14.3
זה אתה?!
רזיאל?
כאילו עלית מאוב...
סוף סוף יצא אחרון המטופלים להיום מהחדר.
בדרך כלל אני לא מרגישה איך הזמן עובר, אבל היום ממש לא יכולתי לחכות לשעה הזו. מאוחר בערב, וחנן ודאי כבר מתחיל לדאוג לי, אבל אני מוכרחה להישאר כאן עוד מעט, לפתוח את המעטפה שיפתח הִפקיד בידי בפגישה שלנו. אני לא מעכלת עדיין את כל מה שהתרחש בינינו הבוקר, אבל בסיום הפגישה המוזרה והקשה, בה טולטלנו מקִרבה גדולה מאוד למרחק בלתי אפשרי, הושיט לי יפתח את המעטפה שאני אוחזת בה עכשיו, עדיין חתומה, ורק שמך כתוב בכתב ידך הציורי על גבי צידה האחורי: "רזיאל".
עשרים שנה לא ראיתי את השם שלך, ועכשיו אני אוחזת בידי מכתב ממך – טוב, לא בדיוק מכתב, מעטפה חתומה שתוכה קשיח. אני ממששת אותה בידי, כתמי התה שנשפך עליה עדיין לחים וקצותיה מכורכמים מעט, כמו פניו של יפתח שעה שמסר אותה בידי. אבל עכשיו אתה כאן, ויפתח רחוק, ואני יכולה לפתוח את המעטפה ולשמוע את קולך הכתוב, שסוף סוף חזר אליי אחרי עשרים שנות שתיקה.
כשנכנסתי לקליניקה לפני חמש שעות חשבתי שאגנוז את המעטפה יחד עם חבילת המכתבים שלך, הטמונה עמוק בארון, חנוטה בנייר חום עטוף בסרט דביק עבה, שאריות החדר האטום במלחמת המפרץ. אבל במהלך הפגישות הרגשתי כי היא ממש בוערת בי, ועכשיו אני לא מסוגלת לגנוז אותה, הסקרנות גוברת עליי. סקרנות בלבד?
זוהי תשוקה של ממש!
במשך השעה האחרונה הקשבתי לגעגועיה של ירדן, המטופלת שלי, אל החבר שנטש אותה, וידעתי לומר לה את המילים הנכונות, שהכי חשוב לא להיאחז, שהיאחזות היא אבדן החופש, ואילו עכשיו אני אוחזת את המכתב בידי ולא יכולה לחכות רגע נוסף עד שאפתח אותו...
ביד רועדת מעט אני פותחת את המעטפה ומוצאת בה צילום בשחור-לבן של חדר ריק כמעט. בצידו האחורי של הצילום, בכתב ידך, שני משפטים בלבד: "אם תבקשו מעטפה ריקה תקבלו אהבה, את כל האהבה שבעולם", ובסוגריים – תוספת בעיפרון: "רק לך אני יכול לכתוב זאת", ובאותיות קטנות, בלתי נראות כמעט: "שוב אינני יכול לשאת את בדידות הסוד לבדי..."
במילים אלה ממש פנה אליי יפתח היום וניסה לספר לי את סודו, פתח לרגע דלת ומייד שב וטרק אותה בפניי. הרגשתי שאני רוצה לברוח, לא לדעת כלום, להתרחק, ועכשיו אני מסתכלת בתמונה ובמה שכתוב מאחוריה ואומרת לעצמי שלא יפתח הִפקיד בידי את המעטפה הזו כי אם אתה, רזיאל.
באופן מוזר עולה בי תחושה שהייתה לי כשגיליתי שאני בהיריון, כשקיבלתי את המעטפה עם התשובה החיובית, אחרי שכבר כמעט נואשתי שאהיה אי פעם אמא ביולוגית. ואז – כשהגיעו התוצאות החיוביות של הבדיקה הרגשתי, ואני כמעט מתביישת להודות בכך, כאילו קיבלתי ממך מכתב.
