הקדמה
בייזום הספר, בעריכתו ובעיצובו השתתפו נוסף על כותב שורות אלה פרופסור אמריטוס משה ליסק (האוניברסיטה העברית), פרופסור גרשון בקון (אוניברסיטת בר־אילן) וד"ר פנינה מורג־טלמון (האוניברסיטה העברית). אולם, ספר זה חייב תודה לשורה ארוכה מכדי־פירוט של חוקרים ואישים אשר האירו והעירו על הצורך בו ותרמו לשיפורו; בהם אחדים מהמשתתפים בספר עצמו, שקידמו אותו ותרמו לו יותר מאשר את מאמריהם שלהם. לכל אלה, וכמובן לכל הכותבים האחרים, אני חייב הוקרה עמוקה.
הקוראים האלמונים של כתב היד תרמו רבות להתפתחותו ולאיכותו. להרגשתי הם הצליחו לשלב הערכה עם ביקורת באופן מאתגר ומפרה; במקרה שלפנינו המונח 'ביקורת בונה' אינו מטבע לשון גרֵדא אלא מונח שנוצקו לתוכו הן תוכן קונקרטי והן פרספקטיבה מאתגרת.
העורכים מודים מקרב לב לכל אנשי ההוצאה לאור של מכון בן־גוריון לחקר ישראל, הציונות ומורשת בן־גוריון, אוניברסיטת בן־גוריון בנגב, קריית שדה בוקר, על חלקם בקובץ זה: לפרופסור טוביה פרילינג אשר בראש ההוצאה, על רוחב הדעת ושיקול הדעת בתהליך הנמשך מקבלת כתב היד לעיון המערכת והקוראים האלמונים עד הגשתו לדפוס; לסמדר רוטמן, הממונה על ההוצאה לאור, על קידום הספר הלכה למעשה, ותמיד בדרכי נועם, ממצב של כתב יד אל השלבים הסופיים; להדס בלום על הניצוח בתהליך המורכב של עריכת המאמרים ועל ההשקעה הרבה והרגישה בהכנת המפתח; לעורכות הלשון של מאמרי הקובץ על חיבת העברית והקפדנות; לנילי הירט על ההגהה המסורה והמיומנת; הרבה תודות גם למעמדת הספר שולמית ירושלמי ולנועה קנארק, מזכירת ההוצאה לאור, על הטיפול המסור והיעיל בענייני הניהול האין־סופיים (כמעט).
בני ובנות המשפחה של העורכים תרמו את ההבנה והאהדה החיוניות להצלחת מפעל כה מורכב. האהבה וההערכה החמה של העורכים נתונה להם על כל זאת.
העורכים מקדישים את הספר באהבה לילדים ולנכדים.
תקוותנו היא שהן ציבור הקוראים העכשווי והן הדורות הבאים ימצאו עניין בפוטנציאל הדמוקרטי הסגולי של העם היהודי ובמורשה הדמוקרטית של התנועה הציונית, ושכולנו נמצא את הזמן, המרץ ותחושת האחריות הנדרשים לייצובה ולשיפורה של הדמוקרטיה הישראלית.
פרופסור אמריטוס אלון גל (גולדברג)
אוניברסיטת בן־גוריון בנגב
קריית שדה בוקר ובאר שבע
מבוא
ישראל הדמוקרטית היא תולדה של כמיהת דורות ותנועה אידאולוגית — הציונות, שיצרה קהילה מודרנית ודמוקרטית ביסודה אשר היתה למדינה. התנועה האידאולוגית שאבה רעיונות, ערכים והלכי רוח בין השאר ממקורות תרבותיים והלכתיים עשירים ששורשיהם מגיעים אולי לראשית ימיה של האומה. שרשרת זו של חוליות היסטוריות העניקה סיכוי סביר, על פי טיעוניהם המרכזיים של המאמרים בקובץ זה, לאימוץ העקרונות הדמוקרטיים של המדינה הריבונית כבר בראשית צעדיה ולהתנהלותה לאור עקרונות אלה הלכה למעשה.
במבט כללי ראשון אפשר אם כן לראות בתהליכי אימוץ העקרונות הדמוקרטיים מהלך 'טבעי' ומובן מאליו. אך האמת ההיסטורית היא שאין הדברים פשוטים וחד־משמעיים עד כדי כך. נוכל גם לדמיין לעצמנו מהלך היסטורי שונה במידה רבה מזה שהתרחש למעשה, לאמור — צמיחתה של חברה לא דמוקרטית. אפשר 'להבין' את אלה הגורסים כי דווקא אימוץ העקרונות הדמוקרטיים הוא במידה מסוימת בבחינת הפתעה או מהלך שהסיכויים לממשו היו קלושים. אכן, המהלכים שהובילו למדינה דמוקרטית נתקלו ועדיין נתקלים לא פעם בקשיים ובמעקשים, ואפשר להבחין לא פעם בחריגות ובסטיות מהמהלך 'הדמוקרטי הנורמטיבי'. ברם הניתוחים של החוקרים המובאים בקובץ זה מובילים למסקנה שהדמוקרטיה הישראלית הנה בסופו של דבר 'חוליה טבעית' למדי בשלשלת ההיסטורית היהודית.
