פתח דבר
דברים גדולים אינם במקרה
ראיית פסיפס
המעיין בסוגיה יכול להגיע לחקר עומקה ופישרה בשתי דרכים מקובלות:
דרך אחת נעה מן הפרט אל הכלל ומגיעה ליסוד עיוני כולל ומאחד - לאחר עיון ברצף של פרטים ושאלות.
דרך שנייה נעה מן הכלל אל הפרט. בדרך זו המעיין מנתח את ההגיונות הניצבים בבסיס הסוגיה העיונית ומשהגיע להבנת העיקרון הרעיוני הוא מנסח כלל, שבאמצעותו ניתן ליישב ולסדר את הפרטים השונים, כך שיתאימו לכלל שניסח ולהבנה היסודית שאליה הגיע.
בשתי הדרכים הללו יש לעיתים ״פרטים סוררים״ שאינם מתיישבים עם הכלל, ובכל דרך יש צורך לדעת להבחין בין עיקר לטפל.
לא זו אף לא זו דרכו של המהר״ל.
המהר״ל אינו צועד מן הכלל אל הפרט וגם לא מן הפרט אל הכלל.
המהר״ל כלל לא צועד. הוא תופס מלכתחילה את הדברים כתבנית (גשטלט) שיש בה תמונת פסיפס. ב״ראיית פסיפס״ כל פרט אינו נמצא שם במקרה. אין פרטים סוררים שמדלגים עליהם וכל פרט משמעותי ומשתבץ בתמונה הכוללת.
דברים גדולים אינם במקרה
המהר״ל בכתביו (למשל בספרו ״נצח ישראל״ פרק ה’) מייסד כלל, לפיו ״דברים גדולים אינם במקרה״. כלומר, אם מספרים לנו שאירוע גדול ומשמעותי, כגון מתן תורה, נעשה במקום ובזמן מסוים, אות הוא כי פרט זה חשוב למהותו של אותו מאורע ונגזר ממהות האירוע.
בהתאם לכלל זה מבאר המהר״ל פרטי פרטים. כך למשל מבאר המהר״ל את הטעם לכך שאורכם של העצים בתיבת נח הוא חמישים אמה דווקא, שהצוהר בתיבה היה מרגלית ולא חלון, שחלוקו של משה היה לבן ונטול שפה, ושנס פח השמן בחנוכה היה דווקא שמונה ימים ולא שבעה. לכאורה, אין לכך נפקות, שהרי ממילא היה צריך להיות מספר כלשהו, אם כן מה החשיבות למספר שננקב? פרטים אלו נראים שוליים וטפלים והמעיין סבור שאין טעם לרדת לעמקם, אדרבה יש לזנוח אותם, כדי להבחין בין עיקר לטפל. אבל, המהר״ל שואל שאלות ביחס לדברים שהמעיין מן השורה כלל אינו תמה עליהם ונותן משמעות ותוכן לפרטים מכוח ראיית הפסיפס שלו. והתמונה המתקבלת היא כה עמוקה, מקורית, חדשנית ומרהיבה.
אין בפרט אלא מה שבכלל
ודוק, פשיטא כי כל אות שנכתבה בתורה אינה מיותרת והיא בת משמעות. אבל, המהר״ל מחדש כי הפרטים הללו אינם ״נקודתיים״ אלא משתלבים במהות של הכלל העומד ביסוד הדברים, וממילא כאשר מבינים את מהות הדבר רואים לפתע, שבכלל לא ניתן היה שפרט זה או אחר יהיו שונים, והם מחויבי המציאות.
כך למשל מבאר המהר״ל כי כאשר מבינים את מהותה של תורה הרי שמבינים גם את ההכרח כי היא תינתן במקום ובזמן המסוים שבו ניתנה. ובלשון המהר״ל בספרו ״תפארת ישראל״ פרק כ״ו ״זמן התורה אינו במקרה, וזה שנתן התורה במדבר אינו במקרה, כי הזמן והמקום ענין אחד כאשר ידוע למבינים״. בדומה לכך, מציין המהר״ל בספרו ״גבורות ה’״ פרק נ״ד כי כל הפרטים בעניינו של יעקב אבינו אינם במקרה, שכן ״אילו היו דבריו של יעקב במקרה דהיינו הירידה למצרים, הרי שממילא גם הגאולה שבאה בעקבות ירידה זו למצרים, היא מקרה, ואם כן נמצא שכל סדר העולם במקרה, שהרי הגלות והגאולה הוא עיקר סדרו של עולם״.
דוגמא להתכנסות כל הפרטים לנקודת הליבה
הבה נעיין בדוגמא, אחת מני רבבות, שבה המהר״ל מכנס שורה של פרטים לנקודת ליבה אחת, ומראה כיצד כל פרט משתבץ לאותו מכלול ונובע ממנו. בגמרא במסכת חולין דף ז’ עמ’ א’ מובא כלל לפיו הקב״ה לא מזמן תקלה באכילת דבר איסור אפילו לבהמתם של צדיקים. בהקשר זה מביאה הגמרא את סיפור המעשה שממנו למדים כלל זה, כדלהלן: רבי פנחס בן יאיר הלך לפדות שבויים. בדרכו הגיע לנהר גועש ושוצף שאותו לא יכול היה לעבור. אמר לו רבי פנחס: ״חלוק לי מימך ואעבור בך״ והנהר נחלק לשניים. לאחר מכן הגיע רבי פנחס לאכסניה ושם נתנו לחמורו שעורים. החמור לא אכל. חבטו בו והוא התמיד בסירובו. אמר להם רבי פנחס, שמא לא עישרתם את השעורים? עישרו את השעורים ומיד אכל החמור״.
