פרק ראשון


המעמקים געו מצחוק. על פני האדמה נמצא עוד אחד שמנסה. מסכן, הוא משול לפיל בחנות חרסינה, או בלשון המעמקים 2 שרוצה להיות 10. הם ינסו לעזור, דווקא בגלל הסיכוי הנמוך. זה לא ימנע מהם להשתעשע כמובן. במעמקים האמינו שלא יתכן שדבר מה יהיה אמיתי אם אין הוא מזמין התבדחות טובה. "לא להגזים" אמרו אחד לשני "הבחור רגיש".


שר המעמקים קימט מצחו. זה מקרה מורכב. הוא לא אהב את הנטייה של חבריו לדרוס, לרמוס. את חדוות הניצחון שלהם. הוא היה בדעה שצריך לעזור. "אולי הפעם יסתיים מחול השדים הזה." בצעד יוצא דופן הוא פתח בגורל. הוא עשה זאת בסתר, ובשום אופן לא הסכים לספר מה ראה. "חשוב שהעניינים יתנהלו בטבעיות" חשב "ניתן לכולם את החופש להיות מי שהם. מעניין מהיכן צץ הבחור הצעיר הזה."


למעלה העניינים התנהלו כרגיל, כלומר בכאוס כמעט מוחלט. איש איש משתדל להרוויח שקל, מבלי לשים לב, לפעמים דווקא תוך תשומת לב מלאה, את מי הוא דורס בדרך. פליטי התנועה בכבישים שוקעים מול המסך המרצד, שוכחים בעייפותם ובמתח שהצטבר כל היום, את עובדת היותם אבות ובעלים. בקרוב תכסה על מערומיהם שינה כבדה משכיחה כל, עד ליום המחרת, בו הגלגל המייאש יתחיל להסתובב שוב. והכול בגלל התעקשותם להתמיד במבט המכוון לכל עבר, פרט לכיוון הנכון. "אולי" נאנח שר המעמקים "אולי הבחור יביא שינוי, אולי".


הייתה שעת לילה מאוחרת. מתי טיפס במעלה הר ציון, צמא להתרחשויות בקבר דוד. הוא עלה במהירות, נהנה מהמאמץ הגופני ומהאוויר הירושלמי הצונן. כשהגיע לקבר דוד נוכח למרבה אכזבתו שהמקום כמעט ריק. "סתם באתי" חלפה מחשבה בראשו, בעוד הוא מתיישב על כיסא בחדר הכניסה. "עוד רגע, אנוח קצת ואכנס לפתוח תהילים" חשב. עינו צדה גבר כבן ארבעים שנראה לבוש בבגדים מלוכלכים וקרועים, ופניו מכוסות זיפים של כמה ימים. הגבר התיישב ליד מתי וללא כחל ושרק פתח בדברים:


"יש שמונה נסיכים ושבעה רואים. כשיבוא הרואה השביעי הכול ישתנה כאן אצלנו. הבעיה היא שהרואה השביעי מבולבל לגמרי. ישן שינה עמוקה." הזר סיים את דבריו הקצרים. מתי היה המום. נסיכים?! רואים?! כלום הוא רמז בדבריו אליו? הייתכן שהוא הרואה השביעי? אבל הוא כלל לא מבולבל, להיפך, שכלו חד ומושחז והוא בקשר טוב מאד עם מה שקורה במציאות. וודאי שאינו ישן שינה עמוקה. מתי העביר לנגד עיניו את שמות ענקי הרוח ביהדות שהטביעו חותמם על עומקי הקבלה: משה, ר' עקיבא, רבי שמעון בר יוחאי, הארי הקדוש, הבעל שם טוב, ר' נחמן מברסלב. והשביעי? מיהו השביעי? מתי החל בסדרת שאלות: מה פרוש מבולבל, ישן? מיהו השביעי? הזר רק הניד בראשו ואמר "אין טעם, אין טעם. השביעי ישן לגמרי, מבולבל. לך גם אתה לישון." הוא קם, הניד ראשו ונעלם בחשכה. הייתה שעת חצות ופעמוני דורמיציון צלצלו פעם אחת. אף מוסלמי לא קם להתפלל.


"ראיתם איך הוא מיד חשב על עצמו?" געו מצחוק במעמקים. הוא עוד יגיע רחוק הבחור, טיפת צניעות אין בו. הופ והוא השביעי בכבודו ובעצמו. ועוד נדמה לו שהוא רואה נכוחה. ״מבולבל!״ שר המעמקים גזר לאפשר לבחור חוויה טובה. "יש לו תמימות ומוכנות. אולי הוא עוד יפתיע. בכל אופן אני קובע שהוא מועמד ואין לפסול אותו." שר המעמקים היה נחרץ.


אפרסמון, נקדימון ורשומון הסתודדו בינם לבין עצמם. השר טועה לחלוטין, הם בטוחים בכך. מהמקום בו הצעיר נמצא צריך כמה גלגולים על מנת להגיע למשהו. ״אנחנו שונאים לבזבז כוחות וכוונות לחינם. מילא, נעקוב אחר ההתרחשויות ונראה כבר מה נעשה.״


מתי חזר לביתו אחוז שרעפים. למה התכוון הגבר מקבר דוד? אם הוא הרואה — מה הוא רואה? אולי בגלל עצם השאלה הזו הוא באמת ישן, מבולבל. איך מקיצים? איך מקיצים כאשר כבר מרגישים ערים? הוא הניד ראשו מצד לצד בחוזקה. איש לא התעורר.


אותו לילה הוא חלם על הר גבוה, בודד, ראשו בעננים. לצדו היו חבריו למסע — עכבר ועיט. על לוח לבו היה מונח בתוך קופסא קטנה צלום שחור לבן של אהובתו הישנה לצדו. התמונה בחלום התחלפה למשרד קטן בו הוא ישב עם עוד אדם ושניהם לוגמים קפה שחור. בבוקר היה למתי טעם של קפה בפה, אך פרט לזה לא זכר מאומה. הוא סיפר לזהרה, בת זוגו, על אירועי קבר דוד אמש.


