רעיה ואם, תושבת הנגב. מטפלת באומנויות, מדריכה ומעבירה סדנאות.


הסיפור שכתבתי הוא על ילד אוטיסט שצרח כשהתקרבו אליו יותר מדי — אבל הסביבה ביקשה שישתלב. שרצה להישאר בבית עם אמא — אבל התבקש לעלות להסעה. על ילד שהעולם נענה לתפילותיו והביא את הקורונה, ואיתה את הריחוק החברתי שבו תמיד רצה.


חומוס נבח כי מישהו דפק בדלת.
חומוס ואני לא אוהבים שמישהו דופק בדלת.
במיוחד כשאנחנו באמצע השמיים של הפאזל.
אנחנו אוהבים להישאר בבית עם אמא, כמו אריק איינשטיין רק בלי התה והלימון, רק השוקו לי והקפה לאמא.
אמא אמרה לי שהיום תגיע מלווה חדשה להסעה.
אני רגיל שדניאלה היא המלווה בהסעה.
דניאלה מבקשת ממוני הנהג לשים לנו מוזיקה קלאסית, כי זה מרגיע.
אבל כשהחולצה של אוהד גירדה לו בצוואר,
המוזיקה לא הרגיעה אותו.
הוא רקע ברגליים והייתה התפרצות.
דניאלה לא רוצה שהתפרצות תפגע בתינוק שיש לה בתוך הבטן, אז היא נשארת בבית.
מישהו דפק בדלת.
זו הייתה מירה, המלווה החדשה בהסעה.
מירה לא נראית כמו דניאלה.
מירה התקרבה אליי עם הפנים שלה.
היא שאלה אותי: מה נשמע? בקול חזק, והיה לה בושם שהכאיב לי באף.
ואז היא נגעה לי גם בכתף, אז דחפתי אותה שתתרחק.
אמא אמרה שגם צרחתי ונופפתי בידיים. חומוס שוב נבח, ואני הסתובבתי במעגלים בלי הפסקה.
עשיתי את זה כדי להירגע.
ונרגעתי.
מירה לא נרגעה.
היא בכתה, ואמא הביאה לה כוס מים.
ואז הן התקשרו לבית-הספר ודיברו ברמקול עם המורה לשילוב חברתי.
המורה לשילוב חברתי אמרה שאני צריך ללמוד להתאים את עצמי גם למציאות שלא נוחה לי.
שאני חייב ללמוד דרכים להשתלב.
השתלב במילון: נאחז ונקשר זה לזה, נארג ונקלע יחד. מצא את מקומו כחלק ממסגרת רחבה. התמזג, הצטרף.
אמא אמרה שאני צריך לבקש סליחה ממירה.
כי מירה עוד לא מכירה אותי.
והיא עדיין לא זוכרת שאני צריך שיעמדו רחוק.
כי רוב האנשים אוהבים שעומדים קרוב, כי קרוב זה אומר שהם חברים.
חברים זה דבר חיובי שאני צריך לטפח.
לטפח זה גם קשור לדאודורנט וללסרק את השיער. אני אוהב שהכול נקי וששוטפים ידיים לפני שנוגעים.
המורה לשילוב חברתי מלמדת אותנו לשחק יחד ולחכות בסבלנות לתור שלי.
אוהד לא יודע לחכות לתור שלו בשקט. הוא רוקע ברגליים כשזה לא הזמן שלו לזרוק את הקובייה. הוא אוהב לזרוק את הקובייה.
אז כששירה מעבירה לי את הקובייה אני נותן לו.
המורה לשילוב חברתי לא מסכימה לי לתת. היא אומרת שכל אחד צריך לקחת את התור שלו.
אוהד מזיז את העיניים לצדדים כשהמורה מבקשת שיסתכל עליה כשהיא מסבירה. כשמסתכלים בעיניים זה קשה. זה קשה גם להסתכל וגם להתרכז במה שהיא אומרת.
אוהד אומר שזה מכאיב לו בראש, אז הוא מזיז.
שירה לא מזיזה את העיניים.
שירה יודעת לחכות לתור שלה. שירה משתלבת בכיתה רגילה פעמיים בשבוע.
יש שם ילדים שהם לא מהכיתה שלנו.
כשהיא לא נמצאת בכיתה, הכיסא שלה נשאר ריק.
הוא נשאר ריק כי היא לא יושבת עליו.
גם לשירה יש כלב. קוראים לו צ'אפי.
אולי פעם חומוס וצ'אפי ייפגשו.
המורה לשילוב חברתי מלמדת אותנו לחשוב מה האחר מתכוון לפי מה שהוא עושה עם הידיים והפנים, ולא רק לפי מה שהוא אומר.
המורה לשילוב חברתי אומרת שלא מספיק ללמוד מילים מהמילון.
כשאמרתי לשירה שחומוס וצ'אפי ייפגשו בצהריים, היא חייכה. במרגישונים חיוך זה שמח.
אמרתי לאמא ששירה שמחה לבוא אלינו בצהריים.
אבל כשהתקשרנו לשירה היא אמרה שהיא לא אמרה כן.
שחיוך זה לא אומר כן.
זה מבלבל.
זה מבלבל שחבל על הזמן.
חבל על הזמן זה משפט עם כוונה הפוכה, זה אומר שלא חבל על הזמן.
מבלבל שחבל על הזמן, זה הרבה מבלבל. אוכל שחבל על הזמן זה לא אוכל שחבל שהשקיעו בו, אלא זה אוכל טעים מאוד, שטוב שהקדישו זמן להכין אותו.
המורה לשילוב חברתי אומרת שאני צריך ללמוד להשתלב.
שזה התפקיד שלי, להסביר למי שמתקרב למרחב האישי שלי, בעדינות, בלי לצרוח, שיתרחק קצת כי זה לא נעים לי.
אבל לפעמים אני לא מספיק להסביר, והצרחה כבר יוצאת לי מהפה, ואז יש בלגן שחבל על הזמן.
מרחב אישי במילון זה השטח הפיזי שמקיף אותנו.
זה כמו סימון טריטוריה אצל חומוס.
רק שאני לא יכול במרחב ציבורי, וחומוס כן.
אני אוהב מרחב אישי של שני מטרים.
אמא אומרת שזה מוגזם. שאני צריך להסתפק בפחות.
אבל אני לא רוצה להסתפק בפחות.
אני לא רוצה שמישהו ייכנס למרחב האישי שלי, חוץ מאמא וחומוס.
רק להם אני מרשה.
אמא אומרת שאני לא יכול לשנות את כל העולם, שיתנהגו איך שאני רוצה.
כשהיא אומרת את זה, אני מתפלל עם הדמיון שלי שאני משנה את כל העולם שיתנהגו איך שאני רוצה.


