פרק 1
הדרך היחידה להשתחרר מכבליו האימתניים של המוות היא להיאחז בכל דבר שיש בו חיים.
דודי שמח לשוב ולהיזכר במילים הללו שאמר לו סבו בעודו אוחז בידו הקטנה והשברירית, לפני שנים רבות, ביום שבו נודע לו על מות אביו. הוא שמח כיוון שהיה בכוחה של המחשבה ההיא ללוות אותו בזמן שצעד בפארק הירקון לכיוון רחוב אבן־גבירול ולעזור לו לגלות שלמרות המוות שניסה לכבול את נפשו לעבר, הוא מצליח למצוא סביבו חיים רבים להיאחז בהם. מימיו של נחל הירקון היו רגועים ושלווים, וכיוון שהייתה זו שעת צוהריים, תנועת המכוניות בשולי הפארק הייתה דלילה יחסית ולא נשמעו ברקע צפירות מכוניות מחרישות אוזניים – מה שאִפשר לו ליהנות מציוצי הציפורים המרנינים, שכמו זימרו עבורו את מנגינתן הנעימה. אל מנגינת הציפורים הצטרף צלילן הענוג של רוחות האביב החמימות שבידרו קלות את שערו, יצרו אדוות קטנות על־פני המים ונענעו קלות את צמרות הדקלים.
אלא שנפשו החלה להתנתק אט־אט מהטבע המרגיע ולחזור בהדרגה אל החברה האנושית מטילת האימה, כאשר גילה שהוא חולק את הפארק עם אנשים נוספים. האנשים הראשונים שפגשו עיניו בפארק היו זוג זקנים, שישבו על ספסל בפאתי השביל שבו צעד, מה שהביא אותו לסטות ממנו ולהוסיף לצעוד על המדשאה שחצצה בין השביל לבין נחל הירקון. רק לאחר כמה רגעים שבהם הביט בפניהם המחייכות של הזקנים ובמבטם מלא הרוך והאהבה זה בעיניו של זו, הוא העז לשוב ולצעוד על השביל הסלול. אך אז החלה האימה האמיתית לאיים על נפשו העדינה, כאשר הבחין בזוג צעיר שצעד לעברו. כל עוד היו בני הזוג עסוקים בשיחה הוא חש בטוח יחסית, אך כאשר השניים הגיעו למרחק של מטרים ספורים ממנו והפנו את מבטם לעברו, הוא מיהר לסטות שנית מהשביל והוסיף לצעוד בצמוד לשפת הנחל, כשעיניו נישאות אל השתקפות אור השמש על מימיו, עד שנעלמה תחת הצל שהטיל גשר אוסישקין על מי הירקון וכמו רמז לו שעליו לטפס כעת ממדשאות הפארק אל רחוב אבן־גבירול.
שאון התנועה שנשמע בהגיעו לרחוב הסואן החליף לאט ובהדרגה את פכפוך המים ואת גִעגועי הברווזים, כמאותת לו שהוא עומד לחצות כעת את הגבול הדק שבין הדחקת השדים שבתוכו להתמודדות עם המציאות שסביבו. בעודו מנסה להרגיע את נפשו מאימת הקולות, נשמעו לפתע צלילים צורמים של חריקת בלמים פתאומית, ואחריהם נשמע קול התנגשות של שני רכבים זה בזה. מבטו נישא מייד אל המחזה כאשר שני גברים יצאו מרכביהם והחלו לגדף אחד את השני בזעם רב, כאילו הם נערכים לקראת קרב עקוב מדם, ורק לאחר שהיה נדמה לו שהדרמה באה אל סופה, כשהשניים החלו להחליף פרטים זה עם זה ברוגע יחסי, הוא לקח נשימה עמוקה לריאותיו ושב לצעוד דרומה, לכיוון תחנת האוטובוס, כשהוא מנגן לעצמו מנגינת פסנתר נעימה בראשו.
רגעי החסד שביקש לעצמו בזכות המוזיקה לא האריכו, שכן כבר במחצית הדרך אל תחנת האוטובוס שאליה היו מועדות פניו, הוא נבעת ממראה האנשים הרבים שהצטופפו סביבה. הוא לא הסיר את מבטו המבוהל מקהל האנשים ההוא למשך שתי דקות תמימות, אז הביט בשעונו והבין שהאוטובוס שלו עומד להגיע בכל רגע. כדי להתגבר על הפחד ולשוב לצעוד לכיוון התחנה, הוא בחר לנהוג בשיטה שאימץ לעצמו בכל פעם שהרגיש מאוים מפני אנשים והחל להמציא סיפור לכל אדם שבו הביט, סיפור הכולל דבר כלשהו שמעיק על נפשו של האדם, ובכך שכנע את עצמו שאין לאותם אנשים כל זכות לשפוט אותו, ושבמידה מסוימת דווקא הם אלו שצריכים לחוש מאוימים מפניו.
