מבוא
זאיר - רקע
זאיר, המוכרת גם בשם קונגו הבלגית, קיבלה את עצמאותה בשנת 1960. קדמה לכך תקופה קולוניאלית קשה ואכזרית מבחינת האוכלוסייה, שהחלה בשנת 1885, כאשר המלך הבלגי ליאופולד השני זכה בהכרה בינלאומית בהקמת מדינת קונגו, שהייתה כמובן כפופה לשלטונו. בשנת 1908 לאחר התערבות בינלאומית, הפכה זאיר (קונגו הבלגית) לקולוניה "רגילה" ובאופן מעשי הוצאה משליטתו הבלעדית והאכזרית של מלך בלגיה.
עבור המקומיים, הייתה התקופה הקולוניאלית תקופה רעה שבה נוצלו ונעשקו על-ידי הבלגים, מבלי לקבל כל תמורה שתיטיב את חייהם והדבר בלט בתחומי החינוך והפיתוח. די בעובדה שעם קבלת העצמאות, היו בזאיר כולה רק ארבעה בוגרי אוניברסיטה מקומיים כדי להמחיש את המצב. אוכלוסיית המדינה מונה כ-35 מיליון נפש המפוזרים על פני שטח עצום של 2,350,000 קמ"ר. כשליש מהתושבים מתגוררים בערים הגדולות. שיעור גידול האוכלוסייה הינו 1.8 אחוז לשנה והתוצר הלאומי הגולמי כ- 162 דולר לנפש, השפות העיקריות במדינה הן: צרפתית (שפה רשמית), לינגלה וסוואהילית. גודלה של זאיר (הרפובליקה הדמוקרטית של קונגו ניתן להמחשה בהשוואה מספרית פשוטה עם מדינות אירופה. שטחה של זאיר גדול פי שמונים משטחה של בלגיה, פי עשרה משטחה של גרמניה, פי שניים וחצי משטחה של צרפת ודומה לשטחה של מערב אירופה.
אוצרותיה הטבעיים האדירים שיכולים היו להופכה לאחת המדינות העשירות והמפותחות בעולם, נשארו בגדר פוטנציאל ותו לא.
זאיר מעולם לא התפתחה מעבר למושגים האפריקניים. במקומות רבים נותרו החיים כפי שהיו במאות הקודמות והאוכלוסייה נסוגה לאחור, אל עבר הבורות והנכשלות. ובאומרי פוטנציאל כוונתי בעיקר לעושרה הטבעי של המדינה האדירה הזאת, אפשר למצוא בה מרבצים גדולים - בקנה מידה עולמי- של מחצבים כגון זהב, יהלומים, נחושת, כסף, בדיל, אורניום, טונגסטן, פלטיניום ושאר מתכות יקרות, שדי בהן כדי להביא מדינה להישג כלכלי, שגשוג וקידמה. השחיתות שפשטה והכתה בכל הפכה למחלה אנושה, שממנה לא התאוששה זאיר עד עצם היום הזה.
הרפובליקה של זאיר ידעה מלחמות ומאבקים פוליטיים לרוב, מקבלת עצמאותה ועד עליית מובוטו לשלטון. עם תום התקופה הקולוניאלית חולקה המדינה למעיין קנטונים, או לייתר דיוק למחוזות קטנים, מתוך אינטרסים שלטוניים תאוותנים שמקורם היה בשלטון המרכזי בקינשסה הבירה. מניין הפרובינציות שהרכיבו את הרפובליקה קפץ משש פרובינציות לעשרים ואחת. חלוקה מגמתית זאת שנעשה בעיקר משיקולי אינטרסים שבטיים היוותה איום על אחדות המדינה, איום שהוסר רק עם עלייתו של מובוטו לשלטון ב-24 לנובמבר 1965.
מובוטו שהיה ער לאיום הלאומי, החזיר את המצב לקדמותו בכך שהקטין את מספר הפרובינציות מעשרים ואחת לשמונה, ובמהלך פוליטי נבון ומחוכם הפסיק את פעילות חמישים המפלגות הפוליטיות שהיו ברחבה המדינה ואיחד את כולן תחת דגל מפלגתי אחד – מפלגת המהפכה העממית (M.P.R.). מהלך זה הציל את זאיר ויצר אחדות לאומית חדשה, שהעלתה את קרנו של הנשיא מובוטו בעיני העם - ועל כך יקבל אשראי פוליטי רב בשנים שלאחר מכן. בראשית תקופת שלטונו אכן חולל הנשיא מובוטו נס גדול בזאיר; ממדינה שסועה ועוינת מבחינה אתנית, ובה 450 שבטים הדוברים כמאתיים ניבים ודיאלקטים מקומיים, הפכה זאיר למדינה יציבה פחות או יותר, מאוחדת וגאה בשלטון מובוטו, לפחות בשנים הראשונות לשלטונו. את עובדות האיחוד והגאווה הלאומית, לא יגזלו מהנשיא מובוטו ולא ישכחו לו לעולם.