ובכן, כל המעיין בסוגיה זו משתומם, מדוע היה צריך לגולל את כל הסיפור מראשיתו, אודות המטרה שלשמה הלך רבי פנחס בן יאיר, ושנחלק לו הנהר וכו’. הרי לכאורה די היה לספר כי נתנו לחמורו שעורים לא מעושרים והוא לא אכל עד שעישרו אותם. המהר״ל מיישב את הקושי האמור בספרו ״גבורות ה’״ פרק מ״א כך:
א. שֵׁם של אדם מעיד על מהותו. הסיבה שנזכר שמו של אביו של רבי פנחס, שנקרא יאיר, נובעת מכך שהוא האיר לאחרים.
ב. פרט זה מאפיין מי שעוסק בפדיון שבויים, שנמצאים באפילה (בית הסוהר - מלשון סהר, ירח, שממשלתו בלילה בעת שאין אור יום). רבי פנחס הגיע למדרגה של ״בן יאיר״ - בן אור, שכן היה מוציא לאור את השבוי מן החושך.
ג. זמן התחלת החושך נקרא בתואר ״ערב״ - ערב מלשון תערובת, כי כשיש אור מבחינים בין פרטים ואילו כשהאור מתעמעם שוררת תערובת ביניהם.
ד. זמן תחילת האור נקרא בוקר מלשון ״ביקור חולה״ שבו המבקר בוחן מה החולה צריך ואורח לרגע רואה כל פגע. הביקור בין דבר לדבר הוא ההפך מן העירוב.
ה. יש דבר נוסף שמאפשר להבחין בין דברים - והוא השכל. ״אם אין דעה, הבדלה מנין״. השכל כמוהו כמו האור — מאפשר להימנע מן הערבוב השורר בערב, כשאין אור ואין שכל.
ו. האור מאפיין על כן רוחניות ושכל, והחושך מסמל את החומריות המעורבת באדם שמחמתה הוא שרוי במצבי העדר הבחנה בין טוב לרע.
ז. האדם מצוי במאבק מתמיד בין שני חלקיו: הרוחני (הנשמה והשכל) והגשמי (תאוות הגוף) ואם יש לו שליטה עצמית הרי שהרוח מעדנת את החומר, וגם החלק הגשמי שלו מזדכך ואינו מקבל ערבוב של טוב ורע.
ח. מי שמתגבר על החומריות שבו, זוכה להתגבר גם על המניעות החומריות הניצבות כנגדו והחומר נבקע ונמוג מפניו. זה פשר הנהר שנחצה לשניים עבור רבי פנחס בן יאיר בשעה שהלך לפדות שבויים ולהוציאם מאפילה לאורה.
ט. טבל הוא דבר שמעורב בו תרומה וחולין. ערבוב זה, ״עֶרב״ הוא, ומנוגד בתכלית למהותו של רבי פנחס ההולך לפדות שבויים ולהוציאם מאפילה לאור ומערב לבוקר.
י. חמור הוא סמל החומריות והעדר ההבחנה.
יא. אבל, כל מה שטפל לרבי פנחס בן יאיר מאיר, שכן אורו של רבי פנחס חודר לכל סביבותיו ובוקע מהם. לכן, גם החמור של רבי פנחס, לא יכול היה לאכול טבל שהוא ערבוב. זו סתירה למהותו.
יב. ממילא מובן מדוע הגמרא החלה לגולל את המאורע מראשיתו, שכן אין המדובר בצבר של מאורעות מקריים, והעובדה המופיעה בתחילת המעשה, שרבי פנחס בן יאיר הלך לפדות שבויים ולהוציאם מאפילה וממצב של ערב, היא מהותית ובלתי נפרדת מן העובדה שבסוף המעשה, שבו החמור לא אוכל טבל שהוא מאכל שיש בו עירוב של טוב ורע.
הנה כי כן, כל פרט במעשה נמצא בעל משמעות נפלאה, על רקע המהות של הדברים וראיית הפסיפס הנהדרת של המהר״ל.
חדות הראיה מאפשרת ראיית פרטים עדינים
ממה נובעת ראיית פסיפס זו? נראה כי חדות התמונה היא המאפשרת לראות בבהירות פרטי פרטים.
וממה באה חדות זו? המהר״ל עומד על הדברים באומרו כי אדם חייב ללמוד באופן שהתורה תהא חדורה בו כקניין המתאחד עם בעליו. על הלימוד להיות עמוק ומוטמע באדם עד שתתקבל אצלו תמונה בהירה וחדה.
