אווה ויורי - סיפור אהבה
זה הזמן לספר על אֶווה ויוּרֶק - סיפור אהבתם המיוחד של הוריי. הצורך להנציח את אהבתם במלים מאיץ בי. לאחר דברי העידוד של אנשים רבים, מהם זרים לי, החלטתי להיענות לאתגר.
מזה זמן רב אני מחפשת את הפתיחה המתאימה. איני יודעת איך לכתוב את הסיפור - בגוף ראשון, או מזווית מבטה של ילדה אהובה, או כרומן המסופר במבט מהצד. החלטתי לגלגל את הדברים בזרימה טבעית: אזרום עם מחשבותי ורגשותי, זו הצורה הטבעית לי ביותר. אם אחשוב יותר מדי על דיוק, מרוב התלבטות לא ייצא מזה שום דבר מעניין. בציור יותר קל לי: הצבעים כמו מתחברים לאצבעותי ומובילים אותי ליעד. בפסנתר האצבעות כבר יודעות מעצמן את הדרך, והצלילים מתנגנים ומתפוגגים.
בכתיבה זה אחרת. מחסום גדול נוצר בי עוד מילדותי: הייתה לי מורה איומה, שתמיד העירה לי על שגיאות הכתיב, ואת המעצור הזה גררתי שנים. היום יש לי פתרון - אנשים טובים יעזרו לי עם העברית העילגת שלי... בילדותי חלמתי להיות סופרת. נדהמתי לגלות איך אני נמשכת לחקור ולהבין את נפש האדם, כאילו קוראת אנשים כמו בקרן לייזר. גם שפע הרעיונות שנבעו ממני תמיד הפליא אותי: מהיכן זה בא? - מקסם החיים.
את הוריי פגשתי לראשונה באוזבקיסטן. פעם היתה ארץ זו חלק מרוסיה הגדולה. היום זו מדינה בפני עצמה.
אמי - לפני שהייתה אמי - נולדה בלבוב שבפולין. היום שייכת לבוב לאוקראינה. (דברים משתנים, מדינות חדשות קמו. תקוות, חלומות ומצוקות הביאו את ישראל אל המפה).
משפחתה של אמי הייתה מעורבת: סבי היה אוקראיני שהתאהב ונשא לאשה את סבתי הפולנייה. הסבתא באה ממשפחה אמידה, בעלת אדמות רבות, כך שסבי עבר לפולין לטפל בהן. האדמה הברוכה השתרעה על מאות דונמים, שכללו חורשות, מטעים של עצי פרי, שדות חיטה ופרגים, חלקות ירק למאכל אדם ותבואה לבעלי חיים. שדות החיטה היו מקומות המסתור של אמי: בילדותה הייתה בורחת אליהם, נעטפת במשבי הרוח וחולמת.
המשק היה בניהולו של סבא, שנהג ביד רמה וקשה. בזמן שסבא טיפל בחווה, סבתא ילדה 12 תינוקות, מהם 8 נשארו בחיים, וגידלה אותם במסירות, כששדיה תמיד שופעים חלב.
הסיפורים על סבי מרתקים. הוא היה אדם מגוון מאד, כריזמטי וכשרוני בהרבה תחומים. מלבד 8 הילדים שעזר לברוא, טיפח חוות סוסים לתפארת. אמא אמרה שאהב את הסוסים יותר משאהב את ילדיו. הוא ניהל רומנים עם נשים רבות וחי חיי מין סוערים, ואת כל אלה היה מנציח בשירים שכתב - שירי תשוקה וזימה, שהמשפחה אסרה עלי להפיץ. סבי, מסתבר, היה גם משורר...
כל הילדים הלכו לבית־ספר, ואחרי הלימודים רתמו אותם לעבודה בחווה. המשק הגדול היה צמא לידיים חרוצות. החינוך הטוב ביותר היה אצל הנזירות והנזירים, לכן נשלחו כולם ללמוד במנזרים. אמי נהנתה שם מאד, והחליטה ללכת ללמוד להיות נזירה. זה לא היה פשוט, להתקבל למנזר. המשפחה ראתה לעצמה כבוד גדול בכך שאחד מילדיה יהיה איש־דת רציני, ותמכה בהחלטתה של אמי, למרות שידעה שתפסיד זוג ידיים עובדות. תנאי הקבלה היו חמורים מאד, המשמעת קפדנית עד כדי סיגוף, אך על אף כל הקשיים עברה אמי בהצלחה את כל המכשולים, וקבעה את עתידה וחייה בבית המנזר. אמי - עיניים כחולות, פנים עגולים וסימטריים - הייתה הנזירה הכי יפה שמישהו פגש אי־פעם.
לפני שהפכה לנזירה חלמה להיות זמרת. בילדותה היתה בורחת למטעים, מטפסת על העצים או מתחבאת בין ערבי הנחל ושרה בקולי קולות. כל הכפר שמע וידע, שאווה הקטנה שרה. לכל מקום שהלכה, זימרה. השירה הייתה לה הרגל יום־יומי. כששרה בין השיבולים הלם ליבה בחוזקה, ולקצב פעימותיו נעו השיבולים והתעופפו הציפורים. על כל המראות האלה הייתה חוזרת שוב ושוב כשהיתה על ערש דווַי. תמיד הרגישה מחובקת בידי הטבע - שם היה מקומה הטבעי של הנזירה שלי. כשסיפרה על חיי הכפר היו עיניה נוצצות, חִיוּת הציפה את פניה באושר, וכל־כולה קרנה בתיאורי הפריחות על צבעיהן השונים - כל עץ וצבעיו, ומיליוני פרחיו... וכשהגיע הפרי — במלוא גווניו הגיע, וכולם היו יוצאים לשדרות העמוסות ואוכלים עד כאב בטן: "לא עמדנו בפיתוי - זוללים כל פרי בעונתו, והאושר חוגג". סבתא, מבורכת בטוב־לב שופע, היתה ממלאת סלים למשפחות עניות. "כמה קשה עבדה אמי, אך תמיד זכרה את עניי הכפר ותרמה להם מכל התבואה שהתברכנו בה" - דיברה אמי על אמה באהבה גדולה. אשה קטנה, צנועה, נמרצת וחרוצה היתה, שחיה לצד האב הקפדן, חמור־הסֵבֶר. כששאלו אותו למה תמיד הוא כל כך חמור־סבר, היה עונה: "אם לא נטפל בו ברצינות - המשק יתפרק".
