להרפות את הפות
פות להרפות
להרפות את הפות
פות
להר
פות
הר
פות
להרפות את הפות
מה?!
להרפות את הפות...
את מבינה?!
להרפות
את מה?
את הפות
למה?
מה יש להרפות?
מלא
מה?
מלא
אה...
מלא
מלא מה?
מלא להרפות את הפות
אה!
מה זה להרפות את הפות?
איך בכלל מרפים אותה?
בכלל אני לא מסוגלת להגיד פות,
פות,
אמרתי פות
מ...
פות להרפות את הפות
טוב אז איך מרפים את הפות?
נשימה
צלילים ושירה אל ועד הנרתיק
שיח עם הפות
עיסוי לפות - יוני מסז׳
חיוך
רק זה שאמרת להרפות את הפות הרפית אותה!
לחיי ההתעוררות לחיים עם פות הרפויה!
פות חיה פועמת!
הבהרה
הספר הזה כתוב לנשים אך מיועד גם לגברים. הוא כתוב בהקשר למערכת יחסים גבר-אישה אך הוא מעבר למגדר. הוא מדבר על הכוח הנקבי והזכרי ולכן תופס ורלוונטי גם למי שבוחרת לחוות מעשה אהבה עם אישה או לגבר שבוחר לחוות מעשה אהבה עם גבר. כוחות הזכרי והנקבי מתקיימים מעבר למגדר ולגוף הפיזי שלנו.
ספר זה נכתב עם כוונה של אהבה וכבוד לכל אנשי האדמה באשר הם.
איך לגשת לספר?
זהו אינו ספר קריאה רגיל. הוא נכתב מראש מתוך כוונה להכניס אותך למסע חקירה פנימה, חקירה אל תוך מרחבי נפשך, מיניותך, עוצמתך והאופן שבו את בוחרת לצעוד פה על האדמה. לכל אחת יש את הקצב שלה והיכולת להכיל שינויים, לכן יכול להיות שתקראי את הספר ברציפות, אולי לאורך תקופה, ויש אפשרות גם לפתוח אקראית ולקרוא כל פרק בפני עצמו. בתוך כל פרק יש הזמנה ליצירת כוונה. לכוונה יש כוח מחולל, יוצר ובורא, ולכן עצם ההנכחה של הכוונה, האמירה שלה בקול רם, בלשון הווה, תומכת אותך ביצירת מציאות זו. למי שרוצה להתקדם צעד נוסף בהתייחס לכוונה, קחי נייר ורשמי בפנייך פעולות שהיית רוצה לעשות כדי לקדם את כוונה זו ואיזו תמיכה את רוצה מהיקום להגשמת כוונה זו.
אני מאחלת לך מסע מבורך, רך, מכבד,
של התפתחות ולמידה מעמיקה של שורשי נשמתך,
של חיבור ותקשורת עם האישה המינית שאת
ברבדים ובעולמות חדשים שטרם פגשת.
רגישות הדבר
מיניות היא רגישה. אנו חיים בחברה שרוב האנשים בה הוטרדו מינית באופן כזה או אחר:
במבט לא מכבד, מגע לא מכבד, חדירה ללא רשות ובקיצוניות אונס. אפילו איברי המין שלנו הפכו בהרבה שפות למילים המשמשות לקללה.
גברים, נשים, ילדים, ילדות, זקנים, זקנות מוטרדים במהלך חייהם. הרבה כאב, חולי, תסכול, חוסר יכולת של אנשים לתקשר בנינוחות על מיניות, על התשוקות שלהם, יוצר המון מתח, מתח נראה ומתח שזז לו במרחב לא מדובר ויוצר המון קושי אצל המון אנשים.
חוסר מידע ואינפורמציה בנושא מיניות בצד הבריא והמזין מקשה גם הוא על העניין.
תרבות הפורנוגרפיה, ההחפצה של נשים, ההחפצה של נשים את עצמן, מקשות אף הן.
כל אלו מביאים אותי לכתוב ולהעביר את הידע הזה, ידע של אהבה, על מיניות אוהבת, על מיניות מקודשת, על יכולת לגדול, להתפתח ולהעצים את עצמנו דרך אנרגיה מינית.
