מכל הדברים בעולם שאני יכול להגיד על עצמי, אולי אתחיל בזה: לא תמיד קל לי.
טוב, אני יודע, להרבה ילדים לא קל.
אבל יש כאלה שכן. יש ילדים שקל להם. אני יודע את זה בוודאות. הם לא מתאמצים כשהם צריכים ללמוד למבחנים ובדרך כלל מקבלים ציונים גבוהים. הם הכי טובים בכדורגל וכשצריך הם מבקיעים גול בלי בעיה.
פעם אחת ישבנו בארוחת ערב ודיברנו על זה. נדב, אח שלי שגדול ממני בארבע שנים וחצי, אמר שמבחוץ נראה שאין הרבה ילדים שקשה להם, אבל מבפנים אי־אפשר לדעת.
זה נשמע הגיוני, אבל בכל זאת אני חושב שלא לכולם "לא קל" באותה מידה.
נעמה, אחותי הבכורה שהיא כבר בת עשרים ושתיים, אמרה שכשמישהו אומר ש"לא קל לו" זה בעצם אומר
שקשה לו, אבל הוא מנסה לעזור לעצמו לעשות את הדברים קצת יותר פשוטים.
רות, אחותי הקטנה שהיא עוד מעט בת חמש, עמדה על שרפרף ליד אמא שלי ושתיהן המיסו בסיר שוקולד לעוגה שצריך להביא לגן שלה. אמא הקשיבה אבל לא אמרה כלום.
אף אחד מאיתנו לא אמר שהכי לא קל זה מה שלא אמרנו בקול.


אני הלל, אני כמעט בן שתים־עשרה וחצי ואני בעיקר אוהב לשחק כדורגל ולאכול פיצה ופחות ללמוד.
כשהייתי בגן, אחד הילדים אמר לי שאני זקן. כששאלתי את אמא למה, היא חייכה והסבירה לי שאחד מחכמי
התלמוד היה הלל הזקן — שזה כינוי למישהו חכם. כמעט כולם בבית קוראים לי הללי או פשוט הלל, אבל אמאקוראת לי לוּלֶק מאז שאני קטן.
אני גר בתל אביב, לומד בכיתה ז', ואת הקובץ הזה התחלתי לכתוב כי אמא שלי, שכותבת הרבה (זה חלק
מהעבודה שלה), אמרה לי פעם שלכתוב עוזר לפעמים כשאין עם מי לדבר וכשרוצים לפרוק מהלב. אז הנה אני מנסה.
ומה שהכי קשה לי להגיד בקול זה שאני נורא מתגעגע לאבא שלי, שלא ראיתי כבר יותר משלוש שנים.