המטבח הענק, כמו בתמונת "הסעודה האחרונה", שימש את המשפחה, וב"משמרת שניה" - את הפועלים. הכפריים אהבו לעבוד אצל סבי, למרות חומרותיו. הוא היה מכבד אותם במשכורות הוגנות, מושיט עזרה בעיתות מצוקה, ומזון בשפע. הוא ידע שבלי עבודתם אי אפשר יהיה לטפל ולהחזיק את המשק המגוון, על המטעים, השדות, בעלי החיים — חליבת הפרות, האבסת החזירים, גידול האווזים והתרנגולות, הטיפול בסוסים ובכלבים ובכל מיני ציפורים שמצאו אוכל וחיים בחווה הפעילה.
באחד הימים, שנים אחר כך, לקחה אותי אמי לביקור בחווה. טיילתי באחו, שכשכתי בנהר, ולבי הבין את געגועיה של אמי כל חייה לכפר שלה. הכל שם היה הומה חיים, ועם העבודה הקשה שררה שם השמחה.
אמי היתה לנזירה כבר בגיל 16, עברה את כל טקס ההתקבלות, מוכנה לתת שירות בכל תפקיד שהתבקשה. למדה את מקצוע האחות - מבקרת בבתי העניים ומטפלת בחוליהם, מלמדת ילדים קרוא וכתוב ושומרת עליהם. היו שם יתומים רבים שטופלו בידי הנזירות. אחזקת המנזר היתה בידי הנזירות, שמדי פעם היו מחליפות תפקיד, כך שכולן עשו הכל, לפי סבב. בימים שטיפלה בגן לא היתה מאושרת ממנה - הכל פרח מתחת לאצבעותיה. כשסיפרה לי על כך, והייתי שואלת אותה שוב ושוב: "איך יכולת להיות נזירה?" - השיבה לי בחיוך מבויש: "החיים במנזר היו טובים, לא היה רגע משעמם, הצניעות חגגה שם, והשגיחה ששום תשומת לב לא תברח למקום לא נחוץ. הגיוון במשימות היה רב מאד, והשמחה בתרומה, בעזרה ובטיפול שהושטנו לנזקקים אין לה אח ורע. אף פעם לא הלכנו לבד - תמיד שתיים־שתיים, ובכל פעם החליפו לנו את בת־הזוג, כדי שלא נתקשר יותר מדי זו לזו. השיער היה מגולח, והלבוש שחור, כמו שהנזירות לובשות. היות והמנזר היה קתולי, הכל היה מאד הדוק, מסודר ומסוגף. בשעת הסעודה נאמרה תפילה בּרַכּוּת ובשקט. וכל זה לעומת החיים השוקקים בבית בכפר".
השקט קסם לאמי, ואיפשר לה לחלום בין עבודה לעבודה. בימים שגוייסה לתורנות בטיפול בחולים בכפר, צהל ליבה כשפגשה בדרך את הנופים "שלה" - המרחבים האין־סופיים, העננים המשוטטים והרוח המלטפת. הימים האלה היו ימי חג.
וימי החג היו רבים. כשלימדה את היתומים לשיר, לרקוד ולקרוא, וראתה אותם מחייכים, ידעה: זה הייעוד שלה. בשיחות שלנו הייתי מקניטה אותה ואומרת: "איך את, אשה כל כך יפה, נשית, עם רוח של משוררת, הסכמת לחנק הזה במנזר?…" ואמא היתה משיבה: "זה היה טוב, תקופה מאד מאושרת בחיי" בחיוך נסוך על פניה. אהבתי לשמוע שהייתה מאושרת. כל כך יפה היתה אמי, וכמאושרת — יפה שבעתיים.
החיים זרמו עם שמחות קצרות בין שתי המלחמות. עוד בטרם התאוששו ממלחמת העולם הראשונה - ובאה המלחמה השנייה בזעם ובאכזריות שהעולם לא ידע כמותה. פולין נכבשה מהר, ואנשים החלו לברוח לרוסיה ולכל מקום שחשבו שיינצלו שם. לבוב הייתה על גבול רוסיה. בתחילת המלחמה היתה לאמי אפשרות להעביר לשם נשים וילדים. איש לא ידע מה צפוי לעולם - האינסטינקט אמר לעזור לכל מי שבורח. כשאמא סיפרה על תקופת המלחמה, תמיד עצרה באמצע ואמרה: "איזה תוהו ובוהו היה - אי אפשר לתאר..." ועיניה מלאו דמעות. ההפצצות, הבכי מכל עבר של אמהות ותינוקות, אף אחד לא יודע מה נכון לעשות, לאן לברוח... הרוסים כבשו את לבוב, החרימו את המנזר, הפכו אותו למפקדה רוסית וגרשו את כולם לבתי הכלא. המלחמות אכזריות: צלם האדם נמחץ. אמי הנזירה נשלחה לבית־כלא, שם פגשה את אחותה, והכל היה כחלום בלהות. הרוסים פלשו למשק של סבי וסבתי. הסוסים האהובים של סבי מצאו חן בעיני המפקד הרוסי, שביקש מסבי להעביר אותם לרשות הצבא. וסבי לחש לסוסים לסרב ולברוח. כשניסו הרוסים לרכב עליהם, הם התרוממו על רגליהם האחוריות, בעטו, ובנהימות רמות התנגדו עד שברחו. סבי לא רצה בשום אופן לתת את הסוסים, והעדיף להניח להם לברוח ליערות.