בצעדיו הראשונים הוא הביט בגבר גבה־קומה ורחב כתפיים, שהיה לבוש בסט של חליפה ומכנסיים שחורים ונשא תיק מסמכים קשיח בידו. הוא קבע שהוא ודאי איש עסקים שסדר יומו התובעני ושאיפותיו המקצועיות הבלתי מתפשרות אינם מאפשרים לו להקדיש את הזמן הראוי לילדיו וגורמים להם להתנכר לו. לאחר מכן הוא הפנה את מבטו לעבר אישה זהובת שיער ובעלת תווי פנים נאים, שלבשה חולצה אדומה וצעקנית ומכנסי עור שחורים וצמודים. הוא החליט שהיא נמצאת בדרכה אל המאהב הסודי שלה כדי שיגאל אותה מתסכוליה מבעלה, שסבל מנכות רגשית שהיא, שהייתה אישה חמה וחובבת מגע, לא יכלה לשאת עוד. מייד לאחר מכן עמד לבדות את סיפורו של האיש הזקן שנעמד מאחורי אותה אישה ובהה בה במבט מלא זימה, אך בטרם הספיק לעשות זאת הגיע אוטובוס שלקח איתו את כל הממתינים בתחנה והותיר אותה ריקה מאדם.
כאשר הגיע דודי לתחנה הוא התיישב בצמוד לחלון הזכוכית הגדול והביט דרכו אל עבר הרחוב. הוא חש בהלה בכל פעם שראה אנשים שקרבו לחלון ואז הקלה כאשר נעלמו ממנו. ככל שמיקד את מבטו בעיניו שנשקפו דרך הזכוכית הוא שב, לאט ובהדרגה, אל עולם בטוח יותר, עולם שבו אין ממה לחשוש. וכשלא ראה דבר מלבד תכול עיניו – השתתקו בן־רגע קולות העיר שסביבו והתחלפו במוזיקה השמימית שהיה מנגן בפסנתר בימי ילדותו.
אך האושר החמקמק ההוא התפוגג תוך דקות ספורות, כאשר המוזיקה שבתוכו נמוגה אל תוך קולות רעמים שהחלו לרעום מעליו, ומראה עיניו הכחולות התחלף בחשרת העננים השחורים שנראו מבעד לחלון התחנה, מגיעים מצפון ומתקדמים דרומה על־פני השמיים הכחולים. הוא עשה כל שביכולתו על־מנת להשיב אליו את צלילי הפסנתר, כדי שיפיחו בו את החיים מחדש, אך מנגינת טיפות הגשם, שהחלו להכות על גג התחנה ועל הזכוכית שניצבה מולו, לא אִפשרה למנגינות אחרות להתנגן בראשו. לאחר שנואש מלהשיב אליו את המוזיקה, ניסה דודי להתנתק מעולמו הפנימי, שביקש לאיים על נפשו, והחל להביט בעיניהם של האנשים מעברו השני של חלון הזכוכית, בניסיון להמציא להם צרות וכאבים משלהם שישכיחו ממנו את צרותיו ואת כאביו שלו, אך כאשר ראה על־גבי החלון את השתקפותו של יוני לא היה עוד מקום שאליו יכול היה לברוח.
"למה אתה עושה את זה, דודי?" שאל אותו יוני. "בשביל מה אתה נוסע לדוקטור ההוא? כדי שיחפור לך בראש ובנפש? אתה לא באמת מאמין שהוא יצליח להפריד בינינו, נכון?"
"זה לא יכול להמשיך ככה..." אמר דודי בקול רועד, בעוד עוצמת הגשם המכה בחלון הולכת ומתגברת. "אני חייב לטפל בעצמי לפני שיהיה מאוחר מדי. אימא אמרה שד"ר נוי מתמחה בטיפול באנשים כמוני."
"אין אף־אחד כמוך, דודי. ד"ר נוי הזה, שאתה כל כך רוצה לפגוש אותו, רק יראה בך עוד מטופל וינסה לגרום לך להידמות לכל שאר האנשים. איך זה שאתה מוכן לסמוך על אדם זר שאין לך שום דבר איתו במקום לתת לי לעזור לך?"
"אתה לא יכול לעזור לי, יוני. אתה כבר לא חלק מהחיים שלי."
"אתה חושב שאתה מסוגל להסתכל לי בעיניים ולהגיד לי את זה?"
דודי נשם נשימה עמוקה וניסה לשכנע את עצמו שאסור לו להביט ביוני, אבל רעם חזק שהרעיד את חלון הזכוכית שכנע אותו שאין מנוס מכך, והוא סובב את ראשו לאחור כדי להביט בנעלי הצבא השחורות שיוני נעל לרגליו. לאחר שלקח עוד נשימה עמוקה לריאותיו, החל להרים את מבטו לעבר מדי הזית המוכתמים והדהויים שיוני לבש לגופו, עד שהגיע אל עיני חברו הטוב שעמד לצידו. עיניו הירוקות של יוני הביטו בו במבט חודר, וחיוך קטן וילדותי עלה על פניו המכוסות בזיפים שחורים וצפופים. לאחר דקה תמימה שבה הביטו זה בזה החל הגשם להיחלש מעט ואור שמש דק הבליח מבעד לענני הסערה.
