1.
חום אימים שרר במחלקה. אברהם, החולה המבוגר והמפחיד, הציב את כסאו באמצע האולם, עישן כמו קטר ואיים על כל מי שהעז להסתיר לו את "הנוף": תחנת האחות העטופה חלונות פלסטיק עבים, שבגלגול קודם היו מזכוכית שנופצה לרסיסים. המאוורר בתחנת האחות ניסה להציץ לפתקיות על לוח השעם ולא ויתר עד שכל החצאיות הצבעוניות התנפנפו מולו בלחשושים. שני עובדי משמרת עברו על הוראות הרופאים ועִדכנו את מינוני התרופות. החולים במסדרון חלפו על פניהם כמו סימפוניה בלתי גמורה — הלוך ושוב מחדר המקלחות בקצה האחד, אל חדר הבידוד בקצה השני — אלף פעם, אלפיים, מיליון! פה ושם פסיכולוג או עובד סוציאלי, נראה נמלט אל חדרו מפני אותו שובל של פיג'מות וכותנות לילה, שעלול היה לסחוף גם אותו אל המסע הסוריאליסטי במסדרונות האינסופיים (איך בונים בית־משוגעים? לוקחים מסדרונות, מחברים אותם זה לזה ואחר־כך גודשים אותם בגעגועים עזים ליעד!). אברהם עישן וצעק. כשעיניו נעצמו פתאום וראשו צנח, הוא נבהל. פחד שמישהו ינצל את ההזדמנות וימליך עצמו במקומו. בשתי ידיים גדולות לפת את ראשו וטִלטל אותו עד שהצליח לשחרר שאגה. כל חייו הבוגרים עברו עליו בבית החולים. לא היה לו בית אחר.
ארוחת הערב היתה תחנתו האחרונה של היום, לאחריה תימשך ההשתרכות במסדרון במתכונת מצומצמת, עד שיעזוב אותה אחרון הנושרים ויצטרף אל חבריו שכבר פקדו את מיטותיהם, מייחלים לרגע השינה. הכימיקלים שהסתובבו בדם, המוח הכבד, הרגליים העצבניות, הקופצות, המשפשפות זו את זו — "התרופות" שאמורות היו להקנות מנוחה ושקט, אבל עשו בדיוק את ההיפך — כל אלו הפכו את השינה לחלום רחוק ובלתי מושג.
מהמטבח עלה ריח פשטידת תפוחי האדמה. עגלת ארוחת הערב כבר הגיעה והחולים התחילו להתאסף סביבה. חוץ מאלו שנשארו במיטות, אלו שלא הריחו שום דבר, שהקשר שלהם אל החיים היה רופף במיוחד. את אלו צריך היה להביא, להושיב על כסא, לתקוע לידיהם את המזלג ולהגיד שוב ושוב: אוכל! אוכל!...
משב רוח קצר מכיוון הפטיו הפתוח לרווחה, ניסה לנחם. השמש עזבה. אפשר להשתרע על הספסל אם הוא לא תפוס.
הבוקר גילה אחות חדשה בתחנה, מנסה להשתלט לבדה על הבלגן. היא שאלה אותי לשמי וקיבלה שם אחר, שלא נמצא במצבת השמות.
"את חדשה?" תהתה.
"לא."
"אז איך את לא מופיעה פה?"
"איך שאת."
הבוקר במחלקה התחיל כרגיל — ביצים קשות, דייסת קוואקר סמיכה, ויכוחים על סיגריה, צעקות של מישהו שמתפתחות למקהלה וקפה דלוח עם ריח דוחה שהציף בכל בוקר את חדר האוכל והתפשט הלאה לכל המחלקה. כמו "הבשר" בצהריים, היה גם הוא תחליף זול כלשהו, שיכול להיות "קפה" כמו שהוא יכול להיות כל דבר אחר (חומר ניקוי למשל). אחרוני החולים הגיעו לחדר האוכל, בעקבותיהם נגררה עגלת התרופות. זמני חלוקת התרופות היו מאוסים במיוחד וכולם ניסו להתחמק. הצוות הגביר ערנות והחולים התבקשו לבלוע את "התרופות" לעיניו וגם לעמל את הלשון מעלה, מטה ולצדדים, כדי לוודא שהכדור אכן עשה דרכו פנימה. אני התאמנתי על זריזות ידיים, בתקווה להצליח לשמוט את הכדורים אל כיס החלוק מבלי שיבחינו. הצלחתי רק פעם אחת אבל לא הפסקתי לנסות. מי שסירב לבלוע את "התרופות", אולץ לקבלן בזריקה.