אחר כך, אחרי לידתה של נעמי, וחיי, חיינו, שהשתנו כל כך כשהצטרפה למשפחתנו הקטנה באותה עת – אסף בן השבע, חנן ואנוכי – תינוקת חדשה שהיא כולה שלי, שכחתי לגמרי את התחושה הראשונית הזו. אבל היום, אחרי עשרים שנה, כשאני אוחזת במעטפה בחתימת שמך, אני מרגישה כאילו קיבלתי בשורה טובה לאחר שכמעט איבדתי תקווה.
אני מנסה לדחות מעליי את נסיבות קבלת המעטפה ואומרת לעצמי שהיא עדות לכך שחזרת, שאתה כותב אליי, כמו פעם.
אני חוזרת ומתבוננת בתמונה: צילום של חדר קטן, כמו קיטון של נזירים, ואור רך חודר מבעד לחלון המקושת, ותחושה של ריקות שקטה מלוא כל החדר. ובחדר – מיטה צרה עומדת בפינה, מכוסה בשמיכת צמר משובצת, מתחת לחלון ניצב שולחן עץ גולמי חשוף שכיסא עץ וינאי תחוב תחתיו, והנוף השקט הנשקף בעדו מעוטר בצמרות ברושים כהי סבר, עד לאופק, והכול בשחור-לבן, עם גוונים לאין סוף.
חדר שקט וריק, ריק כמו שתיקתך באותם ימים, כאשר ישבתי מולך וציירת אותי. חדר שותק כמו האלם שהֵצפת אותי בו בעשרים השנים האחרונות, מאז חזר יפתח בלעדיך... ובכל זאת התמונה משמיעה קול: כי יש בו בחדר מלאות אחרת, לא מובנת לי אבל מעוררת געגועים, כמעט נכספת. ומאחור – בכתב ידך מילים המופנות אליי.
אני מקרבת את עיניי לתמונה, עיניי הדועכות, שבשנים האחרונות בוגדות בי. עוצמת עין אחת וממקדת אותה במרכז התמונה, מנסה לראות ברור יותר – אולי יתגלה לי משהו שלא ראיתי קודם. והִנה לרגע נדמה לי שמשהו מתרחש: לנגד עיניי הולך האור הרך ומאפיל ומבעד לדלת הפתוחה למחצה משתרע מסדרון, אבל גם שם אין איש, גם לא אישה. ממש אפשר לשמוע את השקט בחלל הריק-מלא הזה.
ובגלל החידה, תחושת החסר, אי הידיעה, מתחיל הדמיון שלי לפרוח, לבעבע, בעל כורחי ונגד רצוני. למרות הכאב הנלווה לכך – אני כל כך שמחה בפעפוע הזה, בזרם המחשבות והתחושות שמתחיל לפכות בי. אני מסלקת מעיני רוחי את הרמזים שיפתח שלח לעברי, ואחרי שנים שבהן דיכאתי כל ניצוץ של רצון לפנות אליך, או בכלל לכתוב, אני מרגישה דחף בלתי ניתן לשליטה כמעט לכתוב ולספר לך אודות כל מה שעולה בי בעקבות המכתב-צילום שיפתח נתן לי בחתימת שמך. לספר לך כל מה ששתקתי אליך מאז שנעלמת.
חשבתי שזוהי הדרך היחידה שנותרה לי להחזיר אותי לתמונה שלך, להיות האישה הממלאת את החדר הריק. אבל איך להתחיל? איך להחזיר אליי את הקול שלך שנאלם, ויחד איתו נעלמת אתה?
אני מודה כי במשך שנים חיפשתי אותך בעיניו של יפתח, בקולו, במחווֹת הגוף, ולפעמים נדמה היה לי שהִנה אתה מבליח מתוכו, למשל ברגעים שבהם הניח את כף ידו על ידי והביט בי בעיניך הכחולות בתגובה למשהו שאמרתי לו. רגעי חסד נדירים של הבנה עמוקה, שהדהדה בי אותך להרף עין. אפילו היום היה רגע שכך קיוויתי.
אבל תכף לאחר מכן, כמו למשל בפגישה היום, שילב יפתח את זרועותיו בחצי חיבוק, נרכן לאחור, ושוב נותר ה"ברוטו" של עצמיותו, מעטפת של ידידות חמימה שתוכה הרזיאלי נעלם.