סבי וסבתי הלכו לאוקראינה, למשפחתו, אך עוד לפני שעזבו נאמר לו שבנותיו בכלא, והוא יכול לשחרר בת אחת, והשנייה תגורש לסיביר. בראש מורד הלך סבי לכלא, ושם האחות הצעירה הודיעה לו שהיא בהריון. כך נפל הפור. אמי תמיד חשדה שאביה לא אוהב אותה, כי לפני שהלכה למנזר הייתה מרדנית וחצופה. אך לימים יסתבר, כי סבי סבר שאמי היא החזקה יותר, והמשטר בבית הנזירות נתן לה כלים טובים יותר להישרדות, ומה גם שאחותה היתה בהריון. "נעבור את זה", אמר, אך לא ידע כמה שנים יעברו עד שייפגשו שוב.
אמי נשלחה לסיביר, לעבודות כפיה, ברכבת בהמות עמוסה באנשים תמימים ובתנאים לא אנושיים. על מחנה הריכוז בסיביר לא אהבה לספר. "כשהייתי במחנה", אמרה, "חשבתי שאספר מה היה, איך שרדנו. אך כשנודע לי על הזוועות האמיתיות חשבתי שלסיפור שלי אין חשיבות, למרות שאלפים מתו מקור, ממחלות ומחולשה. כל יום יצאו פחות אנשים לעבודה. קיבלנו שתי פרוסות לחם ליום. הייתי בת־מזל שהרעב לא כירסם בי, ואת הפרוסה השנייה שלי יכולתי לחלק לגברים, הרעבים כל כך והמושפלים. בקיץ הייתי הולכת לשדות וקוטפת עשבים שוטים, מוצאת חרקים פשפשיים שהיו בשפע, מבשלת מרק חם ומגישה להם. מובן שלא סיפרתי להם את האמת על המרק, אחרת לא היו אוכלים... מעט הפרוטאין הזעום והעשב הביאו איזה טעם למים, ועם קצת תקווה הם שתו את המרק. בימים שהייתי נזירה הסתפקנו במועט, וידעתי על עשבים רבים שאפשר לאוכלם, וזה עזר לי רבות בזמנים הקשים במחנה".
"מה עם אלוהים, וישו שלך, ומריה הקדושה? התפללת אליהם, עדיין קיימת את התפילות?" — "כן", אמרה, "הייתי מתפללת, אך הלב היה חסר־אמונה. הכרחתי את נפשי להאמין שתיגמר המלחמה וייפסק הסבל הבלתי נתפש". הבטתי לתוך עיניה הכחולות, כל כך צלולות, רחמיי נטפו מנפשי לנפשה, ואמרתי: "את לא חייבת לספר. טוב שזה עבר". "כן", אמרה. הוקל לה, גופה רעד מזכרונות אפלים.
תקופת המאסר נגמרה אחרי שנתיים, אך המלחמה לא הסתיימה, ואירופה בערה. הרוסים לא ידעו מה לעשות עם האסירים, ושלחו אותם לחופשי. כל אחד בחר את יעדו. אחרי הקור המקפיא בסיביר אמא החליטה לנסוע לאוזבקיסטן, עמוק בברית המועצות: לשם המלחמה לא הגיעה, ושם חם מאד.
אלפים נדחסו בתוך הקרונות, עייפים, חולים, שבורים. שרידי התקווה דחפו אותם לחיים.
הרכבת עצרה בסמרקנד - עיר צבעונית עם מסגדים, אנשים כהי עור, ושפע של פירות צבעוניים. המראה הֶחיה את נפשות הבאים. היות ואמי הייתה אחות במקצועה, חשבה מיד להתגייס לבית־חולים, ולעבוד שם בחינם עבור מקום־מגורים ואוכל. היא שאלה כל עובר־אורח "היכן כאן ההוספיטל?", הם הצביעו צפונה וחייכו לעיניה הכחולות. לפתע, משום מקום, הגיח גבר גבוה מבוהל וצעק: "דוקטור, דוקטור", והסביר שאשתו בהריון ועומדת ללדת. כל זה נאמר בשפת הגוף, בחצי אוזבקית ובחצי רוסית. אמא התנדבה מיד ללכת לסייע ליולדת. איך הדברים מתגלגלים בחיים, ללא כל כוונה וסדר... האוזבקי המאושר הרים אותה בזרועותיו ורץ מהר לביתו - מחזה סוריאליסטי אמיתי... זו הפעם הראשונה מתחילת המלחמה שאמא צחקה. בביתו הסתובבו נשים צעירות היסטריות, אשה כורעת ללדת - וכל זה מלא צעקות רמות. "הרגעי, אשה!" צעק הגבר, "הבאתי לך רופאה! שקט! ואתם - כולכם החוצה!"
אמי הפשילה שרוולים, ביקשה מגבות ומים חמים, הרגיעה את היולדת בליטופים, ונתנה הוראות נשימה ברוסית ובשפת הגוף האוניברסאלית, שעזרה רבות להבנה. למזלה הטוב של אמי נולדה מהר תינוקת בריאה. האוזבקי המאושר החליט להשאיר אצלו את אמא כמטפלת של ארבע נשותיו. עם קבלת התפקיד הכניסה אמא סדר בבית, וציוותה על היולדת לנוח חודש ימים - דבר שלא היה רגיל אצל נשים אלו. הן התגייסו מיד לכל עבודה שנדרשה.