אחרי ארוחת הבוקר וחלוקת התרופות, כשהחולים כבר התקבצו סביב אולם הריפוי בעיסוק והאחיות הסתגרו עם הרופאים לישיבת בוקר בחדרם, פרצה פתאום מקצה המסדרון, דמות בלהבות. היא נופפה בידיה הבוערות וגרונה שחרר יללות מבועתות. חדר הרופאים נפתח בבהלה וכולם רצו החוצה. ריח חריף של בשר שרוף, ביחד עם קולות חבטה וקריאות בהולות, מילא את המסדרון וכל הזמן יללה דקה, קורעת לב. כשהצליחו לבסוף לכבות את האש, נחשפה הדמות... הנזק היה נורא. "בקבוקי המים" שאספה בארונית שלה, התבררו מאוחר מדי כחומר דליק ועכשיו היו פזורים על הרצפה סביב מיטתה של החולה החדשה, וכל החדר הגדול הסריח מהם. היא רצתה למות או לפחות לזעוק את זעקתה, והיתה מנסה את זה גם בחוץ אם היו נותנים לה, אבל היא לא קיבלה חופשות כי לא היתה לה כתובת ללכת אליה. היעדר כתובת והיעדר מחויבות משפחתית, אִפיינו חלק ניכר משוכני המקום. אחרי שהביאו אותם עד הלום, הפנו מרבית המשפחות עורף לקורבנותיהן והסתלקו. אם המלריה היא יציר כפיו הזעירות של יתוש, "השיגעון" הוא יציר טלפיה הגדולים של "המשפחה". בית־חולים לחולי נפש, הוא קודם כל מעון לחסרי בית.
השמש החמה שקעה, מותירה שמיים אדומים שמציצים מבין החלונות המוארכים. בחדר השינה הגדול היו כולן כבר במיטות. כולן חוץ מהחדשה שהובהלה אל בית־חולים כללי ואין איש יודע מה עלה בגורלה.
* * *
"באוקר טוף! באוקר טוף!" המתנדב האמריקאי הנמרץ שעבר בין החדרים וניסה להעיר את כולם בבת־אחת, נשמע כמו תרנגולת מקרקרת. הייתי ערה כבר כמה שעות אבל לא היה לי בשביל מה לפקוח את העיניים. ריח המרצפות שהצטחצחו בחוץ, מילא את החדר: עובד הניקיון הוליך את המגב הלוך ושוב לאורך המסדרון, לא לפני שטבל את הסמרטוט במנה גדושה של "ליזול" — חומר החיטוי שריחו החריף והבלתי מתנדף, לא מניח לך לשכוח שאתה בבית חולים. לא הרגשתי שישנתי כלל, תרופות השינה הטביעו אותי בתוך ערפל סמיך שלא היה לו קשר עם שינה. "כמה זה היום בין אחד לעשר?" זרק לעברי המתנדב כמדי בוקר והתכוון לרמת המוטיבציה ולנכונות "לקחת את עצמי בידיים", אבל אני עוד הייתי עסוקה במציאת קמצוץ המוטיבציה שנחוץ בשביל לקום מהמיטה. אחת לזמן מה היו מופיעים במחלקה מתנדבים חדורי שליחות ומרץ, שלפתע נמוגו ונעלמו מבלי שאיש שם לב.
החולה המבוגרת שוב נדדה בין המיטות בחיפוש אחר סיגריה. שמעתי אותה מפשפשת במגירה שלצִדי. החדר שלנו היה הגדול שבחדרי אגף הנשים. היו בו שמונה מיטות, עליהן הופקדו ארבע מנורות ניאון מדכאות שמישהו הדליק כבר בארבע לפנות בוקר. הנוצריה מימיני סיננה מבין השמיכות איום מפורש ברצח, אם רק תעז המבוגרת לגעת לה במגירה. מרחוק שמעו את "כלוראל־הידראט" הולמת בנעליים ובאגרופים על דלת חדר הבידוד שבקצה המחלקה, שם העבירה את הלילה. אף אחד לא זכר איך קוראים לה, התרופה בה הלעיטו אותה, הדביקה לה שם שנשאר. משמרת בוקר הגיעה ושמעתי את האחות אומרת שהבוקר אקבל חופשה של כמה שעות. "כמה?" פקחתי את עיניי אבל היא כבר לא היתה שם. מול חדר המקלחות התלבטתי אם להתקלח שם או "בבית".
דלת חדר האמבטיה בבית לא נסגרת עד הסוף. בדיוק כשסיימתי להתפשט ועם רגל אחת בדרך לאמבט, נפתחה הדלת ואמא התייצבה מולי, סוקרת את גופי שקפא כך עם הרגל באוויר. הרגשתי כאילו אני עירומה ברחוב ועוברים ושבים בוחנים את גופי. לא הרגשתי שהוא שייך לי, הגוף הזה, רק "ידעתי" את זה איכשהו כמו שאני יודעת שליכטנשטיין שייכת לאירופה. דריסת הגבול שלה שיתקה אותי. הנה אני בובה בחנות בגדים ועוד מעט ישאו אותי אל החלון הפונה אל הרחוב, ילבישו לי תחתונים שיהודקו בסיכות סביב ישבני ויגלגלו גרב ארוכה על רגל העץ שלי ששלוחה קדימה. כשהואילה לבסוף לצאת, השתחרר גופי אט־אט מקיפאונו. התיישבתי על שפת האמבט ובחנתי את התקרה ובמיוחד את קצה הברזל החלוד שהציץ משם כמו טחורים של פיגומים. אחר־כך טבלתי את רגל העץ שלי במים שכבר הספיקו להתקרר.