דברי המהר״ל מבוססים על מדרש חז״ל ביחס לפסוק בקריאת שמע (דברים ו’, ז’) ״ושננתם לבניך ודברת בם״. בפשטות המילה לשנן משמעה לחזור על הלימוד שוב ושוב. אך חז״ל במדרש (ילקוט שמעוני תת״מ) בארו את המילה ״ושיננתם״ כנובעת מהמילה ״משונן״ - חד. החיוב הוא ״ושיננתם לבניך - שיהיו דברי תורה מחודדים בפיך, שאם ישאלך אדם [דבר] אל תגמגם אלא אמור לו מיד״. חז״ל מסמיכים מדרש זה לפסוק (תהילים קכ״ז, ד’) ״כחיצים ביד גיבור״ ולפסוק (שם מ״ה, ו’) ״חיציך שנונים״, ללמד כי על הלימוד להתקבל באופן שלא יהיה מטושטש אלא משונן, ברור וחד.
המהר״ל בספרו ״גור אריה״ על דברים ו’, ז’ מבאר ״הטעם, כי צריך שתהיה נקראת ״תורתו״, שנאמר (תהילים א’, ב’) ״ובתורתו יהגה יומם ולילה״, וגם נקראת קניינו, שנאמר (משלי ד’, ב’) ״כי לקח טוב נתתי לכם״, ואם מגמגם בהן אין זה ״תורתו״. ולא נקראת קניינו, שלא נקרא דבר ‘קניינו’ אלא אם שלו הוא, ואם מגמגם בתורה ומסופק בה - אינו שלו לגמרי״1. המהר״ל מבאר אפוא כי קניין תורה פירושו שהתורה תהא חקוקה בליבו של האדם ומתמזגת בו באופן שיהיה בקיא בדברים, כפי שהוא בקיא בתחומי ההוויה שלו.
מה הקשר בין היות התורה קניינו של הלומד, שיהא רהוט בדברים שלמד, לבין חדות הראייה?
חדות ראייה כתוצאה מאחדות האדם עם תורתו
הרב יצחק הוטנר בספרו ״פחד יצחק״ על שבועות מאמר כ״ד מבאר כי הווייתו של האדם ברורה היא בעיניו. הוא בקיא בכל פרטיה, מיחס חשיבות לכל פרט, זוכר היטב כל הבדל דק ועדין, וממילא משנתו סדורה וברורה. האיחוד של התורה עם הווייתו של אדם מביאה אותו לאותה רמת בהירות והבחנה בתורה כפי שיש לו לגבי תחומי הווייתו. האיחוד בין הלומד לבין תורתו מאפשר לו להיות חד וברור. המונח ״מגמגם״ נובע מכך שיש לאדם ״גם״ ו״גם״ ואין הוא יודע לבחור ביניהם, כי ראייתו מטושטשת ומשנתו אינה סדורה. אבל כשמשנתו מתאחדת עם תוכו ועם הווייתו הרי שהוא חד משמעי וחד כתער.
ובלשונו של הרב הוטנר: ״חידוד״ ו״חד״ נובעים מאותו מקור, כי כשהסכין מחודד, הרי הוא נעשה מאוחד עם החפצא הנחתכת והרי הוא חותך בקו ישר. אבל אם הסכין הוא עב, הרי שהוא עומד בפני עצמו, והחפצא בפני עצמה. ואז הסכין נוטה לצדדים, פעמים לצד זה, ופעמים לצד זה. הסכין מגמגם. אין פירושו של גמגום, אלא שתי פעמים ״גם״. גם זה וגם זה. בשעה שדברי תורה מחודדים בפיך, ואין אתה מגמגם בה, הרי זה מורה כי התורה נבלעה בקרבך, והתורה התאחדה אתך. ומתוך כך, שנעשית מאוחד עם התורה, הרי דברי תורה מחודדים בפיך. מן המאוחד אל המחודד״.
החיות יוצרת חדות וראיית פסיפס
החיות והחווייתיות של לימוד שהוא ״קניין״, שבו הלומד והתורה אחד הם, יוצרים חדות ראייה שבה רואים כל פרט. אדם ש״חי״ נושא שאותו למד - זוכר אותו ובקיא בפרטי פרטיו. חוויות שאנו ״חיים״ אותם חקוקים בזיכרוננו, כשכל פרט משתלב במכלול עם חשיבות וטעם משלו. מי שמספר חוויה מסעירה שעבר, מתאר אותה על כל פרטיה ודקדוקיה ואינו משמיט פרט, כי הכול חשוב בעיניו ומשתבץ במכלול. הוא מבין, כיצד ומדוע הפרט שהופיע במערכה הראשונה יכריע את הכף במערכה האחרונה. המהר״ל מבהיר אפוא כי לימוד שמחדיר את התורה אל תוככי ההוויה והחיים, והיותו של הלומד ספוג היטב מן התורה שלמד עד שזו הופכת להיות קניינו וחלק בלתי נפרד ממנו, הם שמקנים ללומד ראייה חדה. מן החיות הזו נובעת ראיית פסיפס, שבה כל פרט ניכר, חשוב ומשתבץ במכלול. תמונת הפסיפס משקפת יצירה מרהיבה וססגונית, מקורית וחדשנית, עד שהמעיין תמה, כיצד עבר ליד הדברים שוב ושוב ולא הבחין ביופיים. כזו היא תורתו של המהר״ל.