אני מנסה לשחזר עכשיו מה בדיוק קרה היום בפגישה, שבסופה הופקדה בידי המעטפה שעליה רשום שמך. נפגשנו אחרי כמעט חודשיים שבהם נעדר יפתח מהארץ. "אני זקוק להתבודדות כדי להחליט לאן אוליך את הסרט הבא שלי", כך אמר לי, אבל את המקום שאליו הוא נוסע הקפיד לשמור מפניי בסוד. "אהיה בכפר קטן בבולגריה", נידב לי לבסוף מידע חלקי.
היום היה יום שמש יפה של ראשית האביב, האוויר צלול וחמים. בחרנו לשבת בחצר בית הקפה, מוצלת אבל מלאת אור וניחוחות. יפתח, כדרכו בימי שמש, הגיע חבוש במשקפיו המסתגלות לאור, מה שגרם לכך שיכולתי לראות את עיניו רק מבעד לזגוגיות כהות למחצה.
הוא פתח וסיפר לי כמה נהנה משהותו הממושכת בכפר, בקיטון שבו בחר לשהות כדי לחשוב בשקט, בניתוק מכל מהומת החיים בארץ, ושם הרהר בסרטו החדש שנסוב על סיפור התייתמותו, כמו בסרטו הראשון, אלא שהפעם בחר בנקודת מבט בוגרת של גבר בן שישים וחמש.
הקשבתי לו, מתאמצת לראות את מבט עיניו מבעד למשקפיים שהלכו וכהו, וכמו תמיד כשיפתח מדבר על ה"לבד" שלו, התרוצצו במוחי תמונות של נשים צעירות ויפות החוברות אליו בבדידותו. מובן שאת המחשבות הללו השארתי לעצמי, או נכון יותר, הן פעלו בי כמעין רעש רקע, זכר לימים שבהם פיללתי להיות זו החוברת לו בהתבודדות שלו.
האומנם כל זה נחלת העבר? כשיפתח מדבר איתי על משאלות ה"לבד" שלו, הוא עושה זאת תמיד בטון שטוח, כמעט סִסמתי, ואני מנסה לגלות במבט עיניו רמז למהותו האמיתית של ה"לבד" הזה.
כלומר, מחפשת את האישה...
אלא שאתמול, כשסיפר לי על הקיטון שבו שהה, שמעתי גוון אחר בקולו, כמעט יבבה של ילד, וחשבתי מה עשתה לו השהות הממושכת לבד, מחוץ לחיי היומיום והצלילה החוזרת לסיפור התייתמותו מאימו כשהיה בן חמש. שאלתי את עצמי האם סוף סוף הצליח להתאבל עליה?
בעוד אני אוספת את עצמי, מוכנה להאזין לו, הסיר יפתח את משקפיו, מצמץ בעיניו, שדמעו בגלל האור הפתאומי שחדר אליהן (כך חשבתי) ואמר: "יש לי משהו לספר לך, רק לך אני יכול לספר".
במהלך שני העשורים שחלפו מאז שחזר יפתח "מרוּקן" ממך שמעתי ממנו סיפורים למכביר, בעיקר סיפורים על אהבות המתחדשות לבקרים, כשבכל פעם הוא מאמין באמונה שלמה שזו אהבתו האחת. אלא שהפעם, משהו בנימת הקול, במבט עיניו, שעכשיו כבר היה ברור לי שלא בגלל השמש הן דומעות, הזכיר לי אותך, את קולך מאז, את המבט שנתת בי באותו לילה ראשון ואחרון בסטודיו.
מבעד מסך השנים הבליחה אליי דמותך, כל גופי נדרך מציפייה. הפניתי אל יפתח מבט ספק שואל ספק מקווה, אבל בתוכי הרגשתי – הִנה חזר רזיאל. שנינו שתקנו, ואני רציתי לשהות במקום הזה של הציפייה, יותר נכון של התקווה, ולא אמרתי דבר.