בחזרה במחלקה נתקלתי במנהל בית החולים יוצא מתחנת האחות. "תעשי הודי," אמר לי משועשע. כשמישהו לידי דיבר בשפה זרה, יכולתי בקלות להמשיך אותו באותו מבטא, אותן העוויות פנים ותנועות גוף, כאילו נשאבתי לתוכו והפכתי להיות הוא. המנהל ראה את זה פעם כשדיבר עם מדריך קבוצת מטיילים יפני, שבא לשאול אם יוכלו לבקר כאן (כאילו זה גן חיות). כשהלך, המשכתי את השיחה עם המנהל שהתפוצץ מצחוק וגם אחרי שנבלע בחדרו, עוד שמעתי אותו צוחק. קשת בלתי נדלית של מבטאים לשוניים, התנגנה על מיתרי קולי ללא כל מאמץ, כאילו הייתי שער דרכו עבר מגוון אנושי אינסופי (תזכורת תמידית להיותי "אף אחד"): שער שאין מאחוריו ואין מלפניו. עשיתי לו הודי וזכיתי בקשקוש ידו בשערי ובצחוק שחשף את שיניו ובמיוחד את זו הקדמית, שכתם היה מוטבע עליה כמו חותמת שמאשרת שזה הוא.
לפעמים נראו בעיניי האנשים דומים מאד זה לזה, כאילו היו שבט ענקי של בני משפחה. ברגעים כאלו הייתי מסוגלת להרגיש אליהם סוג של קִרבה אנושית ואולי אף שמץ שייכות. ברגעים אחרים, היתה המשפחה הענקית הזו, הופכת לצבא לגיון זרים הצועד במגפיים ממוסמרי סוליה ברחובות נפשי הריקים ומרעיד את עצם קיומי.
מוקדם בבוקר קמתי לאט, אוספת את עצמי כמו הייתי חורבותיה של עיר שהופגזה. הרצפה הקרה והקירות החשופים, השתלבו היטב בתחושה. התיישבתי על האסלה, רגלי שלוחה קדימה לקדם פני כל מתפרץ. לדלתות חדרי השירותים, היה במקום ידית ומנעול — חור בגודל של תפוז! מי שניסר אותם החוצה, עשה עבודה מדויקת. אולי כשסיים, עמד והתבונן בשורת חורי ההצצה והצטער שלא הביא מצלמה. בראשי חלף "מפגש החירום" מאמש. במקום להזמין את כולם לישיבה בחדר האוכל, הסתובב האח עם רשימה והקריא מתוכה שמות "נבחרים", בצירוף ההוראה להיכנס לחדר האחרון. לבסוף קרא בשמי. אחד אחד הגיחו הנקראים מתוך החדרים והשתרכו כבושי מבט אל חדר הריפוי בעיסוק שבסוף המסדרון, שם חיכה לנו הרופא בעיניים מלאות ייאוש. הסתדרנו בכסאות שסודרו סביבו בחצי מעגל, שותקים ונבוכים: חבורת המתאבדים בע"מ.
קצות אצבעותיי נתחבו מתחת לישבני, מבטי ננעל על בהונותיי. בחלון המסורג מאחורי גבי, שרקה רוח סתיו חרישית והרעידה את שולי הווילון שריפרף חרש על כתפי. הרופא דיבר על החיים המחכים בחוץ: "אתם צעירים," אמר, "צריך לאסוף את הכוחות ולהחליט שזה מה שאתם רוצים." איש לא התנדב להשתתף "בשיחה". פה ושם נפלטה חצי הערה שנגנזה מיד. איך מסבירים לו כמה מפרכים החיים עבורנו ואיך אנחנו עייפים כבר, למרות גילנו הצעיר. איש לא התנדב להגיד לו את מה שהוא אמור היה לדעת בעצמו — שאין לנו כלים להתמודד עם העולם! וגם אם מבחוץ אולי נראינו כשירים, מבפנים שררו הרס וחורבן שאין העין יכולה לראות (גם לא זו הפסיכיאטרית, הסתבר). וזו אולי תמצית הטרגדיה של פגועי הנפש. קטועי גפיים או עיוורים יזכו להבנה כי ההרס נראה לעין — חורבנם של פגועי הנפש יכול להיות זהה ואף גדול יותר, אבל אנו נידרש "לקחת את עצמינו בידיים".
"מי רוצה להגיד משהו?" ניסה הרופא שוב.
אחד המשתתפים ביקש חופש.
"בשביל מה? בשביל לשכב כל היום במיטה ולנסות שוב להתאבד ואז אמא שלך שוב תבוא לקרוא לנו?"
"אני 'מצא 'בודה," מִלמל הבחור.
"יפה," השיב הרופא בתִסכול, "קודם תמצא עבודה ואחר־כך תבקש חופש."
בחופשה הראשונה שקיבלתי, פניתי ללשכת התעסוקה כפי שהורתה לי אז העובדת הסוציאלית ומשם נשלחתי למוסך שחיפש מזכירה. ברחוב שמעתי את השיר "Don't let it die" של הוריקן סמית', פורץ מדוכנים לצִדי הכביש. הרמקולים על המדרכה הרעידו לי את הלב והתחננו ממש, כאילו ידעו שהעדפתי למות מלהתמודד שוב מול בני־אדם. רק המחשבה על זה מוטטה אותי. שולחים אותי לשדה הקרב ללא כישורים וללא כלים, להתייצב מול אנשים שמצויידים בארסנל שלם!... בעל המוסך נבח עליי את דרישותיו והבהיל אותי עד מוות. רעדתי מולו כעלה נידף. מרגע שהגעתי לעבודה ועד רגע שעזבתי, הלם לִבּי כלִבּו של אצן. השתדלתי להבין ולבצע את כל מה שרצה, אבל לא הצלחתי! המפגש אִתו חידד את חוסר האונים והתִסכול הנורא שהיה כרוך במגע עם אנשים. הוא הִרבּה לגעור בי — את לא יודעת לנסח מכתבים, את לא יודעת לענות לטלפון, את לא מגיעה בזמן!...