מקוריות
הרבה מעבר לכך.
אכן, תורת המהר״ל ניחנה בראיית פסיפס מרהיבה. כל פרט משתבץ במכלול ומפרט קטן צומחת לה לפתע תורה שלמה, והיא חלק מתמונה שהיא יסוד מוסד בחשיבה נכונה וכוללת של הסוגיה כולה. אך לא די בכך. יופיו של ביאור המהר״ל נובע מעומקו, מחדשנותו וממקוריות יוצאת דופן.
המהר״ל בספרו ״גור אריה״ על פרשת ״בחוקותי״ מבאר את ייחודיותו של העמל בתורה כדבר הגורר חדשנות, כך שמי שמקדיש לתורה את עמקי חשיבתו משיג נקודת ראייה חדשה, שהיא ייחודית רק לו. הרב הוטנר, בספרו ״פחד יצחק״, על שבועות מאמר י״ז, מבאר את דברי המהר״ל הללו באמצעות דוגמא הלכתית.
לחכמה אין מחיר שוק
ההלכה היא כי המוכר תרופה לחולה ודורש מחיר מופקע, אין הקונה חייב לשלם לו אלא את שווי השוק. ההסכמה לשלם מעבר למחיר השוק נובעת ממצוקה וממילא אין לה תוקף. לעומת זאת, אם רופא קצב מחיר מופקע כשכר לעבודתו, החולה חייב לשלם לו את המחיר המוסכם. הטעם להבחנה זו מבואר בשולחן ערוך יורה דעה סימן של״ו סעיף ג’, מפני ״שהרופא מכר לו את חכמתו, ואין לה דמים״. כלומר, במעשי האדם - יש ״מחיר שוק״ כי יש תוצרים זהים לאנשים רבים ותוצרים אלה מונחים על הדוכן ומתחרים ביניהם. אבל, לחכמה אין ״מחיר שוק״. מחיר שוק יש לדבר אחיד ובמישור העיוני אין ״מחיר שוק״ כי אין אחידות אלא מיוחדות. חכמה היא הדבר שבו האדם מבטא את ייחודיותו, שכן כוח החידוש והמקוריות הוא המאפיין של החכמה האנושית.
איך אדם מחדש? ע״י עיון מעמיק. לכל אדם יש את דרך העיון הייחודית שלו ואת החידוש שמסוגל רק הוא לחדש בתורה, בבחינת ״ותן חלקנו בתורתך״ - תן לכל אחד ואחד את חלקו הייחודי בתורה. בלימוד בעיון נוצרת יצירה חדשה וייחודית שלא הייתה קיימת קודם לכן. העיון המעמיק מגלה פנים חדשות של הנושא הנלמד. העמל הוא תנאי ליצירה. עמל התורה אינו חיפוש ויגיעה. בחיפוש או ביגיעה, אין הבדל בין תורה לבין שאר המצוות. מי שיגע למצוא מקור ללימודו אינו שונה ממי שיגע למצוא לולב. עמל התורה הוא בעיון, ביגיעת המחשבה, להעמיק, להבין - לחדש!
תורת המהר״ל
עיון בפרשת השבוע ובמהותם של מועדי ישראל לאור דבריו של המהר״ל פותח פתח לראות מחזה חדש, שונה לגמרי, מקורי כל כך ומרהיב ביופיו. זהו אור חדש בפרשה המאפשר לעמוד על משמעויות עמוקות ונהדרות, מפתיעות וחדשניות. פרשה שמעיינים בה לאורו של המהר״ל - היא פרשה אחרת. יש פרשה אחת עד לעיון במהר״ל ופרשה שונה אחרי העיון בדבריו, שכן לפתע נחשף המעיין לאור חדש ובהיר המאיר את הפרשה כולה ופרטיה באור יקרות של הבנה ושל חדות. ספר זה מבקש לתת למעיין טעימה מן האור הנפלא הזה. לעונג שבת אמיתי, לשמחת יום טוב, וללימוד שיש בו חיים!
אחי הגדול
ספר זה מוקדש לאחי הגדול בכול, ה״ה יעקב ב״ר משה אהרן וינרוט ז״ל, עילוי אמיתי שניחן בראיית פסיפס ובחשיבה מעמיקה, מקורית וחדשנית. יעקב ז״ל היה גדול הסנגורים בדורו. מי שלא שמע את יעקב ז״ל טוען לא שמע סנגור גדול מימיו. בעת שיעקב ז״ל סנגר על אדם הוא ראה לפתע, מאיליו, פרטים קטנים ששינו את כל התמונה. הכיצד? מכיוון שהוא חי את מצוקת הזולת. ההזדהות החווייתית עם הנזקק, העניקה לו את ״ראיית הפסיפס״ ואפשרה לו לראות דברים באופן שונה, אמיתי ומקורי. המקוריות משקפת נביעה עצמית של האדם, שהוא כמעיין המתגבר ורואה מה שאחרים זולתו לא רואים. נביעה מקורית זו נובעת מהחיות היתרה שלו ומראיית פסיפס. מי ייתן ותהא התורה הנלמדת מכוחו של ספר זה, לזכותו ולעילוי נשמתו.
