פתח דבר
בתחילת דרכי המקצועית (1992) פנה אליי עורך מקומון פרטי המופץ באזור המרכז וביקש ממני להעלות על הכתב מקרים של חקירות שטיפלתי בהן בשגרה. "העבודה שלך מרתקת, ללא ספק," אמר לי, "נסה לכתוב זאת בכל דרך שתרצה, אני אערוך את מה שכתבת, אסדר זאת לטור בעיתון שלי וניתן לקוראים הצצה לעולם שלך כחוקר פרטי. מה דעתך?" שאל אותי.
נעניתי להצעתו. כבר לאחר הסיפור הראשון ששלחתי לו, התקשר אליי אחוז התרגשות, "אתה כותב נהדר," החמיא לי, "לא נגעתי באף מילה שכתבת. הטור שלך יפורסם ביום חמישי הקרוב כמות שהוא, אני בטוח שיאהבו אותו מאוד." הוא לא טעה!
הטור שלי הלך וצבר קוראים רבים, אלו נעשו מעריצים קבועים ששלחו לי תגובות ורשמים. למקומון הזה קראו "צהוב", לעורך הזה קראו עמית גורביץ' ועד היום אני בהחלט מכיר תודה לשניהם.
"צהוב" התאחד עם מקומון אחר מכובד וגדול מאוד, "גל גפן", וזה אימץ את הטור שלי באהבה גדולה.
לא אשכח את עורכת ומייסדת המקומון, הגב' מירה גל ז"ל, שהגיעה לפגישת היכרות במשרדי. "אני חייבת לראות מי האיש הזה שכותב כל כך יפה ומרתק אלפים רבים של קוראים לעיתון שלי, שבוע אחר שבוע."
"גל גפן" הופץ באזורים רבים, למעשה כמעט בכל גוש־דן, וכך נוספו לטור שלי קוראים רבים. עורכי מקומונים מתחרים ביקשו לפרסם אותו וכל עוד הדבר לא פגע במקומון קיים - עניתי בחיוב. לאט לאט הטור שלי החל להתפרסם באזורים רבים בישראל, והגיע אף לארה"ב, שם פורסם לפרקים במקומונים המיועדים לקהילת הישראלים/יהודים בניכר. לוס אנג'לס הייתה הראשונה, אחריה גם מיאמי.
מדי שבוע סיפרתי בטור הזה על תיק חקירה שהונח על שולחני. כמובן ששיניתי את שמות האנשים, צפון הפך דרום ומזרח הפך מערב. לקוח נהיה לקוחה ולקוחה נהייתה לקוח ובכך למעשה שיניתי לגמרי את זהות לקוחותיי, במטרה לשמור על פרטיותם שכל כך חשובה לי. מצחיקים במיוחד היו אלו שהתיישבו מולי במשרדי ופתחו את הפגישה שלנו במשפט - "אני מבקשת שתכתוב את הסיפור שלי". מצחיקים יותר היו אלו שביססתי סיפור בטור השבועי על המקרה שלהם וכשקראו אותו, בדרך כלל חודשים אחרי שטיפלתי בו, התקשרו לומר לי כי הסיפור השבועי "ממש ממש דומה" לסיפור האישי שלהם והם ישמחו להכיר את הדמות "הנבגדת" כדי לחלוק כאב ואולי גם קשר. תמיד לאחר שהנחתי את השפופרת צחקתי לעצמי, אילו ידעו שהם עצמם כוכבי הסיפור שלי... שעליהם כתבתי אותו, היו צוחקים צחוק גדול מהשיחה הזו.
מצחיקים פחות היו אלו שפרסמו תחת שמם סיפורים שלי. כן, היו כאלו, חלקם היו כל כך לא מצחיקים שבניגוד לאחרים לא טרחו אפילו לשנות את המלל של הסיפור שלי שפורסם במקומון כלשהו. אחרי חודשים, לעיתים שנים, גיליתי כי זה פורסם במקומון או באתר אינטרנט של חוקר לא מוכר, ממש כפי שאני פרסמתי אותו, אפילו... את הכותרת לא טרחו לשנות. כמובן שאת החוצפנים שבהם פגשתי בבית המשפט ובסופו של הליך הם חויבו לשלם לי סכומים לא מבוטלים. רק מי שכתיבה היא לחם חוקו, יבין עד כמה פגיעתו של אדם עמוקה כשנגנבת ממנו יצירתו.