מזל שהיו לי הכדורים. "זה יספיק לך לחודש," אמרו לי במחלקה כשהושיטו לי את שקית הרעלים הקטנה. אחרי חמישה ימים ביחידה לטיפול נמרץ, מצאתי עצמי שוב במחלקה.
החדר הגדול באגף הנשים נמצא בקצה המסדרון, ליד דלת זכוכית הצופה אל הוואדי השומם. דלתות הזכוכית היו כמובן עבות מאד ושזורות חוטי ברזל. הייתי צעירת "הדיירות" (הרופא הארגנטינאי קרא לי "צ'יקיטיטה"). מימיני תקועה היתה מאמינה נוצריה שבאה מצ'כוסלובקיה לבקר בבירת העולם והשתגעה. כבר היו כאן כמה כאלו שאוויר הקודש היה יותר מדי בשבילם והלביש אותם בגלימות היסטוריות של נביאים ומשיחים. בכל פעם ששאלו אותה לשמה, ענתה משהו כמו "ארדרדט" והיה קל יותר לקרוא לה "הנוצריה". היא תִּקשרה באנגלית רצוצה, לא קמה מהמיטה ואת הארוחות שהביאו לה על מגש, היתה בודקת מדי פעם אבל בקושי טועמת. על רגלה המשותקת אמר הרופא הארגנטינאי שזו היסטריה, וזה נשמע כמו מימי הביניים של הפסיכיאטריה, שארקו ושות'.
במיטה ממול שכב ויתור טוטאלי על החיים. קראו לה מרים. בזמני הארוחות היו האחיות לוקחות את ידה, מושיבות אותה אל השולחן ומאכילות אותה בכפית, אבל היא תמיד נעלה את לסתותיה וגם אחרי שדחפו לה את המזון בכוח, היתה משאירה אותו בפיה ולא לועסת. היא היתה הולכת במסדרונות ופתאום נעצרת ונשארת לעמוד כך יום שלם. לפעמים חזרה על תנועה אחת, כמו נגיעה בקיר או גירוש זבוב דמיוני, לאורך שעות. היו לה עיניים מתות, היא לא הגיבה לכלום ומעולם לא השמיעה הגה. כשקיבלה מחזור, היה הדם מטפטף אחריה במסדרונות והאחות היתה לוקחת אותה ומחליפה לה תחבושות. לפעמים תעתה מחוץ למחלקה ואז לקח אותה אחד החולים אל המרתף, השתמש בגופה והשאיר אותה שוכבת עירומה ליד המחסן, עד שאיש צוות מצא אותה והחזיר אותה למחלקה. אף אחד לא ביקר אותה ואיש לא התעניין בשלומה.
מאוחר בלילה, לאורן הקלוש של חדרי המקלחות, ניתן היה להבחין בדמותה כלואה ברווח שבין הכיורים: שכוחת אלוהים ואדם.
* * *
בזיכרון הראשון שלי, אני פוקחת את עיניי בבוקר ורואה את דלת הכניסה נפתחת ופנימה מתגנבת זרוע ארוכה, בקצהה מתנודדת מזוודה חומה. המזוודה נשמטה, היד נעלמה, הדלת נסגרה. שִפשפתי את עיניי ורצתי אל אמא שעִרבבה את האוכל על הפתיליה: "למה את בוכה?" שאלתי כלפי מעלה, ראשי נגע בישבניה. "האורז נשרף," אמרה ומחתה את פניה. הבטתי במזוודה ושוב באמא אבל לא שאלתי עוד. פתאום פרצה אחותי החוצה — "הם הגיעו!" יצאתי אל המרפסת וראיתי אותם: מונית שחורה פלטה אל המדרכה זוג זקנים. גם אחרי שעלו והתיישבו בכבדות על המיטה, נשארתי להציץ בהם מפינת המרפסת. האיש המזוקן שמעתה הוא סבא שלי, הבחין בי לפתע והושיט לי מעט מהאוכל שהוגש לו. ביקשתי מאמא שתגיד לו שאני כבר גדולה.
כעבור ימים אחדים, חזר השליח שהביא את המזוודה ולקח אִתו את סבא וסבתא אל אחת המעברות שנבנו עבור עולים בשפלת החוף. כשהתעוררתי, לא מצאתי אותם. התרוצצתי יחפה בדירה וחיפשתי גם מתחת למיטה, אבל זוג הקשישים שפקד את ביתנו — נעלם ואיננו. אמא היתה טרודה ועצבנית ואני נזהרתי. ידעתי שאני עלולה לחטוף ממנה סטירת לחי שורפת או בעיטה פתאומית וכואבת שתעיף אותי אל הקיר. זה יכול היה לבוא גם מכל אחד אחר. כל מי שרצה!
