעים, שהלב שלי לא יעמוד בכל האתגרים שהיא מציבה לו ובריגושים שהיא גורמת לו לחוות. בכל פעם שהיא פותחת את הפה היפה שלה ושרה היא מצליחה להמיס אותי ואת כל מי שסביבה וגורמת לי להתגאות שהיא שלי ורק שלי.
היא מוציאה אותי מדעתי רוב הזמן, אבל אני פאקינג מת על זה.
למרות כל זאת, לפני שנתיים חגגתי את יום הולדתי הארבעים כשאני חי ובועט במסיבת הפתעה שקייט תכננה עבורי, מוקף בכל האנשים שאמורים לאהוב ולסבול אותי.
כן. זה בהחלט לא קל לאהוב אותי, אני לא טיפוס מתמסר ובטח לא עושה חיים קלים לאף אחד.
היחידים שבאמת זכו בלב שלי הם קייט והילדים. איימי, שבקרוב תחגוג את יום הולדתה השנים עשר, ובן השובב שחגג לא מכבר את יום הולדתו השמיני. את איימי קיבלתי כמתנת יום הולדת. לעולם לא אשכח את אותו היום שקייט חיכתה לי במשרד בלבוש מינימליסטי, הרבה גוף חשוף היה שם ומעט מאוד תחרה שחורה, היא הגישה לי את חפיסת הגלולות כמתנת יום הולדת, ואני זוכר שלקח לי רגע לקלוט מה זה אומר בעצם.
לעולם לא אשכח איך הלב שלי רטט באותו רגע, את דמעות האושר שמילאו את עיניי כשהבנתי שהיא מוכנה ורוצה להביא איתי ילד לעולם אחרי ההפלה הכואבת שחוותה בעקבות תאונת הדרכים שיזמה ליסה. הבנתי עד כמה האובדן הזה צילק אותה ולכן לא לחצתי עליה אלא פשוט חיכיתי בסבלנות לרגע שתהיה מוכנה לנסות שוב.
אני לא יודע לומר בוודאות באיזו מהפעמים באותו חודש היא נקלטה להיריון אבל אני יודע שהשקענו את כל מרצנו בדבר הזה וזה הצליח. נולדה לנו תינוקת יפהפייה, שדומה שתי טיפות מים לאימא שלה. כן, כן... תרתי משמע. אם אימא שלה לא הרגה אותי עד עכשיו, אני מניח שהילדה הזו תעשה את העבודה מצוין.
את בן לא תכננו, הוא הגיע בזכות וירוס קשה של הקאות שפגע ביעילות של הגלולות. הוא להבדיל מאחותו ילד נוח יחסית, שובב אומנם אבל פחות עקשן ומרדן מאחותו. הוא דומה לי במראה החיצוני בלבד, את האופי אין לי מושג ממי ירש, שום דבר באופי שלו לא מזכיר אותי או את אימא שלו בשום צורה.
אחרי שהילדים נולדו ניסיתי לשכנע את קייט לעבור לבית גדול ומאובזר יותר אך היא סירבה בכל תוקף בטענה שבדירת הפנטהאוז היא חוותה רגעים יפים ומשמעותיים ולכן היא לא מעוניינת להשאיר אותם מאחור, וחוץ מזה שהדירה מספיק גדולה ומרווחת גם בשביל עוד חמישה ילדים.
אז אין לנו בית עם בריכה וגינה רחבת ידיים אבל יש לנו שמחה ואושר בשפע וזה שווה יותר מהכול.
פרק 1
מרטין
"איימ, השוקו שלך מתקרר!" אני צועק בקול בתקווה שתשמע אותי בחדרה שבקומה העליונה. השעה כבר שבע בבוקר והגברת המגונדרת עדיין מתארגנת לבית הספר. בן כבר מזמן יושב לצידי ושואב את צלחת הקורנפלקס שלו בזמן שהוא צופה בסרטון בטלפון הנייד שלו.