ההנחות של מרבית המאמרים הן שמקורות ההשפעה על החברה היהודית, שהצעידו אותה לכינון רכיבים דמוקרטיים בתרבותה הפוליטית, היו שניים: מקורות תרבותיים־פוליטיים והלכתיים בתוך הקהילה מכאן והשפעות חיצוניות מכאן. במקרה השני מדובר בהלכי רוח, תפיסות רעיוניות ומשנות חברתיות שאפיינו זרמים בסביבה החיצונית שחלקים נרחבים של הקהילה היהודית חיו בתוכה ושהתנועה הציונית פעלה בה.
תובנות אלה ואחרות ליוו אותנו, עורכי הקובץ, במהלך עבודתנו המדעית, וכך צמחה היזמה לפנות לחוקרים בהצעה שיגישו לנו מאמרים רלוונטיים; התוצאה היא חשיפה רב צדדית — אך שיטתית וקוהרנטית, בפרספקטיבה היסטורית — של היסודות הדמוקרטיים של מדינת ישראל. במילים אחרות, ביקשנו לבדוק בספר זה את היווצרותה של התשתית הדמוקרטית של החברה הישראלית בנסיבות שלכאורה היה בהן כדי להסיק מסקנות פסימיות בדבר יכולת ביסוסה של דמוקרטיה פוליטית וחברתית בישראל; והנה, התוצאות חיוביות הרבה יותר משאפשר היה לצפות.
פנינו אם כן לשורה ארוכה למדי של חוקרים, והרמנו גם אנו העורכים, כל אחד מאתנו, את תרומתנו האישית כדי שהסוגיות הנובעות מהנושא המרכזי תיבדקנה באופן מקיף ושיטתי. כל אחד מהחוקרים נקט כמובן את גישתו על פי הדיסציפלינה שהוא כותב וחוקר בה. נוסף על ההיסטוריונים ימצא כאן אפוא הקורא גם חוקרים האמונים על הניתוח המשפטי־היסטורי, הסוציולוגי והפוליטולוגי. הרצון בהעמקה בפרספקטיבה ההיסטורית חייב אותנו לארגן את המאמרים לפי סדר כרונולוגי, מימי הביניים ועד ראשית תקופת המדינה. מטבע הדברים יש גם מעבר מניתוח המתמקד במסורות התרבותיות־הלכתיות־דתיות של קהילות יהודיות ברחבי הגולה אל צמיחתה של התנועה הלאומית היהודית־ציונית ועד ליישוב היהודי בארץ ישראל בתקופת המנדט הבריטי ובעת הקמת המדינה.
מסתבר גם שהיציבות והחיוניות הדמוקרטית של התנועה הציונית ושל המשטר הדמוקרטי של היישוב ומדינת ישראל נובעים משורשים הנעוצים עמוק בעבר רחוק אף מימי הביניים, אולי כבר בימי בית ראשון ובית שני. העובדה שבאותה תקופה קדומה לא התגבש בתרבות הפוליטית של ישראל דפוס 'העריצות של המזרח הקדום' (נוסח מצרים ובבל) ראויה לתשומת לבו של ההיסטוריון של התקופה המודרנית ביהדות. לכן ראוי לבדוק למשל עד כמה המוטיב הדתי־חברתי השזור בתנ"ך לאורכו ולרוחבו, בתפילה ובספרות היהודית בכלל, זה המעלה אידאל של חברה המנוגדת ל'בית עבדים' שהעם השתחרר ממנו, השאיר חותם בהיסטוריה היהודית. סביר כי המסורת המושרשת הזאת באה לידי ביטוי במוכנות (חלקית) ערכית, מנטלית והשכלתית של הקהילה היהודית למודרנה. בסיכום, עם כל הזהירות הנדרשת, אפשר לקבוע כי קיים היגיון היסטורי מסוים, רב דורות, ביסוד ההתפתחות הדמוקרטית של תנועת התחייה הלאומית היהודית ושל השתלבותה האסרטיבית בתוככי העולם הדמוקרטי־פלורליסטי.1
כמעט כל החוקרים בספר זה מתייחסים הן להשפעות פנים־קהילתיות הן להשפעות חיצוניות בהבהרת טיעוניהם המרכזיים ובביסוסם. משום כך לא היה צורך לחלק את הקובץ לפי קריטריון של 'פנים' ו'חוץ'. האסופה מחולקת אם כן על פי התקופות שהמאמרים עוסקים בהן ומאורגנת בסדר כרונולוגי בעיקרו כדלהלן:
שער ראשון — מורשות היסטוריות טרום־ציוניות וטרום־מודרניות;
שער שני — מסורות ציוניות, מערב ומזרח;
שער שלישי — התנסויות יישוביות;
שער רביעי — הדמוקרטיה במדינת ישראל בראשיתה: הגות ומדינאות.
השער הראשון, שעניינו מסורות טרום־ציוניות וטרום־מודרניות, כולל שני מאמרים מקיפים העוסקים בקהילות היהודיות שהתמקמו מאז ימי הביניים במזרח אירופה. שני המאמרים מאירים בשיטתיות את התרבות הפוליטית היהודית המסורתית כבעלת פוטנציאל דמוקרטי מובהק.