מיניות היא רגישה. לכל אישה, לכל גבר, יש סיפור אישי סביב מיניות שנרקמה לאורך החיים.
אני מזמינה אותך להיפתח למרחב חדש, ביציאה מהדפוסים העמוקים האישיים והחברתיים הקשורים במיניות, באומץ לסלול את דרכך האישית, לחצות את הפחד, הקנאה, רגשות האשמה, להתחבר חזרה לתשוקה ולהסכמה לחיים בעונג.
התהליך יכול להיות קל ופשוט, ולפעמים מורכב, כואב ומפחיד.
אני יודעת בבהירות שההתמסרות להרפיה של הפות ולהרפיה של התודעה סביב נושא המיניות מביאה שלום פנימי ובסופו של דבר, כשתהיה מסה גדולה של אנשים, תוביל לשלום עולמי.
מעומק ליבי, אני שמה כוונה ובוחרת שעוד ועוד נשים מתעוררות לעוצמת החיים שלהן ומסכימות להרפות את הפות! חיות במיניות של עונג, אהבה ותשוקה, לומדות וחיות בשלום עם אנרגיית החיים - שהאנרגיה המינית היא חלק ממנה. שעוד גברים בוחרים להיות גברים של אהבה ומסכימים להוריד דרך איברי המין שלהם אור של אהבה, סבלנות, יושרה וחמלה לנשות אהבה.
כך נולד לו עולם זכרי ונקבי מאוזן, מאוחד ושלם יותר!
זה קורה!
תודה.
פתיחה
התעוררתי מוקדם, התכרבלתי בפוך והתבוננתי בטיפות הגשם ששטפו את החלון. עלה בי חיוך פנימי של שמחה והתרגשות. חלק ממני רצה להמשיך ולהתכרבל, אך כוח פנימי העיר אותי. גלי התרגשות לקראת הסדנה עברו בי ומילאו אותי בשמחה. התיישבתי במיטה ושלחתי תפילה וחוטים של אור ואומץ לכל הנשים שעשו את דרכן בשעה זו אל הסדנה ואליי. התפללתי שהיקום תומך ועוזר להן להגיע בשלום. קמתי מהמיטה לשטוף פנים כמו בכל בוקר, הסתכלתי במראה, ישר לתוך הניצוץ המיוחד רק לי, בתוך העיניים שלי, חייכתי ואמרתי לעצמי: אני אוהבת אותי, אני מברכת בהצלחה את הסדנה. אני מסכימה להיות כלי של הידע הרוצה לעבור ולהגיע בדיוק לסדנה הזאת. בוקר אור, מתוקה, לחשתי לעצמי בעודי שוטפת את פניי במים פושרים.
הבית היה ריק משאר יושביו, כולם נסעו לסוף-שבוע והסדנה עמדה להתקיים ביורט שהוא סלון הבית וטיפות הגשם מורגשות בו תמיד בעוצמה רבה. לבשתי את הבגדים האהובים עליי: גופייה חמה, וסט ועליו סוודר קרם נעים ומחמם ומכנסי טייץ שחורים עם הדפס של שפיריות צבעוניות. על-פי האינדיאנים מהותה של השפירית היא יציאה מהאשליה.
נכנסתי ליורט, שהינו מרחב עגול, רחמי וכל כך מתאים לסדנה הזאת. הדלקתי מרווה, הסתובבתי במרחב, מטהרת כל מחשבה שלילית, ספקות ופחדים. חשבתי על הנשים ועל אומץ ליבן להגיע והתחלתי לסדר במרכז החדר ייצוגים לכוונותיי העמוקות. הנחתי בד קטיפה אדום ועליו גביש רוז קוורץ ענקי, כדי לסמל את האהבה והחושניות שהיא לב הלימוד שאליו אני משתוקקת, שיותר נשים ילמדו לאהוב את עצמן, את כל כולן. לצד האבן הוורודה הנחתי בצנצנת זר ורדים לבנים יחד עם חבצלות צחורות. הפרחים הם איברי המין של הצמח, הם אינם מתביישים במיניות שלהם ורבים נראים כמו פות. הלוואי, מלמלתי לעצמי, שיותר נשים יסתכלו על הפות שלהן ויתענגו ממראה עיניהן כמו שהן מסתכלות על פרח יפהפה.