מחר מריה סוף־סוף חוזרת מהחופשה שהיא לוקחת בכל שנה כדי לבקר את המשפחה שלה במדריד. תמיד הערכתי את נוכחותה אבל כשהיא לא נמצאת אני מעריך אותה אף יותר. אף פעם לא אהבתי את ההתארגנות של הבוקר, במיוחד כשמעורבים בו שני ילדים אדישים חסרי מודעות לזמנים.
"כבר יורדת!" היא צועקת מלמעלה, לפחות עכשיו אני יודע שהיא שמעה אותי.
"הו לא, גברתי הצעירה," אני מרים את קולי בשנייה שעיניי מבחינות בלבוש שבחרה הבוקר לבית הספר. "אין שום סיכוי שבעולם שכך את יוצאת מהבית." אני מצביע על החצאית הקצרצרה שמכסה מעט מאוד וחושפת הרבה יותר מדי רגליים. אני מתחלחל מהמחשבה שאיזה ילד חרמן יתחיל לכרכר סביבה ויגרום לה לחשוב על דברים אחרים פרט ללימודים.
"אבא, די כבר, כמה פעמים אני יכולה להסביר לך שכל הבנות מתלבשות כך לבית הספר." איימי לא מתרגשת מדבריי, מניחה את התיק על הכיסא שלצידה בהפגנתיות ולוגמת מכוס השוקו שהכנתי לה.
"תקשיבי לי ותקשיבי לי טוב," אני מתכופף כך שפניי קרובות לפניה, "יש לך חמש דקות בדיוק להחליף את החצאית לג'ינס ארוך, וזו הפעם האחרונה שאני מסביר לך ששאר – הבנות – לא – מעניינות – אותי!"
"אבל זה לא פייר!!!" היא מייללת בקול, דבר שגורם לקייט להגיע במהירות שיא למטבח.
"מה קורה כאן?" אשתי היפה שואלת ומביטה בפניה הזועפות של איימי.
"זה אבא," הנוכלת מלשינה בלי לחשוב פעמיים, "הוא לא מסכים שאלבש חצאית לבית הספר."
"נותרו לך ארבע דקות." אני מביט בשעון היד שלי.
"אני מציעה שתעשי מה שאבא אומר ונדבר על זה היום בערב, אני בטוחה שנמצא פתרון שיהיה מקובל על שניכם."
"נמאס לי," החצופה קמה בהפגנתיות מהשולחן וצועדת כעוסה לכיוון חדרה. "בקצב הזה לעולם לא יהיה לי חבר," היא מסננת בזמן שהיא עולה במדרגות.
"מעולה." אני מסנן לעברה ומנחש שבעוד רגע אקבל נזיפה מקייט.
"אני רק רוצה לדעת אם אתה מבין שאתה מגזים?" היא נועצת בי מבט בשנייה שאיימי נעלמת מטווח הראייה שלנו. כן... ניחשתי נכון.
"אני שומר עליה מכל מיני חלאות שרוצים לשים את היד שלהם על הילדה שלי," אני מנסה להצטדק כמו ילד נזוף.
"מדובר בילדים בגיל של הבת שלך, חברים לכיתה שלה, על איזה חלאות אתה מדבר?" היא תופסת בראשה, "היא בסך הכול ילדה בריאה שמחוברת לנשיות שלה."
"זה בדיוק מה שמדאיג אותי," אני פוער את עיניי, "אשמח מאוד שהיא תהיה פחות מחוברת אליה ויותר מחוברת למחברות ולספרים שלה."
"תקשיב לי טוב, חסר תקנה שכמותך," היא מנופפת באצבעה מולי, "מילא אני, אני כבר יודעת איך להתמודד איתך אבל את הילדה תעזוב בשקט, אני לא אתן לך לאמלל אותה ולגרום לה להיות חריגה רק משום שאתה מגונן עליה בצורה מוגזמת."
"מרוצה עכשיו?" אני מסיט את מבטי ומבחין בילדה עם פרצוף חמוץ לבושה בסקיני ג'ינס שחור.