"מי שמייחס לעצמו כל דבר סופו שיתקע במקום." פטרה אותו זהרה בחיוך. "איך ידעת?" הוא שיחק את המשחק. "זה שאתה רוצה להיות השביעי או משהו בדומה לו, אני כבר יודעת". אני רק מסתכלת על ההווה, עליך. במקרה הטוב המרחק עצום." "את עם ההווה שלך, קצת חזון. כשאני מתבונן פנימה אני מרגיש במרחק רב קדימה מההווה."


זהרה חיבקה את מתי. "תמיד אמרתי שהפנימיות שלך מיוחדת, בגלל זה אני אתך." מתי חייך, מסופק. הוא חיבק את זהרה חזק ושניהם התגלגלו על המיטה.


הוא רץ במדרון התלול, מקווה שסמדר, שיושבת עם כולם בראש החומה הנמוכה שבקצה המדרון, שמה לב אליו. לסיום דרמטי הוא קפץ מראש החומה למטה. הוא היה בטוח שגובה החומה מטר אחד, לא יותר. למעשה הוא קפץ מראש חומה שגובהה ארבעה מטרים. לא זו בלבד. מתי בן השתיים עשרה הגן אינסטינקטיבית על ברך ימין הפגועה עוד מקודם. כך, הוא נפל על כף רגל שמאל וריסק אותה. כמה הוא רצה שסמדר היפה תראה את גבורתו. עכשיו מה שהיא רואה זה ילד מתכנס בכאביו, משותק למקום מושבו.


וסמדר? היא המשיכה לפטפט עם שמיל וגברי, פטפוט שגם מבלי לשבור את הרגל הוציא אותו מדעתו. היא אף פעם לא פטפטה כך אתו. השוויץ עלה לו ביוקר. במסע סיום הטירונות, בלילה, נפלה בפתאומיות כף רגלו השמאלית הפגועה לבור עמוק. זרם חשמלי עבר בו לכל אורך גופו, מכף רגל ועד ראש. הוא לא הוציא הגה מפיו, אך באותו רגע החל לחשוב האם עשה נכון בבוחרו להתנדב ליחידה שהולכת שלוש שנים בלילה.


לאורך כל אותו יום מתי הרגיש נפלא. הוא עבד עם נערים ונערות מוגבלים בשכלם, אותם ריכז ליום כיף אתגרי שכלל אופניים, אומגה, משיכת חבל ועוד. עם הניסיון הרחיב פעולתו למוגבלים בגופם, ולאחרונה החל לעבוד גם עם נפגעי נפש. העבודה הסבה לו סיפוק רב. הוא היה ער לאחריות הרבה הכרוכה בעבודה בה בחר ולקח אותה על כתפיו בשמחה. כל אותו יום בעבודה לא חשב ולו פעם אחת על השביעי. רק הסתיים לו יום העבודה מיד קפצו וניצבו בפניו כל ההתרחשויות של אמש. משפטים וחצאי משפטים הדהדו בראשו, זורעים בלבו ספקות, תקוות ומשאלות.


בערבוביה שנוצרה הוא הרגיש שבדיוק כשם שהוא מתקדם, כך, הוא נסוג. גדולה עליו הפגישה הלילית. מתי החליט לתייגה כאירוע מכונן, ולעת עתה סתום, שיש לשים בצד, אך בהחלט יש לזכור אותו היטב על כל פרטיו. היה לו מאין הסכם עם הלא מודע שלו. כשרצה לאפסן משהו בצד, לשימוש בעתיד, הדבר עלה בידו. זה היה קשור ליכולת הריכוז הגבוהה שלו. להיות באופן מלא בכל מה שהוא עושה היה מעין אידיאל עבורו. היו אלה מחשבות שעל גביהן עף רחוק, רחוק יותר מהעיט.


במעמקים ציינו את העובדה ושני חבריו, הוחלט במעמקים לאפשר לבחור להתנסות בטבע האמיתי, זה החודר מבעד לדברים ולא רק רושם את רישומם.


'הפעם' אמרו,' זה יהיה טבע עירוני'.


הוא הלך ברחוב. מימינו חנתה משאית גדולה מכוסה בפרסומת אדומה.


עצור.


עבור לצד שני.


להקה של דרורים נוסקת אל העץ. סכנה.


קול צופר רחוק מאשר.


הוא מגביר קצב. צעדיו הגדולים נוסכים בו ביטחון. מכונית משטרה חולפת. אור אדום מהבהב עם אור כחול. הסכנה לא חלפה. מולו מתקרבות שתי נשים צעירות ממוצא אסייתי. הוא אחד והן שמונה. שתיים נגלות עכשיו. היתר משלימות מעגלי טאי צ'י במטרה למנוע ממנו להימלט. רעם מטוס בשמיים. כוחותינו מוכנים. הוא מאט את צעדיו. הוא חייב להיות קשוב מאד כעת. צופר בודד מאשר. מכונית חולפת. על מרכז לוחית הרישוי שלה השלשה 333. שמחים אתו. לעת עתה הכול בסדר. הוא מאט עוד. הכול תלוי בריכוז שלו, ביכולתו לחבר בין מחשבותיו למציאות המתגלה בפניו. הוא עורך קשת רחבה, במטרה לזהות שתי נשים אסייתיות נוספות. הוא יודע שהן אי שם על גבי הקשת של מעגל הטאי צ'י. הן מאומנות ולכן הן בוודאי בקצב שלו.


אופנוע משטרתי חולף. הרוכב מהנהן בעוברו לידו, מאשר. הכול מתנהל בחשאיות. אורות, צלילים, מספרים. הטבע מוסיף משלו צבע ותנועה. הם זקוקים לו לשם פענוח הטבע. הוא מגיב מיד, באופן אינסטינקטיבי. ניתן לומר שהוא כפוי להגיב נכון כמו חית טרף. אין בינו לבין הטבע מחיצה. הם אחד. כולם יכולים לראות, אך אין הם מבינים מה הם רואים. זו התגובה המידית לגירוי שמציב הטבע, זו המודעות הגבוהה למחשבות שחולפות בו זמנית, היות במצב תודעה מיוחד המאפשר להכיל את כל זה. כל אלה שמו אותו במקום חשוב כל־כך . זו תגובה ייחודית. והם יודעים זאת.