היו לי שש אחיות: א. ב. ג. ד. ה. ו. וגם שני אחים: ז. ח. בכל פעם היתה אחת מאחיותיי לוקחת אותי אל גן הילדות שהיה סמוך אל בית סִפרן. אהבתי שם רק את ארגז החול. מרגע שקפצתי פנימה, נעלם העולם שבחוץ ועולם אחר ומרתק תפס את מקומו. כפיס עץ ששלפתי מדופן ארגז החול הפך בִּן־רגע לנסיכה (החריצים והשריטות היו כמובן שרשרות זהב ועדיים זוהרים), ועכשיו נשאר רק לבנות לה ארמון ראוי. ואז מגיעה אל אוזניי קריאה קצובה כמו ממרחקים: לִכ־לו־כית! לִכ־לו־כית!... ילדות הגן הקיפו אותי כשהן מצביעות על בגדיי שטובלים בבוץ. זינקתי משם במהירות ובשתי רגליי החרבתי את הארמון שכה שקועה הייתי בהקמתו. ראשה של הנסיכה שהציץ אליי מתוך החול, היה סתם כפיס עץ מלא חריצים ושריטות ובכל מִקרה כבר נמצאתי מחוץ לשער הגן, מחפשת את הדרך הביתה.
ילדת רחוב משוטטת כבת עשר, ארבה לי בקרן הרחוב ובידה מוט ברזל. לא השגחתי בה אלא רק כשחסמה את דרכי. כשהרימה את המוט ונראה היה שהיא מניחה לי לעבור, הנחיתה אותו בפראות על גופי ולא הפסיקה להלום בי. השדה שבסופו נגלית שורת הבתים המוכרת, נעלם ואיננו. חציתי שדות וכבישים ארוכים ולא הצלחתי לראות את הדרך מרוב דמעות והתייפחות. כשמצאתי לבסוף את הבית ורגע לפני שדפקתי בדלת, היא נפתחה ואמא עמדה שם. היא זרקה אותי פנימה כאילו הייתי בובת בד: "איזו מין ילדה את?!" צרחה וחבטה בי, "ככה את בורחת מהגן? מתגלגלת בבוץ? איזו מין ילדה את?!" אחר־כך הפשיטה אותי ושטפה את גופי במים קרים וגם הבחינה בסימני המכות שהותיר מוט הברזל על גבי: "ומה חשבת שמגיע לילדה שבורחת מהגן?" צידדה בבת דמותה בת העשר. הסתבכתי מעט עם השמלה הגדולה שהושטה לי ולבסוף אספתי את שוליה וטיפסתי על המיטה. מעניין אם מישהו הציל את הנסיכה שקבורה בחול.
תיכף אמא תתיישב אל מכונת התפירה השחורה ותסובב את הגלגל מהר מהר עד שהחוט שליפפה סביבו, יחטוף סחרחורת נוראית. עצמתי את עיניי, ידי שוטטה מתחת לשמלה. "תוציאי את היד משם!" הזדעקה אמא בקול של סכנה גדולה. ידי נבהלה החוצה כמו מתוך להבה. מכונת התפירה התבלבלה והקיאה חוטים ארוכים שהסתבכו על הרצפה.
אחר־הצהריים חמקתי אל השכן מקומה ראשונה. הוא חייך, הושיב אותי מולו על הכורסא הכתומה ושאל אותי כל מיני שאלות קשות, כמו מה דעתי על החורף ולמה לאנשים אין כנפיים. כנראה שהתשובות שהתאמצתי לספק לו, שיעשעו אותו, כי הוא לא הפסיק לצחוק. לפעמים כיבד אותי בעוגיות טעימות שאשתו אפתה. הספקתי לשבת שם רק קצת, כי אחת מאחיותיי היתה מופיעה תמיד ומושכת אותי משם.
יום אחד הופיעה משאית בפתח הבניין, אספה את כל רהיטיו, כולל הכורסא הכתומה ונסעה משם. התבוננתי אחריה מהמרפסת עד שנעלמה.
* * *
בחופש הגדול נסענו לבקר את סבא וסבתא. ברכבת! הנופים שנבלעו בחלון כאילו מישהו חוטף אותם, הרוח הפראית ששאבה לנו את שיער הראש, שִקשוק הגלגלים שתמיד אמר משהו חזרתי וקִצבּי, עד שצפירה ארוכה היסתה אותו (וכשחזר הוא כבר אמר דברים אחרים) — כל אלו הפכו את החוויה לפִלאית וקסומה. האוטובוס למעברה היה מלא באנשים ודחוס מאד. שלל שפות, סלים, ירקות וריחות התערבבו בו וגדשו את האוויר: ריח זיעה עם ריח של נענע, ריח פיתות טריות ונפיחות עמוסות. זיהיתי את סבא מרחוק כשיצא לקראתנו. ראיתי אותו פוסע על שביל העפר בגלימתו הרחבה וזקנו הלבן. כשהאוטובוס נעצר, נדחפתי לרדת ראשונה — "זה הוא!" צרחתי בנשימה עצורה והתחלתי לרוץ אבל ו. שהופקדה עלינו (והיתה גוערת ונוזפת בלי סוף), השיגה אותי ותפסה בזרועי: "שלא תעזי לטפס עליו!"