על התקופה באוזבקיסטן אמא סיפרה בשמחה רבה, והנה סיפורה: "התמזל מזלי לעבור את המשך המלחמה באוזבקיסטן, והיה לי טוב. ניצלתי מרעב ומפרעות המלחמה. הייתי בת מזל — עברתי מסיביר לארץ חמה, שהחזירה לי בריאות ורצון לחיות. גם נלחמתי ועשיתי כל שבידי לעזור לאחרים. לא חשבתי בכלל על עצמי, כאילו לא הייתי קיימת. אולי זה מה שנטע בי את הכוח. ראיתי את הסבל סביבי, וחשבתי איך אוכל להקל במעשיי ובמחשבותי ולעזור לנשים שחלו, לרעבים, לתינוקות הבוכים. הייתי מורידה את הבגדים מהמתים ומחלקת לחיים. מה שהיה מסביבי העסיק אותי יומם וליל. רגלי היו קפואות ימים רבים. רק אחרי שהגעתי לאוזבקיסטן התחלתי לטפל בהן. איזה מזל היה לי שהלכתי ללמוד במנזר! קבלתי שם שעורים חשובים בהתמסרות, בצניעות ובתפילה. אלה שמרו על חיי. באוזבקיסטן שיחק לי המזל, וקבלת הפנים של הגבר שנשא אותי לביתו היתה פתיחה טובה: מצאתי קורת גג, אוכל בשפע וחום נדיב.
מאשה היה שמה של היולדת החדשה, שמיד התאהבה בי וראתה בי מלאך גואל. גם שאר הנשים שמחו על בואי, וידעו כי בשעת לידה יזכו גם הן לחופש ולמנוחה שכה היו זקוקות להם. חודש ימים שכבה מאשה ורק טיפלה בתינוקת הקטנה, וכל הנשים האחרות התחלקו בענייני הבית.
'דוקטור' - השם הזה דבק בי, כך קראו לי, וכל פעם שנתקפו במחלה הייתי מביאה להם תרופות ועצות. הצלחתי לטפל ולהבריא אותם בתרופות פשוטות ובמנוחה. כל השיעורים שקיבלנו במנזר הוכיחו את יעילותם. כולם שמעו לעצותי ולקחו אותן ברצינות וביראת כבוד.
המעורבות איתם היתה יום־יומית. התחלתי ללמוד את שפתם, לימדתי אותם לבשל בריא, והקפדנו על ניקיון הגוף והבית. המראה המלבב שהבאתי לבית שימח את אדון־הבית, והאוזבקי החליט לאמץ אותי כדיירת. קבלתי פינה קבועה, וכמה בגדים צנועים שתפרו עבורי. בעצם לא חסר לי דבר. התחלתי שוב להתפלל ולהודות - לא ידעתי אם זה עוזר, אך ידעתי שזה לא מזיק. המתנות שקבלתי מהם שימשו אותי בחיי היום־יום. הלכתי לשוק ומכרתי כל מה שלא נזקקתי לו, כך שאוּכל לחסוך, וכשתסתיים המלחמה - לחזור הביתה.
ילדתי, (אמרה לי), את מזלזלת וצוחקת על המנזר שלי, אך למדתי שם דברים יפים וחשובים: לשלוט ביצרים, לחשוב בשקט, לתת לזמן לרפא, לקוות לימים טובים. שמחתי על העבודה בבית האוזבקי, אך ידעתי שעלי לחשוב קדימה ולא להיות תלויה בו: מי יודע מה יחשוב בעתיד... לכן החלטתי לחפש עבודה - כמו שחשבתי בתחילה - בבית החולים העירוני. סיפרתי לאוזבקי שלי, ששאל: 'מה לא טוב לך?' — 'טוב לי מאד, אני מאושרת איתכם, אך שם אלמד איך לטפל בכם טוב יותר, ואוכל להביא תרופות מתאימות'. הדברים שכנעו אותו, והוא נרגע כשהבין שאשאר לגור אצלם, ולא אתחמק משום עזרה שאוכל להגיש להם.
קבלתי הזדמנות לעבוד במקום ציבורי. שם שמחו שאינני רוצה כסף, רק מבקשת לעזור לרופאים, וכך היה זה יום־חג עבורי. בבית האוזבקי קבלו אותי בשמחה, וחגגו לכבודי את התקבלותי לצוות הרופאים. הייתי ה"דוקטור" של המשפחה מרובת הנפשות והמכרים. עם הדתיות שלהם לא התעסקתי: הם ידעו שאני נוצריה ומתפללת, וזה הספיק להם. המוּדָעוּת שבי הובילה אותי לטפל בהם, אך לא להתערב בחייהם ובמנהגיהם. שמרתי על דרכי המחושבת, ואת רגשותי טמנתי עמוק במרתף לבי, מאותתים קמצוצי אור במקרים נדירים, שמא ישטפו אותי ויכניעוני. התכונות שהצילו את חיי הרסו הרבה משמחת החיים שהיתה בי.
החיים באוזבקיסטן החמה נכנסו לשיגרה. היום היה דחוס, ובלילה ישנתי בלי חלומות. הילדים שהסתובבו סביבי, כי חלקתי עמם תמיד איזה ממתק, שמחו לקראתי, מעניקה לקטנים חיבוק חם בכל הזדמנות. שמחתי מאד על הכבוד שרחשו לי המבוגרים, אך ידעתי ששום דבר לא נשאר לעד. חשבתי: אילו חיים נפלאים! שתישאר השיגרה הזאת זמן רב ככל הניתן.