יום אחד העולם הקשיב.


והיא הגיעה.
וכולם משתלבים איתי יפה-יפה.
כל יום אני בודק בחדשות אם מצאו לה חיסון.
אם לא מצאו, אני במרגישונים שתלויים בכניסה לכיתה: שמח, מרוצה, מתלהב.
חומוס מכשכש בזנב, וזה אומר שגם הוא שמח, מרוצה, מתלהב. המטפלת באומנות אומרת שאפשר לחלוק מרגישונים אם שניים מרגישים אותו הדבר.
אני וחומוס אוהבים לחלוק.
כולם עכשיו משתלבים איתנו יפה. הם שומרים על המרחב האישי שלי ושל חומוס.
בחדשות מבקשים את זה מכולם.
הם לא נוגעים לי בכתף.
הם שוטפים ידיים.
הם לא מושיטים לי יד שאלחץ אותה.
הם שמים מסכה על הפה והאף, אבל את זה אני לא ביקשתי.
כשהם שמים מסכה אי-אפשר לדעת איזה מרגישונים הם רוצים לקחת. כי לא רואים את הפה שלהם.
אני יורד בכל בוקר עם אמא וחומוס לטיול בחוץ.
אין הרבה אנשים ברחוב.
אם יש מישהו בהמשך המדרכה, הוא מתרחק כשאנחנו מתקרבים. או שאני מתרחק. תור-תור.
אם מישהו במכולת מתקרב יותר מדי למרחב האישי שלי, אז הוא אומר לי סליחה ומתרחק.
ואז אנחנו חוזרים הביתה, ואמא לא ממהרת לשום מקום.
היא עובדת בזום מהבית.
כשהיא באמצע ישיבה חשובה, תמיד יש לי שאלות לשאול אותה.
אני שואל מתי הפגישה מסתיימת.
אני שואל מתי היא תסיים ונרכיב ביחד פאזל.
אני שואל אם אפשר להתקשר לסבתא.
אני שואל אם היא מסיימת עוד מעט או עוד הרבה.
כשאני שואל את אמא שאלות כשהיא באמצע ישיבה אז היא במרגישונים: לחוץ, מתוסכל.
כשהיא צריכה דחוף מטען, אני עוזר לה ומביא מהחדר, ואז היא במרגישונים: מוקיר תודה.
אני אוהב לעזור לה. אני אוהב כשהיא בבית.
אני סיימתי את הפאזל ועכשיו אני מתחיל מחדש.
אני מתחיל במסגרת. אחרי שאני מוצא את כל החלקים הישרים, אני עובר למלא את השמיים ואז אני יורד לאט-לאט לאדמה.
אף-אחד לא דופק בדלת.
כמו אצל אריק איינשטיין, רק בלי התה והלימון, רק עם השוקו לי והקפה לאמא.