עורב קורא פעמיים.


לפניו נגלות שתי נשים אסייתיות נוספות. הוא השלים זיהוי של ארבע. יש עוד ארבע, ולבסוף מספר תשע, גבר או אישה — לא ידוע עדיין. הוא המרכז, המניע, נותן הקצב. ניתן לומר שהוא חמקמק ביותר. אם יצליחו היום זו תהיה ברכה גדולה. חתול ג'ינג'י חוצה את דרכו ומתחבא מתחת למכונית כסופה. שתיים נוספות מתקרבות אליו. הוא עושה עצמו קורא בלוח מודעות. אף הן נעצרות. כל מעגל הטאי צ'י נעצר. כולם חשים את כולם. מתואמים. אויב וידיד.


בהחלטה של רגע הוא חוצה את הרחוב הסואן במרווח שנוצר. מימין ומשמאל במלוא טווח העין אין מכוניות. הוא יודע שבלבל עכשיו את מספר תשע. היום הם יצליחו. הם רק חייבים להמשיך ולהיות מאד ערניים. את הקלפים הוא כבר יטרוף בעצמו.


הבחור מתקדם יפה, סברו במעמקים, הוא מתחיל להבין את הקצב, הוא מתחיל להאמין בעצמו, לבצע. עדיין הוא רואה בכול סכנה, אבל הוא לא יכול לראות אחרת בשלב זה. הוא מאפס עצמו יפה, ומגיב נכון. לא היינו מאמינים שישתפר כל־כך מהר. רשומון מצידו היה סקפטי. להתנהל יפה ברחובות ירושלים זה דבר אחד. כשהסכנה אמיתית זה דבר אחר. עד שלא יחווה סכנה אמיתית לא יוכל להגיע להכרה שאין כלל סכנה. הוא פנה לאפרסמון ונקדימון ושטח בפניהם את תכניתו. הפעם נערער את ביטחונו של הבחור. נראה איך הוא מתפקד כשאין מוצא. נראה איך הוא מחלץ עצמו מתסבוכת רצינית, שהוא זה שהכניס עצמו אליה, כמובן.


מתי נכנס למכוניתו, התניע ופנה דרומה לחברון. השעה הייתה חצות בדיוק. הוא הגביר מהירות בכביש הריק. שעט־עבר את צומת הגוש. מכוניות ערביות בודדות חלפו על פניו. הוא לא ידע עדיין לאן פניו מועדות, אבל הוא היה בטוח שיידע ברגע הנכון. הפניה לחלחול כבר מאחוריו, עוד רגע והוא פונה לחברון. לפניו מכונית פיז'ו ישנה, נהוגה על ידי ערבי, במרכז לוח הרישוי שלה השלשה 888. מתי נותן אמון ועוקב אחר הפיז'ו. הלה מעמיק בסמטאותיה של חברון. מכונית נוספת מצטרפת מאחורי מתי. אין לו מושג איפה הוא, אך הוא זוכר היטב שהוא בעיר ערבית עוינת. המכונית שמאחוריו מעוררת בו אי נוחות, אבל הוא בוטח בשלשה שלפניו. לפתע פונה המכונית הראשונה ימינה אל דרך עפר. היסוס קל, ומתי פונה אחריה. אחריו המכונית השלישית. מלכודת! דרך העפר התבררה כמגרש. המכונית השלישית חסמה את הכניסה ומנעה כל אפשרות לצאת. מתי החל לתמרן את מכוניתו בפראות. להסתובב. חרדה גאתה בו. לא 888 ולא נעליים. הוא עלול לגמור את חייו במגרש הזה. הנהג של הפיז'ו ניגש אליו. הוא נראה ידידותי ועל פניו חיוך. הוא סימן למתי להוריד את החלון. היסוס ממושך, ומתי הוריד את החלון.


'אל תפחד, אנחנו ערבים טובים', אמר הנהג במעין קריצה. 'נוציא אותך מכאן, אל תחשוש.'


בדרך הביתה, בכביש הריק, במחסה המכונית השטה במהירות, החלו רגליו לרעוד.


הוא נכנס למיטה בשעה שתיים וחצי לפנות בוקר, מקפיד לא להעיר את זהרה. ממילא החליט לא לספר לה דבר על ההרפתקה הלילית שלו. בשכבו נזכר במקטע האחרון של אותו "מסע מזורז". המפקד היה הולך בקצב רצחני, כך, שכל הזמן נוצרו רווחים בין החיילים, רווחים שחובה היה לצמצם מיד בריצה. שינויי הקצב היו קשים לו. הוא יכול היה להתמיד זמן רב בקצב אחיד. את "המסע המזורז" שנא. הם הגיעו לקרבת שער הבסיס. המפקד הצביע על הר מתנשא שבראשו קבר שייח לבן. 'מי שרוצה יכול לבוא איתי עכשיו לקבר השייח. מי שלא רוצה יחזור לבסיס.' הייתה זו יחידה מובחרת. רק פחות מחצי עברו לצד של המפקד.


מתי הרגיש שהוא רוצה לעבור, שהוא יכול ללכת לקבר השייח. אז צפו ועלו בו כל הלילות הארוכים בהם המפקד טרטר אותו עוד ועוד על חשבון שעות השינה המצומצמות. כשהיה נרדם בשיעורי נשק היה אותו מפקד פוקד עליו למלא את קסדתו מים ולשפוך אותם על ראשו. מורך לב השתלט על מתי. מה הוא זומם עכשיו? מה המפקד מתכנן להם עכשיו? הוא נשאר דבוק למקומו. הדמיון הכריע אותו. מתי נשאר עם טעם מר של כישלון. הוא יכול היה לעלות לשם. ברגע המבחן לא מצא בתוכו את אומץ הלב הנדרש.