למדתי את אורחות החיים של המקומיים. השתדלתי לא להתקשר אליהם יותר מדי, אך להיות יעילה ונחוצה. אהבתי את הקטנים שאיתם צחקתי. חיי הנשים היו קשים: הגברים אהבו להתבטל והנשים שרתו אותם בפחד וכניעה. ייחלתי שעם השנים מעמד האישה ישתנה. ידעתי שלא בידיי העניין, ומוטב לא לעסוק בו יותר מדי.
העבודה בבית החולים היתה גדושה. חולים רבים, מהגרים שחלו בטיפוס ובמלאריה, והידיים הנוספות שלי תרמו ועזרו לרופאים העייפים תמיד. לא ידעתי מה עם משפחתי ומה עם האדמות שנגזלו. בתפילותי התפללתי לשלומם. לא היה פנאי לחלום ולהתגעגע - כל האנרגיה הוקדשה למאמץ לשרוד את המלחמה, לעזור ולקוות לטוב.
באחד הימים החמים הגיעה אלינו משפחה יהודית ממוצא פולני - שלושה גברים ואשה, שניים מבני המשפחה חולים במלריה. הסימנים היו חום גבוה, תשישות והזיות. יורי, הצעיר שבהם, איבד את ההכרה, ורק לאחר שבוע התאושש. הבן הבוגר החלים והלך לביתו, אך המשפחה היפה באה לבקר את יורי כל יום. כשיורי חזר לעצמו הוא קרן, ומיד אמר: 'לא פלא שהחלמתי כה יפה, עם מלאך כזה מולי'. כשסיפרתי לו שבמשך שבוע היה חסר־הכרה, צחק: 'כמה חבל, הפסדתי ימים יפים להביט בך...'. הסמקתי. חשבתי אותו לגבר נאה במיוחד, ולא הורגלתי לקבל מגברים מחמאות. 'אפשר לשאול לשמֵך?' — 'אווה'. — 'ומה את עושה כאן?' — 'שוחררתי ממחנה בסיביר והחלטתי לעבור את תקופת המלחמה פה'. — 'בת כמה את?' — 'בן כמה אתה?' מיהרתי בשאלה. 'אני בן 22'. - 'אני בת 21' מיהרתי לענות. לא גיליתי את האמת: חשבתי שאם ישמע שאני בוגרת ממנו ב-6 שנים לא יחזר אחריי. 'ובכן, אווּניה', אמר ברוך, 'אני רוצה להיפגש איתך. מתי את פנויה?' — 'השבוע עמוס מאד, אין לי זמן פנוי, אולי בשבוע הבא'. לא חשבתי. הכל היה מהר כל כך, והלב השתולל ללא סיבה נראית לעין.
הם עזבו את בית החולים בבריאות טובה, ואמרתי לעצמי: לחולים יש נטייה לאהוב את האחיות שמטפלות בהם. אחרי שיחלים, ישכח. ההנאה מן הטיפול נעלמת, ואיתה האהבה.
אחרי שבוע הופיע יורי עם שלושה ורדים אדומים כיין. 'היום זה היום שלנו', אמר. 'סיימי את משימותייך תוך כמה דקות, ונלך לשוק לקנות פירות טריים'. 'אבל איני לבושה כראוי', התלוננתי. — 'אינך זקוקה לשום בגד מיוחד, את כל כך יפה. בואי' - והושיט לי זרוע מוצקה. כמה יפה היה היורי הזה! בלורית צהובה, עיני תכלת מחייכות, מנומס, וכל משפט מלא הומור... הלכנו וצחקנו כל הדרך. 'יש לי הרגשה שאני מכיר אותָך מִתמיד, ולך לא?' צחקתי ולא עניתי. מה אומַר לו בפגישה הראשונה? שלפני המלחמה הייתי נזירה קתולית?... זה לא למפגש הראשון.
בשוק יורי התפעל איך אני מדברת אוזבקית. גם לו היו משפטים שהתגאה בהם. צחקנו עם המקומיים, ומילאנו טנא בענבים ושזיפים. מצאנו לנו ספסל בגן הקרוב, ואכלנו מהפירות המתוקים. 'סַפֵּר לי על עצמך', אמרתי. 'מה אתה עושה כאן? מהיכן אתה?' יורי הביט בי, ישר לתוך עיניי, וסיפר: 'ברחתי מוורשה. האמנתי שכל מה שכתב היטלר בספרו שפורסם בכוונתו לבצע, הבנתי שיש כאן צורר שמתכנן להשמיד את היהודים ואת כל העמים שאינם גרמנים. מצאתי עבודה ברוסיה, וחזרתי שוב לפולין, להביא איתי לשם את אחותי ואחי. אמי לא הסכימה לבוא, טענה שאין לה ממה לפחד. היא עברה כבר מלחמה אחת עם הגרמנים, היא מדברת גרמנית, והיא ארית בדמותה — בלונדינית, גבוהה, מקושרת עם בעלי מישרות גבוהות בעירייה. היא תשמור על הדירה, ונתראה אחרי שתיגמר המלחמה. אתם צעירים, אמרה, ואבא הוא גבר, עליו לצאת אתכם. אנו משפחה של יהודים שומרי מסורת, אך אני לא מאמין בשום דת, אני אתאיסט. במסעותי ברחבי רוסיה עבדתי בכל מיני עבודות - במכרות פחם, בשדות חיטה, למרות שלא זכיתי להיות איכר. בכל מקום שיש עבודה אני לומד מהר ומוכן לעשות הכל. עכשיו אני צובע את תחנת הרכבת. אבי צַבָּע במקצועו, אמרו שזקוקים לצַבָּעים, התגייסנו - כל הגברים - ואני מקשט להם את התחנה בפרחים. הם ראו באחת הדירות את הפרחים שציירתי, מנהל התחנה התלהב והחליט לתת לי לקשט. לי זה הולך בקלות ובהנאה רבה'. אנחנו משוחחים, בעיקר יורי מדבר, והחושך יורד. עלי לחזור למגורים שלי - אני גרה אצל משפחה אוזבקית. הכל קרה באופן פתאומי ומוזר, אך אני מודה על גורלי הטוב. יורי נשק את ידי, וברך אותי בלילה טוב. 'אבוא לבקר בכל עת שאוכל'.