וינרוט אברהם
כסלו תש״פ

פתח דבר
דברים גדולים אינם במקרה
ראיית פסיפס
המעיין בסוגיה יכול להגיע לחקר עומקה ופישרה בשתי דרכים מקובלות:
דרך אחת נעה מן הפרט אל הכלל ומגיעה ליסוד עיוני כולל ומאחד - לאחר עיון ברצף של פרטים ושאלות.
דרך שנייה נעה מן הכלל אל הפרט. בדרך זו המעיין מנתח את ההגיונות הניצבים בבסיס הסוגיה העיונית ומשהגיע להבנת העיקרון הרעיוני הוא מנסח כלל, שבאמצעותו ניתן ליישב ולסדר את הפרטים השונים, כך שיתאימו לכלל שניסח ולהבנה היסודית שאליה הגיע.
בשתי הדרכים הללו יש לעיתים ״פרטים סוררים״ שאינם מתיישבים עם הכלל, ובכל דרך יש צורך לדעת להבחין בין עיקר לטפל.
לא זו אף לא זו דרכו של המהר״ל.
המהר״ל אינו צועד מן הכלל אל הפרט וגם לא מן הפרט אל הכלל.
המהר״ל כלל לא צועד. הוא תופס מלכתחילה את הדברים כתבנית (גשטלט) שיש בה תמונת פסיפס. ב״ראיית פסיפס״ כל פרט אינו נמצא שם במקרה. אין פרטים סוררים שמדלגים עליהם וכל פרט משמעותי ומשתבץ בתמונה הכוללת.
דברים גדולים אינם במקרה
המהר״ל בכתביו (למשל בספרו ״נצח ישראל״ פרק ה’) מייסד כלל, לפיו ״דברים גדולים אינם במקרה״. כלומר, אם מספרים לנו שאירוע גדול ומשמעותי, כגון מתן תורה, נעשה במקום ובזמן מסוים, אות הוא כי פרט זה חשוב למהותו של אותו מאורע ונגזר ממהות האירוע.
בהתאם לכלל זה מבאר המהר״ל פרטי פרטים. כך למשל מבאר המהר״ל את הטעם לכך שאורכם של העצים בתיבת נח הוא חמישים אמה דווקא, שהצוהר בתיבה היה מרגלית ולא חלון, שחלוקו של משה היה לבן ונטול שפה, ושנס פח השמן בחנוכה היה דווקא שמונה ימים ולא שבעה. לכאורה, אין לכך נפקות, שהרי ממילא היה צריך להיות מספר כלשהו, אם כן מה החשיבות למספר שננקב? פרטים אלו נראים שוליים וטפלים והמעיין סבור שאין טעם לרדת לעמקם, אדרבה יש לזנוח אותם, כדי להבחין בין עיקר לטפל. אבל, המהר״ל שואל שאלות ביחס לדברים שהמעיין מן השורה כלל אינו תמה עליהם ונותן משמעות ותוכן לפרטים מכוח ראיית הפסיפס שלו. והתמונה המתקבלת היא כה עמוקה, מקורית, חדשנית ומרהיבה.
אין בפרט אלא מה שבכלל
ודוק, פשיטא כי כל אות שנכתבה בתורה אינה מיותרת והיא בת משמעות. אבל, המהר״ל מחדש כי הפרטים הללו אינם ״נקודתיים״ אלא משתלבים במהות של הכלל העומד ביסוד הדברים, וממילא כאשר מבינים את מהות הדבר רואים לפתע, שבכלל לא ניתן היה שפרט זה או אחר יהיו שונים, והם מחויבי המציאות.
כך למשל מבאר המהר״ל כי כאשר מבינים את מהותה של תורה הרי שמבינים גם את ההכרח כי היא תינתן במקום ובזמן המסוים שבו ניתנה. ובלשון המהר״ל בספרו ״תפארת ישראל״ פרק כ״ו ״זמן התורה אינו במקרה, וזה שנתן התורה במדבר אינו במקרה, כי הזמן והמקום ענין אחד כאשר ידוע למבינים״. בדומה לכך, מציין המהר״ל בספרו ״גבורות ה’״ פרק נ״ד כי כל הפרטים בעניינו של יעקב אבינו אינם במקרה, שכן ״אילו היו דבריו של יעקב במקרה דהיינו הירידה למצרים, הרי שממילא גם הגאולה שבאה בעקבות ירידה זו למצרים, היא מקרה, ואם כן נמצא שכל סדר העולם במקרה, שהרי הגלות והגאולה הוא עיקר סדרו של עולם״.
דוגמא להתכנסות כל הפרטים לנקודת הליבה
הבה נעיין בדוגמא, אחת מני רבבות, שבה המהר״ל מכנס שורה של פרטים לנקודת ליבה אחת, ומראה כיצד כל פרט משתבץ לאותו מכלול ונובע ממנו. בגמרא במסכת חולין דף ז’ עמ’ א’ מובא כלל לפיו הקב״ה לא מזמן תקלה באכילת דבר איסור אפילו לבהמתם של צדיקים. בהקשר זה מביאה הגמרא את סיפור המעשה שממנו למדים כלל זה, כדלהלן: רבי פנחס בן יאיר הלך לפדות שבויים. בדרכו הגיע לנהר גועש ושוצף שאותו לא יכול היה לעבור. אמר לו רבי פנחס: ״חלוק לי מימך ואעבור בך״ והנהר נחלק לשניים. לאחר מכן הגיע רבי פנחס לאכסניה ושם נתנו לחמורו שעורים. החמור לא אכל. חבטו בו והוא התמיד בסירובו. אמר להם רבי פנחס, שמא לא עישרתם את השעורים? עישרו את השעורים ומיד אכל החמור״.