אם ימצאו חיסון, שוב יחזור התור שלי להשתלב.


ערב אחד אמרו בחדשות ששוקלים להחזיר את החינוך שלנו, המיוחד, ללימודים.
שוקלים במילון: מדד את הכובד, בחן את טיעוני הבעד והנגד כדי להגיע להחלטה.
אז שוב התפללתי בדמיון שלי שישאירו אותנו, המיוחד, בבית.
אמא אמרה שגם לתפילות שלה העולם מקשיב.
שהיא רוצה לחזור לעבודה. שאקח את זה בחשבון.
אז אני לוקח בחשבון, ומחשב תפילה שלי מול תפילה של אמא.
אני מודד את הכובד, כי הם שוקלים.
אני צריך שבחשבון יהיו יותר תפילות מהסוג שלי.
אז ביקשתי מאמא להתקשר לשירה.
שאלתי אותה: שירה, את אוהבת להשתלב? את רוצה שיחזירו אותנו? את רוצה שימצאו חיסון?
שירה אמרה שהיא מכינה עוגיות חמאה עם אמא שלה.
אמרתי לה שחומוס אוהב עוגיות, והיא אמרה שגם צ'אפי, אבל אסור לתת לו כי זה לא בריא לו.
והיא אמרה שהיא רוצה להישאר בבית.
ואמרתי לה שגם אני.
וניתקתי.
אמרתי לאמא שלקחתי בחשבון כבר שניים.
ביקשתי מאמא להתקשר לאוהד.
אוהד צרח כשאמא של אוהד אמרה לאמא: למה הם מחכים? איך הם יכולים להפקיר אותנו ככה?
אמרתי לאמא שאוהד אוהב לזרוק את הקובייה.
שזה מרגיע אותו.
אבל שאני לא יכול לתת לו את הקובייה כשזה התור שלי.
כל אחד צריך לקחת את התור שלו.
אמא הקשיבה לאמא של אוהד, שאמרה שהבית שלהם הוא סיר לחץ מבעבע.
אוהד בטח רוקע ברגליים ומגרד לו בצוואר אם הבית שלהם ככה חם ורטוב.
אמא אמרה, להפקיר זו לא מילה.
אמא המשיכה לדבר עם אמא של אוהד ואני הלכתי לבדוק במילון.
להפקיר במילון: סיכן בכך שעזב, הזניח, נטש, לא הושיט עזרה.
אמרתי לאמא שלהפקיר זו כן מילה.
הנה, תראי.
אמא אמרה שזו לא מילה, זה ביטוי. שהמשמעות שלו הפוכה.
שלהפקיר זו המילה הכי הכי מדויקת ונכונה.
כמו להגיד — להפקיר שחבל על הזמן? שאלתי את אמא.
אמא צחקה, ליטפה לי את הצוואר ואמרה שאני ילד חכם.
מי הפקיר? שאלתי.
העולם, אמא ענתה. לך לצחצח שיניים.
בלילה הסתכלתי על הכוכבים שאמא הדביקה לי על התקרה.
התפללתי עם הדמיון שלי שעכשיו העולם יניח את התפילות שלי בצד ויקשיב לתפילות של אמא.
תור-תור.


חומוס נבח כי מישהו דפק בדלת.
חומוס ואני לא אוהבים שמישהו דופק בדלת.
זו הייתה מירה, המלווה החדשה להסעה.
מירה שמרה על המרחב האישי שלי, כי עדיין לא מצאו חיסון.
לקחתי מאמא את הסנדוויץ'.
ליטפתי את חומוס.
ויצאתי.