את ההיסטוריה הכלכלית של זאיר אפשר לחלק לשלוש תקופות עיקריות;
1967-1960 - תקופת "החושך" – מלחמת האזרחים;
1974-1967 - תקופה של התפתחויות כלכליות חיוביות למרות המשבר הכלכלי העולמי.
1975 ועד היום – תחילתם של תהליכים שליליים והתדרדרות כלכלית מסוכנת, שתביא בסופו של דבר למהפכה חדשה.
הכלכלה הזאירית שהתבססה על ייצוא מינרלים וסחורות חקלאיות לא עמדה ביעדים שהוצבו לה. תרמו לכך בעיקר קשיים לוגיסטיים חמורים, שהיו שילוב של מחסור בכלי תחבורה, בתשתיות בכבישים ודרכים ברחבי המדינה. קשיים אלו גרמו לפגיעה קשה במכרות ובחקלאות, עד כדי שיתוקם לתקופות ארוכות. עד כמה חמורה בעיית תשתית הכבישים ברחבי זאיר תעיד ההשוואה הפשוטה בין זאיר לבין אוסטרליה - מדינות בעלות שטח זהה כמעט בגודלו. בעוד רשת הכבישים האוסטרלית משתרעת על-פני 250,000 ק"מ של דרך סלולה, הרי בזאיר קיימת מערכת כבישים סלולים באורך כולל של 2,000 ק"מ בלבד בסה"כ 140,000 ק"מ של דרכי עפר. פגעי הטבע והאחזקה הלקויה של ה בזאיר דרכים רק החמירו את הבעיה מידי שנה. לכל אלה נוספה בעירה חמורה לא פחות, והיא יכולת ניהול וארגון כושלת ברמה הלאומית, שנבעה לא אחת מאינטרסים נשיאותיים ומערכות מושחתות אחרות בדרגי השדה. ואם לא די בכך, הרי באו המלחמות בחבל שבא. מלחמות ומרידות שנכפו ע"י שכנותיה הקומוניסטיות העיניות של זאיר, שלא חדלו מלבחוש בקדרה הפוליטית ולהסיט את מתנגדי שלטון מובוטו מבין המקומיים. חבל שאבא מעולם לא חדל מלהיות חלום אסטרטגי לאותן מדינות שכנות, בשל עושרו הטבעי, ואכן חבל זה היה ונותר לב ליבה של כלכלת זאיר. פגיעה בו או ניתוקו יביא בסופו של דבר להתפרקות הרפובליקה.
כך או כך, הכלכלה הזאירית דשדשה "בבוץ טובעני" וידעה רק מעט ימי חסד ושגשוג ומאז קבלת עצמאותה, לא רשמה הישגים מרשימים שיביאו אותה למקום כבוד בקרב הקהילה הבינלאומית. גרעון אדיר ממדים של למעלה מחמישה מיליארד דולר במאזן התשלומים, איים על מעמדה הכלכלי של המדינה כבר בשנים 1985-1984. בחבל שאבא הבדלני נפוצה הבדיחה על כך שגירעון חמשת מיליארדי הדולר של המדינה, הוא גם יתרת הזכות בחשבונם הפרטי של מובוטו ובני משפחתו בבנקים שבחו"ל. זאת קרוב לוודאי הייתה עוד אחת מהבדיחות האמיתיות והעצובות בזאיר.
הגיאוגרפיה של זאיר
זאיר שוכנת משני צדיו של קו המשווה, ומשתרעת למעשה מהאוקיינוס האטלנטי במערב ועד השבר הסורי אפריקני ורכס הרוונזורי שבמזרח.
ואלה שכנותיה:
בצפון - סודן, הרפובליקה המזרח אפריקנית;
במזרח - אוגנדה, רואנדה, בורונדי וטנזניה;
בדרום - זמביה ואנגולה;
במערב - קונגו ברזוויל.
בשטחה העצום של זאיר מבחינים בצורות אקלים שונות ומגוונות, החל מאקלים טרופי עם שיעורי חום ולחות גבוהים מאוד בתקופת אוקטובר-אפריל, שהיא התקופה החמה; וכלה באזורי סוואנה ברמה שבמזרח המדינה, שם נמדדת טמפרטורה ממוצעת של כ- º25 צלסיוס. גם פסגות מושלגות ניתן למצוא ברכס הרוונזורי.