"מאוד." לא הפרצוף החמוץ שלה ולא האיומים של אימא שלה עובדים עליי. "קדימה, קחי את התיק שלך, יש לנו פחות מעשר דקות להגיע לבית הספר." אני מנשק לשלום את בן, חולף על פניה הזועמות של קייט וצועד לכיוון המעלית, מבין שהיא עוד לא סיימה איתי.
אני מניח שהיא צודקת ושאני באמת מגזים אבל אין לי שליטה על כך.
"אתה פשוט בלתי נסבל לפעמים." איימי ממלמלת ספק לעצמה בעודנו ממתינים למעלית.
"תשמרי על הפה," אני נועץ בה מבט ומרים גבה, "חבל שלא תוכלי לפגוש את החברות שלך בזמן הקרוב."
"סליחה." היא לוחשת ומשפילה מבט.
"היום ג'וש יסיע אותנו לבית הספר כי יש לי פגישה מחוץ למשרד." אני מציץ בשעון בזמן שאני מעדכן אותה.
"נהדר, בדיוק כשחשבתי שהיום הזה לא יכול להיות גרוע יותר." היא מזעיפה פנים ונכנסת למעלית. אני יודע שהיא אוהבת שאני מסיע אותה לבית הספר, גם אני אוהב את זה שיש לנו זמן איכות שהוא רק שלי ושלה אבל אני מודה שלא ציפיתי לתגובה שכזו.
"יש משהו שאת רוצה לספר לי?" אני נכנס אחריה ומביט בעיניה.
"זה שום דבר." היא מסיטה את מבטה הצידה.
"את מוכנה לספר לי על ה'שום דבר' הזה?"
"אין מה לספר." היא נמנעת מלהביט בי ואני יודע שהיא עושה את זה כשהיא משקרת.
"ובכל זאת..." אני לא מסיר את מבטי ממנה.
"סתם, זה שום דבר, באמת."
"איימ," אני קורא לה בשם החיבה האהוב עליה, קרב אליה ומרים את סנטרה עד שעינינו נפגשות, "מאבא ואימא לא מסתירים שום דבר, אם יש משהו שמציק לך, בבקשה, תשתפי אותי." התוקפנות נעלמת מקולי ואת מקומה תופסים רוך ורגישות.
"יש כמה ילדים בבית הספר שלא מפסיקים להציק לי," לבסוף היא נשברת, "ולכנות אותי 'עשירה מפונקת', וזה שאגיע היום לבית הספר עם נהג רק יגרום להם להציק לי יותר." מבטה מושפל בזמן שהיא מדברת ואני מנחש שלא נוח לה לדבר על זה.
"אני מבין..." אני ממלמל ומכווץ את עיניי, מנסה לחשוב על פתרון מהיר ויעיל. בכל זמן אחר הייתי עונה לה שזה שהיא עשירה זו עובדה והיא לא צריכה להתנצל על כך בפני אף אחד, אבל היות שאני יודע עד כמה אכזרים ילדים יכולים להיות אני מנסה לחשוב על פתרון פרקטי ומהיר יותר. "ואם אבקש מג'וש שיוריד אותנו ברחוב הסמוך לבית הספר ומשם נמשיך יחד ברגל, זה יהיה בסדר?" אני מטה את ראשי ומחכה שתרים את ראשה להביט בי.
"באמת?" היא פוערת את זוג עיני התכלת שלה, "אתה באמת מוכן לעשות את זה בשבילי?"
"כן," אני צוחק, "אני מוכן לעשות את זה בשבילך." אני מחייך אליה ונזכר כמה אני אוהב את הילדה הזו. "אולי אגיע קצת פחות רענן לפגישה שלי אבל אני מניח שיקבלו אותי גם ככה."