נכנסתי לבית. האוזבקי ראה את השושנים ואת סל הפירות, ושאל: 'מי הגבר הזה? את מכירה אותו?' — 'כן, מישהו מבית החולים' ומיהרתי ללכת, שלא אצטרך לשקר. בלילה לא עצמתי עין, התפללתי את כל התפילות - להסיח את לבי. שום דבר לא עזר. אני בת 28 והוא בן 22, למה שיקרתי? פחדתי שלא ירצה להיפגש שוב, שאם יידע שאני המבוגרת בשנינו אולי כל זה ייפסק ואני מדמיינת יותר מדי... אנחנו בזמן מלחמה, והחוקים קצת שונים... אולי כל אחד ילך לדרכו, העבודה רבה, למי יש לו זמן לאהבה ולרגשות?...
משהו חדש נכנס לחיי, הרגשתי התרוממות רוח: אור יקר, שלא היכרתי מעולם, האיר אותם. בילדותי המוקדמת היה ילד חמוד שהסתובב סביבי בכל עת שהייתי שרה. הוא אהב להאזין לזמרתי ושיבח אותה. היה חבר־אמת. בכל מקום־מסתור מצא אותי והגן עלי כמו אח. היום ההרגשה שונה. הלב התבגר, הוא במקום אחר. הערב ירד. צעדתי לבית האוזבקי שלי. יורי כבר חיכה שם עם שלושה ורדים. 'התגעגעתי ובאתי לראותך' אמר בחיוך מתוק. ישבנו על הספסל מחוץ לבית, בחום המחניק, כשיורי מספר לי מה צבע היום, כמה התפעלו מהפרחים שצייר. 'בסוף השבוע אקח אותך לראות, עד אז אגמור. נזמין גם את האוזבקים שלך, שיראו'. הם כמובן שמחו על ההזמנה, ומיד זיכו אותו בתואר צייר. 'האם העיריה משלמת לך?' שאל האוזבקי את יורי. 'כן, הבטיחו לי סכום נאה אם העבודה תתאים לטעמם'. הפגישה היתה קצרה. יורי נשק את ידיי. אני החזרתי לו חיוך מושלם.
כך היה כל החודש הראשון: יורי מופיע עם שלושה ורדים, אנחנו מתמקמים בחוץ ומשוחחים על מה שעבר עלינו במשך היום. הדברים באו לנו בקלות. צחקנו, יורי הביא פירות, אכלנו והרגשנו מאושרים. יום אחד יורי הביא כלֵי עבודה משונים. 'מה זה?' שאלתי. — 'ראיתי שהעקבים בנעליך זקוקים לתיקון. תראי, הן ייראו חדשות תוך שעה!'. ואכן, הנעליים צוחצחו ותוקנו. 'איזה מוכשר אתה, יורי' התפעלתי, 'אתה באמת יודע לעשות הכל. אולי תכין כמה זוגות נעליים ותמכור אותן בשוק?' — 'רעיון יפה'. במשך השבוע הפך להיות סנדלר, והוציא מתחת ידיו החרוצות תריסר זוגות נעליים טובות. 'עליך ללכת למכור אותן בשוק, תראה איך יחטפו לך אותן'. יורי הלך לראות אם יצליח למכור אותן. משהו אמר לי, אחרי זמן־מה, ללכת לראות מה קורה שם. הלכתי, ועיניי רואות את יורי מפטפט עם אנשים זרים, והנעליים אינן. 'יופי', צהלתי, 'מכרת את כולן!' — 'או, לא, אווניה, הנעלים מאחוריי, אני מתבייש'. — 'איך אתה רוצה למכור אותן אם הן מאחור?' מיד שלפתי אותן והצגתי מלפנים, וצעקתי בקולי קולות: 'נעליים חדשות למכירה! נעלים מצוינות!' וכבר בקריאה הראשונה הופיע חייל על סוס, שהסתובב לחפש סחורה מתאימה, ושאל: 'כמה זוגות יש לך?' — 'חצי תריסר' השבתי, - 'ובכן, אני רוצה את כולן. אם יש עוד, אבוא בשבוע הבא שוב. אני זקוק לנעליים לחיילים שלי'. יורי הבטיח שיביא עוד נעליים, וצחק. 'אתה רואה?' נשקתי לו על פניו. 'יופי, אני יודע לעשות, ואת יודעת למכור. את הכסף אתן לך, כי בלעדייך לא היה יוצא מזה שום דבר. תקני לך מה שמתחשק לך'. — 'או, לא, אני חוסכת, שאם המלחמה תסתיים, יהיה לנו כסף לחזור'. — 'אני מרוויח יפה, אשמח אם תפנקי את עצמך. לפחות חלק לפינוקים'. קיבלתי חיבוק גדול. הוא הביט לתוך עיניי ואמר: 'כמה אני אוהב אותך! ידעתי מהרגע הראשון, וכל פעם יותר'. שתקתי, חיבקתי אותו חזק. בדרך הביתה קנינו פירות עסיסים, השתכרנו משמחה. לפני הבית יורי נשק לשתי ידיי כמה פעמים, ובקפיצות שמחה דילג לביתו.
