לוי אשכול — געגועים למנהיג אפור
בזיכרון הקולקטיבי הישראלי מצטיירת דמותו של ראש הממשלה השלישי, לוי אשכול, בעיקר כ"מנהיג אפור". מכהונתו של אשכול אנו זוכרים בעיקר את מלחמת ששת הימים וכיבוש השטחים, אך אפילו את ההצלחה הצבאית הגדולה של ישראל ואת התהילה נהוג לחלוק לא לאשכול אלא לקברניטי הצבא. אולם עלינו לזכור שהיה זה אשכול, שר הביטחון, שהכין וצייד את הצבא למלחמה והיה זה אשכול, המנהיג העיקש, שנקט בטקטיקת ההמתנה על מנת ליצור את היחסים המיוחדים עם ארצות הברית, הנשמרים עד היום.
אותו מנהיג חסר ברק היה זה שעבד לילות כימים על הקמתן של כלכלה צודקת ומדינה בריאה: מימיו הראשונים בהנהגת היישוב כרוח החיה מאחורי הקמתה של מקורות ובימיו כשר האוצר וכראש הממשלה, שבהם חיזק וביצר את כלכלת ישראל דרך השקעות אדירות בפיתוח התשתיות במרכז ובפריפריה, התעשייה הישראלית, החקלאות ומשק המים. דווקא אופיו המיוחד כ"מנהיג מנהל", כפי שכינה אותו בעבר ד"ר אבי בראלי, אפשר לו לנהל את כלכלתה של המדינה שזה עתה נולדה.
מעבר לכל זה, הזיכרון הקולקטיבי שלנו פוסח לחלוטין על מפעל חייו הגדול והמשמעותי ביותר של אשכול כמנהיג — הקמתה של כלכלה חדשה במדינה שנולדה זה עתה. אשכול היה, הלכה למעשה, אבי הכלכלה הישראלית.
ספר זה, אשר נולד מתוך עבודתו הקשה והיסודית של ד"ר ארנון למפרום, מבקש לעשות חסד למנהיג המיוחד הזה ולנטוע נדבך נוסף בזיכרון הקולקטיבי שלנו. אולי דווקא ממרחק הזמן ומתוך הזמן הצהוב הנוכחי שלנו ניתן לראות את דמותו נכוחה כמנהיג יוצר ואחראי אשר לו זכויות רבות ביצירתה של החברה הישראלית ובעיקר הכלכלה הישראלית. בימים אלה לא נותר אלא להתגעגע לאותה מנהיגות אפורה.
אבי וידרמן, יושב ראש יד לוי אשכול
מרחשוון תשע"ה
פתח דבר
תחילתו של ספר זה באביב 1995 כאשר ימימה רוזנטל, עורכת הסדרה להנצחת נשיאים וראשי ממשלה בארכיון המדינה, הטילה עליי לאסוף את התיעוד הדרוש לצורך הכנת כרך הנצחה ללוי אשכול. כאן החל מסע ארוך של כ-19 שנים שאת רובן הקדשתי לחקר דמותו ופועלו של לוי אשכול. בהדרגה חל שינוי בתפיסתי על אודות אשכול - תפיסה שנוצרה אצלי כילד שגדל בשנות ה-60, אז היה אשכול בעיניי דמות אפרורית וסבאית חביבה ולא כל כך חשובה. והנה לאט לאט נוצקה בעיניי דמות מרתקת של מנהיג בכיר, מגדולי המנהיגים שעמדו בראש עמנו.
ב-19 השנים הללו אספתי יותר מששת אלפים מסמכים, ערכתי את כרך ההנצחה עם חברי ושותפי לעבודה ד"ר חגי צורף, כתבתי על אשכול דוקטורט תחת הנחייתו המלומדת של פרופסור יחיעם ויץ באוניברסיטת חיפה, פרסמתי מאמרים וקובצי תעודות באתר האינטרנט של ארכיון המדינה על אשכול והרציתי עליו בכנסים אקדמיים. על אלה הוספתי את הכנת הספר הזה, המהווה לא רק עיבוד של דוקטורט - מלאכה הדורשת שינוי תבנית מחשבה - אלא גם הרחבה כדי שיכלול שנים נוספות שלא טופלו בדוקטורט שלי. כאן עמדו לצדי ולעזרתי קוראי כתב היד, פרופסור יצחק גרינברג ופרופסור אריה נאור, שהעירו לי שורה ארוכה של הערות מלומדות ומועילות.
תודתי לחבריי בארכיון המדינה על כך שחלקו עמי מידיעותיהם הרבות והיוו עבורי קבוצת תמיכה בשנים הארוכות שהקדשתי לחקר דמותו של לוי אשכול.
ספר זה לא היה רואה אור ללא התגייסותו של מר אבי וידרמן, יושב ראש עמותת "יד לוי אשכול" שהעניקה את חלק הארי למימון הספר. אליה הצטרפו "קרן ברל כצנלסון" ו"מכון קרן קיימת לישראל לתולדות הציונות וההתיישבות" שתרמו אף הם ביד נדיבה.