זהרה קמה החלטית בבוקר.


'איפה היית בלילה? שוב נסעת לחברון? תגיד את האמת, הפעם לא אוותר לך.'


'נסעתי נסיעה קצרה, מה זה משנה?'


'זה ועוד איך משנה, אני לא אתן לך למות לי. לא אתן, אתה שומע?!'


'מה קרה? שום דבר לא קרה.'


'אני רואה עליך שהיית בחברון, זה מרוח על כל הפנים שלך. אתה יודע שאתה לא יודע לשקר, תודה — היית בחברון!'


'נסעתי בכיוון, זה נכון. עשיתי סבוב קצר וחזרתי. על מה הרעש?'


'אני רוצה שתבטיח לי עכשיו שיותר לא תיסע לחברון, או לכל עיר ערבית אחרת. מתי אני דואגת לך, זה מסוכן, מסוכן מאד.'


הוא התכווץ מבפנים. כמה רצה לספר לה על ההתנסות של אתמול בלילה. לומר לה שהיא צודקת. הוא ידע שזה יטריף עליה את דעתה, ויותר לא תישן בלילות. מצד שני הוא נוסע לחברון רק כאשר קול פנימי אומר לו זאת. קול פנימי שהוא משתדל לשמוע לו כמה שיותר, ולבטוח בו כמה שיותר. איך יוכל להבטיח הבטחה אותה לא יוכל לקיים?


'מתי אני רצינית. תבטיח עכשיו, או שיהיו לכך השלכות רציניות מאד.'


הוא ראה שהיא רצינית ביותר. כאילו ראתה את כל מה שקרה בלילה. היא יודעת הכול מבלי שאני מספר לה, חשב.


'אני מבטיח' אמר, יודע בעומק לבו שיתכן שלא יעמוד אחר הבטחה זו. זהרה חיבקה אותו חזק, וניגבה את עיניה.


'אתה יודע למה אני ככה, מתי, אתה יודע.' הם אכלו ארוחת בוקר ביחד. הייתה שתיקה כבדה סביב השולחן. איש איש היה שקוע בהרהוריו. זהרה הכירה את מתי כאיש אמת, שמילה שלו זו מילה. לכן נרגעה כשהבטיח לה. מתי הרגיש אי נוחות שכן ידע שבנסיבות מסוימות זו עלולה להיות ההבטחה אותה הוא לא יקיים.


אותו יום היה מהורהר יותר מהרגיל. העובדה שנכנס בחברון לדרך ללא מוצא, וסיכן את עצמו, הטרידה אותו. זה עלול היה להיגמר לגמרי אחרת. אומנם הוא בטח בסימנים ביטחון שהצדיק את עצמו לבסוף, אבל זה היה לא נעים בהחלט. מחשבותיו נדדו לזהרה. לו ידעה את האמת על מסעותיו לחברון — גחמות הרפתקניות באישון לילה, המונחות על ידי אורותיו הטבעיים, החל בירח, וכלה באור הווינקר. הללו האירו את דרכו וכיוונו אותה. מעולם לא הכשילו אותו. בכל אופן, הוא חש כפוי לנסיעות אלו. מין כוח קמאי היה מאלצו לצאת לקראת חצות דרומה והוא אהב זאת.


לפני עשרים שנה ניסה להיות לוחם ביחידה. בכל לבו האמין, שהמאמצים הפיזיים הקשים והממושכים ביחידה יאפשרו לו התעלות מעבר לפיזי. הוא כשל. לפעמים חשב שנסיעותיו לחברון הן מעין פיצוי על אותו כישלון. הוא בא ליחידה במוכנות למסור את עצמו ונדחה. כשנאמר לו שאינו מתאים להמשך שרות ביחידה שמע הנער התם שאינו מתאים לגעת ברוחני, והרי הייתה זו בשבילו תכלית הכול. תחושה זו התמידה, גם אם באופן פנימי ועמוק יותר, גם כאשר צבר הישגים יפים בהמשך שירותו הצבאי, ובחיי האזרחות שקרמו עור וגידים מיד אחריו. נותרה בנפשו שריטה, כתם; ואילו בחברון הוא היה כול יכול, נהנה מחופש אמיתי. שם הוא היה מלך. מלך המשולב עם הלילה עד כדי כך, שהוא עצמו הופך לחלק מהזרימה העצומה הזו שנקראת לילה.


מאז שלא הצליח להשתלב ביחידה, הפכה ההשתלבות נר לרגליו. הוא בחר את עולם האורות, המספרים והצבעים כזירה בה יקרה הדבר באופן מרבי. הוא למד עליהם כל מה שאפשר. הוא לא נכנס לאינטרנט או לספריה. כל מה שלמד היה מעריכת הקבלות בין הטבע הנגלה לפניו לבין מה שמודעותו הייתה עסוקה בו באותו הזמן. ככל שזרם יותר, ככל שהצליח להיות אחד עם הטבע המתהווה, כך, גם היו ההקבלות משמעותיות יותר, מלמדות יותר. הדבר חייב מיומנות גבוהה של מודעות עצמית לרצף המחשבות. הוא החל להבחין שבאופן עמוק הוא מגלה יותר ויותר שיש זהות, או לפחות הקבלה מרשימה, בין האזור בו נעות מחשבותיו לבין המתרחש בחוץ, בעולם. תגלית מרעישה זו אפשרה לו להרגיש שהוא מתקרב לסוד משמעותם של המספרים והצבעים השונים, לפענח את הניתן ללמידה מהזרימה הטבעית של המציאות הנחשפת לפניו.