במוקד מאמריהם של חיים שפירא, 'עקרונות דמוקרטיים בהלכה ובמסורת הפוליטית היהודית: שלטון הקהל והכרעת הרוב', ושל אביעד הכהן, 'יסודות דמוקרטיים ומעין־דמוקרטיים בקהילה היהודית במאות ה-11-18', עומדים הרכיבים הדמוקרטיים במשנה ההלכתית של הקהילות היהודיות, כלומר, הרכיבים התרבותיים והערכיים שהם בעלי מהות דמוקרטית בסיסית. שפירא מגדיר זאת בצורה חד־משמעית: התנהלות הקהילות היהודיות היתה מבוססת על שני עקרונות: שלטון הציבור והכרעות הרוב. שני עקרונות אלה הזינו את פעילות הקהילות בלא קשר כמעט עם אופייה של החברה והמדינה שבחסותה פעלו היהודים — מלוכה, שלטון כוהנים, שלטון נשיאים וכיוצא בזה. עקרון שלטון הציבור פירושו שמקור הסמכות טמון בעם (או בציבור המרכיב את הקהילה); יתר על כן, פירושו גם הכרה בסמכות הנהגת הקהילה. הכרה זו פירושה המעשי היה הכרה בסמכות 'בני העיר' ובחברי בית הדין של גוף זה. ברם במבנה זה היה יסוד אוליגרכי, במיוחד במתכונתו בימי הביניים, עד המאה ה-13 בערך.
נקודת המוקד במאמרו המקיף והאינטגרטיבי של אביעד הכהן אף היא הקהילה היהודית ועקרונות ארגונה. גם מאמר זה מאיר את 'היסודות הדמוקרטיים והמעין־דמוקרטיים' בקהילות היהודיות במאות ה-11-18. והנה, העיון הזה במקורות המשפט היהודי חושף שורה ארוכה של מוסדות ושל הנמקות משפטיות שיש בהם פוטנציאל רב לשמש מסד לכינונו של משטר דמוקרטי. הכהן מתנסח בזהירות בסוגיה זו, שהרי לא כל דמיון בין שתי תופעות היסטוריות נובע בהכרח מזהות ביניהן. מכל מקום, גם בניסוח זהיר זה הוא קובע שייתכן מאוד שכל אותן תופעות פרוטו־דמוקרטיות עתיקות יומין 'חלחלו במחזור הדם היהודי' והותירו את רישומן, במפורש או במשתמע, בתופעות דמוקרטיות בקהילה ובחברה היהודית בעת החדשה.
בשער השני של הקובץ נכללים שישה מאמרים המקיפים את התקופה שמן המחצית השנייה של המאה ה-19 ועד הקמת מדינת ישראל ודנים ישירות בגורמי המסורות הדמוקרטיות החיוניות (ויטאליות) בקהילות ובציונות במזרח אירופה, במזרח התיכון וצפון אפריקה, ובארצות המערב.
המאמר של מרדכי (מוטי) זלקין, 'מסורת, נאורות ודמוקרטיה בחברה היהודית במזרח אירופה במאה ה-19', משלים את המאמרים שבחלק הראשון בדיונו ביהדות מזרח אירופה בראשית צמיחתה של התנועה הציונית. המחבר מעביר את נקודת הכובד של הדיון מהקהילה היהודית המסורתית על מוסדותיה המעין־דמוקרטיים אל הסביבה החיצונית ואל הרוחות הפוליטיות־רעיוניות שנשבו בה. רוחות אלה הביאו בשלהי המאה ה-19 ובראשית המאה ה-20 גלי הזדהות עם שתי תנועות חדשות — הציונות כתנועה לאומית מכאן, וה'בונד' כתנועה חברתית־סוציאליסטית מכאן. הציונות וה'בונד' עתידות להטביע חותם חשוב ביותר על עולמה של יהדות מזרח אירופה. מעבר לחילוקי הדעות האידאולוגיים העמוקים, בסיס הקיום של שני הזרמים הושתת על הפנמת 'הפוליטיקה של ההמונים' וקבלת הרעיון הדמוקרטי כמצע הפוליטי למימושה של תפיסה זו. זלקין מבהיר במאמרו שצמיחת התנועות הללו היא תוצאה של שינוי ומעבר הדרגתיים מדגם של פעילות חברתית הייררכית למדי, שבראשה ניצבה בדרך כלל קבוצת עילית קטנה ודומיננטית (רבנים וגבירים), לדגם של פעילות מבוזרת, שבמסגרתה התרחב חופש הפעולה הפוליטי, הכלכלי, הדתי והחברתי של מרבית בני הקהילה היהודית.
גרשון בקון, במאמרו 'רחוב נלבקי בתל אביב? על המורשת הפוליטית של יהדות מזרח אירופה ביישוב ובמדינת ישראל', פורס לפני הקורא את השפעתה המקיפה, והקריטית במידה רבה, של התרבות הפוליטית שהתפתחה ברחוב היהודי שם על תפיסת הדמוקרטיה הן במזרח אירופה הן ביישוב היהודי בארץ ישראל. בקון מכנה תרבות פוליטית זו 'פוליטיקה יהודית חדשה'. במרכזה התייצבו מפלגות פוליטיות במובנן המודרני, שתפקידן היה בראש ובראשונה להתמודד עם אתגרים חברתיים, תרבותיים וכלכליים־פוליטיים שעמדו לפני יהודי האזור (במיוחד בפולין), כקולקטיב וכפרטים. במונחי התקופה ההיא כונתה פעילות זו 'עבודת ההווה'. למעשה עברו רוב מנהיגי היישוב את טבילת האש הפוליטית במפלגות ציוניות במזרח אירופה. טבילת אש זו כללה גם טיפוח של סגנון אישי וקבוצתי שהיה שונה ממפלגה למפלגה. עם זאת היה לכל הפלגים הפוליטיים שצמחו במזרח אירופה מכנה משותף, שהבדיל את סגנונם מסגנונות פוליטיים של ציוני מערב אירופה וארצות הברית ובוודאי מזה של עסקנים פוליטיים שהגיעו מארצות המזרח התיכון.
