סוכרת – מה הסיפור שלך?
אם אתם אוחזים כרגע בספרי, אזי יש לכם סיבה טובה לכך. כנראה אתם או מי מבני ביתכם חולה בסוכרת או שאתם מתעניינים בתחום מסיבה כלשהי. כך או אחרת, אני יוצא מנקודת הנחה שאת המילה סוכרת אתם מכירים היטב וסביר להניח שגם את ההסבר למשמעות השם המתוק הזה אתם יודעים.
כן, כך חשבתי גם אני. כאמור, גדלתי בבית שבו אבי אובחן כחולה סוכרת בגיל צעיר, אבל לצערי הרב, מה זו סוכרת באמת גילינו, אבי ואני, אך ורק לאחר שחליתי בעצמי והתחלתי לחקור ולהתעמק בנושא.
למה לצערי? אני מניח שאם היינו מבינים את המשמעות של סוכרת וההשלכות שלה בזמנו, אבי היה זוכה לחיות חיים מלאים ובריאים עם הסוכרת. אני משוכנע שהוא היה יושב עכשיו בשולחן שישי ונהנה משלל נכדיו. הידע שיש בידינו היום על מחלת הסוכרת והדרכים לטפל בה הוא עצום ואין-סופי כמעט, אבל כמו שאמרנו, עם ידע לא עושים שינוי. שינוי מתקיים כאשר הידע שצברנו הופך למעשה. ועל זה עוד נדבר בהרחבה בפרק התודעה.
התפיסה הרווחת בקרב הציבור, גם בקרב החולים ובני משפחותיהם, לגבי סוכרת היא שאם יש לך סוכרת זה סימן שהסוכר בדם אינו מאוזן וכדי לאזן אותו לוקחים תרופות, עושים ספורט ומקפידים על אכילה נכונה. אצל רוב הסוכרתיים האירוע מסתיים בנטילת תרופות. הם לא מקפידים על תזונה ובטח שלא על ספורט, שאלתם את עצמכם פעם למה?
התשובה לכך מאוד פשוטה. כי גם להם אומרים הרופאים, תאכלו מה שאתם רוצים, אבל במידה, וכדי לשמור על איזון תיקחו תרופות. זה נכון, אני חלילה לא אומר שתרופות זה דבר שלילי, אני כן אומר, ובהסתמך על מאות מחקרים של מיטב הרופאים והחוקרים בעלי שם עולמי, שהטיפול בסוכרת מסוג 2 הוא טיפול בסימפטומים ולא במחלה עצמה, וכאשר אנחנו מטפלים בסימפטום ולא במחלה, הסיכוי לצאת ממנה או למנוע את הידרדרותה הוא אפסי.
נדבר על זה בהמשך בהרחבה, אבל בינתיים חשבו על זה ככה – על התקרה בביתכם מופיע כתם שחור, הכתם מפריע לכם בעין ולכן אתם קונים צבע ומברשת וצובעים את התקרה. ייתכן שהכתם השחור נבע משחיקה טבעית או בגלל מעשה קונדס של אחד הילדים, אך יכול להיות גם שהכתם הזה הוא הסימפטום שמופיע כתוצאה מבעיה גדולה בצנרת.
כולנו, או לפחות רבים מאיתנו, חוו את סיוט החצ'קונים של גיל ההתבגרות. זוכרים את העמידה מול המראה ופיצוץ הפצעים? כל פיצוץ כזה נחווה כהצלחה מסחררת. חיסלנו את החצ'קון. נכון, אבל למוחרת בבוקר או כבר באותו היום הגיח חצ'קון חדש, שגם עליו נלחמנו עם כל התותחים שגייסנו בקצות האצבעות. אם פוצצנו את החצ'קון, למה מופיע חדש? פשוט, כי בפועל אנחנו נלחמים בסימפטום ולא בבעיה עצמה – במקרה הנ"ל שנובעת מתזונה לא נכונה, מעודף שומנים בעור וכד'.
כולנו מכירים את התלמיד הזה בכיתה שמפריע למורה להעביר מהלך שיעור תקין. לרוב, המורה תנקט צעד ענישתי כלשהו, תוציא אותו מהשיעור, תזמן את הוריו וכו'. כלומר המורה תטפל בסימפטום הגלוי למשהו שהוא אחר לגמרי. ייתכן שההפרעה נובעת מבעיות קשב, מבעיות בבית, מקשיים בלימודים או מכל דבר אחר. סביר להניח שאם המורה תטפל במחלה גם הסימפטום שהוא ההפרעה ייעלם.
כשהייתי תלמיד התקשיתי מאוד ברכישת הקריאה והכתיבה. התוצאה של זה הייתה שרוב הזמן ישבתי בכיתה ובהיתי בחלל וספרתי את הדקות לצלצול הגואל. בוודאי לא הכנתי שיעורי בית ונכשלתי בכל המבחנים. כדי לטפל בסימפטום הגלוי לעין, שזה הקושי בקריאה ובכתיבה, אבי הכריח אותי לקרוא ספרים. הוא עשה זאת מתוך כוונה טובה ומרצון אמיתי לעזור לי, הוא חשב שאם אשב מול הספר הפתוח הקריאה תגיע. זה עזר? מובן שלא, ככל שדרשו ממני יותר לקרוא, כך המוח יותר נאטם לקבלת כל מידע – המוח שלי יצר תנגודת למילים הכתובות. נגיד שהיו מטפלים במחלה עצמה, כלומר מאבחנים את הקושי, כפי שנהוג לעשות כיום, ומתאימים לו את הטיפול הנכון והראוי לי, יש סיכוי שחומת התנגודת הייתה מתפוררת. אגב, היא התפוררה רק שנים רבות מאוחר יותר, כשחוויתי הצלחה אחרי השירות הצבאי בלימודי התואר הראשון.
