תמר הרמן, עופר שיף
הקדמה
לדגל ישראל אמנם שני צבעים בלבד: כחול ולבן, אבל לישראלים ולישראליוּת גוונים וצבעים הרבה. סדרת הספרים "ישראלים" שנועדה להאיר היבטים שונים של הקיום הישראלי, עבר, הווה ועתיד, מבוססת על הכרה במגוון הזה ובחשיבותו ביצירת חברה עשירה ומעשירה. כדי לממש את המחויבות שלנו כעורכי הסדרה לרבגוניות הזו, קיבצנו באסופה שלפניכם — שנועדה להיות הספר הראשון בסדרה, אבל בשל אילוצי הזמן רואה אור כספר שלישי בה — 17 מסות קצרות שנכתבו לבקשתנו על ידי ישראלים ממרחבי קיום ותודעה שונים. במוקד כל המסות ניצבות אותן השאלות: מיהו ישראלי ומהי ישראליות.
חרף מאמצינו להגיע לייצוג מקסימלי, לא יכולנו לתת קול ראוי לכל קבוצה וקבוצה בציבוריות הישראלית, שכן מדובר בחברה הטרוגנית מאוד. ובכל זאת, נראה לנו שקיבצנו מגוון רחב דיו של מאמרים שנכתבו על ידי צעירים ומבוגרים, אנשי ספר ואנשי מעשה, אנשי ימין ואנשי שמאל, גברים ונשים, יהודים וערבים, אנשי מרכז ואנשי פריפריה, דתיים, מסורתיים וחילונים, אשכנזים ומזרחים, ילידי הארץ ומי שעלו ארצה בשלב זה או אחר של חייהם, תושבי ישראל ותושבי מדינות אחרות ועוד. אחדים מהכותבים בחרו להפנות זרקור לקורות חייהם הם, אחרים התייחסו לתוצרי תרבות הנחשבים בעיניהם כתמצית של הישראליות. היו שהעדיפו להתמקד בבעיות יסוד שאיתן מתמודדות החברה והמדינה בישראל וכותבים אחרים סיפרו כיצד נראית להם ולאחרים הישראליות והזהות הישראלית ממרחקים — גיאוגרפיים ואחרים.
כשקיבלנו את המאמרים השונים שמחנו לראות שאין אלה דברי הלל אך גם לא שירי מספד וקינות. כל אחד ואחת מהכותבים בדרכו או בדרכה ניסו לשקף את המורכבות הקיומית שבחיים המשותפים כאן. היות שרוב החיבורים ככולם נכתבו לפני "זמן קורונה" אין בהם התייחסות למשבר הרפואי־כלכלי־פוליטי של העת האחרונה ממש, ועם זאת, ברור מקריאת הדברים שהכותבים לא ראו ממעל להם שמיים תכולים ללא ענן קל שבקלים. נושאים כמו אפליה, גזענות, הפניית כתף קרה ל"אחר", לאומנות, היעדר סולידריות אזרחית, כיבוש, ולחלופין חוסר נכונות להיאבק עבור ערכים לאומיים או מוסריים־אוניברסליים, מופיעים בתמהיל זה או אחר כמעט בכל אחד מהמאמרים. ובכל זאת, כמעט כולם מציינים את כוחות היצירה והחיוניות של החברה הישראלית, את היכולת לבטא ביקורת נוקבת, ואת התקווה ואפילו הביטחון שהליקויים שאבחנו הם בני תיקון. יתרה מזו, כל המאמרים, כולל הביקורתיים שבהם, משקפים תחושת שייכות עמוקה ואכפתיות לגבי הכלל הישראלי.
ובטרם סיום, הערה טכנית לכאורה אבל בעצם מהותית: בשל הכבוד שאנחנו רוחשים לכל אחד מהכותבים, השתדלנו לערוך את הדברים ביד קלה בלבד, כדי שקולותיהם הייחודיים יישמרו ויישמעו בין דפי הספר. לפיכך השוני בין המאמרים באורך, בסגנון ובמידת ההפשטה עולה בהרבה על המקובל בקבצים מחקריים. ואולם, כפי שחזרנו והבהרנו מאז השקנו את הסדרה, המטרה היא שהפרסומים במסגרת זו יהיו אותנטיים במידת האפשר ונגישים לכול, כשאנו פוסעים בעקבות גדולים שהרי כמאמר חז"ל "דיברה תורה בלשון בני אדם".