ובכן, כל המעיין בסוגיה זו משתומם, מדוע היה צריך לגולל את כל הסיפור מראשיתו, אודות המטרה שלשמה הלך רבי פנחס בן יאיר, ושנחלק לו הנהר וכו’. הרי לכאורה די היה לספר כי נתנו לחמורו שעורים לא מעושרים והוא לא אכל עד שעישרו אותם. המהר״ל מיישב את הקושי האמור בספרו ״גבורות ה’״ פרק מ״א כך:
א. שֵׁם של אדם מעיד על מהותו. הסיבה שנזכר שמו של אביו של רבי פנחס, שנקרא יאיר, נובעת מכך שהוא האיר לאחרים.
ב. פרט זה מאפיין מי שעוסק בפדיון שבויים, שנמצאים באפילה (בית הסוהר - מלשון סהר, ירח, שממשלתו בלילה בעת שאין אור יום). רבי פנחס הגיע למדרגה של ״בן יאיר״ - בן אור, שכן היה מוציא לאור את השבוי מן החושך.
ג. זמן התחלת החושך נקרא בתואר ״ערב״ - ערב מלשון תערובת, כי כשיש אור מבחינים בין פרטים ואילו כשהאור מתעמעם שוררת תערובת ביניהם.
ד. זמן תחילת האור נקרא בוקר מלשון ״ביקור חולה״ שבו המבקר בוחן מה החולה צריך ואורח לרגע רואה כל פגע. הביקור בין דבר לדבר הוא ההפך מן העירוב.
ה. יש דבר נוסף שמאפשר להבחין בין דברים - והוא השכל. ״אם אין דעה, הבדלה מנין״. השכל כמוהו כמו האור — מאפשר להימנע מן הערבוב השורר בערב, כשאין אור ואין שכל.
ו. האור מאפיין על כן רוחניות ושכל, והחושך מסמל את החומריות המעורבת באדם שמחמתה הוא שרוי במצבי העדר הבחנה בין טוב לרע.
ז. האדם מצוי במאבק מתמיד בין שני חלקיו: הרוחני (הנשמה והשכל) והגשמי (תאוות הגוף) ואם יש לו שליטה עצמית הרי שהרוח מעדנת את החומר, וגם החלק הגשמי שלו מזדכך ואינו מקבל ערבוב של טוב ורע.
ח. מי שמתגבר על החומריות שבו, זוכה להתגבר גם על המניעות החומריות הניצבות כנגדו והחומר נבקע ונמוג מפניו. זה פשר הנהר שנחצה לשניים עבור רבי פנחס בן יאיר בשעה שהלך לפדות שבויים ולהוציאם מאפילה לאורה.
ט. טבל הוא דבר שמעורב בו תרומה וחולין. ערבוב זה, ״עֶרב״ הוא, ומנוגד בתכלית למהותו של רבי פנחס ההולך לפדות שבויים ולהוציאם מאפילה לאור ומערב לבוקר.
י. חמור הוא סמל החומריות והעדר ההבחנה.
יא. אבל, כל מה שטפל לרבי פנחס בן יאיר מאיר, שכן אורו של רבי פנחס חודר לכל סביבותיו ובוקע מהם. לכן, גם החמור של רבי פנחס, לא יכול היה לאכול טבל שהוא ערבוב. זו סתירה למהותו.
יב. ממילא מובן מדוע הגמרא החלה לגולל את המאורע מראשיתו, שכן אין המדובר בצבר של מאורעות מקריים, והעובדה המופיעה בתחילת המעשה, שרבי פנחס בן יאיר הלך לפדות שבויים ולהוציאם מאפילה וממצב של ערב, היא מהותית ובלתי נפרדת מן העובדה שבסוף המעשה, שבו החמור לא אוכל טבל שהוא מאכל שיש בו עירוב של טוב ורע.
הנה כי כן, כל פרט במעשה נמצא בעל משמעות נפלאה, על רקע המהות של הדברים וראיית הפסיפס הנהדרת של המהר״ל.
חדות הראיה מאפשרת ראיית פרטים עדינים
ממה נובעת ראיית פסיפס זו? נראה כי חדות התמונה היא המאפשרת לראות בבהירות פרטי פרטים.
וממה באה חדות זו? המהר״ל עומד על הדברים באומרו כי אדם חייב ללמוד באופן שהתורה תהא חדורה בו כקניין המתאחד עם בעליו. על הלימוד להיות עמוק ומוטמע באדם עד שתתקבל אצלו תמונה בהירה וחדה.
