לא יָדַעְתָּ מָתַי תַּם הַסֶּרֶטגַּם כְּשֶׁהַגִּבּוֹר הִתְרַחֵק בִּדְהָרָה עַל סוּסוֹהַשְּׁבִיל הָיָה מְאֻבָּקשְׁמוֹת הַשַּׂחְקָנִים כְּבָר הוֹפִיעוּ עַל הַמָּסָךפָּקַחְתָּ זוּג עֵינַיִם תְּמֵהוֹתעֲדַיִן מַמְתִּין לַסְּצֵנָה הָאַחֲרוֹנָה."כָּכָה זֶה נִגְמַר?"
עליזה קלבנוב פלורנטל פותחת את ספר שיריה מייד לאחר קבורת בעלה, שמת מוות פתאומי, לא צפוי, כמו לא קשור לדבר. ומאותו רגע היא מנהלת יומן אֵבל שירי של שנת האלמנות הראשונה לאחר חמישים שנות נישואים. במבט מפוכח, מלא חמלה ולעיתים נטול רחמים, רווי הומור ולעיתים שבור צער - היא בוחנת באומץ את ביתה שהתרוקן, את גופה המזדקן, את דברי החברים, את ממשות הזיכרון. ואת האהבה. השירים ביומן אינטימי זה הם סיכות קטנות הדוקרות שוב ושוב בכאב האובדן, פואטיקה ישירה, עירומה כמעט, המתעקשת לעמוד זקופה מול עולם שבן-רגע אבד לה. היא לא פוסחת על שום עונה של הלב, לא מוותרת למוות, אבל בעיקר לא מסכימה לוותר לחיים.
ד"ר מיה טבת דיין
ד"ר עליזה פלורנטל אומנית רב-תחומית, משוררת וצלמת. בעלת סטודיו משאבים, שבו היא מטפלת באמצעות יצירה והבעה. זכתה בפרס מפעל הפיס לסיפור הקצר.