אנחנו מקווים שבעת שתבחנו את הפסיפס הצבעוני והרבגוני שאסופה זאת שוטחת, תמצאו בה גם את עצמכם ואת קולכם. זאת ועוד, נצא נשכרים שבעתיים אם הכתוב יביא אתכם לראות מעבר לדעותיכם ולתפיסות עולמכם, ותנסו שלא לדלג גם על אלה שירגיזו אתכם — שתראו את בני האדם שמאחורי הדעות "האחרות" מתוך הבנה שחרף אי ההסכמות אנו חולקים את המרחב המשותף של הישראליות. במילים אחרות, אנחנו מציעים שתראו באסופה זו מעין שיחה שכולנו חלק ממנה, ושכולנו רשאים להחליט האם, מתי וכיצד להשתתף בה.
העורכים
אריה אלדד1
על דעת הנס הנכסף
1 אריה אלדד יליד 1950 (תל אביב). גדל בירושלים. למד רפואה באוניברסיטת תל אביב במסגרת העתודה האקדמית ולאחר סיום לימודיו — שירת כרופא צבאי, ואת שירותו סיים בתפקיד קצין רפואה ראשי. עם שחרורו מצה"ל, בשנת 2000, התמנה למנהל המחלקה לכירורגיה פלסטית בהדסה ופרש ממנה בשנת 2003, כשנבחר לכנסת מטעם סיעת האיחוד הלאומי. בשנת 2013, משלא נבחר שוב לכנסת, פרש מפעילות פוליטית ומאז מגיש תוכנית ברדיו 103 ועוסק בכתיבה פובליציסטית ובכתיבת ספרים. מתגורר בכפר אדומים.
לפעמים זה סתם עגורן מעל בניין ההולך ונבנה. לעתים שוק צבעוני מלא כל טוב, בני אדם והמולה רבה. לעתים די בטבלה בעיתון המציגה את שערו היציב של השקל. הנתונים על תוחלת החיים בישראל ומספר היהודים החיים בה. כתבה על מערכת חדשה ליירוט טילים במרחק עשרות קילומטרים, בדיוק של תער המפלח שערה. קבוצת פעוטות בדרך לגן הילדים או סטארט-אפ שנוצר כאן ונמכר לעולם במיליארדים.
לא צריך הרבה כדי להתחיל לסחרר בתוכי מערבולת של גאווה, אושר וחרדה.כי מכל מה שלמדתי בהיסטוריה של העם היהודי בארבעת אלפים שנותיו אני יודע שזכיתי לחיות באחת התקופות הטובות ביותר שידע העם הזה. אך מתוך הכרת תבנית התנהגותה של ההיסטוריה שלנו אני יודע כי היא רצופה עליות ומורדות. שיאים ותהומות. וללב מתגנבת חרדה שמא הגענו לשיא שאחריו פונה הדרך מטה.
ההיסטוריה האנושית היא היסטוריה של עליית עמים ותרבויות, שגשוג ופריחה ואחר כך דשדוש, צניחה, התרסקות והיעלמות. אחד ההיסטוריונים החשובים של המאה ה-20, ושונא ישראל מובהק, ארנולד טוינבי, תיאר את ההיסטוריה האנושית כעלייתן ונפילתן של תרבויות. לאו דווקא של מדינות לאום או קבוצות אתניות. תחילה הלך בעקבות הפילוסוף הגרמני אוסוואלד שפנגלר, שכתב על "שקיעת המערב", חיבור דטרמיניסטי על עמים ועל תרבויות העולות ונופלות על פי חוק טבע היסטורי בלתי נמנע. טוינבי דחה את הדטרמיניזם הזה. הוא קבע שתרבויות משגשגות כשהן מצליחות להיענות לאתגרים ומתדרדרות כשהן מפסיקות להיענות להם. הוא אמר ש"תרבויות לא נרצחות. הן מתאבדות". אבל בבואו לכתוב על היהודים הוא נתקל בקושי עצום. היהודים לא התאימו לאף דפוס תיאורטי שטבע לגבי כל החברות האנושיות. הוא לא הצליח להבין מדוע היהודים לא נעלמו מזמן ולא ירדו מבימת ההיסטוריה. מדוע הם מתעקשים להמשיך ולהתקיים למרות שעל פי השקפתו — כבר עברו אלפיים שנה מאז היו שותפים פעילים ביצירת התרבות האנושית. כנוצרי טוב ואנטישמי נלהב טען שתפקידה ההיסטורי של היהדות היה ביצירת הנצרות, ומאז אין לה שום תפקיד. לכן, לשיטתו, נגזר עלינו להיעלם. וכיוון שלא נעלמנו, החריג אותנו וקבע שהיהודים אמנם קיימים אבל בדמות "פוסיל", כלומר מאובן. משהו שקיים כשריד אבל לא כתרבות של עם חי ומשגשג.