"ברור שיקבלו אותך, אתה מושלם בכל מצב," היא מזנקת עליי, עוטפת את אגני בזרועותיה הדקיקות ומצמידה את לחייה לגופי. "תודה." דלתות המעלית נפתחות בקומת החניון ואנו צועדים בזריזות לכיוונו של ג'וש, שממתין לנו מחוץ לריינג' רובר.
"בוקר טוב, ילדונת." ג'וש מחייך חיוך גדול כשהוא מבין שאיימי מצטרפת אלינו.
"בוקר." היא מחזירה בהרבה פחות התלהבות בזמן שהוא מעמיס את הילקוט שלה לרכב.
"מי כבר הספיק לעצבן אותך על הבוקר?" הוא נועץ בה מבט דרך מראת הרכב.
"אף אחד, פשוט אין לי חשק ליום הזה, זה הכול," היא עונה ונועצת את מבטה בחלון. אני מביט בה מהצד ובכל יום שעובר היא מזכירה לי את אימא שלה יותר, ובכל יום שעובר ברור לי שאבוד לי עם הילדה הזו. מצד אחד היא רכה ואוהבת ומצד שני היא לוחמת פראית שלא ניתנת לריסון בדיוק כמו אימא שלה.
"מה גברתי הצעירה תרצה לשמוע הבוקר?" ג'וש מנסה לרכך אותה מעט.
"'סורי' של ג'סטין, ברור." היא מנידה את ראשה ומגלגלת עיניים כאילו שאל אותה שאלה כל כך טיפשית.
אוי לא, רק לא הביבר הזה שוב... אני מעסה את רקותיי ונושם עמוק.
"ג'וש, תעצור לנו בקצה הרחוב בבקשה."
"אתה בטוח?" הוא שולח אליי מבט מופתע דרך מראת הרכב, "אני יכול להוריד אתכם ממש בכניסה לבית הספר."
"זה בסדר, אנחנו מעדיפים ללכת קצת ברגל הבוקר." אני מחזיר לו חצי קריצה והוא מהנהן.
"מוכנה?" אני משחרר את חגורת הבטיחות ברגע שג'וש עוצר בפינת הרחוב.
"מוכנה." היא מחייכת חיוך רחב ומזנקת מהרכב.
"חכה כאן עד שאחזור." אני פותח את דלת הרכב לפני שג'וש מצליח להבין מה קורה, מרכיב את משקפי השמש ומתחיל לצעוד עם איימי לכיוון בית הספר.
"אבא, אתה זוכר שבשבוע הבא מתקיים בבית הספר הפנינג הורים וילדים, נכון?"
"כן, בטח, אני חושב שאימא אפילו הכניסה לי את זה ליומן כדי שלא אקבע שום דבר באותו יום."
"מעולה, אני וכמה חברות מכינות מופע קטן לחלק האומנותי, ובלי קשר אתה ואימא רשומים יחד עם ההורים שמתנדבים להגיע מוקדם יותר כדי לארגן ולקשט את אולם הספורט."
"כל עוד אימא מודעת לזה אז לא צריכה להיות בעיה."
"כן, היא יודעת כי שרון אימא של לני התקשרה אליה ושאלה אותה אם תוכלו להתנדב לעזור בהכנות ואימא הסכימה."
"נשמע מאוד הגיוני, אימא שלך תמיד מסכימה לעזור." אני ממלמל מתחת לשפם.
"מדברים על החמור." איימי עוקצת כשהיא מבחינה בשרון מתקדמת לעברנו ברגע שאנחנו נעצרים בכניסה לבית הספר.
"בוקר טוב לכם." היא צוהלת מדי בהתחשב בעובדה שעדיין בוקר. האישה הזו לקחה את עניין ועד הכיתה צעד אחד רחוק מדי, נראה שחוץ ממנו אין לה ממש חיים, בכל בוקר היא מגיעה מוקדם וממש אורבת להורים המסכנים שכל רצונם הוא להוריד את ילדיהם בבטחה בבית הספר ולמהר ליום העבודה שמחכה להם.
"בוקר טוב." אני שולח לה חצי חיוך בתקווה שתבין שהיא מפריעה לנו באמצע משהו.
