הייתי בן־זונה מכוער, מעולם לא הטלתי בכך ספק. הייתי תינוק מכוער, דוחה כילד וכבוגר, הייתי מכוער יותר מחטא ומרושע יותר מנחש. הייתי כלב תקיפה אנושי. היו לי פנים שאפילו אימא לא יכלה לאהוב, בטח לא אימא שלי. היא סיפרה לי בכל דקה ארורה, בכל יום מקולל, שהיא לא יכולה לסבול להסתכל עליי.
'אם היית נפגע בפנים ממחבת, או נדרס כמה פעמים, זה לא יכול היה לגרום לך להיראות גרוע יותר; זה היה עוזר.'
זאת הייתה היא ביום טוב, אז כשאני אומר שאני בן־זונה, אני מתכוון לזה פשוטו כמשמעו.
מה ילד מכוער ורזה עושה? הוא מוודא שהוא מרושע יותר מהבריון הכי גדול בבית הספר. כשהוא שלף אגרוף, שלפתי סכין; אם הוא שלף סכין, שלפתי אקדח. האחרון גרם לי בסופו של דבר להישלח לכלא לעבריינים צעירים. הדבר הטוב ביותר שיכול היה לקרות לי; שלוש ארוחות ביום וחדר משלי – כמעט גן עדן.
דאגתי להישאר בבית הכלא עד שמלאו לי שמונה־עשרה, ויכולתי מבחינה חוקית לעשות את דרכי בעולם.
כשיצאתי בפעם האחרונה חיכתה לי הזדמנות עסקית; מכירת סטרואידים למפתחי גוף בחדרי כושר. בזמן שהמתנתי לשחרור עסקתי בפיתוח הגוף. כל השעות החופשיות שלי הושקעו בהפיכת הגוף שלי למכונה. ראיתי איך נראה שימוש לרעה בסטרואידים, והייתי חכם מספיק לא לנסות את זה יותר מפעמים ספורות, אבל חולדות חדר הכושר, שהיו הלקוחות שלי, הסתכלו על השרירים שלי וחשבו שהם נוצרו הודות לכימיקלים. הטיפשים האלה לא הבחינו בהבדל.
הייתה לי מסת שריר גדולה, אבל הייתי מהיר. יכולתי לדקור שלוש פעמים ולתת מכה בסנטר בזמן שהיריב שלי תהה איזו רכבת משא פגעה בו. אולי בחור שלא מכיר אותי היה יכול לחשוב שעצם הלחי המנופצת שלי, האף השבור והשיניים השבורות היו מפני שהייתי לוחם לא טוב, אבל זו הייתה טעות. כל צלקת הייתה הימור שזכיתי בו אחרי שפרז העמיד אותי מול ארבעה חברי כנופיית אופנוענים בו זמנית. אפשר לקרוא לזה טריק המסיבה שלי. במשרד של פרז הייתה תלויה אפילו אוזן שנגסתי בה באחד הקרבות. גם הוא זכה בנתח מהכסף.
היום שבו הצטרפתי לתנים של דרום־מערב קולורדו היה היום שבו הייתי הכי גאה בחיי. להיות איתם היה למצוא בית, אם הבית שלך הוא חבורת מזדיינים מטורפים ושתויים מהתחת. האחים שלי היו פראיים, שלא רצו דבר מלבד כמה דולרים בכיסים וכאוס מוחלט. פרז החזיק אותם קצר, ובעת הצורך הצליח לגרום להם לעבוד עבורו. ניהלנו את הסחר בסמים באזור ושמרנו על סטנדרטים גבוהים. הלקוחות שלנו ידעו שהמוצר שלנו איכותי, ומוניטין כזה היה שווה את זה. לא התעסקנו בסחר בבני אדם, וסחר בנשק היה לפראיירים. ביחידה ללוחמה בסמים ידעו עלינו בוודאות, אבל הם הניחו לנו כדי לשמור על השקט כי היה לנו כוח אדם רב יותר משלהם.
כאשר חבורת האופנוענים של וולברין באה אלינו מיוטה, אני הייתי זה שפרז שיסה בהם. היה לנו עימות במרחק של כמה קילומטרים מחוץ לעיר, ליד אגם נייטהורס, ואני קברתי שישה מהם בעזרת האגרופים שלי וסכין.