ולכן כל יהודי זוכה פרס נובל, כל ספר טוב שנכתב כאן, כל ישיבה שבה לומדים יהודים את תורת אבותיהם ומחדשים חידושים עצומים, כל יישוב שקם ופורח בארץ ישראל, כל זמר עברי ברדיו שנכתב בשפתו של אברהם העברי ומושר בלחן שאין הסבר אחר ליצירתו אלא השראה מופלאה, ממש כזו ששרתה על משוררי התהילים בבית המקדש, גם אם המלחין חילוני למהדרין והזמר הוא בעצם זמרת — כל אחד מאלו אומר לטוינבים למיניהם בעולם כולו: עם ישראל חי. ממש לא מאובן.
הזהות שלי פשוטה. אני יהודי ציוני החי בארץ ישראל ואני אזרח מדינת ישראל. אני חי על דעת הנס. איני זקוק להתכנסות של 50 ממנהיגי העולם בירושלים ב"יום השואה הבינלאומי" כדי לזכור יום יום את התהומות והאפר מהם עלינו. ובתוך שלוש שנים מהיום שבו כבו תנורי המשרפות זכינו להקים מדינה עצמאית, שחררנו את ארץ ישראל המערבית, מהירדן לים, מכובשיה הזרים, ובתוך 70 שנה השלמנו כאן את מניין היהודים שנרצחו שם, והמדינה חזקה ומשגשגת. אני לא זקוק למנהיגי העולם הבאים לירושלים ומתחייבים שלא לשכוח ולהילחם באנטישמיות, אבל לפעמים צריך לרגע גם נקודת מבט רחוקה כדי להעריך את המחווה — נשיא גרמניה, גוי פרוטסטנטי, שהגיע ל"יד ושם" בירושלים, ובירך בעברית "שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה". ואני יודע כי בעצם אנחנו הם האמורים לברך. אנחנו שלא זכינו אמנם לנקום דמם של הנרצחים, אבל ראינו בעינינו שלישיית מטוסי קרב של חיל האוויר טסה מעל פלנטת האפר אושוויץ.
אבי, עליו השלום, ישראל אלדד, הצליח לצאת משם. עלה ארצה ב-1941 ומייד התייצב לפקודתו של אברהם שטרן — יאיר, מחולל לח"י. אחרי שיאיר נרצח, נמנה אבי על שלושת חברי מרכז לח"י. כל משפחתו נשארה שם והושמדה. והוא זכה להילחם למען גירוש הבריטים מהארץ ולמען הקמת המדינה, ויחד איתו עליתי להר הבית ביום הגדול ההוא, במלחמת ששת הימים, כשנכבש ההר ואוחדה העיר ושוחררה הארץ. איך לא אחיה יום-יום בתחושת הנס?
לכאורה, כבר באתי אל המוכן. נולדתי כאזרח ישראלי. כילד חשבתי שהחמצתי את ההזדמנות להילחם למען עם ישראל וארץ ישראל, ועל המרפסת בבית הוריי בשכונת רחביה השלווה בירושלים המחולקת הקמתי עם חבריי חוליית פרטיזנים שנלחמה בגרמנים ביערות ברוסיה. אבל מהלך ההיסטוריה היה אחר, וזכיתי להשתתף במלחמות ישראל כחובש וכרופא — גם לטפל בנפגעים. על דעת הנס. אני יודע שמאות דורות של יהודים, שעמדו בידיים ריקות והוגלו ועונו ונטבחו או הוכרחו להתאסלם כי דין מוחמד בסַיף, או להיטבל לנצרות האויבת — מיליוני יהודים מתים מקנאים בי על המדים שאני לובש. על הנשק שבידי, על הדגל המתנוסס מעל ראשי. והקנאה שלהם בי היא תולדת הכיסופים, ואני יודע כי לולא כיסופי הגאולה שלהם, לולא דבקותם באמונת אבותיהם ובתורת ישראל — היה הצדק עם שפנגלר או עם טוינבי. העם היהודי היה נמחק. לא היינו זוכים לחיות כיהודים ציוניים במדינת ישראל עצמאית. על דעת הנס ועל דעת המחיר. ועל דעת הסכנות.