הפרוייקט של התחנה נגמר. יורי סיים את עבודת הציור וכולנו הלכנו לפתיחה. נכבדי העיר ואזרחים רבים הצטופפו שם והתפעלו מהצבעוניות של הפרחים והעיטורים, שהעניקו לתחנה מראה מלבב. זה היה עתה המקום הכי יפה בעיר. כל יום אבוא לראות את הציורים שלך. ראש העיר פתח בקבוק "כמו שמפניה", חיבק את יורי והעניק לו שעון זהב במתנה. 'את המשכורת תקבל מחר במשרד. אנחנו גאים שיש לנו צייר, והתחנה - הכי יפה מכל תחנה שראיתי'. אפשר היה לחשוב שראה בכלל תחנות אחרות, אך הנאום היה מרגש וההתלהבות רבה. יורי מיד חיבק אותי בשמחה, והציג אותי בפני משפחתו כחברתו האהובה. גם לראש העיר ניגש, והציג אותי בגאווה רבה: 'היא ההשראה שלי'. יורי נשק לי וכולם מתאו כפיים. לחיי בערו. לא חשבתי כלום. הרגשתי. לא היו לי מלים. פחדתי לחשוף מה שאני מרגישה, אותם רגשות שטמנתי כל כך עמוק במשך שנים, איני יודעת איך לממש אותם, שלא אפגע, שלא אֶפָּגע. אני כולי בוערת. יורי עדיין לא יודע כלום עלי.
צעדנו לבית האוזבקי, ויורי אומר לי: 'אהובה שלי, עלי למצוא לנו מקום משלנו. אני רוצה לראות אותך מהבוקר'. — 'או, יורי, כל כך מהר! עדיין אינך יודע שום דבר עלי...' — 'מה יש לדעת? לא איכפת לי כלום מהעבר שלך, מה שחשוב זה עכשיו. אנחנו אוהבים, אני רוצה לחיות את חיי איתך'. — 'יורי, בוא, שב, אספר לך משהו'. — 'מה את רוצה לומר לי, שאת נשואה?' נדהם לרגע. 'או, לא', השבתי. 'אני באה ממשפחה נוצרית'. — 'יופי, אז מה? אני בא ממשפחה יהודית'. — 'אולי המשפחה שלך תתנגד'. — 'מה איכפת לי מה הם חושבים? הם יבחרו את שלהם. אני בחרתי את שלי'. — 'יורי', הבטתי לתוך עיניו, 'לפני המלחמה הייתי נזירה, נזירה קתולית, אדוקה מאד'. — 'יופי, אז לא היית מאוהבת באף אחד, באף גבר לפניי. ונגמרה תקופת הנזירות, והחיים הטובים שלנו באים'. אפילו לא שאל אם אני רוצה לחזור למנזר, או אם אני אוהבת אותו בכלל... כל כך בטוח, אופטימי, חיוני, מצחיק... כל כך יפה עם התלתלים הצהובים שלו... 'אתה אפילו לא מכיר אותי! בוא נחכה קצת'. — 'בסדר, נחכה עד שאמצא מקום'. עצמתי את עיני ושאלתי: 'יורי, מה צבע עיניי?' — 'יש לך עיניים זוהרות כמו כוכבים'. — 'כן, אך מה צבען?' — 'כמו הכוכבים'. — 'אני יודעת שלך יש עינים כחולות. מה שלי, יורי?' — 'שחור נהדר'. — 'יורי', פקחתי את עיניי, 'זה שחור?' — 'כן, בתוך הכחול היפה הזה יש נקודה שחורה זוהרת', ונשק לעיניי שוב ושוב, ושוב עטף את כל פניי בנשיקות. ואני משיבה לו באהבה. הקשרים בינינו התהדקו ברקמת אהבה צפופה. לא חשבנו מה יהיה. ידענו שאנחנו ביחד. העבודה שלי והעבודה שלו, השותפות שלנו, הפכו לקבע.
יורי עבד כל עבודה פיזית אפשרית. נטל הפרנסה והקיום של משפחתו, שכללה אח, אחות ואבא, נפל עליו. הם לא תמיד מצאו עבודה. היו בררנים. יורי הסכים לכל, וכולם אהבו אותו. תמיד שמר על חיוך, על בדיחות הדעת ועל הכרת תודה. יום אחד הודיע לי שיש לו עבודה גדולה מחוץ לעיר: 'אווניה, יש לי עבודה טובה לכמה חודשים, אך את נשארת פה, וגם משפחתי כאן בסביבה. אחזור מקסימום אחרי שלושה חודשים'. זו היתה הפעם הראשונה שנפרדנו. אחרי שבוע הרגשתי בודדה. שבוע אחרי זה - אומללה. ובשבוע השלישי אמרתי: די, אני נוסעת אליו. אם הוא הצליח להגיע לשם, גם אני יכולה. ידעתי לאיזה אזור נסע, מה הכיוון, אך לא הייתה לי כתובת מדויקת. אבל חשבתי: עבודה כזאת גדולה הוא עושה, בטח אמצא אנשים שיַראו לי היכן זה. עם צרור קטן בידי עליתי על האוטובוס שנסע לכיוון ההרים התלולים והמפחידים. הנסיעה היתה איומה. האוטו חירחר, הנהג היה חצי שיכור, והנוסעים מבוהלים. אי אפשר לנסוע בדרך כזאת בלי לשתות משהו חריף... הדרך בין הצוקים התלולים צרה, המדרונות מאיימים - נסיעה של לוליינות. בכל רגע אפשר להתדרדר לתהום. איך יורי עבר את הדרך המסוכנת הזו? אני בטוחה שלא ידע מה מחכה לו.