הבסיס להכנת ספר זה הוא אוסף התעודות שאספתי להכנת כרך ההנצחה ללוי אשכול, ושעליו הוספתי בעת כתיבת הדוקטורט והספר הזה. אוסף זה לוקט בארכיונים רבים לכל אורכה ורוחבה של ישראל. יבואו על הברכה הארכיונאים הרבים שסייעו לי בכך, בראש ובראשונה ד"ר מיכאל פולישצ'וק מארכיון מפלגת העבודה ומיכאל קלודובסקי מארכיון "יד לוי אשכול". אולם אין די בתעודות להבנת דמותו של אשכול. כאן עמדו לרשותי עשרה מרואיינים ושיחות נוספות שניהלתי עם אנשים נוספים. במיוחד עזרו לי בכך בני משפחת אשכול: גב' מרים אשכול ושלוש מבנותיו של לוי אשכול: גב' דבורה רפאלי־אשכול ז"ל וגב' תמה שוחט־אשכול וגב' עפרה נבו־אשכול שתיבדלנה לחיים ארוכים.
תודתי לצוות עובדי הוצאת רסלינג: לעורכי ההוצאה ד"ר יצחק בנימיני ועידן צבעוני ולעורכת הלשון יעל לקסמן־בהט שטרחו, ייפו ושיפרו את כתב היד.
תודתי לשביט בן־אריה מ"יד לוי אשכול" שסייע באיסוף הצילומים ובבחירתם.
ספר זה מוקדש לאשתי תמי ולילדיי רותי, נגה ונמרוד - ולא בכדי. 19 שנים הם שמעו ממני שוב ושוב על אודות לוי אשכול, דמותו ופועלו. הם גם נאלצו להשלים עם הזמן הרב שהקדשתי למחקרי על אשכול, על שלביו השונים. בלא ברכתם ותמיכתם לא הייתי משלים את הדוקטורט שלי ולא את הספר הזה.
מבוא
בסוף המאה ה-19 ובתחילת המאה ה-20 עד פרוץ מלחמת העולם הראשונה קמה תנועת הגירה יהודית עצומה ממזרח אירופה. תנועה זו מנתה כשני מיליון יהודים שרובם, כ-1,700,000, הגיעו לארצות הברית. מיעוט מהמהגרים היהודים פנה לעבר ארצות אחרות ולא לארצות הברית. מאלה פנו לארץ ישראל כ-60 אלף איש - כ-30-25 אלף בימי העלייה הראשונה וכ-35-30 אלף בימי העלייה השנייה. חלק מעולי העלייה השנייה - החלק שזהותו הפכה לימים בדעת הקהל לזהות הכללית של העלייה השנייה - היו הפועלים, בעיקר פועלים חקלאים. לפי הערכות שונות מספרם הגיע ל-2,500-1,500.
פועלי העלייה השנייה אופיינו בשורה של תכונות ייחודיות לעומת שאר העולים לארץ ישראל, תכונות שהבדילו אותם גם מהמהגרים היהודים לארצות הברית: הם היו צעירים יחסית ולרוב רווקים; הם החזיקו באידאולוגיה ציונית וסוציאליסטית וקידשו את העבודה החקלאית; והם ביקשו לשנות את אורח החיים שהתפתח במושבות הוותיקות של העלייה הראשונה שבהן שלטו האיכרים הוותיקים שהעסיקו פועלים ערבים בשכר נמוך, על ידי יצירת פועל חקלאי עברי חדש ה"כובש" את העבודה החקלאית בארץ ישראל מידי הפועל הערבי.
כדי להשיג את יעדיהם הקימו הפועלים שורה של כלים ארגוניים: מפלגות הפועל הצעיר ופועלי ציון - הראשונה התנגדה להגדיר את עצמה כסוציאליסטית אך שמה את הפועל העברי בראש מעייניה, הדגישה את התחייה והאחדות הלאומית לפי משנתו של אהרון דוד גורדון, את השפה העברית והסתייגה משימוש בכוח אלים. השנייה ראתה את עצמה כסוציאליסטית בהשפעת מרקס ובורוכוב, אימצה את השפה העברית מאוחר יותר מהפועל הצעיר, לאחר שבתחילה הדגישה את היידיש, התקשרה באופן הדוק עם ארגוני פועלים יהודים בגולה, דגלה במלחמת מעמדות בארץ ישראל ובהקמת כלי ארגוני לשימוש בכוח - השומר. הפועל הצעיר הושפעה במידה מסוימת מהנרודניקים הרוסים שראו באיכר הרוסי את מחולל המהפכה ומהמפלגה הסוציאל־רבולוציונרית ברוסיה, מפלגה סוציאליסטית לא מרקסיסטית שהיוותה המשך לתנועה הנרודניקית; ואילו מפלגת פועלי ציון הושפעה במידה מסוימת מהאגף המנשביקי של המפלגה הסוציאל־דמוקרטית הרוסית שדגל בחזון מרקסיסטי המשולב בדרכי ביצוע מתונות יותר מהאגף הבולשביקי של המפלגה. לצדן הוקמו שלוש הסתדרויות אזוריות של פועלים: ביהודה, בשומרון (אזור חדרה, בנימינה וזכרון יעקב) ובגליל, שבהן פעלו נציגי כל המפלגות ואף פעילים שכונו "בלתי מפלגתיים" (הבולטים שבהם היו ברל כצנלסון ודוד רמז). כמו כן הוקמו קבוצות פועלים שחלקן הגיעו להתיישבות חקלאית עצמאית וגופים ארגוניים נוספים, ובכללם ארגוני שמירה.