שתי ידיים שמחות צנחו והשתתקו כמו מפרשים שמישהו ירה בהם.
כשעברה השמש והתרחקה, נוצר סביב לצריף של סבא שטח מוצל לגמרי. ו. וסבא הוציאו החוצה מיטה וספסל עץ קטן. הזקנים לגמו קפה ואנחנו נטפנו אבטיח. האוויר היה מלא כולו בריח אבטיחים! כבשה מלוכלכת התקרבה אלינו, רחרחה סביב המיטה ובחנה מקרוב את הישובים. אחר־כך הפנתה את אחוריה, פעתה והתרחקה. אני עניתי אחריה בפעייה ארוכה משלי. אחיותיי צחקו. סבא אמר שאני יכולה להתערב בעדר מבלי שיבחינו בהבדל. הוא כמובן לא ידע על ההבדל שלעולם לא יכניס אותי אל עדר כלשהו. גם אני עוד לא ידעתי עליו, למרות שכבר הרגשתי בו היטב.
מעבר לשביל היתה תחנת אוטובוס עליה טיפסתי ויידיתי משם אבנים קטנות שאספתי. ו. צעקה עליי שארד משם ואפסיק להתנהג כמו בן. הערב ירד מבלי שחשנו בו. ישבנו מסביב לסבא והקשבנו לסיפוריו על מעשי ניסים ונפלאות שקרו לחכמים גדולים בתקופות רחוקות. סבתא ישבה בשקט בצד, ממעטת לדבר. פתאום הרגשנו שחשוך. סבא הוציא מנורת נפט וסבתא הביאה את ארוחת הערב — גבינה לבנה בנייר גס, לחם עם קליפה קשה, צנצנות לבנייה, עגבניות מהגינה. חרקים טורדניים התעופפו מעלינו ועקצו בצוואר, בישבן. זבובים ניסו לאכול אִתנו. חמור עם אוזניים נפולות וזנב שנע כמו מטוטלת, נעץ בנו מבט אטום. מדי פעם התרוממה לו חצי אוזן כדי לסלק זבוב.
היה שקט בחוץ. הלילה הקיצי הזה נחרט בזיכרוני כחוויה נפלאה, מיסטית כמעט. הרבנים יצאו מתוך סיפוריו של סבא וניצבו מסביב למיטה בעיניים יוקדות וזקנים ארוכים. באור המנורה היו מצחיהם קורנים והם נדו בראשם. כשנגמרו הסיפורים והסתיימה הארוחה והחושך הלך והתעבה, השתררה דממה עילאית. חשתי את גופו של סבא ברגליי המקופלות שנדחקו אל גבו. צרצר הפריע את הדממה ברצונו הכפייתי לבשר את הלילה. עקשן וטורדני הצליח לזרז את ו. לקרוע אותי מגופו של סבא ולשלוח אותי פנימה לישון. בלילה התעוררתי. בחלון הפתוח היו שמיים שחורים וריבוא כוכבים. דפקתי על זרועה של סבתא כמו שדופקים על דלת. השירותים היו בשדה — ביתן קטן וחשוך ובמרכזו בור מפחיד. ירח גדול סימן לנו את הדרך. סבתא אמרה לי לכרוע מעל הבור אבל פחדתי ליפול ולהיעלם בתוכו.
אחר־כך הסתיימה החופשה ושבנו הביתה. שלושת אחיותיי שמרו את מטבע חצי הלירה שקיבלו מסבא עבור שתיה ברכבת, ומסרו אותו לאמא. אני רצתי למכולת מעבר לכביש לקנות לעצמי לחמניה! בכל פעם שחלפתי על פני תיבת הלחמניות בפתח החנות, השתוקקתי לאחת ועכשיו יכולתי להושיט את ידי ולקחת. בדיוק בלעתי את הביס האחרון כשהבחנתי באמא... עיניה האפורות פילחו אותי: "איפה החצי לירה שלך?" לא הספקתי להרכיב מילה מאוסף הגִמגומים שהבהילו את פי וכבר נחטפתי משערות ראשי והוטחתי בקיר. גופי איבד את אחיזתו והיטלטל לקצב ידה והייתי רק ראש לכוד בין אצבעותיה, מוטח בעוצמה שוב ושוב במשקוף ובקיר כאילו ביקשה לפצח אותו.
בגיל שש כבר הכרתי היטב את הרגע הזה של הישאבות פתאומית מהירה וחסרת התראה אל תהום שאין בה שום נקודת אחיזה לא אוויר לנשימה רק כאוס מוחלט. הכרתי, ובכל זאת חוויתי את זה לראשונה בכל פעם מחדש.
* * *
"תורידי את הרגליים ולא באים עם מכנסיים, מחר תלבשי חצאית!" זו היתה המורה. כבר אמרו לי שאני עתידה ללמוד בבית ספר אבל לא אמרו מתי, לכן לא הבנתי שזה קורה. (תמיד זה כך. אומרים לי חלקי דברים ואני אמורה לנחש את השאר.)