כן. על חרבנו נחיה. איני מחדש דבר כשאני אומר שאם נניח מידינו את החרב — נושמד חלילה. אולי עוד ייוותרו יהודים בגלות כזו או אחרת. יהודים יישארו החרדים בברוקלין. האחרים עלולים להיעלם, להיאבד בהתבוללות לדעת או באדישות. אבל תחיית העם היהודי בארצו תהיה תמיד תלויה בנכונות שלנו להילחם על קיומנו העצמאי במולדת. לא מכיוון שהיא "מקלט בטוח", אלא מכיוון שזו המולדת שלנו. הרבה יהודים נהרגו בארץ רק מכיוון שהיו יהודים. בשנות קיומה של המדינה נהרגו אלפי יהודים בישראל, יותר מבכל מקום אחר בעולם. ולפיכך, לכאורה "המקלט" אינו בטוח. אבל הסטטיסטיקה הזו נכונה רק אם אנחנו מתחילים את ההיסטוריה בתש"ח. וגם אם אנו שוכחים לרגע מה היה קודם. אנו חייבים להוסיף לבניין הישראליות שלנו את התיקון הזה בתפיסה הציונית של שלהי המאה ה-19, שראתה בארץ ישראל "מקלט בטוח" לעם היהודי המאוים בהשמדה. אנחנו כאן לא כי רע לנו בגולה. לא כי שם מרחפת סכנת שמד או השמדה מעל ראשינו. אנחנו כאן כי אנחנו רוצים להיות עַם ריבוני במולדתו. והיינו ריבונים במולדת גם הרבה לפני הכרזת העצמאות. כי הריבונות היא בתודעה ובלב. וזו מעולם לא נלקחה מאיתנו. וזה עוד נדבך "ישראלי" מאוד, שנוסף על בניין האב הציוני.
הישראליות שלי אינה הופכת אותי לחלק מ"לאום ישראלי" שאינו קיים, למעט בתודעתם של אי אילו מכחישי-זהותם בירכתי השמאל הקיצוני. אזרחי ישראל היהודים והערבים אינם יוצרים יחד לאום חדש. אנחנו יהודים, וזה צירוף בלתי ניתן להפרדה של דת ולאום. והערבים, מוסלמים או נוצרים, רואים עצמם חלק מ"העם הפלסטיני". לא מ"עם ישראלי".
לא כל היהודים שבה נושאים במידה שווה בנטל ההגנה על מדינת ישראל. אבל אני לא מתבונן מתוך שנאה בחרדים שאינם משרתים בצבא. אי-שירותם הוא פצע פתוח, אבל איני יכול לשכוח שהם עושים כאן את מה שעשו אבותינו לאורך אלפיים שנה: לומדים ומקיימים את התורה אשר בלעדיה לא היינו מגיעים הנה ולא היינו זוכים. ואולי גם זה, מקומם ככל שיהיה, הוא חלק מהמחיר שאנחנו משלמים כדי להיות מדינה יהודית בארץ ישראל. והלוואי שנזכה שכולם, דתיים וחילונים, ילבשו מדים וישרתו בצה"ל. כי כך צריך להיות.
רק מעט חרדים משרתים בצה"ל, וגם חילונים רבים משתמטים משירות. רק כמחצית מהישראלים הצעירים מתגייסים. ויש בישראל פערים כלכליים וחברתיים, ואפליה והדרה ושנאה וקרע בין שמאל ובין ימין. ואי אפשר לוותר ולהתעלם ולעבור על כך לסדר היום, אבל אנו חייבים למדוד את הפגמים והעוולות בקנה המידה הנכון.
מאבי עליו השלום למדתי הסבר לשני פסוקים, סותרים לכאורה. "עם נבל ולא חכם" ו"מה טובו אוהליך יעקב". והתמיהה עוד גדלה כשאנו זוכרים מיהו שאמר אותם. בלעם המכונה "הרשע", מכשף נוכרי שנשכר לקלל את ישראל רואה את העם ואומר "מה טובו אוהליך" ומשה רבנו, אדון הנביאים, מוציאנו ממצרים ומי שנתן לנו את התורה שקיבל בסיני — הוא האומר "עם נבל ולא חכם". הכיצד?