הנחתי נר בכל אחת מארבע רוחות השמיים ולצידו אבן קריסטל נוצצת, כדי לסמל ולבקש את ארבע זוויות המבט הקוסמיות. נשמתי עמוק, מזרימה חמצן לתוך הבעבוע הנרגש של גופי והכנתי לי תה צמחים חמים ומתוק. עוד מבט אחרון - וכן, המרחב מוכן. וגם אני.
כל סדנה או טקס של "להרפות את הפות" הם חוויה שונה, גם עבורי וגם עבור המשתתפות. ידע חדש מגיע אליי ואני מגלה שהוא רלוונטי גם לי וגם לנשים הנוכחות בסדנה. מידת הבושה, החשש, הפחד והפתיחות משתנה מפעם לפעם, אבל כל האיכויות האלה תמיד צפות ועולות, יחד עם רצון לגמוע וללמוד משהו חדש על חיים מתוך ההכרה בעומק ובמסתוריות הנשית שאנחנו.
הגשם המשיך לרדת. התבוננתי מהחלון ודמיינתי את המים שוטפים את האדמה, מנקים ומפנים מקום לחדש. בעוד עשר דקות הן יגיעו, חשבתי לעצמי כשלחדר נכנסה אישה בעלת שיער מתולתל ועיניים גדולות וסקרניות. "הי! מה? אני הראשונה שהגעתי?" שאלה בנימת אכזבה.
"כן, ברוכה הבאה," עניתי, "קחי לך כוס תה שתחמם אותך. בעוד רגע כולן יהיו כאן," הרגעתי את חששותיה.
"אני שרית, הגעתי מפרדס חנה," אמרה האישה והתיישבה עם כוס התה בידיה, "מאיפה הבאת את השם הזה על הסדנה? האמת? קרעת אותי..."
חייכתי. זו תגובה מהסוג שגורם לי להרגיש בנוח. "זה סיפור ארוך שאשתף בסדנה. בקצרה, ציפור ישבה לי על הכתף ולחשה לי: את הולכת על זה, זה השם לסדנה שלך."
הגשם התחזק. חלפו מספר דקות ושמתי לב שאני חוששת. האם המשתתפות תפסו רגליים קרות או רטובות ולא יגיעו? ברגע שעלה החשש בליבי, נכנסה אישה שנראית בשנות ה-30 לחייה, גבוהה, בעלת שיער חום חלק, פניה בעלי תווי פנים חדים וברורים, כזאת שאי אפשר להתעלם מנוכחותה. נרגעתי ותחושת הביטחון חזרה אליי. נשמתי עמוק לתוך בעבוע ההתרגשות והשמחה. היא חייכה אליי לשלום, הניחה את החפצים שלה והתיישבה בנחת, הוציאה את הנייד שלה ושקעה לתוכו.
לפתע נכנסה בסערה אישה גדולה, גבוהה ומבוגרת: "מה זה הגשם הזה? יצאתי מרעננה, כמעט עשיתי סיבוב וחזרתי הביתה אבל פשוט כבר נרשמתי לסדנה לפני חצי שנה וחיכיתי לה, אז באתי וקר לי. איפה לשים את התיק?"
"הִנה, קחי, תתחממי," אמרה שרית ונתנה לה כוס תה.
"שימי את התיק פה," אמרה לה תוך כדי שהצביעה על אזור הקרוב לדלת הכניסה שבו היה כבר מונח התיק של שרית, "איך קוראים לך?"
"אילנה," השיבה האישה.
"בואי, שבי על ידי," הזמינה אותה שרית.
הדלת נפתחה ונשים נוספות נכנסו לחדר. בירכתי אותן לשלום. שמחתי שהפעם הגיעו לסדנה נשים בגילאים שונים. יהיה מעניין, חשבתי. אישה בשנות ה-50 לחייה נכנסה לחדר בשקט ובצעד בטוח. היא ניגשה לבחורה צעירה ושאלה אותה בעדינות מהולה במעט חשש אם אפשר לשבת על ידה.
"כן, בטח," ענתה הצעירה, "אני איה."
"נעים מאוד, אסתר."
"אסתר זה שם שלא פגשתי כבר הרבה זמן," אמרה איה בחיוך.
"במגזר שלי זה שם נפוץ," אמרה אסתר.