לוי יצחק שקולניק, לימים אשכול, נולד באוקטובר 1895 בעיירה אורטובו שבאוקראינה ונמנה עם אחרוני הפועלים העולים בעלייה השנייה. מחקר זה הוא ביוגרפיה פוליטית של אשכול ולפיכך אין בכוונתי לפרט את מלוא היקף חייו אלא להתמקד בפעילותו הפוליטית - פעילות שהשפיעה רבות על עיצובה של מדינת ישראל הצעירה.
כל חוקר המבקש לדון על דמותו של אשכול נדרש להתמודד עם הקושיה הבאה: כיצד ניתן להסביר את חשיבותו הגדולה של אשכול ואת השפעתו הרבה על דמותה של מדינת ישראל אל מול חולשתו לכאורה כמנהיג פוליטי? שכן אשכול לא היה מנהיג כריזמטי, כישוריו כנואם וככותב היו מוגבלים, ואף על פי כן ידע להנהיג את מפלגתו ואת המדינה. תשובתי העיקרית היא שאשכול היה מנהיג ביורוקרטי - בדומה לעיקרי הגדרתו של מקס ובר. ובר רואה באוטו פון ביסמרק את המנהיג הביורוקרטי האולטימטיבי, והוא מפרט שורה של עקרונות שרובם ישימים לאפיון דרך פעולתו של אשכול: 1. פעילות על פי תחומי שיפוט קבועים ורשמיים; 2. פעילות לפי היררכיה; 3. ניהול המבוסס על מסמכים הנשמרים במקורם או כטיוטות; 4. ניהול מקצועי; 5. הקדשת מלוא הזמן לעבודת הניהול; 6. ניהול לפי כללים כלליים ויציבים. הכלל השלישי של ובר דורש ניהול המבוסס על מסמכים כתובים הנשמרים באופן מיוחד. לאשכול היו עקרונות שחייבו אותו - אך לרוב עקרונות אלה לא הועלו על כתב. גם כאשר נקבעה למפא"י חוקה כתובה - היא לא חייבה את אשכול במלואה. העיקרון החמישי של ובר הוא מחויבות של הפקיד להקדיש את מלוא זמנו למילוי תפקידו, אולם אשכול נשא במקביל שורה של תפקידים שהקדיש להם זמן רב מאוד - והוא לא היה יכול להקדיש את מלוא הזמן לכל תפקיד מהטעם הפשוט שהוא ביצע כמה תפקידים בו־זמנית.
אולם אין לראות באשכול דמות של ביורוקרט יבש ואפור. אשכול ניחן באינטליגנציה רגשית גבוהה. יכולת זאת התאפיינה ביכולתו של אשכול לראות את האחר, על שאיפותיו ומצוקותיו - insight בלשונו של אורי לוברני, מנהל לשכת ראש הממשלה אשכול 1965-1963. אפילו חוש ההומור הידוע של אשכול היה פרי אותה אינטליגנציה רגשית. יכולתו של אשכול כמנהיג ביורוקרטי הייתה הגורם העיקרי להצלחתו כמנהיג. עם זאת הוא לא היה חסר יכולות אחרות ומשניות שסייעו לו כמנהיג. לא רק האינטליגנציה הרגשית שלו סייעה לו, אלא גם העובדה שלעתים (אם כי לא קרובות) הצליח לגלות יכולת רטורית - כך היה בנאומו בוועידה העשירית של מפא"י ב-18 בפברואר 1965.
נקודה מרכזית נוספת שאציג בספר הוא השפעת מערכת הערכים והרעיונות שירש אשכול מפעילותו הממושכת של 16 שנים בהפועל הצעיר, וקודם לעלייתו בצעירי ציון - תנועה פוליטית ציונית שפעלה בגולה וראתה את עצמה כתנועת אחות להפועל הצעיר שפעלה בארץ ישראל.