דברי המהר״ל מבוססים על מדרש חז״ל ביחס לפסוק בקריאת שמע (דברים ו’, ז’) ״ושננתם לבניך ודברת בם״. בפשטות המילה לשנן משמעה לחזור על הלימוד שוב ושוב. אך חז״ל במדרש (ילקוט שמעוני תת״מ) בארו את המילה ״ושיננתם״ כנובעת מהמילה ״משונן״ - חד. החיוב הוא ״ושיננתם לבניך - שיהיו דברי תורה מחודדים בפיך, שאם ישאלך אדם [דבר] אל תגמגם אלא אמור לו מיד״. חז״ל מסמיכים מדרש זה לפסוק (תהילים קכ״ז, ד’) ״כחיצים ביד גיבור״ ולפסוק (שם מ״ה, ו’) ״חיציך שנונים״, ללמד כי על הלימוד להתקבל באופן שלא יהיה מטושטש אלא משונן, ברור וחד.
המהר״ל בספרו ״גור אריה״ על דברים ו’, ז’ מבאר ״הטעם, כי צריך שתהיה נקראת ״תורתו״, שנאמר (תהילים א’, ב’) ״ובתורתו יהגה יומם ולילה״, וגם נקראת קניינו, שנאמר (משלי ד’, ב’) ״כי לקח טוב נתתי לכם״, ואם מגמגם בהן אין זה ״תורתו״. ולא נקראת קניינו, שלא נקרא דבר ‘קניינו’ אלא אם שלו הוא, ואם מגמגם בתורה ומסופק בה - אינו שלו לגמרי״1. המהר״ל מבאר אפוא כי קניין תורה פירושו שהתורה תהא חקוקה בליבו של האדם ומתמזגת בו באופן שיהיה בקיא בדברים, כפי שהוא בקיא בתחומי ההוויה שלו.
מה הקשר בין היות התורה קניינו של הלומד, שיהא רהוט בדברים שלמד, לבין חדות הראייה?
חדות ראייה כתוצאה מאחדות האדם עם תורתו
הרב יצחק הוטנר בספרו ״פחד יצחק״ על שבועות מאמר כ״ד מבאר כי הווייתו של האדם ברורה היא בעיניו. הוא בקיא בכל פרטיה, מיחס חשיבות לכל פרט, זוכר היטב כל הבדל דק ועדין, וממילא משנתו סדורה וברורה. האיחוד של התורה עם הווייתו של אדם מביאה אותו לאותה רמת בהירות והבחנה בתורה כפי שיש לו לגבי תחומי הווייתו. האיחוד בין הלומד לבין תורתו מאפשר לו להיות חד וברור. המונח ״מגמגם״ נובע מכך שיש לאדם ״גם״ ו״גם״ ואין הוא יודע לבחור ביניהם, כי ראייתו מטושטשת ומשנתו אינה סדורה. אבל כשמשנתו מתאחדת עם תוכו ועם הווייתו הרי שהוא חד משמעי וחד כתער.
ובלשונו של הרב הוטנר: ״חידוד״ ו״חד״ נובעים מאותו מקור, כי כשהסכין מחודד, הרי הוא נעשה מאוחד עם החפצא הנחתכת והרי הוא חותך בקו ישר. אבל אם הסכין הוא עב, הרי שהוא עומד בפני עצמו, והחפצא בפני עצמה. ואז הסכין נוטה לצדדים, פעמים לצד זה, ופעמים לצד זה. הסכין מגמגם. אין פירושו של גמגום, אלא שתי פעמים ״גם״. גם זה וגם זה. בשעה שדברי תורה מחודדים בפיך, ואין אתה מגמגם בה, הרי זה מורה כי התורה נבלעה בקרבך, והתורה התאחדה אתך. ומתוך כך, שנעשית מאוחד עם התורה, הרי דברי תורה מחודדים בפיך. מן המאוחד אל המחודד״.
החיות יוצרת חדות וראיית פסיפס
החיות והחווייתיות של לימוד שהוא ״קניין״, שבו הלומד והתורה אחד הם, יוצרים חדות ראייה שבה רואים כל פרט. אדם ש״חי״ נושא שאותו למד - זוכר אותו ובקיא בפרטי פרטיו. חוויות שאנו ״חיים״ אותם חקוקים בזיכרוננו, כשכל פרט משתלב במכלול עם חשיבות וטעם משלו. מי שמספר חוויה מסעירה שעבר, מתאר אותה על כל פרטיה ודקדוקיה ואינו משמיט פרט, כי הכול חשוב בעיניו ומשתבץ במכלול. הוא מבין, כיצד ומדוע הפרט שהופיע במערכה הראשונה יכריע את הכף במערכה האחרונה. המהר״ל מבהיר אפוא כי לימוד שמחדיר את התורה אל תוככי ההוויה והחיים, והיותו של הלומד ספוג היטב מן התורה שלמד עד שזו הופכת להיות קניינו וחלק בלתי נפרד ממנו, הם שמקנים ללומד ראייה חדה. מן החיות הזו נובעת ראיית פסיפס, שבה כל פרט ניכר, חשוב ומשתבץ במכלול. תמונת הפסיפס משקפת יצירה מרהיבה וססגונית, מקורית וחדשנית, עד שהמעיין תמה, כיצד עבר ליד הדברים שוב ושוב ולא הבחין ביופיים. כזו היא תורתו של המהר״ל.