בדרכו שלו גילה שכשהברכה שורה, ויש הרבה מה לתרום, האור הרב עלול להישפך מעל דפנות הכלי. רק עם גבולות ברורים הגודרים את האור יש בו משום תועלת — זה הזמן לעצור. בעצם העצירה יש משום חיזוק הכלי. הכוונות, השאיפות, המחשבות, כולן מאטות עד לעצירה. האור מצטמצם ומתאים שוב לכלי. עתה אפשרי תהליך של חיזוק נוסף. הוא הכיר טוב את ההרגשה הברוכה המלווה את העצירה, את הורדת המהלך. עם העצירה מתקבלת הרגשה נפלאה של תואם, של היות כל דבר ודבר במקומו הנכון. כשהאור מתאים בדיוק לכלי נוצרת הרגשה של סיפוק, של שובע. זה הזמן לחיזוק הכלי עוד, כך, שיוכל להכיל עוד אור.


מתי החל להכיר את השלבים השונים, והיחסים המשתנים בין הכלי לאור. על בשרו חווה את גלישת האור המהירה מעל דפנות הכלי, את הדמיון המשתלט, את הרגשת הריחוף הכה נעימה, אך המנותקת מהמציאות. הוא לא רצה להיזכר בפעמים שהכלי נשבר. כאשר נתן לאור לגלוש החוצה במהירות היה מרגיש שכל שאיפותיו הכמוסות נענות, רצונותיו מתממשים. כאילו אמר בורא עולם 'בבקשה, אם זה רצונך.' תמיד מובל אדם אל המקום בו הוא חפץ. ואז מסתבר שהוא חפץ אל חולשתו, שהיא המניע. דבר זה מתברר לו כאשר הוא מנסה לאסוף את השברים, לשוב ולהיות אדם. בהתחלה היה מתי הולך אל אובדנו בעיניים עצומות כמעט. לאט־לאט למד שהכול מחוור בטבע, צריך רק לדעת לקרוא. מבחינתו היה זה מאבק הישרדות. ברקע אימת הנפילה, לפניו הטבע ומלואו, מדבר בקול ברור, מזהיר אותו מהסכנות, קורא למענו את הנולד, מושיט לו יד. מתי לקח את היד המושטת. הוא הבין שעל מנת לקרוא נכון את המספרים, את הצבעים, את ההופעה וההעלמות של דברים, הוא חייב לפתח את תודעתו. שזו תשקיף מלמעלה על הטבע המתגלה ובו זמנית על מכלול החיים שלו עצמו. הקבלות החלו להיווצר, טעמים. מתי היה מוקסם. היה זה משחק שלקחיו עמו, ונהדר היה לשחק. הקריאה לימדה אותו דברים שלא היה מעלה אותם על דעתו לפני כן. הוא למד שהכול אפשרי, הכול משרת מטרה תמירה. מה שנדמה מוצק ובנוי לתלפיות, יכול ברגע הבא לזרום ולהתאדות.


הוא למד שהשתלבות טובה פרושה קודם כל להיגמל משלל ההתמכרויות שכבני אדם סיגלנו לעצמנו. ואין הכוונה דווקא התמכרות לסמים, אלכוהול, או סיגריות, אלא לכל דבר שאנו עוסקים בו שעה שאנו חשים באופן פנימי בחוסר. אנו מתמכרים כאשר אנו ממלאים באופן שיגרתי חוסר בתחליפו. מושא ההתמכרות בא למלא את תחושת החסר, כך, שלרגע לא נרגיש את כאבה. העיקרון הוא שתמיד עלינו למלא את החסר. זו המשימה הראשונה במעלה שלנו, בשעה שנחוש בו. מובן שברגעים כאלה איננו יכולים כלל להשתלב.


היה זה מסע סיום הטירונות. ארוך כלילה בו נערך. מתי הרגיש חזק וטוב. הוא החליט לצמצם לאחור ולעזור לאחרים המתקשים, באותו אופן שבו עזרו לו, לא פעם אחת. כשהתקרב לסוף הטור, יצא מבין הצללים המפקד. מנקודת מבטו של מתי ניתן רק לתארו כסדיסט. הוא שאג על מתי לעוף מיד קדימה. הוא לא הבין נכון. הוא חשב שמתי נחלש ומגיע לסוף, מקום שהכיר היטב לאורך הטירונות. כאן כשל מתי. במקום להתייצב מול המפקד ולומר בשקט ובביטחון 'באתי לעזור', הוא "עף קדימה", והחמיץ הזדמנות להוכיח לעצמו שהוא בנוי מחומר חזק. אדרבא, הוא תפש את עצמו חלש וכושל. פעמים רבות ייסר עצמו שלא קם ונעמד מול המפקד. שלא מצא בתוכו את התעצומות הנדרשות לכך.


עם הדחתו מהיחידה נפער בשולי בטנו חור. לעיתים נשבה רוח ערה והסתחררה בשיפולי החור שבבטן. אלו היו הפעמים שמבלי דעת הביאו את מתי לצאת לחברון. הוא קרא לזה בשם מחמיא — קול פנימי. למעשה היה זה החוסר שנעור לחיים, חולשתו שהתעוררה. חולשה עתיקה שידעה לסובב את העניינים ולהציג בפני מתי מצג שווא. כך, יכול היה להרגיש גבר שבגברים השועט ללא פחד בסמטאות עיר עוינת. למזלו ידע כבר לקרוא היטב את הטבע הנמשך ומתגלה. כך, הצליח גם לחזור ממשימות־איש־אחד אלה, והוא בריא ושלם. זו הייתה התמכרות. עד שלא יכיר בחוסר שעומד מאחורי נסיעותיו הליליות, משול יהיה לזיקית היודעת להחליף צבעים בהתאם למיקומה ובהתאם לטיב הסכנה המתקרבת. אך מתי רצה יותר. למתי הייתה השתוקקות להקרבה, משאלת מוות שתוסכלה. בעיני הצעיר הנלהב, בשעת מאמץ עילאי, ימסור את נפשו והמדינה תינצל. אבוי, את כל זה לקחו ממנו. לא רק לקחו, נתנו לו גם בעיטה הגונה בישבן. המדינה תסתדר בלעדיך. אתה לא טוב מספיק על מנת להקריב את חייך למענה. על זה מתי לא מחל. הוא כן טוב מספיק על מנת להקריב את חייו למען המדינה. כאן נפלה טעות קשה. נפלה בדיוק לתוך אותו החור שבשיפולי בטנו. עולמות הוא הפך להוכיח לעצמו שהוא ראוי. כמה למד, כמו אותו חתול רחוב. ומתי היה חתול שחור. הוא איבד אמונו בממסד כלשהוא, בעט עצמו לרחוב והחל מסתדר. כחתול שחור חכם חיכה תמיד, כבר מהמערכה הראשונה, בסוף סופה של המערכה האחרונה. אם בהתחלה היו לימודי הרחוב שלו בגדר מנוסה, עד מהרה הפכו לתכלית בפני עצמם. עד מהרה נוכח שיש לו מה לומר. שם החל השינוי. שם הוא החל להתעורר.