ממזרח אירופה אנו עוברים לארצות המזרח התיכון ולקהילות בארצות האסלאם. המאמר הראשון בנידון, מאמרה של אסתר מאיר־גליצנשטיין 'יהודי עיראק וחתירתם לדמוקרטיה ולשוויון', פותח ברעיון ש'אף שיהודי עיראק לא חוו חיים תחת משטר דמוקרטי בארץ מוצאם, מושג הדמוקרטיה לא היה זר להם', הן משום שבמבנה החיים הקהילתיים הפנימיים היו יסודות דמוקרטיים הן משום שרוחות מנשבות מן העולם האירופי, בעיקר מבריטניה, נשאו גם לעיראק רעיונות של חירות אישית ונאורות. כל זאת לאחר סיום מלחמת העולם הראשונה. השפעות אלה עמדו בניגוד חריף למצב המופלה של היהודים (ושל 'כופרים' אחרים) שמעמדם על פי ההלכה האסלאמית היה של ד'ימים (בני חסות).
נקודת המפנה הראשונה במצב היהודים התרחשה עם ההכרזות של שליטי האימפריה העות'מאנית על שורה של רפורמות שהעניקו יותר זכויות אזרחיות ליהודים. הרפורמות הללו (במסגרת התנט'ימאת) גם כפו על הקהילה היהודית לבחור מועצה כללית. זכות הבחירה ניתנה עם זאת רק לבעלי נכסים ולמשלמי מסים; בקהילות היהודיות בעיראק שלטו גבירי הקהילה ורבניה. זו היתה בשלב זה הנהגה פטרונית, אך רפורמטורית במידה מסוימת. רעיונות חירות ונאורות משמעותיים באו מבחוץ באמצעות בתי ספר מודרניים ודרך עיתונות יהודית מארץ ישראל וממזרח אירופה. השפעות מכריעות אף יותר הגיעו בעת כינון המנדט הבריטי על עיראק (1922), שהעניק שוויון אזרחי שלם ליהודי עיראק. ביטול המנדט ומתן עצמאות מלאה לעיראק הביאו לנסיגה בעניין זה.
המאמר של מאיר־גליצנשטיין בוחן גם את העלייה לישראל ואת דפוסי השתלבותם הפוליטית של העולים במערך המפלגתי. מבין האופציות שהיו לעולי בבל הם בחרו בעשור הראשון להצביע בדרך כלל עבור מפלגות ממסדיות־שלטוניות ובראשן מפא"י ההיסטורית. האופציה השנייה, הצבעה למפלגות עדתיות וסקטוריאליות, מעולם לא נשקלה ברצינות. דפוס זה היה תוצאה של ההון האנושי שהביאה אתה העלייה מעיראק, כגון השכלה תיכונית ועל־תיכונית וידיעת השפה האנגלית. אלה סייעו מאוד במהלכי ההשתלבות של עלייה זו במשק ובחברה הישראליים.
חיים סעדון, במאמרו 'תהליכי דמוקרטיזציה בקהילות יהודיות בצפון אפריקה', עוסק בתהליכי הדמוקרטיזציה במעבר לעת החדשה אגב דגש על יהדות תוניסיה. אף שסעדון ומאיר־גליצנשטיין מתמקדים בשתי קהילות שונות, התוניסאית מכאן והעיראקית מכאן, אפשר להבחין במתווים דומים אם כי כלל וכלל לא זהים.
סעדון קובע שלהשפעות חיצוניות, שמקורן הבלעדי כמעט הוא צרפת (במקרה של תוניסיה), היה חלק בחלחול של עקרונות דמוקרטיים, בייחוד באשר לנוהלי בחירות פנימיות לגופים הקהילתיים. הוא גורס עוד שהבחירות היו לחלק מדפוסי הקיום של הקהילה בתוניסיה ועל אחת כמה וכמה באלג'יריה, שהיתה למעשה חלק בלתי נפרד מן הרפובליקה הצרפתית. יתר על כן, תהליכי הדמוקרטיזציה בקהילות היהודיות התנהלו בלי קשר ישיר לתהליכים הללו בחברה המוסלמית. הקהילות היהודיות הקדימו לרוב את החברה המוסלמית, וכך יצרו תנאים טובים יותר להתבוללות במגזר הקולוניאלי. ההשתלבות בחברה הקולוניאלית סייעה במקרים רבים לשחרור מסטטוס משפטי נחות בהשוואה למוסלמים. יש לציין כי כמו בעיראק מוסדות חינוך מודרניים שנוסדו במגזר היהודי, כמו בית הספר 'כל ישראל חברים', סייעו מאוד לתהליכי הדמוקרטיזציה הללו. סעדון בודק כל זאת עד שנות הקמתה של מדינת ישראל.