היו כאלו שפרסמו את הטורים שלי בשמי, ללא אישורי. עם אלו יישרתי את ההדורים תמיד בשיחת טלפון. אם המקומון היה ראוי בעיניי, לא הייתה סיבה לסרב לפרסום הטור. היו גם כאלו ששללתי מסיבות אחרות ושונות.
היו גם קהלים שהכתיבה שלי לא מצאה חן בעיניהם. לא תאמינו אבל היו אלו חוקרים פרטיים כמוני. "זה לא בסדר שאתה כותב על העבודה שלנו, אתה מגלה סודות חקירה. אנשים לומדים איך אנחנו עובדים ואתה כורת את הענף שאנחנו יושבים עליו," טענו במיילים ושיחות טלפון הזויות. הסברתי להם שאנחנו חוקרים פרטיים ולא "סוכני מוסד" ובזאת הסתכם הדיאלוג שלי איתם. צחוק הגורל שכעבור שנים גיליתי כי אותם קולגות מבוהלים נהיו בעצמם... כותבי טורים, חלקם ממש העתק שלי. עד היום אני שומר את המיילים שלהם על החרדות ל"כריתת הענף".
השנים עברו, הטורים פורסמו מדי שבוע, ושאלה אחת חזרה על עצמה, למה אתה לא כותב ספר? הבקשה חלחלה אל תודעתי והספר הראשון שלי, "משולחנו של חוקר פרטי", ראה אור בשנת 2003 והיה לספר מוצלח שהודפס בשתי מהדורות. המחמאות היו גדולות, נהניתי מאהדת הציבור ויותר מהכול, נהניתי להקדיש אישית לקהל המבקשים .
הספר השני שכתבתי, "סודות של חוקר פרטי", יצא בשנת 2008 וגם הוא התקבל באהבה גדולה. הבעלים של רשת "צומת ספרים" ואני הפכנו חברים טובים, ובזכותם הופץ הספר שלי בחנויות הרשת ואף זכה להיות מוצג בחלונות הראווה של הרשת. הפכתי רשמית ל"חוקר־סופר", כבוד בהחלט לא מבוטל. הדבר חזר על עצמו גם בשנת 2010 כשיצא הספר השלישי שלי, "זבוב על הקיר". בחנויות הרשת ספריי קישטו את חלון הראווה, התגובות היו נפלאות וחשתי גאווה גדולה. על כך תודתי לאבי שומר, ערן זמורה ויורם רוז.
על אף ההצלחה לה זכה "זבוב על הקיר", ספר זה נושא עימו כאב גדול.
כל אחד מספריי הוקדש למישהו יקר לי. הראשון הוקדש לבני רז, השני לבתי אור, השלישי הוקדש להוריי. אבי, אותו הערצתי וממנו ירשתי את כישרון הכתיבה (בין יתר עיסוקיו היה כתב ספורט בידיעות אחרונות), שאל אותי לאחר פרסום הספר השני, "מתי בכוונתך להקדיש גם להורייך ספר?" הבטחתי לו מייד שהבא יוקדש להם.
במהלך כתיבת הספר חלה אבא שלי במחלת הסרטן הארורה. זה קרה במהלך לימודי המשפטים שלי וחוויתי משבר גדול. למרות הקושי שבשילוב לימודים בגיל מאוחר וניהול משרד חקירות, הגברתי את קצב כתיבת הספר ובסיומו הפקתי את טקס השקת הספר באחד מימי שישי בצוהריים בגינת ביתי, כמובן לכבוד אבי ואמי. לצערי, ערב ההשקה אושפז אבי במצב קשה. לבקשתו קיימתי את השקת הספר במועדה והוא צפה בה ממיטת בית החולים בשידור וידאו. זמן קצר לאחר מכן, הלך לעולמו מי שהיה הזרקור הגדול בחיי והותיר חלל גדול בליבי. ההקדשה שכתבתי לכבודו בתחילת הספר השלישי קיימת כעדות עד היום ואני בטוח שממקום מנוחתו הוא מביט בי גאה, כתמיד.
מי שמכיר אותי, ולו מקריאת הסיפורים שלי, יודע כי המשפחה ממלאת חלק גדול בחיי. גדלתי בסמטאות העיר לוד, בן בכור ואח לשבעה אחים ואחיות. הוריי, יוצאי צפון אפריקה (טוניס ומצרים), נלחמו על גידול ראוי לילדיהם בקושי ועמל רב והם מקור גאווה עבורי בכל יום ויום בחיי. ילדיי ורעייתי הם חלק נכבד מחיי ומהווייתי. הם, כולם, שותפים לדרך שעשיתי ולהצלחתי באשר היא.