אבל החוסר שלו נעלם היה ממנו ואת הפיצוי העלה לדרגת 'קול פנימי'. דווקא את הקול הפנימי האמתי לא שמע כלל. היה זה קול צעיר, נבוך, לא מבין, המום. היה זה קול צעיר שחש שהרצפה נשמטת מתחת לרגליו ואין לו כלל במה להיאחז. היה זה קול צעיר שנוכח איך כל מה שחשב על עצמו נעלם כאותן טיפות גשם במדבר שממה. היה זה קול צעיר וכואב. לא נותרה לו בררה אלא ליצור חיץ, לבודד חלקים כואבים מדי מיתר האישיות ולהמשיך בחיים כאילו לא נפל דבר. היה זה מסלול התרסקות שלמרבה מזלו, דווקא, נמנע. תורת החיים של החתול השחור בנתה במקום שיכול היה להיות הרס. הוא למד מהר את העובדה שהוא מאיר את המציאות ממקום שונה, מיוחד. מקום שלא כתוב עליו בספרים. הוא נמנע בכוונה תחילה מלקרוא בספרים, הוא ידע שבאופן זה עלול ללכת לאיבוד קולו הייחודי. היחידה שירדה לעומק תובנותיו הייתה זהרה. היא הקשיבה למתי בסבלנות ואהדה. היא הייתה מסוגלת להאמין שהופעתה של שלשה על גבי רכב חולף נושאת עמה מסר לעין שקלטה אותה. זה לא זעזע את יציבותה. מתי היה מחבק אותה בפרצי אהבה.


עמדתי בשולי הכביש. בעצם לא ידעתי בדיוק לאן פני. סיימתי את העבודה, הילדים היו נהדרים, נשארתי עם טעם של עוד בפי. בדקתי את הנייד, גם הוא לא בישר לי כלום. לפתע עצרה מכונית לידי. הנהג התכופף לכיוון שלי ואמר 'בואי, אקח אותך לאן שאת צריכה.' חשבתי שזו בדיחה. הצצתי בנהג. הוא היה גבר נאה, עיניו התבוננו בעיניי. היה שם משהו לחלוטין לא כפייתי. היה משהו עמוק בזוג העיניים החומות שהתבונן בי בשלווה, מצפה לתשובה על הזמנתו. הגבר התמתח במושבו והושיט לי יד. 'אני מתי' אמר. לקחתי את היד המושטת, היא הייתה מאד חמה. מבלי להבין עד הסוף מה קורה נכנסתי למכונית. 'אני זהרה. אני צריכה לקניון.'


במעמקים ידעו שפגעו היישר למטרה עם זהרה. נקדימון אמר 'היא זו שתגאל אותו משיגעון חברון שלו. רק היא באהבתה תצליח.' רשומון היה סקפטי: 'הבחור חוגג על חברון יותר מדי. זה כבר מוגזם.' אפרסמון היה אופטימי 'היא זו שתסייע לו למצוא דרכי ביטוי מתאימות יותר לחוכמה המצטברת אצלו. הולכת ומצטברת. היא זו שתחזיק לו יד כשהנפילה הקרובה תהפוך למציאות כאובה. כל הכבוד' סיכם אפרסמון, 'כל הכבוד.'


הכול נראה טוב, וכאן התחילה הבעיה. מתי בא ממקום של חסך, ממקום של כאב. כאשר הכול טוב וניכרת התקדמות ממשית, גואה הנפש למודת הסבל, גואה ועלולה להגזים. מתי החל להרגיש על הסוס. הוא החל להרגיש שהסוס שלו מיוחד. לאמתו של דבר, עמוק בסתרי לבו, האמין מתי שהוא על גבו של הסוס הטוב בעולם. שם נפל. הוא התנגש חזיתית במשאית. למזלו, או למירב רחמיו של היושב במרומים, המהירויות היו נמוכות ולא נגרם נזק קשה לגוף. בחודשים הבאים גרר מתי את רגל שמאל, דבר שהיקשה עליו מאד את התפקוד היומיומי. המכונית עברה שיפוץ רציני והוא נכנס לחסרון כיס ממשי בעקבות כך. הייתה זו זהרה שאמרה לו חד וחלק: 'התנפחת מגאווה, עכשיו אתה צריך ללקק את הפצעים.'


הוא ידע שהיא צודקת. שוב הוא נפל. הכול הלך כל־כך טוב, הכול התבהר והתחדד, הכול הצביע על התקדמות עצומה הצפויה. למה הוא תמיד נופל? השאלה הזו ייסרה אותו. איך אפשר להתקדם ללא נפילות? ידע מניסיונו שלמעלה נושמים אמנם אוויר פסגות ומתבשמים, אך הבלבול רב. זהו המרחב בו שולטת להט החרב המתהפכת. אתה מולך שולל לכל אשר תפנה. לכן חשוב ביותר, דווקא כשאתה עולה, לשמור על קצב מדוד, קצב שמתאים לך. פעם אחר פעם נכשל בזה. כאילו, בהשאלה, נתקף שיכרון גבהים. הפיתוי להגביר קצב, לנסות להשתלט, עצום. על אדם שהגיע לשמור בכל מחיר על צלם האדם שלו. הוא לא מלאך, ולא יהיה מלאך. הרשות נתונה לפרוץ את המסגרת שלך וליפול כמו סמרטוט ארצה. מתי ליקק את פצעיו. במר עליו לבו החליט לזכור ולא לשכוח. לזכור ולדבוק בזיכרון זה. מתי חקק על לוח לבו את מה שידע היטב — זהו בורא עולם שעומד מאחורי כל הישג קטן או גדול שלו. זהו בורא עולם המאפשר לו את הצמיחה. זהו בורא עולם הסועד אותו בשתי ידיו הפרושות ומאפשר לו לעופף כפרפר. אם כן גאווה מניין?