ההקשר המערבי של הקמת מדינת ישראל הוא אחד המוקדים במאמרו של אלון גל (גולדברג) 'משלילת הגולה להפעלת התפוצה: ציונות המערב וכינון מדינת ישראל כמדינה דמוקרטית'. גל חושף גורם שלתפיסתו השפיע מאוד על אופייה הדמוקרטי של התנועה הציונית — פעילותן של התנועות הציוניות במערב אירופה ובארצות הברית. הוא מסיק כי התנועה הציונית, שהיתה דמוקרטית מראשיתה מבחינת הארגון והיעדים, טיפחה בשקידה אתוס דמוקרטי לאומי גם הודות לפעילותה המכרעת במערב. אמנם התנועה הציונית צמחה במזרח אירופה, אך היא היתה קשורה בדרכה המדינית למעצמות דמוקרטיות ופלורליסטיות במשטרן (בעיקר בריטניה וארצות הברית) ולקהילות היהודיות החופשיות בהן, אשר הושיטו את עזרתן. ההתקדמות הציונית, לדברי גל, הושפעה בהתמדה, במגמה דמוקרטית, מנסיבות 'מערביות' אלה.
יוסי גולדשטיין, תמה במאמרו 'בין הרצל לבן־גוריון: תהליכים דמוקרטיים בתנועה הציונית 1897-1948' מדוע לאחר הכול בחרו יהודי מזרח אירופה, אשר חיו במשטרים בלתי דמוקרטיים לחלוטין, במודל של מפלגות פוליטיות דמוקרטיות. לפיכך הוא מבקש להבהיר את התהליכים שדחפו לדמוקרטיזציה של מוסדות התנועה הציונית מאז כינונה של ההסתדרות הציונית ועד להקמתה של מדינת ישראל. בין השאר הוא מבקש לברר עד כמה אכן הפנימו ראשי התנועה את השיטה הדמוקרטית. גולדשטיין מלא ספקות בנידון בעיקר באשר לסגנונם האינדיווידואליסטי של המנהיגים, אבל מדגיש בסיכומו כי מנהיגי הציונות בחרו לשמור מכל משמר על השיטה הדמוקרטית כדגם שלטוני ייחודי.
עניינו של השער השלישי של הקובץ הוא מסורות דמוקרטיות ביישוב החדש בארץ ישראל בתקופה העות'מאנית והמנדטורית. שער זה כולל חמישה מאמרים המקיפים את הזרמים הפוליטיים הראשיים, את הציונות הדתית ואת העדה הספרדית. עולה מהם תמונה מורכבת ועשירה, ואף בעלת סתירות, ובכל זאת בסך הכול תמונה של חיים יישוביים יצירתיים, וולונטריים, דמוקרטיים במעשה ובמשנה.
ראשון המאמרים הוא של יוסף שלמון, 'ביטויים דמוקרטיים בארגונים התיישבותיים ולאומיים בתקופת העלייה הראשונה והשנייה (1876-1914) — קווי השוואה'. במרכזו של המאמר עומד הטיעון שתהליך המודרניזציה של החברה היהודית בתקופת שני גלי העלייה הראשונים עבר דרך הקמת ארגונים חברתיים שהשליטה על ההתנהלות היום־יומית בהם נמסרה לחברי הארגון עצמו. הם לא היו כפופים לריבונות אחרת כמו הלכה דתית, כפי שהיה נהוג במוסדות מסורתיים. בימי הבראשית של ההתיישבות החדשה צמחו ארגונים מודרניים רבים ומגוונים ולכל אחד מהם תקנון משלו, עד כדי כך ששלמון גורס שאולי לא היתה בתולדות העם היהודי יצירתיות דומה לזו שאנו מוצאים כאן. בכל אופן לגוונים הרבים של התקנונים הללו היה מכנה משותף — דמוקרטיזציה של ההתנהלות הארגונית בדרך של קבלת החלטות ובחירה של הנהגות על פי כללים דמוקרטיים מובהקים.
כמעט בה בעת שהארגונים הדמוקרטיים שעסקו בהקמת יישובים חקלאיים חדשים צמחו והתמסדו אפשר היה להבחין בניסיונות לשנות דפוסי פעולה בארגונים העדתיים של קהילות יהודיות שהתמקמו במגזר העירוני בארץ ישראל. לסוגיה זו מתייחסת פנינה מורג־טלמון. במאמרה 'האמונה בדמוקרטיה והפעילות הדמוקרטית של האליטה הספרדית בתקופת היישוב' בוחנת המחברת נושא זה בשני מישורים. האחד — המוסדות הכלל־יישוביים (אספת הנבחרים והוועד הלאומי); השני — מסגרת הארגונים הפנים־עדתיים. הניתוח בשני מישורים אלה מצביע לדעתה על היחס המסויג של העדה הספרדית (דוברת הלדינו) כלפי נהלים דמוקרטיים במוסדות היישוב. למשל בכל תקופת המנדט הבריטי הסתייג ועד העדה הספרדית מבחירות יחסיות ודרש בתוקף הנהגת בחירות רוביות בתוספת של מכסה קבועה ובלתי תלויה במספר המצביעים של נציגי העדה באספת הנבחרים. אגב, לדרישה זו הצטרפו גם ארגונים בלתי עדתיים (לא גדולים) כגון איכרי המושבות וחוגי הבורגנות הזעירה שהחלו לצמוח למשל בתל אביב.