מחקר זה אינו רק ביוגרפיה פוליטית של לוי אשכול אלא גם היסטוריה ארגונית של מפא"י ושל מפלגת העבודה בשנה הראשונה לקיומה. ברצוני להציג את אשכול כאיש מפא"י וכמנהיג מפא"י. עסקן המשתתף - משפיע ומושפע - במאות ישיבות בכל המוסדות של מפא"י: ועידה, מועצה, מרכז, מזכירות, ועדה מדינית, לשכה; "ועדת אשכול" - ועדה בראשותו שטיפלה במינויים מפלגתיים בחלק ממחוזות מפא"י בסוף שנות ה-50; ועדות אד־הוק; ישיבות סיעה בגופים שונים שנקראו בדרך כלל "חברינו", למעט "שרינו" - ישיבת חברי מפא"י בממשלה; אספות חברים, כינוסים שונים והתייעצויות בלתי רשמיות. אשכול השתמש בתפקידים השונים שמילא בו־זמנית כדי לקדם את פעילותו כמנהיג ביורוקרטי. במילים אחרות: אשכול השתמש במעמדו בגוף אחד כדי להצליח בתפקידיו בגוף שני ובגוף שלישי, ולאחר מכן היה עשוי להשתמש במעמדו בגוף השלישי כדי להצליח בתפקידו בגוף הראשון.
כמו כן אני מבקש להראות את ההיזון החוזר בין עליית אשכול כמנהיג מפלגתי לבין עלייתו כמנהיג לאומי ולהסביר מדוע הפך אשכול למנהיג בפועל של מפא"י מאז שלהי 1960 - כשנתיים וחצי לפני שנבחר לראשות הממשלה - ואף להסביר את ניצחונו של אשכול על דוד בן־גוריון במאבק שהתחולל ביניהם בשנים 1965-1964. תוך כדי כך אציג את תהליכי קבלת ההחלטות במפא"י.
את המחקר תחמתי מראשית 1944 עד לפטירת אשכול בפברואר 1969. נקודת הפתיחה של המחקר היא נקודת הפריצה של אשכול אל השורה הראשונה של מנהיגות מפא"י הודות למשימה האדירה שהוטלה עליו - מצד הנהגת מפא"י ומצדו שלו - למנוע את פרישת סיעה ב בלי להתפשר על דמותה של מפא"י ואופייה.
להערכתי אשכול היה המנהיג השני בחשיבתו בעיצוב דמותה של מדינת ישראל בדור הראשון לקיומה, ורק דוד בן־גוריון עלה עליו בחשיבותו, אך למרות חשיבותו העצומה של אשכול בתולדות מדינת ישראל נכתבו על אשכול ביוגרפיות מועטות בלבד, חלקן מיושנות. ב-2002 הופיע כרך הנצחה מטעם ארכיון המדינה שערכתי עם חגי צורף אשר מהווה ביוגרפיה מתועדת. ב-2003 הופיעה ביוגרפיה מדעית שכתב יוסי גולדשטיין - בלי לדון בחלק משאלות המחקר שאני מעלה כאן. ב-2011 הופיעה ביוגרפיה מדעית שכתב שלמה אהרונסון המוקדשת לפי שמה לאשכול - אך מהווה למעשה השוואה בין אשכול לבן־גוריון. אחד הביטויים לכך הוא שבכל ספרו של אהרונסון מוזכרת מפלגת הפועל הצעיר - כור מחצבתו של אשכול - רק פעם אחת. למרבה הפליאה גם על מפא"י - מפלגת השלטון בארץ ישראל ובמדינת ישראל - נכתבו מעט מאוד מחקרים הדנים בתקופה שלאחר קום המדינה. החשוב שבהם נכתב על ידי אבי בראלי.
ספרי הופיע תחילה כדוקטורט שהכנתי תחת הדרכתו של פרופ' יחיעם ויץ: "מקומו של לוי אשכול במפא"י, 1965-1944". בספר זה הרחבתי את היריעה כדי לטפל גם בארבע השנים 1969-1965.
לוי אשכול בא ממשפחה אמידה שהתפרנסה ממקצועות שונים הקשורים בחקלאות בעיירה אורטובו, הנמצאת דרום־מערב לקייב שבאוקראינה שבקיסרות הרוסית דאז. העיירה אורטובו מנתה כ-2,500 תושבים וכחמישית מהם היו יהודים. זו הייתה עיירה קטנה אך לא נידחת בזכות קרבתה לצומת רכבות חשוב. משפחתו של אשכול השתייכה לזרם החסידי והדבר הטביע בו חותם בל יימחה אף על פי שהוא הפך לחילוני. למרות זאת שילב אשכול לימודים כלליים לצד הלימודים היהודיים. אשכול לא הצליח להתגבר על מחסום ה"נומרוס קלאוזוס" שהיה נהוג בגימנסיות הרוסיות כדי להגביל את מספר היהודים, ולפיכך נשלח לבית ספר תיכון יהודי בווילנה - צעד שמשפחתו האמידה יכלה להרשות לעצמה. בעת לימודיו התיכוניים נכנס אשכול לפעילות בצעירי ציון. כאשר עלה אשכול ארצה הוא כבר ידע עברית, הבין בעבודה חקלאית ואף החזיק בדעות פוליטיות מוצקות - דרכם של צעירי ציון ושל הפועל הצעיר. יש מקום להניח שבחירתו בהפועל הצעיר, המתונה יותר מבחינה כלכלית וחברתית לעומת פועלי ציון, קשורה לרקע האמיד שלו. אשכול התמיד בגישה זו לאורך חייו, כפי שאראה בספר זה.