את הספר הזה אני בוחר להקדיש לזו שמלווה אותי שלושים שנים (ואני מקווה לעוד שלושים לפחות), חנית רעייתי. היכרנו ילדים ממש, היא תלמידת תיכון צעירה ואני חייל בסוף שירותי הצבאי. הפכנו הורים לרז ואור וצירפנו את דור למשפחתנו כשהיה בן שש בלבד והיום, לאחר עשרים שנים, הוא בהחלט חלק בלתי נפרד מאיתנו. יחדיו גידלנו את הילדים, יחדיו צברנו חוויות רבות ויחדיו אנחנו לעולם.
אישה ערכית, צנועה וטובת לב חנית. שותפה לדרך שלי מיומה הראשון, שותפה להתלבטויות המקצועיות הרבות בהן נתקלתי בעבודתי וכאלו היו לא מעטות. כחוקר פרטי שמחויב בדיסקרטיות מלאה ללקוחותיו, האדם היחיד בחיי אותו שיתפתי היה חנית. לא אחת קיבלתי ממנה עצה שהוכיחה עצמה זמן רב מאוחר יותר אני חב לה על כך. הספר הזה, הוא האחרון בסדרת הספרים שכתבתי כחוקר פרטי המספר על עבודתו. אוסף הסיפורים הקצרים שהפך ל"קאלט" מבחינתי, ופורסם עד כה בשלושה ספרים, מפורסם בפעם האחרונה בספר זה. לכן היה חשוב לי להקדיש אותו לדמות המשמעותית בחיי לאחר הוריי וזו בהחלט רעייתי חנית.
אני מקווה שתיהנו מקריאת הספר כפי שנהניתם מקריאת הטור שלי שבוע אחר שבוע, בעיתונים הרבים בהם כתבתי ועדיין כותב. הסיפורים שלי מגלמים את החיים של כולנו, הבעיות בחיי לקוחותיי בהן אני משתלב בעבודתי, בהחלט יכולות להיות ואולי היו הבעיות שלכם. אני בטוח שכל אחת ואחד מכם ימצא את עצמו/חייו/קרוביו בסיפור אחד לפחות בספר הזה.
"בוגדים" הוא הספר הרביעי שלי. תיהנו ממנו כפי שאני נהניתי בעבודתו.
בוגדים
הוא נכנס אליי למשרד בביטחון רב, איש גבוה, רזה, עיניו כחולות, ידיו עמוסות שרירים, בטנו שטוחה ושפתיו קפוצות. ״אני רוצה שתתפוס את הנבל הזה... נמאס לי, מה שהוא מעולל לאחותי זה סיוט מתמשך!״ זו הייתה יריית הפתיחה לאחד התיקים הקשים והמרתקים שקיבלתי ליידי בעשרים וחמש שנות הניהול של משרד החקירות שלי, ״רז״. אקרא לו בני, ורק בגלל שהזכיר לי במראהו החיצוני את בני גנץ. מלבד זאת, כל קשר ביניהם מקרי בלבד. בני היה בשנות החמישים המאוחרות לחייו, אחותו, רקפת, הייתה נשואה לחיים, גבר יפה תואר אף הוא, וכולם התגוררו במושב קטן בצפון הארץ. ילדים, חקלאות, אנשי ארץ ישראל היפה אני קורא לזה.
בני היה נחוש להוכיח כי חיים בוגד באחותו, שהייתה נכנסת לביתו פעם בשבוע לפחות תוך שהיא דומעת וממררת בבכי על מר גורלה, "הוא בוגד בי, אני לא מצליחה להוכיח..."
בני, מתברר, שכר חוקר, ואז עוד חוקר, והיה גם חוקר שלישי. כולם עקבו אחרי חיים ולכולם הייתה תשובה אחת, לא בוגד! אבל, משהו בנחישות של בני ובסיפורו על חיים ורקפת אמר לי שמישהו פספס פה משהו. הנתונים ענו על "עשרת הדיברות לאשה הנבגדת" שפרסמתי בעבר ברשת ושהפכו למעין "צ'ק ליסט" של נשים רבות. חיים קנאי לטלפון שלו בצורה חולנית, חיים מזלזל באופן בוטה וגלוי ברקפת, מה שלא היה פעם, חיים מתבלבל בשמות, מקומות וזמנים, מה שמאפיין מאוד גברים שמנהלים שתי מערכות יחסים במקביל. חיים לא שוכב עם רקפת כבר הרבה זמן, למרות שהוגדר כטיפוס מיני מאוד. בקיצור, מישהו מפספס פה משהו, כך הרגשתי.