גם המוסדות הפנימיים של העדה הספרדית לא התנהלו על פי עקרונות דמוקרטיים מובהקים. זכות הבחירה היתה מוגבלת כמעט רק למי שהוגדרו 'ספרדים טהורים' (ס"ט). לבני עדות המזרח האחרות (למשל יוצאי צפון אפריקה) נקבעה מכסה מצומצמת. יתר על כן, זכות הבחירה ניתנה רק למי שהעלה מס כספי מסוים לקופת העדה. כתוצאה מהתנהלות זו, סבורה מורג־טלמון, נותרה העילית הספרדית ספונה בתוך עצמה. היא לא השכילה לפתוח את שעריה ולהגדיל את כוחה הפוליטי באמצעות עתודה רחבה. לרוב שיתפה עילית זו פעולה עם הדמוקרטיה היישובית, אך הפוליטיקה של מפלגות המוניות נשארה בזמנה בלתי מקובלת בקרבה.
המאמר השלישי בשער זה של הספר הוא של אמיר גולדשטיין, 'הציונות הכללית, המחנה האזרחי והסוגיה הדמוקרטית־ליברלית'. הפלג הפוליטי שגולדשטיין בחר בו לבחון את תהליכי הדמוקרטיה ביישוב היהודי בארץ ישראל הוא 'הציונים הכלליים' על סיעותיהם השונות. המחבר קובע שאף שתנועה זו היתה מפלגת מרכז מובהקת הרי השימוש שלה ברטוריקה דמוקרטית היה מוגבל למדי. הוא מסביר זאת בכך ששאלת הדמוקרטיה הטרידה הרבה יותר מפלגות רדיקליות, ימניות ושמאליות כאחת, ולאו דווקא מפלגת מרכז, שההתנהלות הדמוקרטית היתה דבר מובן מאליו עבורה ולכן לא התחייבה התעמקות בסוגיה. אף על פי כן גורס המחבר שניכרו לא מעט הבדלים בין הפלגים השונים של תנועה זו, עד כדי כך שחוגים מסוימים בתוכם (חוגי ה'אזרחים') נקטו עמדות שסתרו חלקית את המערכת הדמוקרטית האוטונומית היישובית. היעדר שיח מתמשך בסוגיית הדמוקרטיה אפיין עם זאת רק את השנים הראשונות להתגבשותם של פלגים אלה לכדי מפלגות פוליטיות לכל דבר. ככל שהלכה והתעצמה ההגמוניה הפוליטית של תנועת הפועלים כך גברה הנטייה בקרב 'הציונים הכלליים' לגבש משנה חברתית ברורה יותר אשר תשמש חלופה למשנה הסוציאליסטית. המשנה החלופית קראה לביזור הכוח הפוליטי ולהגבלת ההשפעה של ההסתדרות והאיגודים המקצועיים על הכלכלה והביעה התנגדות נחרצת לשלטון קבוע של מפלגה דומיננטית אחת.
עמדתה של הציונות הדתית בסוגיה הדמוקרטית נבדקה במאמרו של דב שוורץ 'הציונות הדתית על דמוקרטיה ודת: היבטים היסטוריים ועיוניים'. שוורץ מתמקד בשניים: ביחס לדמוקרטיה בממד המעשי והיישומי ובמידת ההתאמה של הדמוקרטיה למסורת היהודית במישור העקרוני והנורמטיבי. העיסוק המרובה של הציונות הדתית במידת ההרמוניה או הסתירה הקיימת בין דת ישראל לממד הנורמטיבי של הדמוקרטיה מושפע וניזון משני סוגי אינטרסים. הראשון הוא האינטרס השלטוני הצר, שבא לביטוי בעיקר בניסיון לאמץ דגם של משטר דמוקרטי אשר מלכתחילה מונע פגיעה בעניין הדתי־כיתתי של הציונות הדתית. האינטרס השני הוא האינטרס הלאומי הרחב, לאמור הדאגה לדמותה של מדינת ישראל ולאופי הדו־קיום בין נורמות דתיות לנורמות דמוקרטיות, או יצירת דגם דמוקרטי שיאפשר בסופו של דבר את השתלטותה של המסורת הדתית בחברה הישראלית — יצירת מדינת הלכה. שוורץ מנתח גישות שונות שרוֹוחות בציונות הדתית כלפי מימוש האינטרס הכיתתי הצר והאינטרס הלאומי הכוללני. עם זאת הוא מסכם כי ההשלמה עם הדמוקרטיה היישובית והישראלית אפיינה את הדגמים המשפיעים יותר.