זאיר נתברכה במגוון צמחיה ועולם חי עשיר מאוד, לרבות מינים אופייניים אך ורק למדינה זאת. דוגמה לכך הוא האוקפי, הכלאה בין ג'ירפה לזברה. הכלאה זאת יצרה בעל-חיים ייחודי שבית גידולו נמצא אך ורק בצפון מזרח זאיר. ישנו גם פארק הגורילות 'קהוזי ביגה' שבחבל קיוו. כמו-כן אפשר למצוא שמורות טבע מדהימות ופארקים רבים. לכל היופי הטבעי הזה מצטרף כמובן נהר הזאיר (נהר הקונגו) המרשים, שבהשוואה לנהרות גדולים בעולם רק אגן האמזונס גדול מאגנו. נהר הזאיר הוא עורק החיים של המדינה, נשמתה וסם קיומה הכלכלי בהווה ובעתיד.
הקהילה היהודית בזאיר
ההיסטוריה היהודית, רצופת התלאות והנדודים, לא פסחה על זאיר. היהודים החלו בהגירתם לזאיר כבר במהלך המאה התשע עשרה, כזרם קל שהלך וגבר עד אמצע המאה העשרים הגירת היהודים נדמה כמעט כליל בשנות השמונים והתשעים עקב המתיחות הפנימית וההחמרה במצבה הכלכלי של זאיר. לאחר המהפכה ב-1996 לא נותרו עוד יהודים בלובומבשי בירת שאבא שבמזרח זאיר. הקהילה היהודית המפוארת נמוגה ונפוצה לכל עבר. בקינשסה ניתן עדיין היה לראות אנשי עסקים יהודים, מרביתם ממוצא בלגי, או בעלי אזרחות בלגית המקיימים קשרי מסחר עם המדינה השסועה ממלחמת האזרחים. ראשוני היהודים שהגיעו לזאיר מדרום- אפריקה עברו דרך ארוכה מארצות מוצאם במזרח אירופה ובריטניה. בעשור הראשון של המאה העשרים גברה הגירת היהודים, שהגיעו מיוון איטליה ושאר ארצות הים התיכון אך בעיקר מהאי רודוס שהיה מצוי בשפל כלכלי חמור. החיים בזאיר של תחילת המאה, היו קשים עבור אותם מהגרים, שחיו בתנאי מחיה כשל בני המקום. אך הם נאחזו בציפורניהם בארץ החדשה והמבטיחה, ואט אט החלו להשתלב בחיי המסחר המקומיים.
תרומתם של היהודים לכלכלת זאיר הייתה ללא ספק חיובית ביותר, ותרמה רבות להעשרת המדינה בתחומי תעשיה וניהול. תרומה זאת זכתה להערכה רבה מצד העם הזאירי ומנהיגיו, שראו ביהודים - ומאוחר יותר בישראל - כבעלי ברית לכל דבר. המשבר הכלכלי של שנות השלושים הביא לזאיר גל הגירה גדול. והקהילה היהודית, שכבר השתרשה יפה במדינה זכתה לקבל אישיות קהילתית חשובה מאד מהאי רודוס; הרב מואיז לוי, שהגיע עם אשתו הרבנית פליסיה. השפעתו של הרב לוי חבקה את כל זאיר וזכתה להכרה והערכה, עד כדי הערצה מצידו של הנשיא מובוטו. האחרון נהג להתייעץ עם הרב בנושאים שונים ואף בענייני דת ופוליטיקה.
חיבתו של הנשיא מובוטו לרב מואיז לוי, הפכה לשם דבר ועשתה לה כנפיים, ברחבי זאיר, סיפור הפריצה לביתו של הרב לוי ואופן טיפולו של מובוטו בפרשה המחישו יותר מכל את הערכתו לרב. משנודעו לנשיא פרטי האירוע בביתו של הרב מואיז לוי, נצטוו אנשי הדיוויזיה הנשיאותית ושרות הביטחון, לערוך מצוד ענק ברחבי חבל שאבא, עד שימצא הגנב. הוא אכן נמצא, ורק בזכות רחמיו של הרב מואיז ותחנוניו בפני המושל המקומי, ניצלו חייו של הגנב והוא יצא בעונש קל יחסית. מכוניתו הישנה של הרב, שניזוקה במהלך בריחתו של הגנב, הוחלפה במכונית רנו חדשה, שצבעה היה כצבע האהוב על הרב. מכונית זו הוטסה ללובומבשי במטוס ההרקולס של חיל-האוויר הזאירי, מתנת הנשיא לחביבו הרב. אכן כך נעשה בזאיר, לאיש שהנשיא חפץ ביקרו.
ביתו של הרב האהוב, הפך מוקד עליה לרגל לגורמי ממשל מקומיים וכמובן לאנשי הקהילה ואורחים מחו"ל, שזכו לסעוד על שולחנו של הרב בערבי שבת ובחגים. האווירה היהודית המלווה בפיוטים בשפת הלדינו - שגם אם לא הבנת את תוכנם - היה בהם כדי לעורר שמחה והתרוממות רוח.