אחרי שתיקה ארוכה, אמר יפתח: "אני מספר לך כי אני לא יכול לשאת את בדידות הסוד לבדי".
הוא אמר זאת בלחש, בלי קול כמעט, ובאותו רגע הייתי כמעט בטוחה שהוא עומד לספר לי על כך שבימי שהותו בבקתה, הפעם כנראה באמת לבד, חזר אליו רזיאל, שאותו ניסה למחוק כל השנים. מובן שקיוויתי שאליי הוא חזר.
כאילו שמע את מחשבותיי, הנהן יפתח בראשו והרכין את מבטו.
ליבי החסיר פעימה, הבטתי בו – ראשו שקוע עמוק אל תוך חזהו, עיניו העירומות עדיין מושפלות, והוא שותק. תהיתי אם פומביותו של בית הקפה, שבו נערך הווידוי שלו, גרמה לו להסתתר אפילו מפניי, היחידה שמבינה את סִסמת הסתרים שלנו.
התמסרתי לשתיקה שלו, ובמוחי חזרו ועלו תמונות מימי הישיבה מולו כמודל, ובעיקר מאותו לילה בסטודיו שבו קראתי לו "רזיאל". עלו בי גם משפטים מתוך המכתבים הישנים, יותר נכון לא ממש משפטים, כי עשרים שנה לא קראתי במכתבים האלה, אבל אפשר להגיד שהרגשתי איך מציף אותי מעין משב רוח חם ומרומם, כמעט ריחוף. לא הייתי זקוקה ליותר מזה, הרגשתי כי בנקודה זו עלינו להיפרד, ולחזור ולהיפגש במקום שבו אוכל ללחוש באוזניו את השם "רזיאל".
אלא שיפתח, בלי שירגיש ככל הנראה במה שמתחולל בי, או שמא מתוך בחירה שלא לראות, הזדקף בכיסאו, תיקן את מושבו, חזר והרכיב את משקפיו, אסף את זרועותיו אל חזהו כמי שמגן על ליבו, ואמר לי בלחש את מה שפחדתי כל כך לשמוע. שאכן רזיאל חזר אליו – אבל לא אליי.
את מה שאמר לי לאחר מכן אני זוכרת מבעד לערפל שכיסה עליי. הוא דיבר על כך שמצא אהבה, שלראשונה מצא את אהבת חייו, שהאישה שפגש היא מענה לכל הנשים שבחייו, שתמו חיפושיו ושהוא מאושר.
אני לא השבתי לו דבר, ניסיתי להסתיר את הדמעות שהציפו את עיניי ואת הזעקה שעצרתי בגרוני: "אסור שאישה אחרת תקרא לך בשם 'רזיאל', רק לי ולך מותר לדעת את שמך זה ולהגות אותו".
אבל יפתח כבר היה במקום אחר, נדמה היה לי שהוא מתנער מכל מה שאמרתי לו בליבי, הרגשתי שהוא אינו מודע כלל למה שמעולל לי סודו, הוא לא ידע עד כמה הכאיב לי בכך שעורר בי את התקווה שהִנה רזיאל חזר אליי, כלומר שאתה חזרת.
ישבתי מולו, מנסה להיטיב את מושבי על הכיסא ולהתרחק מעט, ושאלתי אותו בקול חנוק: "אבל מי האישה הזו"?
הוא השיב לי שזאת לא אדע לעולם, והוסיף בטון מנחם, כמי שמסביר לילדה קטנה: "את גם לא צריכה לדעת, ואין לעוּבדת קיומה שום קשר למקומֵך בעולמי, לידידות שלנו, שלעולם לא אוותר עליה".
לא הייתה בדבריו כל נחמה עבורי; להפך, התמלאתי כעס אין אונים. עד עכשיו אני לא בטוחה על מה כעסתי יותר, על הציפייה שהתעוררה בי ונכזבה, על שהפנה את אהבתו, את "רזיאל", לאישה אחרת, או על כך שבחר להסתיר ממני את זהותה.
בעצם על הכול יחד.
ולמה לעזאזל אני רוצה לדעת מי היא?