היבט נוסף בשאלת השתקפותה ומקומה של הדמוקרטיה בתקופת היישוב נידון במאמרו של משה ליסק 'האסטרטגיה של בינוי מעמד: תנועת העבודה בתקופת היישוב'. כללי המשחק הדמוקרטיים ונורמות של שלטון דמוקרטי באים לידי ביטוי לא רק בתקנות פורמליות הנוגעות לבחירות של נציגים ודרכי קבלת החלטות, אלא גם בנוכחותם של רכיבים נוספים של תרבות פוליטית. זוהי נקודת המוצא של המאמר. כוונת המחבר בראש ובראשונה לקיומם של מנגנונים לוויסות קונפליקטים חברתיים־תרבותיים ופוליטיים. קונפליקטים אלה נובעים בין השאר מן הרצון של קהילות ותנועות לבנות ולבצר את גבולות השליטה שלהן. שליטה זו חיונית לגיבוש הזהות העצמית ולכן יש חשיבות לפיקוח על מידת הגמישות של ה'גבולות' (לאמור, מידת הפתיחות או האטימות שלהם). תפקיד חשוב במיוחד בהקשר זה ממלאות המפלגות הפוליטיות. כך היה גם בתקופת היישוב, שכמעט כל המפלגות, ובעיקר מפלגות הפועלים, גילו בה רגישות רבה לשיטות הגיוס של חברים חדשים באמצעות תחבולות שהופעלו על אופי הגבולות של המפלגות והארגונים המסונפים להן. ההתנהלויות של המפלגות בעניין זה ביטאו ועיצבו במידה רבה את האופי הדמוקרטי של היישוב. הרצון לבנות מעמד פועלים יש מאין היה בזמנו רכיב מובהק בדרך הדמוקרטית של תנועת העבודה הציונית. עם הקמת המדינה ובואה של העלייה הגדולה השתנו שיטות הגיוס של כוח האדם ובעקבות השינויים האלה חל שינוי מסוים באופייה הדמוקרטי של החברה הישראלית.
השער הרביעי בספר מתקדם בסולם הכרונולוגי ועוסק בעיקרו באופי המשנות הדמוקרטיות שהלכו והתגבשו במעבר מיישוב למדינה. ארבעת המאמרים בשער זה דנים באישים מעצבים: דוד בן־גוריון, זאב ז'בוטינסקי ומנחם בגין; במשנה הדמוקרטית־ממלכתית, ובהתגבשותה של ישראל כמדינת חוק בעלת מערכת משפט עצמאית — בסיס המבטיח, או לפחות מאפשר, התפתחות דמוקרטית נאורה.
המאמר הראשון דן באישיות שהיתה לה לכל הדעות השפעה מרחיקת לכת על עיצוב ומיסוד הרכיבים הדמוקרטיים של התרבות הפוליטית במדינת ישראל — דוד בן־גוריון. שלמה אהרונסון, במאמרו 'שורשי תפיסת המדינה בהגות ובפרקסיס של דוד בן־גוריון', סבור שמקורות התפיסה הם בעולם האופטימי, אך הביקורתי, של ציוני מזרח אירופה לפני מלחמת העולם הראשונה. בתקופה זו, ובמיוחד בין שתי מלחמות העולם, היו תפיסות היסוד שלו סוציאל־דמוקרטיות. הן שולבו בראשית תקופת המדינה בגישה ממלכתית כוללנית. הטיפוח וההעצמה של האידאולוגיה הממלכתית גררו האשמה בייחוס חשיבות מופרזת למדינה ולמנגנוני השלטון ובהזנחה של הארגונים הוולונטריים והחברה האזרחית בכללה. בן־גוריון מצדו ביקר היבטים שונים של הדמוקרטיה הישראלית ובמיוחד את שיטת הבחירות היחסיות. במוקד ביקורתו היתה בעיית האי־משילות המובנית בשיטה זו והזנחת 'מגילת החובות האזרחיות', המושרשת במדינות המערב. ביקורתו של בן־גוריון כללה לא פעם גם ביקורת על יסודות מסוימים באידאולוגיה של מפלגת השלטון, מפא"י, שהוא עצמו עמד בראשה. בן־גוריון לא הצליח לגרום להגשמת חזונו הממשלי, מדגיש אהרונסון. מכל מקום בתקופתו, תקופת העיצוב הדמוקרטי של המדינה, שררו גם מידה לא קטנה של התנשאות, אנטי־פלורליזם ופטרונות כלפי העולים החדשים מארצות המזרח התיכון.
דיון נוסף בנושא הנכבד של התפיסה הממלכתית — שהיתה בעלת השפעה ניכרת בשנות החמישים — ימצא הקורא במאמרו של אבי בראלי 'הייררכייה, ייצוג, שיתוף: תפיסות דמוקרטיות מנוגדות בראשית המדינה'. בראלי מעלה לדיון שאלת מפתח: האם ועד כמה אפשר לזהות בשנות החמישים בישראל דיון או מאבק על אפשרות קיומה של 'ממלכתיות שמאלית', לאמור אידאולוגיה ממלכתית החותרת לכינון חברה וכלכלה המקיימות שוויון ושיתופיות. ממלכתיות שמאלית עומדת בניגוד ל'ממלכתיות ימנית', החותרת בדרך כלל לכינונה של דמוקרטיה פרוצדורלית ואולי גם ליברלית, המבוססת על חלוקה בלתי שוויונית של הכוח הפוליטי, החברתי והכלכלי. מסקנתו של בראלי היא שבישראל של שנות החמישים הונחו יסודות מסוימים ל'ממלכתיות שמאלית', אלא שתשתיתה הפוליטית והרעיונית היתה לקויה ולכן היא לא הצליחה להאריך ימים. בראלי סבור שהיעדר התמודדות ראויה בין שני סוגי הממלכתיות היה כישלון משותף למפא"י ולמפ"ם, כלומר כישלונה של תנועת העבודה הציונית כולה, והוא קיצר את ימי ריסון אי־השוויון הכלכלי־חברתי לטווח בינוני לכל היותר.