"אתה יודע טוב מאוד שאני תמיד אהיה חלק מהחיים שלך," אמר לו יוני והרחיב את חיוכו. "חברים כמונו לא באמת יכולים להיפרד. שום דבר לא יכול לשנות את כל מה שעברנו יחד."
"ברור ששום דבר לא ישנה את מה שהיה, אבל אני מוכרח להשאיר את זה מאחוריי."
יוני התיישב לצידו על ספסל התחנה והוציא סיגריה מכיסו. "רוצה גם?"
"לא נמאס לך כבר מהבדיחה הזאת?" השיב לו דודי וחייך אליו במבוכה.
"כנראה שאני עוד מקווה שיום אחד כבר לא תהיה הילד הטוב שעושה כל מה שאימא שלו אומרת לו לעשות," השיב יוני כשהוא שם את הסיגריה בפיו ומדליק אותה. "אי־אפשר כל החיים להדחיק את מה שבוער בך, דודי," הוא אמר לו לאחר ששאף את עשן הסיגריה מאחורי גבו ושב להביט בו. "אתה חושב שהפסיכולוג ההוא יצליח לשנות את מי שאתה באמת?"
"אני לא רוצה לשנות את מי שאני באמת. אני בסך הכול רוצה להרגיש טוב יותר עם עצמי."
"אתה לא תוכל להרגיש טוב יותר עם עצמך עד שלא תפסיק לשקר לעצמך!" הטיח בו יוני לאחר שלקח שאיפה נוספת מהסיגריה. "אני יודע כמה קשה היה לך כשאימא שלך נפטרה, אבל קיוויתי שלפחות זה יאפשר לך להשתחרר קצת מהצל שלה."
"למה אתה מתכוון?" שאל דודי בחשש.
"אתה יודע טוב מאוד למה אני מתכוון," השיב יוני ושב לחייך אליו. "יכול להיות שהצלחת לשכנע את כולם במה שהם רוצים לחשוב עליך, אבל אתה ואני יודעים שאתה לא תוכל לחיות את חייך בשלום עד שלא תשלים עם עצמך."
"זה בדיוק מה שאני מנסה לעשות. אני הולך לד"ר נוי כדי
שיעזור לי להשלים עם עצמי. אולי ככה אצליח להיות בעל טוב יותר לגילי ודמות אב ראויה יותר לנגה ולבן שעוד מעט יהיה לי."
לאחר שיוני לקח שאיפה אחרונה מהסיגריה שלו וכיבה ברגלו את הבדל על רצפת התחנה, הוא קרב אליו והניח את ידו על כתפו, ובאותו הרגע שב הרקיע והתבהר ואור השמש שב והשתקף על
שער ראשו המגולח של יוני.
"הוא לא יעזור לך בזה," קבע יוני נחרצות. "רק אני יכול לעזור לך להרגיש שלם עם עצמך ולהביא אותך להבין מי אתה באמת,
אבל אני לא יכול לעשות את זה לבד. בשביל זה אתה תצטרך להחזיר עוד מישהי לחייך."
"על מי אתה מדבר?" שאל דודי תוך שהוא מתנשף.
"אל תיתמם, דודי. אתה יודע טוב מאוד על מי אני מדבר. הגיע הזמן שתתגבר על הפחדים שלך ותלך לפגוש אותה. עכשיו,
כשתהיו ביחד רק אתה והיא, תוכל לממש את מה שתמיד חלמת עליו ולגלות את עצמך."
בטרם הצליח דודי להתמודד עם דבריו החלו להגיח רחשים מאחורי גבו והוא סובב את מבטו כדי להביט דרך חלון הזכוכית. כאשר ראה נחיל של אנשים מתקרב אל עבר התחנה נעשו נשימותיו כבדות יותר ויותר וזיעה קרה החלה לכסות את גופו. בתוך המתח הנפשי שהלך והתפשט בקרבו הוא מיהר להפנות את מבטו לצידו השני כדי לבקש מיוני שיציל אותו מהסיוט הנורא שקרב אליו, אך גילה שהוא נעלם והותיר אותו לבד בתחנה. כאשר הפנה שנית את מבטו לכיוון הרחוב וראה את האוטובוס שעליו היה אמור לעלות פונה משדרות רוקח ונוסע לכיוונו, הוא ניסה להחליף את
המחשבות שהתרוצצו בראשו במחשבות על הבעיות שאוצרים בתוכם כל אותם אנשים, כדי שיוכל לשרוד את הנסיעה עימם, אבל כשחש שידו אינה צולחת בכך הוא קפץ ממקומו ועצר מונית שתיקח אותו משם ותציל אותו מהאימה המתקרבת.