כאיש הפועל הצעיר השתלב אשכול בקבוצת פועלים שהזדהתה עם מפלגה זו ונקראה קבוצת עבודה. קבוצה זו עסקה בעבודה חקלאית והתיישבותית במושבות יהודה, וב-1920 שימשה גרעין מייסד להקמת קבוצת דגניה ב לצד קבוצת עולים שהגיעו בעלייה השלישית. במידה מסוימת שימשו קבוצת עבודה, קבוצת דגניה ב ואף מפלגת הפועל הצעיר בשנים הראשונות מעין תחליף למשפחה שממנה התנתק אשכול עם עלייתו, ועוד יותר בעקבות מלחמת העולם הראשונה והמהפכה הבולשביקית. רק מאוחר יותר, בשנות ה-20, הקים לו אשכול משפחות חדשות משלו - תחילה עם רבקה מהרשק ולאחר מכן עם אלישבע קפלן. ניתן להעריך שתחושת המשפחתיות שהייתה לאשכול בקבוצות ובמפלגה הייתה אחד המניעים שלו להימנע מכל פרישה מהמפלגה - גם כאשר חלק על דרכה. תוך זמן קצר הגיע הבחור הצעיר לעמדת הנהגה בקבוצת הפועלים בקלנדיה, לימים עטרות. נראה שהיה משהו מושך באישיותו, בכישוריו החקלאיים, שגרמו לכך שכונה "מלך המעדר", ואף בהופעתו - הוא היה גבוה יחסית לבני התקופה. נוסף על כך שיחק לו המזל - מנהיג קבוצת קלנדיה מאיר רוטברג נעקץ על ידי עקרב ואושפז בירושלים. חבר חשוב אחר בשם יוסף זוסמן נעלם - כנראה נרצח בדרך בין קלנדיה לירושלים - ולפיכך נמסרה לידיו הנהגת קלנדיה.
ביולי 1914 פרצה מלחמת העולם הראשונה, וב-12 בנובמבר 1914 הצטרפה האימפריה העות'מאנית למלחמה לצד מעצמות המרכז - גרמניה ואוסטרו־הונגריה. המלחמה הרעה בהרבה את תנאי חייהם של היהודים בארץ ישראל והביאה לירידה תלולה במספרם, מכ-85 אלף ב-1914 לכ-50 אלף ב-1918. רבים מיהודי ארץ ישראל, כולל חלק מההנהגה המקומית, נאלצו לעזוב את הארץ, ותופעה זו יצרה חלל מנהיגותי שהקל על אשכול בהתקדמותו הפוליטית. בתחילת 1916 נבחר אשכול למרכז הסתדרות פועלי יהודה. המרכז מנה חמישה חברים בלבד - שלושה נציגי פועלי ציון ושני נציגי הפועל הצעיר. אשכול הצעיר פעל ככל יכולתו לסייע ל-1500 הנפשות שנכללו בהסתדרות זו - השגת עבודה חקלאית לפועלים במושבות. אחד האמצעים לכך היה מימון ההשקעה בחקלאות על ידי סיוע של יהודים מארצות הברית ("הפונד האמריקאי") ומהמשרד הארץ ישראלי (נציגות ההסתדרות הציונית ביפו). גישתם של ראשי הסתדרות פועלי יהודה, ובכללם אשכול, הייתה שיש להשיג לפועלים אך ורק עזרה "פרודוקטיבית" - כלומר מקומות עבודה יצרניים ולא סעד גרידא. גישה שלילית זו כלפי תשלום סעד והעדפת עבודות "פרודוקטיביות", או למצער עבודות דחק ועבודות יזומות, אפיינה רבים מבכירי תנועת העבודה לאורך שנים, כולל השנים שבהן כיהן אשכול כשר האוצר וכראש ממשלה. בהדרגה גרמו נסיבות המלחמה לכך שחלק מחברי המרכז עזבו את הארץ והגדילו את העול שהוטל על אשכול. מסירותו הרבה לפועלים במושבות הביאה אותו לנקיטת צעד אכזרי - במרס 1917 הוא דרש למנוע ממגורשי יפו עבודה במושבות יהודה כדי להשאיר את מעט מקומות העבודה בידי פועלי המושבות.
במהלך 1917 חדר הצבא הבריטי לארץ ישראל וכבש חלק ממנה. עד פברואר 1918 התבסס הצבא הבריטי בקו הירקון ודרומה. בתקופה זו שהה אשכול בשטח הכיבוש הבריטי. ביוני 1918 החליט אשכול - בניגוד להחלטות מועצת הפועל הצעיר ב-15-12 בינואר 1918 וב-17 במרס 8191 - להתגייס לגדוד העברי, הגדוד ה-40 של קלעי המלך, שגויס בארץ ישראל, אולם הוא לא פרש ממפלגתו.