הסברתי לבני שאינני נוהג לקבל עליי תיקים לאחר שחוקר אחר עבד עליהם, בטח לא אחרי שני חוקרים, וודאי וודאי לא אחרי שלושה חוקרים. "אלא, שבמקרה שלך אני חורג מזה," אמרתי לו," "אני רואה בכך אתגר עבורי. רק מה, פרט קטן ולא חשוב עבורך, אני דורש תעריף כפול!" "למה?" שאל בני. "פשוט מאוד", עניתי, "לאחר ששלושה משרדי חקירות עבדו על התיק, אני בטוח שחיים לא טיפש. העבודה תהיה קשה הרבה יותר מהרגיל, אני רוצה להפעיל אמצעים טכניים שאינני מפעיל בדרך כלל, ובמקרה כזה אדרש לכוח אדם נוסף. ולכן, אני דורש כפול ממה שאני גובה כרגיל", ונקבתי בסכום הסופי שלי. נחוש! כמו שבני אוהב.
ידעתי שהוא לא יסרב, הוא שלף את כרטיס האשראי שלו, "גהץ" אמר, "גהץ".
תבינו, חברים, הסכום שאני גובה בדרך כלל אינו נמוך, עם השנים למדתי להעריך את עבודתי, את ניסיוני ואת המצב בארץ. ריבוי חוקרים והמון "חאפרים" בתחום לא גרמו לי להוריד את התעריף לשעת מעקב שלי. למדתי להסביר ללקוחותיי, וחלקם עורכי הדין הטובים בארץ, כי מעקב אמיתי מנוהל על ידי שני חוקרים אמתיים, שני כלי רכב ושתי מערכות תיעוד. כך עובדים, או כך לפחות צריך לעבוד ויש לכך מחיר. ולא רק שלא הורדתי את מחיריי, גם דאגתי להעלותם. רוצים - תיקחו, לא רוצים - בזבזו את כספכם אצל אחרים.
בני, אגב, סיפר לי כי לשלושת החוקרים האחרים יחדיו לא שילם את הסכום הזה, מה שגרם לי לחייך ולומר לו, "אתה מבין למה לא תפסו?" וכעת, חובת ההוכחה חלה עלי.
העבודה במושב אינה קלה לעוקבים, בדרך כלל כולם מכירים את כולם, כל כלי רכב זר מייד מעורר חשד, שיגרום לרבש"צ (ממונה הביטחון) של המושב להגיע תוך שעה כדי לבדוק מי אתה ומה אתה עושה בשטח העבודה שלו.
כל ניסיון לדלות מידע ייתקל בקיר אטום, גם אם אויבים השניים, עדיין אתה אויב של שניהם כי אינך מבני המקום. ולפיכך, מי שבקיא במעקבים במושבים, ידע לעבוד בהם תוך שמירה על מרחק. במעקב הזה נעזרתי באמצעים טכניים, או אם תרצו לקרוא להם בשם מדויק יותר - DJI, יצרני המאביק, הרחפן הכי טוב בתחום, קטן, שקט ובעל יכולת צילום מדהימה.
למחרת, בשעת בוקר מוקדמת, התמקמנו - בועז, המפעיל הקבוע שלי ואני, בשדה חקלאי מרוחק כקילומטר מביתם של רקפת וחיים. כשחיים יצא מביתו ראינו אותו נהדר. לא היה כל סיכוי שבעולם שהוא יבחין ברחפן בגובה שמונה מאות מטרים מעליו, בטח שלא ישמע אותו משם. חיים נכנס לג'יפ ונסע למקום העבודה שלו, מפעל לייצור מוצרי צריכה, שלא אחשוף על מנת שלא תגלו חלילה מי הוא. המפעל היה עשיר, מוכר, ורבים מאתנו לקוחות של חיים, מי במישרין ומי בעקיפין. חיים שהה במקום עבודתו כמה שעות. בזמן הזה התקדם צוות המעקב לכיוונו "וסגר" את היציאות שלו מהמקום. גם אני ובועז התקדמנו. לקחנו את חיים "בסגירה" ככה קוראים לזה בענף שלי. יש "סגירה ישירה" כלומר שאתה לא מוריד את העיניים מהנעקב שלך, ויש את ה"סגירה" כלומר, אתה לא רואה אותו פיסית אבל לא ייתכן שייצא מהסגירה שלך מבלי שיעבור דרכך. וכך היה, בשעה ארבע אחר הצהריים לערך קיבלתי איתות מבועז כי המאביק מראה אות חיים. נדרכנו, נתנו לו לחלוף על פנינו ולהתקדם ושוב סגרנו לו את הנתיבים, עד שהגיע למסעדה די ידועה באזור. נדרכנו, אך לשווא.