"את הולכת עם ג." זה כל מה שאמרו לי באותו בוקר. דרך ארוכה הובילה אותנו למבנה עם חצר גדולה והמולת ילדות מתרוצצות. ג. הכניסה אותי לאחד החדרים ונעלמה. התיישבתי על כורסא ישנה שהיתה בפינה ואכלתי את הפרוסה המקופלת שהשאירה לי. עד סוף היום כבר הבנתי שהתחלתי את כיתה א' ושלאשה החוצפנית קוראים "המורה". היא גזרה את המחברות שעל שולחנה לשתיים והתחילה ללמד את האותיות. אני כבר ידעתי לקרוא ולכתוב: למדתי מג. שהיתה קוראת בספר המקראות שלה בקול רם, כשהיא מעבירה את אצבעה מהברה להברה. המורה שמטה חצי מחברת על שולחני וביקשה "לכתוב את כל האותיות שלמדנו היום".
באחד הבקרים נכנסה מלווה באשה נוספת — "האחות"! כשפתחה זו את התיק השחור שלה ושלפה בקבוקונים ומזרקים, נמלטתי משם הכי מהר שיכולתי, היישר אל תוך צריף עץ חשוך שניצב מול בית־הספר והסתתרתי מאחורי ערימת ארגזים, מתנשפת ומתה מפחד. "היא ברחה למחסן!" שמעתי את עדת המלשינות ואת הלב שלי שדפק חזק ומהר. המורה והאחות הזיזו כמה קופסאות ואני התכווצתי בפינה, והן הזיזו עוד קופסאות ואני התכווצתי עוד יותר, עד ששתי ידיים תפסו לי את הרגליים ועוד שתי ידיים לפתו חזק את זרועותיי וככה נשאו אותי משם חזרה לכיתה, כשאני צורחת ובוכה.
בין מלחמת ההישרדות בבית למלחמת ההישרדות בבית הספר, השתרעה "הדרך". הדרך לבית הספר ובחזרה.
* * *
בלילה, אחרי ששכבנו לישון, היתה אמא עומדת לבדה במרפסת המטבח הקטנה, מעשנת בחושך ומניחה למחשבותיה לנדוד. אין לי מושג לאן, מעולם לא שיתפה אותי בעולמה. עיניה האפורות־תכלכלות היו הסיוט של ילדותי. לא היה בעולמי דבר מפחיד יותר מהמבט שלה, שכל־כך רצה להרוג אותי.
בעוד היא מתבשמת מאוויר הלילה, זינקתי חרש מהמזרן ורצתי אל הרדיו שמעל המיטה שלה, נצמדתי אליו קרוב קרוב ואימצתי את אוזני אל קולו השקט והחם של הקריין שהגיש את מצעד הפזמונים. הגעתי בדיוק בזמן לשמוע שהנעימה "ג'וליה", נבחרה לעמוד במקום הראשון והספקתי אפילו להקשיב קצת לנגינת החצוצרה, לפני שתזוזה מכיוון המרפסת הזניקה אותי חזרה. דמיינתי שאני ג'וליה ושמנגנים לכבודי. מתחת לשמיכה המשכתי לעצמי את המנגינה, מזמזמת אותה בלב ומדמיינת חצוצרות ענק מסודרות בשורה על גג הבניין, מספרות לכל העולם על ג'וליה, ששוכבת עכשיו על המזרן ולא יכולה להירדם מרוב אושר: היא במקום הראשון!
כשהפציע הבוקר, הועפתי מתוך שנתי. בתוך שלל סטירות ובעיטות היתה גם הבטחה לכרות את ראשי: שוב הרטבתי במיטה.
לא היתה לאמא מכונת כביסה והסדינים הרטובים שמשכה מתחתיי, היו עבורה סיוט. על פרימוס דק־רגליים שהתאמץ להישאר יציב תחת כובדו של דוד מים רותחים, בעבעו הסדינים שעה ארוכה, ממלאים את המטבח הקטן באדים חמים. מדי פעם היתה משחילה פנימה מוט עץ ושולה סדין או שניים ואז מנסה לדוג את אלו שבתחתית ולהעלותם מעלה. כך עִרבלה את הכביסה שהלהיטה את פניה באדי זעם.
אני הרטבתי במיטה, ב. גִמגמה, ג. סיבנה את ידיה מתחת לברז שלושים פעם ביום, ויהי ערב ויהי בוקר...
בית־ספר חרדי לבנות היה המקום אליו נשלחתי לקנות דעת ובעיקר מידות טובות. אפופה בתלמידות, מורות, מנהלת, מזכירה, אחות... וחוזרת משם אל אמא ושבע בנותיה — שכחתי לגמרי את חציו הראשון של סיפור בריאת האדם. כשהעבירו בכיתה תמונות מהטיול, נחרדו התלמידות לגלות קצה גוף של בן שהעז להסתנן אל אחת התמונות. מיד נשמע קרקושן של מספר זוגות מספריים שהושטו מכמה עברים ו"העורלה" הושלכה הצִדה.