התגייסותו של אשכול הביאה לתוצאות הרות גורל לגבי מקומו בהפועל הצעיר ולימים אף לגבי מקומו במפא"י. ראשית, התקדמותו בהפועל הצעיר עוכבה - יחסית לתפקיד הבכיר שתפס בהסתדרות פועלי יהודה בשנות מלחמת העולם הראשונה. אף על פי שהוא נותר במפלגה, מאז נוצרה מעליו מעין תקרת זכוכית שאותה הוא לא היה יכול לפרוץ. הוא המשיך להשתייך להנהגת המפלגה - אך נשאר בשורה השנייה שלה. רק ביטולה של המפלגה בעקבות האיחוד עם אחדות העבודה ההיסטורית והקמת מפא"י ב-1930 אפשרו לאשכול להתקדם בהדרגה לשיא הפסגה המפלגתית. העיכוב בהתקדמותו של אשכול גרם לכך שכאשר הגיע לשורה הראשונה של הנהגת מפא"י בשנות ה-40 הוא כבר התקרב לגיל 50, מבוגר יותר מאישים אחרים בשורה הראשונה של הנהגת מפא"י.
שנית, בזכות התגייסותו של אשכול לצבא הוא הפך למעין מומחה לעניינים ביטחוניים בתוך שורות הפועל הצעיר, ולפיכך משנדרשה המפלגה לספק נציג לפורום ביטחוני - הוטלה המשימה על אשכול. כך, באביב 1921, משהוקם ועד ההגנה מטעם הסתדרות העובדים הכללית נכלל אשכול בוועד. הייתה זו נקודת ציון משמעותית בקריירה הביטחונית הארוכה והחשובה של אשכול. עם זאת ראוי לציין שעוד לפני התגייסותו לצבא הבריטי טיפל אשכול מדי פעם בענייני ביטחון - הוא טיפל בהסדר השמירה ברחובות באפריל 1917, והחזיק ברשותו אקדח.
שלישית, אשכול יצר בשורות הצבא הבריטי קשר ממשי עם הנהגת פועלי ציון והבלתי מפלגתיים, מייסדי אחדות העבודה ההיסטורית, שהתגייסו כמוהו: דוד בן־גוריון, ברל כצנלסון, יצחק טבנקין, שמואל יבנאלי, דוד רמז ויצחק בן־צבי וכן אליהו גולומב ודב הוז, ממייסדי ארגון ההגנה. זאב צחור טוען שהשירות המשותף בשורות הצבא הבריטי הוליד דור הנהגה חדש מקרב בני העלייה השנייה שאשכול נכלל בו. דור זה החליף את הדור הקודם של מנהיגי העלייה השנייה.
נקודה מרכזית נוספת הקשורה בהתגייסותו של אשכול לצבא - אף על פי שלא בהכרח נבעה ממנה אלא אולי להפך - שימשה גורם שדחף אותו להתגייס: אשכול, בניגוד לרוב מנהיגי הפועל הצעיר, לא נמנה עם המתונים אלא עם האקטיביסטים. הפולמוס בין תומכי הגיוס למתנגדיו הוא שיצר לדעת חזן את האבחנה בין האקטיביסטים שנקראו אז "ההולכים" ובין המתונים שנקראו אז "הנשארים". ואכן, מכאן ואילך, לאורך הקריירה הציבורית של אשכול בהפועל הצעיר, במפא"י ובממשלת ישראל הוא התאפיין במידה רבה בקו אקטיביסטי - אמנם לא קו קיצוני של היעדר כל נכונות לפשרה מדינית, אלא אקטיביזם המתאפיין באי־שלילת השימוש בכוח הזרוע כאחד האמצעים להגשמת החזון הציוני.
למחלוקת בתנועת העבודה בין מתונים לאקטיביסטים נוספה מחלוקת פנימית בהפועל הצעיר לאחר מלחמת העולם הראשונה בין זרם פונדמנטליסטי ואידיאליסטי שהתרכז בעשייה אנטי־פוליטית או א־פוליטית ששללה את השדה המדיני והתרכזה במעשה ההגשמה המופתי בעבודה החקלאית, לבין זרם ריאליסטי ופרגמטי שדרש לפעול במסגרות היישוביות ובהסתדרות הציונית. עם הזרם הראשון נמנו אהרון דוד גורדון, אליעזר יפה, יעקב אורי (זסלבסקי), צבי יהודה, נתן חפשי ובמידה מסוימת גם אליעזר שוחט. עם הזרם השני, שהיה הזרם הדומיננטי, נמנו יוסף אהרונוביץ, יוסף שפרינצק, נחום טברסקי ולוי אשכול.