חיים פגש גבר שהמתין לו בכניסה, השניים אמנם עטו על פניהם מסיכה נגד קורונה, אבל זה לא מנע מהם חיבוק גדול ועיניים מחייכות. הם נכנסו לאכול צהריים במסעדה, אנחנו אכלנו ברכב את הכריכים שהכנו מבעוד מועד ושהמתינו בצידנית.
ביקור לצורך קניית פחית זירו אישש את מה שחשבתי - "פגישה עסקית", אמר לי דניאל, העוקב שלי, בחור צעיר, בן עשרים ושתיים, זו השנה השנייה שלו במשרדי, ילד צנום עם חיוך שובה לב ועיניים כחולות, טובות. כשאתה פוגש בדניאל, הדבר האחרון שאתה חושב עליו זה שהוא עוקב אחריך, ובזמן שאתה מביט בו הוא מפנה מבטו לצדדים, ומכשיר כלשהו שנמצא בידיו או בבגדיו מתעד אותך הכי קרוב והכי טוב שאפשר. וזו גדולתו של דניאל.
הוא פתח את פחית הזירו, עמד בגבו אל השולחן שבו ישבו חיים והגבר הנוסף, שוחח בטלפון עם סבתא שלו והבטיח לה שיבוא לבקר בערב (שתי הסבתות שלו נהרגו אצל הנאצים אגב), ותוך כדי כך תיעד את השניים ואת שיחתם במשך דקה או שתיים. מספיק כדי להבין שמדובר בלקוח ובספק. עברו כמעט שעתיים, חיים יצא מהמסעדה, נפרד מהגבר הנוסף והחל בנסיעה. כעבור מספר דקות הוא כבר היה שוב בעבודה.
השעה כבר הייתה שש וחצי בערב, השמש התקדמה לכיוון מערב. כעבור עשרים דקות נוספות במשרדו יצא חיים בנסיעה בג'יפ החדש שלו. הכיוון הכללי היה הבית. ידעתי מבני כי לעיתים נוהג חיים "לחתוך" את הדרך הביתה דרך השדות שבמושב. השדות הללו היו בוציים. רכב רגיל לא עובר שם. ולכן, בכל המעקבים הקודמים (ידעתי מקריאת דוחות החקירה) מיהרו החוקרים לביתו של חיים והמתינו לו בסמוך, וכשחלף על פניהם הסתיים יום המעקב. נכון, בעוד עוגמת נפש ללקוחה (רקפת) ולבני אחיה, זה שלמעשה עמד מאחורי כל התשלומים לכל המשרדים עד כה. רקפת, כמו רוב הנשים במצבה הייתה אמנם אמידה מאוד, אך לא יכלה למשוך סכום רציני מהחשבון שבשליטת בעלה ובטח לא לגהץ באשראי. לכן, בני היה עבורה הכספומט בתקופה זו. היא הבטיחה להחזיר לו כל שקל שהוציא. "רק שנתפוס כבר", אמר לי בפגישתנו. "רק שנתפוס כבר".
הרחפן, בועז ואני עקבנו אחרי חיים. הדרך לבית הייתה לא ארוכה אבל גם לא קצרה, בכל זאת היה עליו לעבור מספר קילומטרים בשדות. אנחנו צפינו בו מלמעלה, באמצעות המאביק המדהים ששידר למסך האייפד הקטן שהיה על הקונסולה שלנו ברכב. באמצע הדרך חתך חיים ימינה, "הופההה" אמרתי, "הבית שלו שמאלה, אבל בוא לא נשמח מהר מדי". חיים חתך ימינה, נסע מספר קילומטרים והגיע לשטח ההרחבה של המושב, שם החנה את רכבו בסמוך לבית חדש ומפואר. הנמכנו את המאביק, ניתקנו את הנורות שלו, כך שלא יראה חלילה והורדנו עוד ועוד גובה.