בדרך לבית הספר הייתי הולכת מהר ופניי אל האדמה. לא רציתי להתעכב, רק להגיע כבר לכיתה. הדרך היתה ארוכה ואני פחדתי. הורים עם ילדים שחלפו על פניי, הזכירו לי כמה אני לבד, מופקרת וחסרת הגנה. כל אחד יכול היה לעשות בי מה שהוא רוצה. לא סיפרתי לאמא על דברים לא טובים שעושים לי ברחוב, כמו להצמיד אותי פתאום לקיר חשוך, להוריד לי את התחתונים ולעשות לי שם דברים כואבים. ידעתי שהיא תכעס עליי. כבר הבנתי שהיתה שמחה אילו לא נולדתי מעולם או אילו נעלמתי פתאום. בכל הזדמנות היתה חוזרת ומטיחה בי: "מהרגע השחור שבאת לעולם, לא ראינו ממך טוב!"
פניה של אמא היו חמורות דרך קבע. היא לא ידעה לחייך או לדבר בשקט, רק לצעוק, לקלל ולהטיח דברים קשים, שנצרבים בנפש וחורצים בה מסילות אל האבדון. אסור היה לשאול אותה שאלות, חלילה היה מלחלוק על דבריה ואוי למי שהעז להתווכח אִתה. היא לא שאלה ולא ביקשה — היא צִוותה. וקולה היה חד, פוצע וחסר חמלה.
בדרך לבית הספר, שמעתי את קולו המיוחד של התובע במשפט אייכמן, בוקע מחלונות בתים וממקלטי רדיו קטנים בפתחי חנויות. המשפט המסוקר הפך לפסקול הדרך אל בית־הספר ולמלווה קבוע. הייתי צעירה מכדי להבין מה מתרחש שם ועל מה כל העניין, אבל לבמאי שמחבר פסקול אל חיים זה כלל לא שינה. ברגע שהכריז "!Action" פסעתי על המדרכה בצעדים קטנים וממהרים ומקלטי הרדיו דלקו והתובע טען בלהט והמצלמה צרבה הכל אל תוך ראשי הקטן: פילם־נואר.
כשהגעתי אל עץ התות ונוכחתי שאין שם אף אחד, התכופפתי לאסוף מהר את התותים שהתפזרו על המדרכה. עץ התות על אם הדרך, היה המתנה השנייה שלי. המתנה הראשונה היתה כמובן — הספרייה!
ספריית בית־הספר ניצבה כמו סוד בפינת חדר האירועים הצנוע: שני ארונות מתכת צרים ונעולים, שביום שישי היה משתרך לפניהם תור ארוך של ילדות. מי שהצליחו להתייצב בקִדמת התור, זכו בספר כרצונן. היתר נאלצו להסתפק במה שנשאר. בהפסקות חלפתי על פני הארונות הנעולים וחלמתי על יום שישי, כשהמורה תשחיל פנימה את המפתח הקטן ועולם קסום ואינסופי יפרש בפנינו. כל ערב לפני השינה, הייתי הופכת בראשי שוב ושוב את שמות הספרים שרציתי ועוד לא הצלחתי לשים עליהם את ידי: "אן מאבונלי", "פוליאנה", "באין משפחה", "עלובי החיים", "היתומה", "ספינת העבדים"... עולמות שלמים היו מסודרים שורות־שורות בתוך ארונות המתכת וצריך רק לבחור ומותר רק אחד ויום שישי נוסף יגיע רק בעוד שבוע!
בדרך מבית הספר הביתה, נהגתי להתעכב קצת מול בתים יפים עם חצר נקייה ומטופחת. בדמיוני ראיתי שם את אמא, אבל אחרת כמובן — לא עצבנית, לא מרביצה, לא שונאת, רק יושבת על כורסא מתחת לעץ, עיניה המתרוצצות שקטות והיא שמחה לראות אותי. לפעמים הייתי רואה בדרך את ז. בית־הספר שלו היה לא רחוק משלי. מבטינו לא נפגשו כי שנינו קבענו את מבטינו בעפר. לפעמים צעדנו יחד את כל הדרך כמו שני קווים מקבילים שלא ייפגשו לעולם. ז. היה שתקן וביישן ובבית לא הרגישו בו. הוא מיעט לדבר וכמעט לא הרים את עיניו. אם שאלו אותו משהו ענה מהר, במילה אחת. ידעתי שמרביצים לו בבית הספר, פעם גם ראיתי את המורה שלו בועט אותו החוצה מהשער.
כמו לז. ולכל השאר, גם לי לא היה קשר עם ילדים אחרים. רציתי שיהיו לי חברות וסיפרתי לילדות בכיתה שיש לי בבית קופסת קסמים קטנה, עם דמויות זזות שמספרות סיפור. הן לא האמינו לי והלכו לחפש את ג. פניה הרציניות הופיעו בפתח הכיתה ועיניי המתחננות התרוצצו בתוך מבטה ולא מצאו בו הזדהות או קִרבה, רק זרות מפחידה. היא הצהירה שאני שקרנית ושאין לנו שום קופסה כזו בבית ואני הלטתי על ראשי מפני צִחקוקן ולעגן של הבנות.
בערב על משכבי, נהגתי לספר לעצמי סיפורים יפים על עולם אחר, רחוק משם, אבל בלילה טרפו את שנתי מכשפות עם שיניים ארוכות שננעצו לי בצוואר. בחלומי תעיתי על גרם מדרגות נטוש ואפלולי, אפוף קורי עכבישים ומשק כנפי עטלפים וקול רע וקר ציווה עליי לטפס מיד את כל המדרגות — עד הסוף! ואני ידעתי שאין שם סוף...