מקוריות
הרבה מעבר לכך.
אכן, תורת המהר״ל ניחנה בראיית פסיפס מרהיבה. כל פרט משתבץ במכלול ומפרט קטן צומחת לה לפתע תורה שלמה, והיא חלק מתמונה שהיא יסוד מוסד בחשיבה נכונה וכוללת של הסוגיה כולה. אך לא די בכך. יופיו של ביאור המהר״ל נובע מעומקו, מחדשנותו וממקוריות יוצאת דופן.
המהר״ל בספרו ״גור אריה״ על פרשת ״בחוקותי״ מבאר את ייחודיותו של העמל בתורה כדבר הגורר חדשנות, כך שמי שמקדיש לתורה את עמקי חשיבתו משיג נקודת ראייה חדשה, שהיא ייחודית רק לו. הרב הוטנר, בספרו ״פחד יצחק״, על שבועות מאמר י״ז, מבאר את דברי המהר״ל הללו באמצעות דוגמא הלכתית.
לחכמה אין מחיר שוק
ההלכה היא כי המוכר תרופה לחולה ודורש מחיר מופקע, אין הקונה חייב לשלם לו אלא את שווי השוק. ההסכמה לשלם מעבר למחיר השוק נובעת ממצוקה וממילא אין לה תוקף. לעומת זאת, אם רופא קצב מחיר מופקע כשכר לעבודתו, החולה חייב לשלם לו את המחיר המוסכם. הטעם להבחנה זו מבואר בשולחן ערוך יורה דעה סימן של״ו סעיף ג’, מפני ״שהרופא מכר לו את חכמתו, ואין לה דמים״. כלומר, במעשי האדם - יש ״מחיר שוק״ כי יש תוצרים זהים לאנשים רבים ותוצרים אלה מונחים על הדוכן ומתחרים ביניהם. אבל, לחכמה אין ״מחיר שוק״. מחיר שוק יש לדבר אחיד ובמישור העיוני אין ״מחיר שוק״ כי אין אחידות אלא מיוחדות. חכמה היא הדבר שבו האדם מבטא את ייחודיותו, שכן כוח החידוש והמקוריות הוא המאפיין של החכמה האנושית.
איך אדם מחדש? ע״י עיון מעמיק. לכל אדם יש את דרך העיון הייחודית שלו ואת החידוש שמסוגל רק הוא לחדש בתורה, בבחינת ״ותן חלקנו בתורתך״ - תן לכל אחד ואחד את חלקו הייחודי בתורה. בלימוד בעיון נוצרת יצירה חדשה וייחודית שלא הייתה קיימת קודם לכן. העיון המעמיק מגלה פנים חדשות של הנושא הנלמד. העמל הוא תנאי ליצירה. עמל התורה אינו חיפוש ויגיעה. בחיפוש או ביגיעה, אין הבדל בין תורה לבין שאר המצוות. מי שיגע למצוא מקור ללימודו אינו שונה ממי שיגע למצוא לולב. עמל התורה הוא בעיון, ביגיעת המחשבה, להעמיק, להבין - לחדש!
תורת המהר״ל
עיון בפרשת השבוע ובמהותם של מועדי ישראל לאור דבריו של המהר״ל פותח פתח לראות מחזה חדש, שונה לגמרי, מקורי כל כך ומרהיב ביופיו. זהו אור חדש בפרשה המאפשר לעמוד על משמעויות עמוקות ונהדרות, מפתיעות וחדשניות. פרשה שמעיינים בה לאורו של המהר״ל - היא פרשה אחרת. יש פרשה אחת עד לעיון במהר״ל ופרשה שונה אחרי העיון בדבריו, שכן לפתע נחשף המעיין לאור חדש ובהיר המאיר את הפרשה כולה ופרטיה באור יקרות של הבנה ושל חדות. ספר זה מבקש לתת למעיין טעימה מן האור הנפלא הזה. לעונג שבת אמיתי, לשמחת יום טוב, וללימוד שיש בו חיים!
אחי הגדול
ספר זה מוקדש לאחי הגדול בכול, ה״ה יעקב ב״ר משה אהרן וינרוט ז״ל, עילוי אמיתי שניחן בראיית פסיפס ובחשיבה מעמיקה, מקורית וחדשנית. יעקב ז״ל היה גדול הסנגורים בדורו. מי שלא שמע את יעקב ז״ל טוען לא שמע סנגור גדול מימיו. בעת שיעקב ז״ל סנגר על אדם הוא ראה לפתע, מאיליו, פרטים קטנים ששינו את כל התמונה. הכיצד? מכיוון שהוא חי את מצוקת הזולת. ההזדהות החווייתית עם הנזקק, העניקה לו את ״ראיית הפסיפס״ ואפשרה לו לראות דברים באופן שונה, אמיתי ומקורי. המקוריות משקפת נביעה עצמית של האדם, שהוא כמעיין המתגבר ורואה מה שאחרים זולתו לא רואים. נביעה מקורית זו נובעת מהחיות היתרה שלו ומראיית פסיפס. מי ייתן ותהא התורה הנלמדת מכוחו של ספר זה, לזכותו ולעילוי נשמתו.
וינרוט אברהם
כסלו תש״פ