שפת הלדינו הייתה השפה העיקרית בקרב הקהילה היהודית. בשנות השלושים נבנה בעיר בית הכנסת הגדול, שהיה לב ליבה של הקהילה היהודית. בית הכנסת והמרכז התרבותי שבו ידעו ימי פריחה וזוהר והקהילה מנתה למעלה מאלפיים איש. מלחמת העולם השנייה לא הצליחה לפגוע בקהילה היהודית בזאיר, אז קונגו הבלגית, על-אף ניסיונותיו של המשטר הנאצי. היהודים אומנם הושמו על-ידי הגרמנים במחנות הסגר, אך לא נפגעו -אולי בשל היות מרביתם בעלי אזרחות של בעלת-בריתם הפשיסטית איטליה. תקופת שפל זאת לא ארכה זמן רב ובמהרה התאוששה הקהילה ושבה לפרוח כבעבר, תוך שהיא קולטת הגירת פליטים יהודים, שנמלטו מאימי השואה ומאוחר יותר, יהודים שברחו ממדינות ערב, עקב הסכסוך הישראלי - ערבי המתמשך. גם ניתוק היחסים בין זאיר לישראל בשנת 1973, בעקבות מלחמת יום-הכיפורים, לא פגע בשגשוג הקהילה, שכן עלייתו של מובוטו לשלטון, יצרה מערכת של כבוד והערכה הדדיים, בין הנשיא לבין אנשי הקהילה. היה ברור לכל שהניתוק הוא צעד פוליטי שאינו נובע משנאת ישראל.
שגשוג הקהילה התבטא גם בהשקעות רחבות היקף בתחומי התובלה האווירית והימית, לדוגמא: חברת סיבה זאיר ואג'טרף.
בסוף שנות השמונים ותחילת שנות התשעים, החלו לנשב בזאיר רוחות רעות, רוחות המבשרות על התמוטטות כלכלית ואכזבה קשה משלטונו הרודני של מובוטו, במילים פשוטות, רוחות מלחמה ומהפיכה שלא אחרה לבוא. הקהילה היהודית החלה לעזוב את זאיר, מי לבלגיה ומי למדינות רחוקות יותר, כגון: אוסטרליה,, קנדה וארה"ב. לכולם היה ברור שהפעם זה הסוף; שהם עוזבים את עברם המפואר ולעולם לא ישובו לכאן. הם משאירים מאחור זיכרונות יפים ואורח חיים ייחודי לזאיר, לאפריקה. בית הכנסת במקום שראה ימים גדולים ומרגשים של שמחה ואחדות, עומד היום בשיממונו - עדות אילמת לעברה המפואר של הקהילה המכובדת, שירדה מגדולתה ונפוצה לכל עבר. הקהילה היהודית בלובומבשי, רשמה ללא ספק, את אחד מדפיה המזהירים של היהדות בגולה האפריקנית ובודאי דף מפואר בספר דברי הימים של זאיר.
חידוש היחסים עם זאיר
בשנת 1982 חודשו היחסים הדיפלומטיים בין זאיר לבין ישראל, למרות הלחצים הרבים שהופעלו על הנשיא מובוטו ולמורת רוחה של לוב, שאף הפסיקה את הסיוע הכספי לזאיר. מובוטו עמד בלחץ שהפעילו מדינות ערב ולא נכנע להן, מתוך הכרה בפוטנציאל הכלכלי והמדיני הטמון בקשרים עם ישראל, בהשוואה לתרומה המזערית שלה זכה ממדינות ערב. בשנת 1982 ביקר בזאיר שר החוץ דאז מר יצחק שמיר, ובכך נפתח דף חדש ביחסי שתי המדינות. במהלכו נחתמו שוב הסכמי סיוע בין זאיר לישראל. הסכמים בין שתי המדינות התקיימו עוד משנות השישים, כאשר זאיר זכתה בעצמאותה, עד לניתוק היחסים. בשנת 1983 ביקר בזאיר השר אריאל שרון, שהיה אז שר החוץ. בעקבות ביקור זה חודש גם שיתוף הפעולה הצבאי, קשר שהחל אף הוא בשנות השישים. במסגרת הביקור הורעפו שבחים והובעה הערכה רבה לישראל על תמיכתה וידידותה הכנה כלפי העם הזאירי. במעמד זה נחתמו הסכמים צבאיים וסוכם על משלוח ציוד צבאי ומשלחת יועצים לזאיר, לצורך ארגון מחדש של הצבא המקומי על כל זרועותיו ויחידותיו המיוחדות.
וכאן מתחיל סיפורי בזאיר.