הוא הבין יותר ממה שיכול היה ליישם. הוא ידע שהוא לא איש רע. הטעויות שחזר ועשה היו טעויות מצד הלבן ולא השחור. בכל לבו רצה לשרת, לתרום. שעה שראה בעייני רוחו את כוחו כי גדול, שמח קודם כל על יכולתו לתרום. הוא לא חיפש כוח לשלוט, כוח לעשות מניפולציות. יחד עם זאת נקודת המחסור שבו האיצה לרוץ קדימה, כזרם מים איתן לשטוף כול. אז צר היה הכלי שלו מלהכיל את השפע. תחילה נבעו סילונים קטנים של מים ופרצו מהמכל. סכנה. אם לא יתעורר יהפכו הסילונים הקטנים לפרצי מים עזים. אם ימשיך לישון יבקעו מים אדירים את הכלי עצמו. חודשים של טיפוס איטי ומייסר, ואולי יותר, יידרשו עד שיאסוף עצמו ויחזור לעצמו. למזלו הרב למד כבר לקרוא רמזים עדינים, ולא נזקק לאסון שיפרוץ.


שכבה דקה של מים כיסתה חלקים מרצפת המטבח. בהתחלה לא שם לב כלל. ערב אחד ראה שזו עליית מים שאין להתעלם ממנה. הוא הבין, זה לא צינור שהתפוצץ, זה מסר אליו — הוא יותר מדי רץ, שוגה באשליות, מקדים את המאוחר. אוטוטו ייפגע המכל שלו, ואת זה הוא לא רוצה. צריך להוריד מהלך. מתי ניגב היטב את המים במטבח. הם לא חזרו לעלות.


ישבנו שנינו סביב שולחן האוכל במטבח ושתקנו. פעמים רבות היינו שותקים, אבל הפעם זה נראה אחרת. הכלים של ארוחת הבוקר היו מפוזרים על השולחן. תהיתי אם גם מתי ואני מפוזרים עכשיו כמותם. בלילה התווכחנו. מתי קורא לזה ריב. שמתי לב שכל כמה זמן, כמה שבועות, או מספר מצומצם של חודשים, אנחנו נכנסים לוויכוח. פרד מול פרד, ואף אחד לא זז מטר. על מה הוויכוח, ממש לא חשוב. על שטויות. באותם רגעים נדמה לי שמתי לא אוהב אותי. הוא מקרין משהו קר, סגור, ממש ההיפך מבדרך כלל. אני מרגישה אותו זר ומנוכר. זה מפחיד. ואי אפשר לדבר על זה אתו בכלל. זה נמשך יומיים שלושה. כל פעם מחדש אני פוחדת שהקשר הגיע לסיומו. ואז, הוא חוזר, כמו אותו מרגל שחזר מהכפור. הכול חוזר להיות בסדר. רק שמתי לא אוהב לדבר על מה שקרה, איפה הוא היה. אני מנחשת שאין לו מושג. רק ההצצה למחוזות ההם מספיק מפחידה על מנת לסגור את הדלת ולהמשיך הלאה. אני סבלנית. אבל אמרתי לו באופן ברור, מתישהו אנחנו נכנסים לשם, יחד.


הוא למד את מה שהמים במטבח באו ללמד אותו. האור בכלי שלו מתחיל לגלוש. העובדה שהמים לא עלו שוב חיזקה את ביטחונו ששום צינור לא התפוצץ. מאיפה באו המים? אל תחקור במופלא ממך. מתי האמין בכל לבו שלכל תופעה יש הסבר. גם אם היא מאד יוצאת דופן. לרוב אין טעם להתחקות אחר ההסברים, שכן העיקר בהופעת תופעה, בעיקר אם היא מאד לא שגרתית, הם המסרים אותם היא באה למסור, המשמעויות של הופעתה דווקא כאן ועכשיו. זהו עולם בו יש חוקים ונורמות ברורים הקובעים את סדר הופעת הדברים, הן את ההתרחשויות החיצוניות והן את ההתרחשויות הפנימיות. אולם זהו גם עולם בו הכול אפשרי, הכול זורם, ואין דבר כזה 'לא יכול להיות'.


במעמקים ציינו את העובדה שהנפילות לא מרפות את ידי מתי. אדרבא, הוא מנסה להפיק לקחים, ללמוד מה שניתן ללמוד מעצם הנפילה, ומהנסיבות שהביאו להתממשותה.


'הוא רוצה לקום שבע פעמים כצדיק' חייך אפרסמון.


'לא, הוא רוצה ליפול שבע פעמים כצדיק. כמעט נראה שהוא נהנה מזה.' אמר נקדימון.


'צריך לעזור לו איכשהו להיגמל מחברון. זה כבר לא לעניין' תרם רשומון את חלקו לשיחה. 'ויש לי רעיון. הפעם תעזור לנו ציפור.' רשומון חלק עם חבריו את רעיונו והם ממש התלהבו.


