1. הצייר
פעם, כשהייתי ילד, הזמן כמעט לא זז. התקופה עד כיתה א' הייתה ארוכה עד אין־סוף. גם להגיע לבגרויות לקח המון זמן. והצבא? אוף! עד שראיתי את סופו של השירות הסדיר… אבל עכשיו, כשאני סוגר עשור שביעי של חיי, הכול רץ בטירוף, וגם אני בעצמי רץ כמו בתחרות מרתון. רץ וחש איך נושפת בעורפי קבוצה גדולה שמורכבת מכל המחלות שלי. אני משוכנע שבקרוב מאוד הן ישיגו אותי ויעיפו מהמסלול.
כשסיפרתי לרופאה הנהדרת שלי מה אני מדמיין, היא צחקה ואמרה שאני היפוכונדר ושהרפואה המתקדמת שלנו, עם כל המחלות שיש לי, מאפשרת בקלות לחיות עד גיל מאה ועשרים. אומנם זאת קצת הגזמה אבל בטוח לא צריכה להיות בעיה לעבור את גיל מאה. עוד הוסיפה שאני חייב למצוא משהו שיעסיק אותי, משהו מעניין, משהו שיגרום לי הנאה. זה אמור להסיט את דעתי מהמחשבות על המחלות ועל המוות. "המוות יבוא מתי שיבוא ועדיף לחיות חיים שלווים כל עוד הוא לא בא", אמרה.
לאור היכרות של עשרות שנים נוכחתי לדעת שהרופאה שלי תמיד אומרת דברי טעם ושכדאי להקשיב לה. התחלתי להרהר מהו הדבר שיכול להעסיק אותי. בהתחלה שום רעיון לא עלה במוחי עד שבחיפושים בבוידעם אחרי המברגה שהלכה לאיבוד נתקלתי בקרטון גדול שהכיל כמה קופסאות פלסטיק. הן היו מלאות בתצלומים ישנים שהמון זמן לא הסתכלתי בהם. שנים רבות מהחיים שלי היו מאוחסנות שם. הזמן פגם באיכות התמונות. הצבעים איבדו חלק ניכר מעוצמתם. עם זאת נהניתי לפשפש בהן ולהיזכר בעבר. הנה תמונות משירותי המילואים שעשיתי במשך שנים רבות. אני והחבר'ה עם כלי הנשק בהיכון ואחרינו נוף של בקעת הירדן. צולם בקרנטל סמוך למנזר. ועוד תמונת נוף פנורמי מכוכב הירדן, וכאן אני מכין קפה על הגזייה שתמיד נסעה איתי למילואים בתא המטען של האוטו. הנה הטריומף הישן שלי. מאוד אהבתי אותו למרות הבעיות שהוא עשה לפעמים. היה נעים להיזכר בחיים בתקופת המילואים. החזרתי את התמונות לקופסאות ואז שמתי לב לדף עבה בגודל A4 שנח בתחתית הקרטון מתחת לקופסאות. זאת הייתה רפרודוקציה איכותית של התמונה המפורסמת המדונה הסיסטינית, של רפאל סנטי. למרות שהדף היה ישן והנייר הצהיב, צבעי הדפוס, בניגוד לצבעי הצילום, היו עדיין חיים ומאוד דומים למקור. שנים רבות לפני כן הזדמן לי להתפעל מעוצמת יופייה של תמונת המדונה בארמון צווינגר בעיר דרזדן.
במהלך חייו יצר רפאל סנטי עשרות תמונות של המדונה. המוטיב של אהבת האם לבנה האל חוזר בקביעות ביצירותיו. אבל במדונה הסיסטינית התגלה לי היבט חדש. חשתי בגאווה מעט מוצנעת של האישה שמציגה במרומים את בנה העתיד להיות מושיע המין האנושי. הסתכלתי שוב על הרפרודוקציה ושאלתי את עצמי, "מה היא עשה בארגז עם תצלומים ישנים מהמילואים?" התבוננתי היטב בתמונה ולפתע עלתה בזיכרוני שיחה לילית במוצב על הגבול. מולי ישב חייל שהיה מבוגר ממני בכמה שנים. הוא היה עולה חדש מברית המועצות וצייר במקצועו. העברית שלו הייתה שזורה בשפע של מילים ברוסית, כך שלפעמים היה קשה להבין את כוונתו אבל בכל זאת הסתדרתי איכשהו. הוא סיפר לי את סיפור חייו. למרות שחלפו מאז למעלה מארבעים שנה הכול צף במוחי בבהירות מופלאה. לפני שעלה ארצה גר הצייר במוסקבה וזכה להערכת השלטון הקומוניסטי. הוא הסביר לי את סוד ההצלחה שלו לאורך זמן, "תמיד ציירתי את לנין, לנין עובד במשרד, לנין בגלות בשוויץ, לנין בגלות בפינלנד, לנין עם פועלים, לנין עם חיילים, לנין עם חקלאים. תמיד לנין. תמיד הצלחתי להתחמק מלצייר את מרשל ז'וקוב או חרושצ'וב, או ברז'נייב. אלה כולם היו זמניים. באים, מפחידים את כולם עד שחדשים באים ומורידים אותם ואיתם גם את כל החמולה. אבל אני לא שייך לחמולה, אני נשאר עם לנין. בלנין לא נוגעים בגלל שהוא הסמל של הקומוניזם. תמיד טוב לאלל אותו. נכון שלא הייתי הכי מקורב להנהגה אבל הרווחתי לא רע והכי חשוב לא נשלחתי לסיביר, ולא ישבתי בכלא או משהו יותר גרוע. הייתי מקורב אבל לא יותר מדי". הוא סיפר שפעם נסע מטעם המפלגה עם קבוצת אומנים לאזור נידח בפריפריה, לכנס של חקלאים המצטיינים. באותו מקום שכוח אל פגש בחורה כפרית, פשוטה אבל יפה שאין לתאר. היא לא הייתה מאופרת, לבשה שמלה דהויה ונעליה איבדו את צורתן. אבל בעיני הצייר היא הכניסה בכיס הקטן את כל הגבירות הנוצצות של הבירה, המחזרות הקבועות שלו. האיש התאהב מייד. הוא היה מבוגר ממנה בשנים רבות אבל התנהגותו של האדם מהעולם הגדול כבשה את ליבה של היפיפייה המקומית. שטף דיבוריו הרהוטים שכנע אותה לעזוב הכול ולבוא איתו לבירה. הם התחתנו. באופן טבעי היא הפכה להיות המודל לציורים שלו. על פי דמותה היפה הוא צייר עשרות חברות קולחוז, פועלות בתי חרושת, עובדות בניין ואחיות בתי חולים.