ב-1919 קמה מפלגת אחדות העבודה כמיזוג של מפלגת פועלי ציון והבלתי מפלגתיים - קבוצת אישים בולטים, ובהם ברל כצנלסון ודוד רמז. מייסדי המפלגה החדשה הציעו להפועל הצעיר להשתתף בהקמתה והצעתם נדחתה. אשכול היה במיעוט שתמך בהצעה, אך הפעם קיבל את הדין ולא פרש מהמפלגה. עם זאת אפשר שמעתה התקבעה תדמיתו של אשכול בהפועל הצעיר כחריג, לאחר שקודם התגייס לצבא הבריטי בניגוד לדעת המפלגה, ולכן - כאמור למעלה - התעכב קידומו בשורות המפלגה. אין ספק שלחוויית השירות המשותף עם ראשי פועלי ציון והבלתי מפלגתיים היה חלק בגיבוש דעתו שאין מקום למסגרות נפרדות במחנה הפועלים. השקפה זו הייתה מרכזית ביותר במחשבתו של אשכול והיא הדריכה אותו בפעילותו עד לפטירתו.
אחדות העבודה ההיסטורית לא נועדה להיות מפלגה פוליטית בלבד, אלא לטפל בשורה של תחומי חיים: איגוד עובדים, קופת חולים, התיישבות וביטחון - הקמת ארגון ההגנה ב-1920. הפועל הצעיר הקימה אף היא מכשירים ארגוניים מתחרים. אשכול היה פעיל בארגון החקלאי של מפלגתו. ראוי לציין שהפועל הצעיר נמנעה מלהקים גוף ביטחוני כמו אחדות העבודה.
כישלון היוזמה להקמת אחדות העבודה כגוף פועלים אוניברסלי הביא להקמתה של הסתדרות העובדים הכללית בדצמבר 1920, והיא קיבלה לידיה חלק מהכלים הארגוניים של שתי המפלגות. אחדות העבודה הייתה המפלגה הגדולה ביותר בהסתדרות בעת הקמתה, הפועל הצעיר הייתה השנייה בגודלה ואחריה באו גופים מפלגתיים שהוקמו על ידי בני העלייה השלישית כמו החלוץ והשומר הצעיר. השלטון בהסתדרות נמסר לקואליציה של מפלגות ובראשן אחדות העבודה והפועל הצעיר. אשכול היה אחד מנציגי מפלגתו בהסתדרות ובגופים הנלווים לה, בעיקר במרכז החקלאי ובחברות הבת שלו - עיסוק שהפך בהדרגה למרכז חייו בשנות ה-20 וה-30 והפחית את מעורבותו בחיי דגניה ב, וכאמור לעיל גם בוועד ההגנה.
מאז אמצע שנות ה-20 הגיעו הנהגות אחדות העבודה והפועל הצעיר לידי הכרה שיש לאחד את שתי המפלגות. אציין שתי סיבות הנוגעות לפעילותו המפלגתית של אשכול: רעיון הסוציאליזם הקונסטרוקטיבי - סוציאליזם המתבסס על בניית משק סוציאליסטי מהבסיס על ידי הפועל ולא כתוצאה של מלחמת מעמדות; וההוויה של העבודה המשותפת בהנהגת הסתדרות העובדים הכללית מהמסד עד הטפחות. ואכן, לאורך חייו אשכול המשיך להישען בצורה כזו או אחרת על הסוציאליזם הקונסטרוקטיבי המתון ועל ההבנה שהוויה של פעילות משותפת יכולה ליצור אחדות פורמלית.
מובן מאליו שאשכול היה בין תומכי האיחוד שקם כאמור תחת השם מפלגת פועלי ארץ ישראל (מפא"י) ב-1930. עם זאת החלטתה של הנהגת הפועל הצעיר לפנות לדרך האיחוד לא נבעה מהשפעתו של אשכול שלא הייתה מכרעת בחיי המפלגה. בתקופה זו פרסם אשכול לראשונה מאמר פרוגרמטי ארוך משלו "לשאלת צורות ההתיישבות", אולם עם כל חשיבות המאמר לביוגרפיה של אשכול - קשה לראות בו אבן דרך בתולדות המחשבה של תנועת העבודה או אף בתולדות ההתיישבות.
אחד המקרים הבודדים שבהם השפיע אשכול על החלטות מפלגת הפועל הצעיר ואף על התפתחות ההתיישבות בארץ ישראל היה בוועידה ה-20 של הפועל הצעיר ב-1926, כאשר הביא תכנית להתיישבות 1,000 משפחות. הוועידה אימצה את הצעתו למרות התנגדותו של אחד ממנהיגיה החשובים של המפלגה, חיים ארלוזורוב. אשכול הצליח לגייס את תמיכתם של מנהיגים בכירים אחרים - יוסף שפרינצק, יוסף אהרונוביץ ומנהיגים אחרים. חשוב לציין שמאז התרחשה עלייה מסוימת בחשיבותו של אשכול במפלגתו, והדבר התבטא בבחירתו של אשכול לייצוג המפלגה בהסתדרות העובדים הכללית כחבר הוועד הפועל ב-1927 ובהסתדרות הציונית כחבר הוועד הפועל הציוני ב-1929.