הכול עניין של פרספקטיבה, לימד אותי אבא. משה רבנו חי בתוך העם, בין האוהלים. ראה מקרוב את התככים והקנוניות, את התלונות והטרוניות, את דתן ואבירם וקורח וכל עדתו ואת "נִתּנָה רֹאשׁ וְנָשׁוּבָה מִצְריְמָה", וגם את עגל הזהב. והוא אומר במר נפשו, ברגע של ייאוש : "עַם נָבָל וְלֹא חָכָם". ואילו בלעם, המכשף הקוסמופוליטי, עומד מרחוק. "מֵרֹאשׁ צרים אראנּוּ" והוא רואה את התמונה הגדולה: עם עבדים יוצא לחירות, מקבל תורה והוא בדרכו לכבוש את מולדת אבותיו. ולכן - "מַה טֹּבוּ אֹהָלֶיךָ יַעֲקֹב משׁכְּנֹתיךָ יִשׂראֵל". וזו בדיוק גם הצרה שלנו כיום, כשאנו ניזונים יום-יום מהמיקרו. מהכותרות, מהסערות התורניות שמחר יישכחו, מהשחיתות ומהרצח ומהאונס ומגזל הקשישים ומשרידי השואה שאין הפרוטה מצויה בכיסם. ובהיעדר פרספקטיבה אנו שוכחים את התמונה הגדולה. אבל אני איני שוכח. אני חי על דעת הנס.
הגדרת הזהות שלי כיהודי בישראל מחייבת אותי לא רק להיות חמוש תמיד בחרב אלא גם לשאת תמיד חזון. והחזון שלי הוא ציוני כפשוטו: כל עם ישראל בכל ארץ ישראל. כי עם אינו מוסר נתחים ממולדתו לזרים, אפילו אם הם ידידים ובוודאי כשהם אויבים מובהקים. עמים שהובסו במלחמה נאלצו לעתים לוותר על חלקים ממולדתם. אבל הסיסמה "שטחים תמורת שלום" הומצאה אצלנו. כי בעולם יודעים כבר שנים רבות שאם מאלצים אותך לשלם בשטחי המולדת שלך כדי לזכות בשלום — על השטח תוותר, אך בשלום לא תזכה.
ישראלים אחרים יחרתו דמוקרטיה או שלום על דגל החזון שלהם. דמוקרטיה, או שלום. עניינים יפים וראויים. אלא שאין בינם לבין מטרת הציונות ולא כלום. הציונות לא באה לעולם כדי להקים דמוקרטיה. כי דמוקרטיות היו ליהודים גם במערב אירופה, גם באמריקה. וגם אם אבות הציונות ראו לנגד עיניהם חברת מופת, ודמוקרטיה היא צורת המשטר הרצויה — הציונות באה לגאול את העם היהודי. לא לפתור בעיות שלטון וחברה בעולם כולו. וגם השלום שהוא משאת נפש אינו, ולא היה מעולם, לב החזון הציוני. כל אדם רוצה לחיות בשלום, לא למות בחרב ולא לאבד את יקיריו במלחמה. אבל השלום אינו היעד הציוני. לכל היותר הוא יכול היה להיות תוצאה של הגשמת החלום הציוני, כי נזכה בארץ ישראל "במשפט העמים" ונבוא, כעם ללא ארץ אל ארץ ללא עם. חלום יפה שלא התגשם לצערנו, כי לא היה די בהצהרת בלפור ובהחלטת חבר העמים בסן רמו על מתן מנדט לבריטניה להקים כאן בית לאומי לעם היהודי (על שתי גדות הירדן כמובן), ואפילו בהחלטת האו"ם מכ"ט בנובמבר לא היה די. היה צורך שאבי וחבריו, ולוחמי האצ"ל וההגנה והפלמ"ח וצה"ל יילחמו ויקריבו את חייהם כדי להקים את המדינה ולקיים אותה מול הקמים עליה להשמידה. היה נחמד אם רעיון "קיר הברזל" של ז'בוטינסקי היה פועל, ואויבינו היו מבינים כי אין להם סיכוי לנצח אותנו והיו משלימים איתנו ועם קיומנו. אבל זה לא קרה עדיין. ולכן, כל מי שמבטיח "שטחים תמורת שלום" נותן יד להרס קיר הברזל ולחיזוק תקוות הערבים כי עם עוד סבלנות והקרבה יצליחו לגרש אותנו מכאן. הנה, היהודים מוכנים לשלם בלב המולדת שלהם תמורת "שלום". ולכן היותי יהודי ציוני בארץ ישראל מחייבת אותי לנאמנות למולדת שלי, גם לכל שעל מאדמתה, ומחייבת אותי גם למוכנות לחיות על חרבי גם בהיעדר שלום. כי זה המחיר.