עם הזמן התברר שיותר מכול אהבה הבחורה תכשיטים, בשמים, בגדים יקרים ובכלל חיים יפים. הצייר דאג שכלום לא יחסר לה, שתקבל כל מה שהתחשק לה. היא למדה להתאפר ולהתלבש בבגדים הכי אופנתיים, כאלה שהבליטו עוד יותר את יופייה המיוחד. היא הופיעה בכל אירועי החברה הגבוהה של מוסקבה. עד מהרה התחילו להסתובב שמועות על קשריה הרומנטיים עם בעלי שררה כאלה ואחרים, אך הצייר התייחס בביטול לכל השמועות המרושעות. הוא היה בטוח שהאנשים שמפיצים אותן עושים זאת מקנאה. עם הזמן התחילה אשתו להיעלם בערבים ולחזור רק לקראת עלות השחר. מדי פעם היא אפילו חזרה רק למחרת. גם על זה הצייר הבליג. יום אחד היא הלכה ולא חזרה. בהמשך התברר שאירעה תאונת דרכים מחרידה שבה רכב שרד של אחד מבעלי התפקידים החשובים במפלגה התרסק בדרך לאחוזתו הכפרית. האיש נהרג ואיתו אשתו של הצייר. הצייר שקע בדיכאון עמוק בגלל מותה ועוד יותר בשל בגידתה. היו רגעים שאפילו חשב על התאבדות. עם הזמן הצליח הצייר לצאת מהמשבר העמוק, אבל כשסיפר לי זאת התרגשותו צפה מחדש למרות כל השנים שעברו מאז.
למה נזכרתי בסיפור הזה כשראיתי את המדונה הסיסטינית? כזה רושם חזק השאיר עלי הצייר הרוסי שהשוואתי אותו לרפאל סנטי? למען האמת, לא ראיתי אף ציור שלו. אולי הלנינים שלו לא פחות מרגשים מהמדונות של רפאל? לא סביר! הייתי משוכנע שקיים קשר אחר שפשוט נשמט מזיכרוני המזדקן. לא השלמתי עם העובדה הזאת והתחלתי לחפור באינטרנט. על רפאל מצאתי הרבה סיפורים שונים. אחד מהם משך את תשומת לבי. מסופר שפעם רפאל פגש צעירה מאוד יפה והתאהב בה במקום. היא הייתה בתו של האופה. רפאל שילם לאביה כמה מטבעות זהב וקיבל אישור לקחת אותה בתור מודל לציוריו. למספר לא מבטל של מדונות בתמונות של הצייר היו פניה. עם הזמן התפתח ביניהם קשר שנמשך לאורך שנים אבל בת האופה לא שמרה אמונים לרפאל, הייתה מתמסרת לרבים אחרים ואף התעשרה כקורטיזנה ידועה ברומא. בניגוד לאשתו של הצייר הרוסי, הגברת הזאת לא מתה צעירה. היא דווקא חיה עוד הרבה שנים אחרי שרפאל החזיר את נשמתו לבורא בגיל שלושים ושבע. הסתכלתי שוב ברפרודוקציה של המדונה הסיסטינית. הבנתי מה הקשר בין רפאל לרוסי. יכולתי רק להתפלא איך רפאל בכוח כישרונו הצליח לגלות את התום הבתולי של המדונה בפני הקורטיזנה שחיה חיי תענוגות, אחת שלעולם לא היה לה ילד לאהוב.
התיישבתי ליד המחשב וכתבתי הכול. אחר שסיימתי קראתי את מה שכתבתי ולא הבנתי כלום. התחלתי לתקן. יצא אחרת אומנם אבל לא הרבה יותר ברור. התעצבנתי ועזבתי. עברו שלושה ימים עד ששוב נגעתי במחשב. אט־אט הזרם הגועש של התיקונים הצטמצם לפלג קטן עד שהתייבש לחלוטין. נוכחתי לדעת שכתיבה ספרותית הרבה יותר מסובכת מכתיבת דוחות או סיכומי פגישות אבל הייתי שבע רצון מהתוצאה. התברר לי שהראש שלי, בעזרת האינטרנט, משמש כמקור גדול של סיפורים, שחלקם שמעתי מחברים, חלקם קראתי וחלקם המצאתי בעצמי. התחלתי לכתוב את הסיפורים האלה. הכתיבה סחבה אותי ומאוד נהניתי מזה. הבנתי שבסופו של דבר, תפקידה של הפנסיה הוא לתת לבן אדם לפחות בסוף חייו לעשות את מה שהוא אוהב. מסתבר שבמקרה שלי זה לכתוב. אני מניח שלא הכול ימצא חן בעיני כולם. זה לא ממש חשוב, הרי את הסיפורים האלה אני כותב קודם כול בשביל עצמי.