המאמר הבא ממשיך ודן בזהות הדמוקרטית של מנהיגים מעצבים. זהו מאמרו של יחיעם ויץ 'בין פתק הבוחר לבין רצון הפרישה: יחסם של זאב ז'בוטינסקי ומנחם בגין לדמוקרטיה'. חקר העמדה של המפלגה הרוויזיוניסטית ותנועת החרות חייב להיות רכיב חשוב בכל דיון במקורות הדמוקרטיה הישראלית, טוען ויץ, מכיוון שיחסה של התנועה היה מקוטב. היו בו קווים שונים ואף מנוגדים. הקו הראשון כלל בזמנו את פולחן המנהיג והסתייג מעקרונות דמוקרטיים העשויים לדידו להיות אנטי־לאומיים. גישה זו לא הפנימה את עקרון קבלת מרות הרוב והובילה לפרישה מהמרות הממלכתית למחצה של מוסדות היישוב. הקו השני גרס כי יש לנהל פוליטיקה דמוקרטית, וכי רק כך אפשר להגיע לשלטון. ויץ מדבר בהרחבה על הגוונים השונים של היחס לדמוקרטיה בתנועה הרוויזיוניסטית ובתנועת החרות ומסקנתו היא שמנחם בגין, להבדיל מז'בוטינסקי, דבק בגישה המעשית־דמוקרטית ואכן היא אשר הביאה אותו לשלטון כחוק (ב-1977).
המאמר האחרון סוגר מעגל גדול שנפתח בשני המאמרים המקיפים הראשונים בספר: שם נידונו משנות הלכתיות־משפטיות שארגנו את החברה היהודית המסורתית, וכאן, במאמרו של ניר קידר 'הדמוקרטיה הישראלית: שלטון החוק ועקרון אי־תלות השופטים בשנות המדינה הראשונות', שוב מדובר על שלטון החוק כבסיס לחיים דמוקרטיים. קידר מבקש לקבוע בפתח מאמרו שהצלחתה של הדמוקרטיה להכות שורש בישראל קשורה קשר עמוק להצלחה המקבילה של התאזרחות רעיון שלטון החוק בארץ ולהישג המשמעותי הכרוך בכך: כינון מערכת משפטית עצמאית. מוקד המאמר הוא אפוא בירור היחס המורכב בין סוגיית האוטונומיה של השופטים ובין כינונו של משטר דמוקרטי. קידר אכן סבור שההנהגה הפוליטית בישראל, כמעט על כל גווניה, עודדה וטיפחה את אי־התלות של השופטים ובכך ביססה את הדמוקרטיה ואת שלטון החוק כאחד.
*
לקראת הסיפא נעיר שקובץ זה עוסק בעיקר במקורות ההיסטוריים של הדמוקרטיה ולא באיכותה של הדמוקרטיה בהתנהלות היום־יומית. היבט מאתגר זה קורא, לדעתנו, לספר נוסף אשר ידון בבעיותיה ואף בפגמיה של השיטה הדמוקרטית הישראלית.
בסיכום, המאמרים בקובץ זה מתכנסים למידה רבה של הסכמה בדבר מקורותיה ההיסטוריים של הדמוקרטיה הישראלית. כמעט בכל המקרים הנידונים התקיימו יחסי גומלין בין מקורות השפעה נורמטיביים פנימיים ובין מקורות השפעה אידאולוגיים חיצוניים. מקורות ההשפעה הפנימיים התבססו על האתוס ועל המסורת הנורמטיבית־משפטית של היהדות לדורותיה, על המסורת הוולונטרית של תקופת היישוב ועל המסורת הדמוקרטית של התנועה הציונית. מקורות החוץ היו בדרך כלל זרמים אידאולוגיים שרווחו בחברות שהקהילות היהודיות התקיימו בתוכן. לעתים היתה ההשפעה על הציבור היהודי ישירה ולעתים היא חדרה באמצעות סוכני שינוי בעיקר בקרב העיליות היהודיות. דוגמה בולטת ומשמעותית היא המנהיגות הציונית במערב אירופה ובמיוחד בארצות הברית, שהציגה את נורמות הדמוקרטיה הפוליטית והחברתית לפני ציבוריים יהודיים רחבים (בייחוד במזרח אירופה). באחת, אכן קיים מכלול של גורמים היסטוריים מרתקים המסביר את ההשתרשות והיציבות היחסית של הדמוקרטיה הישראלית.
העורכים
אלון גל (גולדברג), גרשון בקון, משה ליסק, פנינה מורג־טלמון
1. Carol A. Redmount, 'Bitter Lives: Israel in and Out of Egypt', in: The Oxford History of the Biblical World, Michael D. Cogan (ed.), Oxford University Press, New York & Oxford 1998, pp. 79-121; Lawrence E. Stager, 'Forging an Identity: The Emergence of Ancient Israel', ibid., pp. 123-175; וראו אלון גל, 'על ישראל, התפוצות, והדמוקרטיה הציונית', עיונים בתקומת ישראל, 14 (2004), עמ' 509-536, ובייחוד עמ' 511-512 והערות 4-8 שם.