שוב לא הייתי מסוגלת לשבת במחיצת יפתח. רציתי לנסוע הביתה, לחבק את חנן, להרגיש את גופו החם. הרגשתי שאני לא רוצה לפגוש את יפתח יותר לעולם.
בתנועה מהירה נעמדתי על רגליי, השולחן התרומם על צידו, הכוס שהייתה מונחת עליו נטתה, ותה רותח נשפך על ירכו. יפתח ניתר בבהלה ממקומו, מנסה להרחיק את בד המכנס מרגלו הבוערת, אחר כך רץ לשירותים וכשחזר אמר לי בפנים קפואות כי גרמתי לו כווייה מדרגה ראשונה.
"לא נורא", השבתי לו בהתרסה, "אתה גרמת לי כווייה מדרגה שלישית".
ואז פתאום התרכך קולו והוא שלף מכיסו מעטפה חתומה רטובה בקצותיה, הפקיד אותה בידי ואמר: "קחי את זה, שתהיה לך צידה לדרך".
רציתי לזרוק את המעטפה בפניו, הרגשתי שלא אפתח אותה לעולם, אבל אז חזרתי וראיתי על גבה את חתימת שמך בכתב ידך, וחשבתי על חבילת המכתבים האטומה בירכתי הארון. הכנסתי אותה אל התיק במחשבה שאצרף אותה אליה, וכך אולי אחתום את סיפור רזיאל סופית.
בלי מילה נוספת פנינו איש לדרכו.
כשעליתי לרכבת התעוררה סקרנותי, ההחלטה לגנוז את המעטפה התחלפה בצורך עז לפתוח אותה. לא רציתי לעשות זאת בפומבי, לעיני הנוסעים. כשהגעתי לחיפה רצתי אל עבר המכונית שלי, התיישבתי ליד ההגה וממש דהרתי לעבר הקליניקה שלי. הגעתי בחמש דקות לארבע וידעתי שיחלפו עוד חמש שעות עד שאוכל לפתוח את המעטפה. לוח הפגישות שלי היה מלא עד שעות הערב.
עכשיו אני יושבת בקליניקה, כבר עשר בלילה, נצמדת לכיסא המטפלת שלי (האמת היא שאני מרגישה עכשיו זקוקה לטיפול בעצמי) בלי יכולת לזוז כמעט ובלי יכולת להרפות מהמחשבה על חבילת המכתבים, הטמונה עדיין עמוק בארון כאבן שאין לה הופכין. ובכל זאת עכשיו אני נזכרת, כמה מוזר, דווקא במכתב הראשון, שלא הכיל כמעט מילים אלא רק את ציור הדיוקן שלי שאותו שלחת לי מייד כשהגעת לברלין, סמוך מאד לסגירת התערוכה "שלי". אחר כך צירפת למכתבים רישומי עירום של נשים אחרות, גם הן, כמו בעבודות שבהן ציירת אותי, חסרות פנים. הסברת לי אז (הִנה זכר תוכנם של המכתבים שלך מתחיל להתעורר בי) שלמרות שמטרת הנסיעה הייתה ללמוד קולנוע, הציור מאפשר לך "לשמור על רזיאל בתוכי", כך כתבת. מעניין הצורך שהתעורר בך לצייר נשים עירומות חסרות פנים כדרך לשמור על הקשר בינינו, ואני, חרף הקנאה שהייתה מתעוררת בי, נעניתי לבקשתך – הייתי מספרת לך עליהן, מלבישה את פניהן החסרות בְּסיפור והופכת אותן לממשיות. במו דמיוני הייתי מכאיבה לעצמי ונותנת לך את כאבי במתנה, מתנת אהבה מוזרה.
גם עכשיו כשאני כותבת זאת, אני חשה כאב עמום ומבינה פתאום מה עוללתי לעצמי בכך שהפסקתי לדמיין באמצעותך – גזרתי על עצמי חיים בישימון המציאות בלבד, לפחות בכל הנוגע למה שהיה לי אתךָ.
אבל במכתב הראשון, אני זוכרת בבירור, צירפת את רישום פניי, שאותו לדבריך ציירת לאחר הלילה ההוא, מהזיכרון, ומאחורי הציור כתבת: "פנייך היפות הן הסוד שלנו".