מתי חש את הרוח הנכונה מנשבת בחללי בטנו. היה זה בשעה אחת עשרה בבוקר. כדבורה לצוף כך, נמשך לחברון. כבר היו פעמים שנסע לשם בשעות היום. זה מה שיקרה הפעם. באיזה מקום עמום ידע שהוא מפר הבטחה ברורה שנתן לזהרה. 'אני רק נוסע דרומה, לא אכנס לחברון,' סיפר לעצמו סיפור. ברגעים שכאלה נדמה היה לו שהותקן במכוניתו, פייסטה ישנה, מנוע רב עוצמה. כשפעמה הרוח בשיפולי בטנו נדמה היה שהיא פועמת ונושבת גם בתוככי מנוע הפייסטה. הרכב טס בכביש המתקדם לחברון. מתי היה בודד על הכביש וכולו מלא חדוות הטיסה. מעט קודם לפנייה לחברון זה קרה. במהירות עצומה דרס ציפור, צפור דרור. מי חופשי? הרי זה הוא עצמו. הוא האדם החופשי כאן. הוא דרס את הציפור על מנת ללמוד שסכנת מוות ממתינה לו בחברון. מתי סובב את המכונית וחזר לאיטו לירושלים. הוא שם לעצמו גבול ובזאת חיזק את הכלי שלו. עכשיו יוכל האור לשפוע עם פחות התנגדות ועיכובים. ככל מכור יתגעגע מתי לנסיעות לחברון. אך רושם ציפור הדרור הדרוסה היה חזק יותר, קובע יותר.


הוא הבין סוף סוף שהתיקון לצלקת מימי הצבא אינו עובר דרך שליחויות עלומות מצד עצמו לחברון וערים ערביות נוספות. הוא הבין עתה, מעט טוב יותר, מה יש לו לתת ומה קשור לניסיונות פיצוי וגישור, שמקורם בפצע שלא הגליד לגמרי. הוא למד את שפת המספרים והצבעים מתוך רצון לשרוד. עתה הבין שהם נושאים ערך בפני עצמם. לא די להבחין בשלשה ולדעת את אופן ההתנהגות הנכון ביותר לעכשיו, להתכונן למשל לקונפליקט קרוב, או לדעת שהרמוניה היא מה שהעולם מזמן אליך עתה. ניתן גם להיות מודעים למהלך האחרון של רצף המחשבות. התודעה היא זו שתתבונן בפרי המודעות מצד אחד, ומצד שני תרשום בפניה את המציאות כפי שנגלתה בפניה. הדמיון וההשלמה לעיתים מהממים. מוקדם או מאוחר מאבדים מחשיבותם. פנים וחוץ מאבדים את מובחנותם. שם הוא ניצב, לחלוטין אחד עם הבריאה. אין יותר 'אני' ו'עולם', מחשבה המתחילה להתגלגל במוחו מוצאת הד מדויק על ידי ההתרחשות בבריאה עצמה.


'הוא לומד כל מה שהוא צריך ללמוד.' אמר אפרסמון. "גבר גבר!" הוסיף. 'ואיך לא האמנו בו בהתחלה, נקדימון נזכר, אפילו זלזלנו. הוא לימד אותנו שעור, התהפכו היוצרות.!'


מתי הלך ברחוב הראשי בדרכו חזרה מהעבודה. הוא הרהר ארוכות באחד הילדים שנפל באותו היום מהאומגה. למרבה המזל הוא רק נחבל קלות באחת מרגליו. מתי ידע שזה היה עלול להיגמר לגמרי אחרת. הוא הרהר באחריות שהוא נוטל על כתפיו. מולו נסע רכב עם השלשה 777 במרכז לוחית הרישוי שלה. הוא ידע את מה שבאה ללמד — דווקא כשלחוצים מסיבה זו או אחרת, דווקא אז, חשוב להרפות לחלוטין, לנוע במנוחה גמורה. דווקא כשהמחשבה רצה, דווקא כשהרגלים זועקות קדימה , דווקא אז יש להאט, להאט בכוח כמעט. מתי הבין את המסר. אם הוא יצליח להיות רגוע ולנוע מתוך מנוחה, אזי גם הילדים יהיו רגועים. הסיכוי לתאונה יפחת בהרבה. על קטנוע החונה בצדי הדרך נחה השלשה האולטימטיבית 000 כאילו חיכתה למתי שיסיים את מהלך התובנות שלו ואז יקבל את מלוא החיזוק. ואם לא היה משלים את המהלך במוחו? והרי הקטנוע היה בחנייה, בין אם מתי היה מסיים לעבד את המחשבות בראשו ובין אם לאו. מצד אחד, הוא היה חופשי לגמרי במהלך אותו הוביל והבין במוחו. מצד שני, למציאות היה ידוע מראש, שבעוברו ליד הקטנוע כבר יהיה בשל ותודעתו במצב 000. והכול התחיל ב 777 שהמציאות שלחה למתי מלכתחילה. הוא אף פעם לא פרש בודד. חיוך קטן של סיפוק זרח על פניו.


שוב שמחו במעמקים. צחוקם ביטא את השמחה עם מתי, בשום פנים ואופן הוא כבר לא היה עליו. הצעיר מפתיע בהחלט. במוכנות שלו לראות את הקשר בין הפנימיות והחיצוניות, את הזרימה האחת בינם. כבר לא צחקו במשובה, לא זלזלו.


כעת, הצעיר התבלט כמועמד רציני, וזה לא קרה מזה דורות. כולם נשבעו שראו את השר מבליח חיוך כשאמרו לו שאולי סוף־סוף הוא הגיע. כך, או אחרת, שלשות רבות נשלחו על מנת להבהיר את העמום, ועל מנת לחזק את הפרש הבודד, שיותר ויותר לומד לרכב בדיוק במהירות הנכונה.


"אני מוריד את הכובע" אמר רשומון.


התפתחותך נמשכת פנימה והחוצה בזכות התודעה. קולטת כל כמו הלבנה. חודרת כל כמו החמה. הולכת רצוא ושוב בין שני הקטבים האלה, מעניקה לך תובנה לא תשוער. משקיפה אל עבר פנים וחוץ, כותרת כתרים למציאות המתגלמת כפי שהיא. שמחתך נמהלת בשמחת המעמקים, העומדים עליך לכוונך ולקלוטך. תודעתך היא שערה להכוונותיהם, היא שמושכת את כלל עצמיותך אל עבר האור המסתורי, אל עבר האמת כפי שהיא. היא שממאנת להתבלבל עם עלות התעתועים מן האדמה, מן השמים. מפוכחת ומשתאה היא מנהיגה אותך בדרך האחת שגם עולה וגם יורדת