הגדרת הישראליות שלי גם מחייבת אותי להבין מדוע אני נאלץ להילחם בארץ הזאת. כי הבנת המלחמה היא חלק מהגדרת הזהות. רבים טועים לחשוב שהסכסוך היהודי-ערבי הוא סכסוך טריטוריאלי. ולכן פתרונו — פשרה טריטוריאלית. אדם שהולך לרופא והרופא רושם לו אנטיביוטיקה לדלקת גרון, לא ישוב שוב ושוב לאותו רופא אם התרופה לא ריפאה אותו. החולה יחפש רופא אחר. והרופא (במקרה המוזר שהחולה בכל זאת שב אליו גם אחרי הניסיון החמישי להחליף אנטיביוטיקה) חייב לעצור ולחשוב "מה לא בסדר כאן? מדוע התרופה אינה פועלת?". התשובה ההגיונית היחידה היא "טעות באבחנה". כבר ניסינו לחלק את הארץ בינינו לבין הערבים פעמים רבות מאוד ובכל פעם זה נגמר במרחץ דמים גרוע מקודמו. הגיעה העת להבין כי הסכסוך אינו טריטוריאלי ולכן כל ניסיונות החלוקה אינם עשויים לפתור אותו. זה אולי קשה לעיכול, אבל המלחמה בינינו לבין הערבים היא מלחמת דת או התנגשות בין אידיאולוגיות סותרות. ולא, אין צורך ששני הצדדים, עד האחרון שבהם יהיו "דתיים" או מגויסים לרעיון. ההיסטוריה לימדה אותנו כי די בגרעין אידיאולוגי נחוש ולוחמני כדי לכפות התנגשות או מלחמה ממש על שני הצדדים. לא כל האיראנים הם שיעים "דתיים" אבל המלחמה בין הסונים לבין השיעים נמשכת כבר 1,300 שנה ואין סימנים שתסתיים בקרוב. וכך גם המלחמה בין המוסלמים ובין שכניהם במזרח אסיה, ובין הודו לפקיסטן, ובין רוסים לצ'צנים, ובין מוסלמים לשכניהם בבלקנים ובצפון אפריקה ובמרכזה וגם במזרח התיכון. אבל רק אצלנו משוכנעים שהסכסוך אינו מלחמת דת אלא סכסוך טריטוריאלי. אפשר להבין את אלו המשלים את עצמם ביודעין, כי אם זו מלחמת דת — היא לא תסתיים, וכל הבטחותיהם ל"שטחים תמורת שלום" או "דמוגרפיה תמורת שלום" יימצאו חלולות וכוזבות, והאוחזים בהן יוותרו על נתחים ממולדתם תמורת המשך מלחמה. ואין זו מלחמת דת חד-צדדית. היא אינה נובעת רק מקיומו של גרעין מוסלמי "ג'יהדיסטי" או "פונדמנטליסטי" בקרב אויבינו. זו מלחמת דת דו-צדדית. כי גם היהודים בארץ ישראל חיים כאן בזכות מה שכתוב בתנ"ך. ולכן נופף דוד בן-גוריון, יהודי חילוני, בספר הספרים כשבא בפני ועדת פיל ב-1937, באומרו: לא בלפור ולא סן רמו, התנ"ך הוא ה"מנדט" שלנו על ארץ ישראל. יהודי שאינו מקבל את התנ"ך כמקור זכותו של העם היהודי על ארץ ישראל הוא בהכרח גזלן, כי מה אשמים הערבים שהנוצרים רצחו יהודים באירופה ולכן האומות הצביעו בעד הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל? גם אינני חי כאן רק הודות ל"זכות ההיסטורית", מימי אברהם אבינו. כי אם זו מקנה לנו "זכות" — צודקים הערבים האומרים שהם כאן כבר 1,300 שנה, מאז כבשו את הארץ בחרב מידי הביזנטים. יש מהם גם המגדילים וטוענים שהם היו כאן עוד לפני היהודים, כי הם-הם הכנענים הקדומים, וכי בהר הבית מעולם לא עמד בית מקדש, רק מסגד, וכי ישו היה פלסטיני. אם באמת רק העובדה שהיינו כאן פעם היא המקימה לנו זכות על הארץ — שייכת הארץ גם לערבים ולצלבנים ולתורכים ולפרסים. גם הם "היו כאן". ולפיכך זכותו הבלעדית של עם ישראל על ארץ ישראל מתוך תודעה אמונית — היא מרכיב יסודי בהגדרת הזהות שלי.