עכשיו אני לא יכולה לחכות יותר, ההיזכרות בדיוקן שלי ממש מזניקה אותי לעבר הארון, ואני מוציאה את חבילת המכתבים האטומה. המחשבה שתמונת פניי "קבורה" שם גורמת לי לתחושת חנק פיזי ממש, אני חייבת לפתוח את המעטפה כדי לחזור ולנשום.
אין מנוס מפתיחת החבילה. אני גוזרת את העטיפה, מתעלמת מהכאב שהפעולה הזו גורמת לי, כאילו פצעתי את עצמי, ובו בזמן מרגישה שאני מתחילה לנשום במלוא הריאות, ובמוחי מתנסחת החלטה – מוזרה, אבל כרגע נדמה לי שאין נכונה ממנה – להפר את השתיקה שגזרתי על עצמי לאורך כל השנים ולחזור לכתוב אליך. את היעדרך בהווה אהפוך למנוף וכך אוכל לכתוב, הפעם בלי לבקש שתקרא, והכתיבה תהיה רק ביני לביני, ולמעני.
אני מרגישה עכשיו, בעודי כותבת שורות אלו, איך מתמוסס בתוכי גוש אבן שרבץ שם כל השנים, כן, ממש כך, ובכי שעדיין אינני מבינה את פשרו מציף אותי, ואני בוכה כפי שלא בכיתי מאז.
בלי להבין זאת, אני מרגישה שהחזרה שלי אליך באמצעות המכתבים שלך, שאחזור לקרוא בהם אחרי עשרים שנה, פותחת בפניי אפשרות חדשה, הגורמת לי התרגשות ומשכיחה את העובדה המרה שעליה סיפר לי יפתח בפגישה לפני שהִפקיד בידי את המעטפה. אני אומרת לעצמי – הִנה זה הזמן לחזור "אלינו", אל המכתבים הישנים, אלא שהפעם אלווה את הקריאה הזו במכתבי תשובה לרזיאל של הדמיון, רזיאל שלא חזר לארץ מברלין עם שובו של יפתח, שעבר לפני עשרים שנה להתגורר בבולגריה, בכפר קטן, והפך לצייר. כך, דרך מכתביך מאז, אכתוב לעצמי של היום ואנסה לגשר על פני פער השנים באמצעות המכתב-צילום שקיבלתי ממך, והחדר הריק שבתצלום ידובב אותי, יחזיר אותי אל המילים הכתובות שלי, שכל כך רחקתי מהן.
יחזיר אותך אליי?
כבר עכשיו מתחיל לכרסם בי הספק, ואני שואלת את עצמי מה יהיה כשאסיים להשיב על המכתב האחרון שלך, האם ארצה להמשיך ולכתוב למען עצמי בלבד? האם אצליח להיפרד ממך לגמרי?
אבל מוקדם מדי לחשוב על כך.
ההחלטה לחזור ולהשמיע את קולי דרך כתיבה אליך משמחת אותי, למרות הידיעה הכואבת שאתה לא תשמע, וחמוּר מכך – שאין לך כל עניין לשמוע אותי. כי אתה נתון עכשיו לאישה אחרת.
אבל אני לא נותנת למחשבה "מה יֵצא לי מזה אם רזיאל לא יקרא את המכתבים שלי" לרפות את ידיי, ואולי אפילו יש בכך יתרון – בידיעה שאתה לעולם לא תקרא את הדברים, לעולם לא תדע על החיים האלטרנטיביים שאמציא עבורך, אלה שייקשרו בחַיַי היום בעל כורחך.
כשחושבים על זה – זה רעיון מטורף, כמעט פוגעני, להחזיר אותך אליי דרך הדמיון, אבל אני יודעת למה אני עושה זאת: כי זו עבורי הזדמנות לחזור ולכתוב, משוחררת מכל עין מחוץ לי, אפילו זו שלך.
אז זה הרגע לגול את האבן מעל פי המעיין.
והלוואי ולא אמצא אותו חרב.
אסתר