"את דתייה?"
"כן, אני מירושלים," ענתה אסתר "ואת?"
"אני מתל אביב," אמרה איה, "מדהים, שנסענו כזה מרחק בגשם הזה."
הזמנתי את הנשים להתכנס לישיבה במעגל. הן התיישבו לאיטן. ביקשתי מהן להניח בצד את מה שהיה הבוקר ולהביא את נוכחותן לרגע הזה. הדלת נפתחה שוב ולחדר נכנסה אישה בגובה ממוצע, גבה כפוף. קלטתי עצב בעיניה. היא התנצלה על האיחור והצטרפה למעגל.
השתרר בחזרה שקט כשברקע נשמע הגשם, להבות האש המרצדות באח הדולק נראו מחלונית תנור העצים. הרגשתי שהאש מדברת איתי, כמו מזכירה לי את כוחות החיים והאש הפנימית שלי שחיה בתוכי בטבעיות ומניעה בתוכי כל כך הרבה כוחות של חיים. עם ההיזכרות הפנימית שלי פתחתי: "בואו, נעמוד רגע, נשחרר את עומסי הבוקר בבית ובנהיגה, נערו את הידיים," אמרתי תוך כדי שהדגמתי את התנועה. "הן עושות כל כך הרבה, נשחרר את העומס והמתח המצטבר בהן, תופפו על החזה והשמיעו צליל אה..." לחלק מהנשים היה קשה להוציא קולות. ביקשתי מהן להתחלק לזוגות ולטפוח זו על זו על הגב תוך כדי שחרור הצליל. "כשאנחנו משחררות את הקול שלנו," אמרתי לנשים המנסות את כוחן, "אנחנו שמות בצד את כל מה שחושבים עלינו ועל הקול שלנו, אם אנחנו מזייפות או לא. תנו לצליל הזה, שהוא ייחודי לכל אחת מכן, פשוט להשתחרר. הוצאת קולות משחררת פחדים, דאגות ועומסים, אז יאללה בואו נשחרר!" מילות העידוד שלי התירו את הרסן והנשים העזו יותר להשמיע קולות בנינוחות.
הרגשתי בתוכי שזה השלב לעבור לאנחות בקול רם והזמנתי את הנשים להיאנח אף הן. "אין כמו אנחה טובה לשחרר עומס, לאפשר לנו להיות בנוכחות כאן ועכשיו. לעצור את רעש המחשבות שרצות בלי סוף בראש," נאנחתי והמשכתי: "ממש כמו במעשה אהבה, שבו האנחות בוקעות בספונטניות, הגוף יודע ועוזר לנו לשחרר את עוצמת האנרגיה שזורמת בגוף בעת מפגש מיני, משקיט מחשבות ועוזר לנו להיות ברגע הזה." הנשים היו חופשיות יותר ואפשרו לאנחות להשתחרר יותר בקלות, בקול ובנחת.
"בואו, נשב," ביקשתי אחרי זמן מה. "בוקר טוב!" אמרתי בחיוך, "לפני שנצלול למסע שלנו, אני רוצה שקודם כול יחד, נסכים כאן שכל דבר אישי שנאמר בחדר הזה נשאר בינינו. אתן יכולות לשתף את העולם במה שעובר עליכן אבל לא לספר סיפורים של נשים אחרות שתשמעו פה, בסדר?" עברתי במבטי אישה אישה, מוודאת שכל אחת מאשרת במבט או במנוד ראש את בקשתי. "בשביל הבהירות של המרחב, נפגשנו פה היום לסדנת 'להרפות את הפות' העוסקת בנושא מיניות. חשוב לי להדגיש שהסדנה היא בלבוש מלא. יש סדנאות בתחום המיניות שעירום הוא חלק מהן. לא הפעם!" אמרתי בחיוך. "באנו ליומיים של סדנה. כשתצאו להפסקת צהריים אראה לכם את החדרים שלכם, הם פה בבית, קרוב. מארוחת הערב והלאה יפית תבשל לנו את האוכל, אתן תפגשו אותה בערב. עכשיו," אמרתי, "אשמח אם כל אחת תוכל להגיד כמה מילים על עצמה, ולמה הגיעה לסדנה."
*המשך הפרק בספר המלא*