משקמה המפלגה המאוחדת, מפא"י, בהנהגתם של אלה שהנהיגו קודם לכן את אחדות העבודה - דוד בן־גוריון, ברל כצנלסון ויצחק טבנקין - גויסו ראשי הפועל הצעיר לשעבר - יוסף שפרינצק, חיים ארלוזורוב ולאחר מכן אליעזר קפלן - להנהגת מפא"י ולייצוג המפלגה במוסדות היישוב. בה בעת הלכה וגברה השפעתו של אשכול, אבל בקצב הדרגתי ואיטי, ובתחילה הוא נשרך מאחורי חלק ממנהיגיה האחרים של הפועל הצעיר לשעבר, חלקם צעירים ממנו או קרובים לגילו. לדוגמה: ארלוזורוב נבחר ב-1931, בגיל 32, לראש המחלקה המדינית של הסוכנות; אליעזר קפלן נבחר ב-1933, בגיל 42, לגזבר הסוכנות; ופנחס לבון נבחר ב-1937, בגיל 33, למזכיר מפא"י עם יצחק בן־אהרון. אשכול התקדם הודות לשרשרת של הצלחות ביצועיות ומשקיות במוסדות הקשורים במרכז החקלאי. ב-1933 נשלח אשכול לגרמניה, למשימה המסובכת והרגישה של ה"טרנספר". הצלחתו ביבוא הון יהודי מגרמניה בצורת סחורות הביאה אותו להקמת "ניר בע"מ" ב-5391 ככלי לרכישת סחורות מגרמניה לצורכי הטרנספר, וחברה זו נחשבה לסיפור הצלחה. ב-1937 שילב אשכול את כישוריו המשקיים וההתיישבותיים כדי להקים חברה מוצלחת נוספת - "מקורות". בעקיפין הייתה החברה קשורה אף היא לטרנספר - היא השתמשה בצינורות מגרמניה. 15 השנים שבהן פעל אשכול בהנהלת מקורות, עד למינויו לשר האוצר, הפכו אותו למומחה למים, נוסף על היותו מומחה להתיישבות.
ראוי לציין שבצומתי ההכרעה המרכזיים של שנות ה-30 - המשאל במרס 1935 על ההסכמים עם הרוויזיוניסטים מאוקטובר 4391 ותכנית החלוקה של פיל ב-7391 - תמך אשכול, כמו רוב יוצאי הפועל הצעיר, בעמדותיו של בן־גוריון בעד ההסכם עם ז'בוטינסקי ובעד תכנית החלוקה, אף על פי שתכנית זו הייתה מוציאה את ביתו בדגניה ב מגבולות המדינה היהודית. מאוחר יותר, בימי מלחמת העולם השנייה, דמתה עמדתו של אשכול לעמדתו של בן־גוריון בשאלת ההתגייסות לצבא הבריטי: בתחילה הביע תמיכה ברעיון, ולאחר מכן, במיוחד בעקבות פשיטת הבריטים על לשכות הגיוס של הסוכנות ב-29 באפריל 1943, הסתייגות והשעיה, וב-1944 שוב תמיכה בזכות היעתרות הבריטים לדרישה להקמת הבריגדה היהודית. עמדתם של אשכול ובן־גוריון הייתה שונה מעמדתו של ראש המחלקה המדינית משה שרת (שרתוק), שתמך ללא סייג בהתגייסות. תמיכתו של אשכול בבן־גוריון הייתה המשך להתקרבות בין השניים בהתגייסות לגדוד העברי ובהקמת אחדות העבודה ההיסטורית. מכאן ואילך תמך אשכול בבן־גוריון בכל שאלה מכרעת עד 1960.
במהלך שנות ה-30 חזר אשכול במידה מסוימת לפעילות בארגון ההגנה, לפחות בתחום הכספי. פעילות זו קיבלה גושפנקה רשמית ביולי 1940 כאשר אשכול צורף למפקדה הארצית (מ"א) של ארגון ההגנה. כך הפך אשכול למומחה לביטחון לא רק בשורות הפועל הצעיר אלא גם בשורות מפא"י. בשנים 1942-1938 נכנסה מפא"י למשבר כפול, בין רוב ההנהגה - ובכלל זה בן־גוריון וברל כצנלסון - לקיבוץ המאוחד בהנהגת טבנקין, ובין ההנהגה הנ"ל לסיעה ב בתל אביב. בשלב מסוים בין 1938 ל-1940 נוצרה ברית אופוזיציונית בין סיעה ב לקיבוץ המאוחד. משבר זה הביא לפילוג למעשה ב-1942 ולפילוג להלכה ב-1944. אשכול דגל בשמירת קיומה המאוחד של מפא"י והיה נכון אף להקריב את האינטרסים של חבר הקבוצות למען השגת המטרה - ועל כך בפרק הבא.