חיים נכנס לבית הזה. כעת מיהרנו כולנו לשם. עברו חמש עשרה דקות והיינו שם, ארבעה עוקבים ורחפן אחד. יצאתי מהרכב, עשיתי את עצמי משוחח בטלפון (פחות מחשיד) והתחלתי לטייל קרוב לבית. זיהיתי את חיים בסלון הבית. אישה צעירה הגישה לו שתיה קרה ועוגיות כבר היו על השולחן. הספקתי לראות אותה מעבירה עליו יד באופן די ברור. סימנתי מהר לצחי, עוקב נוסף שלי, צחי יצא מהרכב והתמקם בסמוך לבית שממול. סימנתי לו היכן החלון הנכון, וחזרתי לרכב. צחי, שהספיק בחייו לתעד ראשי ארגוני פשע, חברי כנסת וראשי עיריות כשעבד ביחידה ארבע שלוש שלוש, לא "ספר" את אלו הבוגדים בנשותיהם. אלו "צ'יפס" בשבילי, נהג לצחקק על אספרסו קצר במשרדי.
המצלמה שלו, שהוסלקה בעיתון שמתחת לבית השחי שלו, כוונה לעבר החלון, בשלט הקטן שבידו האחרת קירב את הזום וצמצם אותו פנימה לסלון. אחר כך, במשרדי, רגוע על אספרסו, אראה את הבחורה יושבת על חיים כשראשו שקוע בין שדיה המפוארים, האמינו לי הם היו מפוארים. עברו דקות והיא נעמדה, הסתובבה וגם חיים נעמד. את ההמשך אחסוך מכם.
חיים יצא מהבית של הגברת בצעדים זריזים. כל הסיפור ארך חצי שעה, לא יותר. אפילו חמש דקות פחות. כעת היה ברור לי מדוע כל החוקרים שחיכו לו ליד הבית כשהגיע עם הג'יפ עמוס בבוץ רשמו כי לא נתפס בוגד. הם הסיקו בטעות שהוא פשוט היה בדרך הביתה, דרך השטח. עשרים וחמש דקות לכאן או לכאן. קל מאוד ליפול למסקנה הזו. אבל לא אם אתה חושב כמוני.
עשרים ושמונה שנים של ניסיון בעיקוב אחר "בוגדים" עזרו לי להבין שגם עשרים וחמש דקות זה המון זמן. לפעמים הם, "הבוגדים", מסתפקים גם בעשר דקות קטנות באמצע היום. עשר דקות שהורסות אחר כך את המשפחה. כך היה גם כאן.
עבר עוד יום, הדו"ח, התמונות וסרט הווידאו חיכו בפולדר הלבן לבני שנכנס למשרדי עם רקפת. נשימתי נעתקה. היא הייתה יפה. יפיפייה. חייכתי והגשתי להם את הדו"ח והתמונות. על מסך הסמסונג חמישים וחמישה אינץ' שמולם צפו בכל סרט הווידאו. ראו את חיים מכל זווית אפשרית כמעט - למעלה, למטה, מימין, משמאל, אפילו את הישבן הלבן שלו.
"אייל, אין לי מילים, שווה כל שקל" אמר בני. "אני בהלם". "תודה" עניתי. "כאן אתה מקרין את סרטי הבוגדים?" שאלה רקפת והסמיקה. "כן" עניתי. "כולם יושבים כאן, על הספה הלבנה הזו בדיוק כמוך ורואים בסמסונג הזו את "הבוגדים".
עברו ששה חודשים, שליח דפק על דלת משרדי והביא סחלב גדול ומרשים ופתק קטן. אני מורגל במחוות כאלו של תודה. מתברר שגם כשהם משלמים לא מעט כסף, ברגע שפתרת להם את הבעיה, זוכרים אותך הלקוחות גם שנים אחר כך. יש לי לקוחה שכבר עשר שנים שולחת לי זר פרחים בכל חג. "אני אסירת תודה לך, לכל החיים". היא כותבת. פתחתי את הפתק הקטן, "אתמול התגרשנו סופית, אין כמוך, תודה רבה. רקפת". היה כתוב שם.
זה הספיק בשביל לתת לסיפור של רקפת לפתוח את הספר שלי.