"שמתי לב שבאתם ברגל, הכול בסדר?" אני מניח שהבעת הפנים שלה אמורה לשדר דאגה, קצת קשה לנחש את הבעות הפנים שלה עם כמויות הבוטוקס שהיא מזריקה להן.
"כן, הכול בסדר," אני ממהר להרגיע אותה, "ללכת ברגל זה בריא, אני ממליץ לך לנסות את זה מדי פעם."
"בפעם הבאה שתלכו שוב ברגל תעדכנו אותי ואצטרף אליכם." היא מניחה את ידה על כתפי ונושכת את שפתה התחתונה, "בכל מקרה אם אתה צריך טרמפ, אני כאן לשירותך."
"תודה אבל אני מסודר." אני מסרב בנימוס ובזווית העין מזהה את חוסר הסבלנות של איימי.
"רואים שאתה מסודר, הריבועים האלו לא מגיעים משום מקום." היא מניחה את כף ידה על בטני התחתונה וממששת אותה מבעד לחולצה המכופתרת בלי כל בושה וגורמת לי להירתע לאחור.
"טוב, אני זזה..." איימי לא מסתירה את הסלידה שלה משרון, מזעיפה פנים ומתחילה לצעוד לכיוון בית הספר.
"היי, חכי," אני מנצל את ההזדמנות ובורח מציפורניה של שרון. "ככה לא נפרדים מאבא."
"אני פשוט לא יכולה לסבול אותה," היא לוחשת לאוזני כשאני מתכופף לחבק אותה.
"גם אני לא," אני לוחש לה בחזרה, "שיהיה לך יום טוב, מתוקה," ואז נושק למצחה.
"גם לך," היא מחזירה לי חיוך מרוצה שממיס אותי בכל פעם מחדש, מסתובבת והולכת לדרכה כשזנב הסוס הבלונדיני שלה מתנפנף לצדדים.
במשך דקה ארוכה אני בוהה בדמותה המתרחקת ומתעלם מצלצול הטלפון הנייד שלי, ומחליט לענות רק כשאני מבין שמי שזה לא יהיה לא מתכוון לנתק.
"כן, אלכס." אני עונה תוך כדי הליכה חזרה לפינת הרחוב, שם ג'וש ממתין לי.
מאז שהיא קודמה לתפקיד העורכת הראשית אני משתדל לא להרגיז אותה, החברות שלנו תמיד השתלמה לי אך מאז שקודמה היא משתלמת אף יותר.
"בוקר טוב גם לך, חתיכי," היא עוקצת כהרגלה, לבחורה אין עצם בלשון. "אני מקווה שאני לא מפריעה לך באמצע משהו..." היא מגחכת ונשמעת מרוצה מעצמה.
"את אף פעם לא מפריעה לי, את היחידה שאני עונה לה גם כשאני באמצע משהו." אני מתגרה בה בחזרה וממשיך לצעוד במהירות לכיוון הרכב לפני ששרון תניח עליי שוב את ידיה.
"מעולה, זו התשובה שרציתי לשמוע."
"איך אני יכול לעזור לך?"
"טוב, אני מבינה שהיום אתה לא בקטע של משחק מקדים," היא מרצינה באחת והשעשוע שהיה בקולה קודם לכן נעלם, "אז אגש ישר לעניין, בגיליון של השבוע הבא אנחנו עושים כתבה שעוסקת בחיי המשפחה של אנשי העסקים הגדולים של ניו יורק, ונחש מה? אתה איש העסקים הכי גדול בניו יורק ו..."
"תשכחי מזה, זה לא יקרה." אני קוטע את דבריה.
"מרטין, אתה תהיה שותף מלא, אנחנו לא נפרסם אפילו מילה אחת שלא תעבור את אישורך."
"אלכס, חבל על הזמן שלך את יודעת שאין לי בעיה להתראיין כמה שרק תרצי אבל את הילדים שלי אני משאיר מחוץ לתחום ואת יודעת את זה טוב מאוד."