ועוד נדבך אחד, הכרחי בתודעת הישראליות שלי: הר הבית.
הר הבית הוא המקום הקדוש ביותר לעם היהודי. לא רק על פי אמונתם של שלומי אמוני ישראל. אפילו בג"צ קבע כך שוב ושוב בפסקי הדין שלו העוסקים בזכותם של יהודים להתפלל בהר הבית. רק שונאי ישראל מכחישים כי בהר הבית עמדו הבית הראשון והשני. והכותל המערבי, אליו נוהרים מיליוני יהודים כל שנה - אינו אלא שריד חי של אחד מקירות התמך האדירים שנבנו בימי הורדוס כדי להרחיב את תחומי ההר ולאפשר למאות אלפי עולי רגל לבוא ולהקריב קורבנות, ולהיראות ולעשות חובתם במקום.
אבל במלחמת ששת הימים משה דיין ויתר עליו בכך שמסר את המפתחות לווקף שהגדיל מאז את מספר השומרים מ-24 לכמעט אלף. הם ממונים בידי ירדן והרשות הפלסטינית, וישראל אינה מעזה למנוע הרס של שרידי בתי המקדש בדחפורים בהר והקמת עוד ועוד מסגדים בו. היא גם אינה מעזה להציב מגנומטרים נגד מחבלים רוצחים בשעריו, ורק בשער היחיד ליהודים יש מגנומטרים. כשהתמוטט הגשר אל שער המוגרבים בסופת שלגים — ממשלת ירדן היא שהחליטה אם הוא יתוקן, כשהופיע סדק בחומה הדרומית כתוצאה מהחפירות של הערבים ב"אורוות שלמה" וריצוף ההר — מהנדסים מצריים וסעודיים וירדניים עסקו בתיקון ולא ממשלת ישראל. כל זאת כי ויתרנו על הריבונות בהר. זה הסדק העמוק והמסוכן ביותר ב"קיר הברזל" שלא קם עדיין בתודעת הערבים, כי הם רואים את הוויתור של היהודים על הריבונות בהר הבית ואומרים לעצמם — אם היהודים מוותרים מרצונם על המקום הקדוש להם ביותר, סופם כאן יהיה כסוף הצלבנים שכן כנראה אין להם שורשים אמיתיים ועמוקים בארץ. ולכן עם עוד מעט סבלנות וטרור נצליח לעקור אותם מכאן. לכן החלת הריבונות המלאה של מדינת ישראל על הר הבית וקיום הזכות לחופש פולחן כזכות יסוד מוקנית לכל ישראלי בארצו — הם התנאים ההכרחיים להבטחת קיומנו כאן לאורך שנים.
כותרת המאמר הזה "על דעת הנס הנכסף" היא ככותרת למחזור שירים שפרסם בשלהי מלחמת העצמאות אורי צבי גרינברג, גדול משוררי ישראל בדורות האחרונים, והוא חלק מ"ספר העמודים", שהוא הכרך השביעי מתוך 19 הכרכים המאגדים את יצירתו העברית. עמודים אחדים לפני מקבץ השירים הזה אני מוצא את השיר "ישראל בלי ההר" שנכתב בעצם אותם הימים. השיר מבכה את הוויתור על הר הבית במלחמת העצמאות והפקרתו בידי הממלכה ההאשמית. אצ"ג כותב על מרכזיותו של הר הבית בזהות הלאומית שלנו ומסיים ואומר:
טלו צפון מן עולם והיה — משולש
טלו מזרח מן עולם והיה — לא עולם
ישראל בלי ההר הוא — לא ישראל.