"אני באמת לא מצליחה להבין את העקשנות שלך, כולם מצטלמים היום עם הילדים שלהם, זה לא משהו חריג."
"רק הבוקר עניתי לבת שלי שלא מעניין אותי איך שאר הבנות בבית הספר מתלבשות כשהיא התלוננה שאני לא מאפשר לה להתלבש כמותן, אז עכשיו אני אענה גם לך שזה לא מזיז לי שכולם מצטלמים עם הילדים שלהם, אני לא 'כולם' ולעולם לא אהיה 'כולם'."
"למה אתה חייב להיות בן זונה עקשן?" תסכול אמיתי נשמע בקולה, "מרטין, אני צריכה אותך."
"צר לי, יקירתי, הפעם לא אוכל לעזור לך, תצטרכי לחפש דג שמן אחר." אני נכנס לרכב וסוגר את הדלת.
"תציב תנאים, גבולות, משהו אבל בבקשה אל תשלול את זה על הסף, אני מבטיחה להחזיר לך בענק על זה."
"אני יכול לומר לך שאחשוב על זה אבל זה יהיה שקר מוחלט, אין שום סיכוי שאסכים לחשוף את הילדים שלי לתקשורת או לכל מדיה חברתית כזו או אחרת, את יכולה לנסות לחפש אותם באינסטגרם או בפייסבוק, אני יכול להבטיח לך שלא תמצאי שם שום דבר."
"אני שונאת אותך." היא יורה ברגע של ייאוש.
"למען האמת גם אני לא ממש מת עלייך." אני מחזיר בגיחוך.
"תזכור שאתה חייב לי."
"רשמתי לעצמי." אני מביט בשעון ומחשב זמנים. אם יש משהו שאני לא יכול לסבול זה איחור לפגישות וחוסר כבוד לזמנם של אחרים, "חוץ מזה את תמיד יכולה לנסות לפנות לאדם נוימן, הוא איש עסקים ובעל משפחה."
"ברור, הודות לזה שזרקת אותי אני נאלצת לעשות חישוב מסלול מחדש, רוב תודות לך."
"על לא דבר, מתי שתרצי." השיחה מסתיימת ואני לא חושב עליה אפילו לא דקה אחת יותר.
התקשורת וצלמי הפפראצי מציקים לי ולקייט בלי סוף, ואחרי שהגעתי עם רובם להבנה שהילדים שלי מחוץ לתחום, אין שום סיכוי שבעולם שאפר אותה ואתן לעלוקות האלו להתקרב אל סף דלתי ובכך לחשוף את ילדיי להצקות הללו, במיוחד לא אחרי שאיימי סיפרה לי הבוקר שקבוצת ילדים מבית הספר מציקה לה ומכנה אותה עשירה ומפונקת. לא נתתי לה לראות את זה אך זה צבט את ליבי.
מי שמכיר את הילדים שלי יודע שהדבר האחרון שהם עושים זה לנפנף בעושר שלהם והם בטח לא מפונקים יותר משאר הילדים בדור שלהם. ככה קייט ואני חינכנו אותם מרגע שנולדו.
הם מבינים שהם עשירים כי זו עובדה קיימת שלא ניתן להתכחש אליה, אבל מרגע שידעו לבטא את שמם לימדנו אותם שכולם שווים ושהכסף לא עושה אותם טובים יותר מאחרים, הכי חשוב זה להיות בן אדם עם ערכים ומוסר, להושיט עזרה למי שזקוק, לשמש אוזן קשבת לחבר, כל זה חשוב יותר מכל כסף שאי פעם יהיה להם.
מעבר לכך אני לא יכול לשנות את העובדה שיש לא מעט אנשים שאורבים לי בפינה והיו שמחים להזיק לי, לכן אין סיכוי שאעשה את העבודה קלה עבורם ואחשוף את נקודת התורפה שלי שהיא הילדים לעיני כול.