אחרי יומיים הגענו. הגוף משותק. היה מרגיע להרגיש שוב את הקרקע. עכשיו המשימה היא למצוא את יורי. המקום לא היה כל כך קטן כמו שדמיינתי לי. עברתי בכל הדוכנים והחנויות ושאלתי עליו. היום זה נשמע מטורף, אבל אחרי כמה שעות פגשתי איש נחמד שאמר שיוביל אותי למקום העבודה — אתר־בניה גדול. כשאני נזכרת בכל זה, אני חושבת שהכל היה שווה כדי לראות את יורי רץ אלי בצהלה, לא מאמין למראה עיניו, וצועק: 'אווניה שלי! השתגעת? לבוא בנסיעה מסוכנת כזאת? כמה טוב לחבק אותך!' — 'יורי', לחשתי, 'לא יכולתי... כל כך התגעגעתי! ולחשוב שעוד חודשיים כאלה... הייתי מתה מיסורים!'
'טוב מאד, טוב מאד, אני מאושר שבאת! התנאים לא כל כך טובים פה, אך נסתדר'.
לכולם אמר: 'הנה האהובה שלי, האשה שלי באה אלי, לא יכלה יותר'. כולם צחקו והתפעלו, איך היה לי האומץ לעבור דרך מסוכנת שרבים קיפחו בה את חייהם כשהנהג עשה איזו טעות קטנה. 'כן', אמר אחד, 'האהבה גוברת על כל המכשולים, והאדון פחד נעלם'.
יורי סיים את העבודה והוביל אותי למקום המגורים המשותפים של הפועלים. איזה אושר נפל בחלקי - להיות לצידו. הרגשתי מוגנת, אהובה, נחוצה. הוא היה עבורי החבר, האב, האהוב.
כל העובדים הלכו להתקלח. 'אכין לך משהו לאכול, תנוחי בשינה טובה'. בקלות נרדמתי על המזרן שלו. הכרתי את ריח גופו המרגיע. זה הספיק. אני איתו.
יורי חזר לעבודה. הוא שאל אם יש מישהו שמוכן להשכיר חדר תמורת תשלום. אחד הפועלים הזמין את יורי שיבוא לגור איתו. האוזבקים מאד מקבלי אורחים, סובלניים ואדיבים מאנשים אחרים שפגשנו עד עתה. יורי יצא לעבודה, ואני עזרתי לילדים בשיעורי הבית ובניקיון הבית. המארחת שלי מאד שמחה להיעזר בי. במהירות נהיינו למשפחה - אוכלים ביחד, שרים, צוחקים.
וידענו שגם לזה יש סוף. הפרוייקט נגמר בהצלחה, ושוב פרידה מאנשים טובים שעזרו לנו. בתקופת המלחמה למדנו לאהוב את המקומיים שתמכו ועזרו לנו. קשרנו קשרי אחווה וידידות עם האנשים השונים שפגשנו. כל אחד נתן את הטוב שבו, כולם לקחו חלק בגורל המשותף של משפחת האדם. כל בני האדם הם עם אחד, כל אחד לומד מזולתו דברים חדשים ומתעשר מהם, והאיחוד יוצר הרמוניה. אני יודעת שעזרתי להרבה אנשים שלא אראה אותם עוד, והם עזרו לי בכל מאודם. גם ליורי היו סגולות של נתינה ללא מעצור, ללא גבולות, בנדיבות אמיצה. יורי היה אדם שנאהב בקלות, כולם נשבו בקסמיו. חוש ההומור, הכנות והאהבה זרמו ממנו בשפע תמיד.
בזמן ההוא לא ידעתי כמה גדולה אהבתי אליו, אך הוא ידע, ותמיד הגדיל אותה בשפע קסמיו. מעולם לא שמעתי אותו מתלונן, למרות שפרנס את משפחתו המורחבת. מעולם לא אמר שקשה לו, או שהוא עייף, או שאינו יכול. הכל על ידו היה פשוט וקל.
המלחמה הסתיימה. השמועות על הזוועות הרעידו וזעזעו. הדם שנשפך זעק את זעקתו... 'עלינו לחזור', אמר יורי ברצינות, 'לצאת מכאן בחזרה לפולין, ומשם לישראל. אי אפשר לחיות על אדמת פולין הרוויה מדם. עלינו למצוא מקום משלנו, שממנו לא נגורש עוד'.
חיינו כזוג נשוי. לא חששתי מהמיזוג שלנו, היות וכל זמן המלחמה לא קיבלתי וסת. הייתי בטוחה שלא אכנס להריון. ואז התחלתי להרגיש תחושה משונה בבטן, כאילו משהו יושב לי שם. ביקשתי מרופאת הנשים בבית החולים לבדוק אותי - מה גורם לי לתחושה המשונה הזאת. הרופאה בדקה, ובחיוך רחב הודיעה שאני בהריון. 'לא יתכן! הרי אין לי וסת כבר כמה שנים! ואם אכן אני בהריון, עלי לעשות הפלה. אי אפשר ללדת בתקופה כל כך לא יציבה!' — 'או, לא, אי אפשר לעשות הפלה, את בחודש מאד מתקדם, כנראה בשישי להריונך'. - 'איך נתמודד עם הנסיעה לפולין? איך נעבור את המסע הזה?' — 'הכל יהיה בסדר. המלחמה הסתיימה, ועתה עליך לספר ליורי. אני בטוחה שיורי ישמח - הוא כל כך אוהב אותך'.
כולם ידעו וראו את אהבתו הרבה. היא נבעה ממנו כמו מעיין שופע. האמת היא שחששתי: איך לא ידעתי להיזהר כראוי? ואני כולי מתוחה למפגש עם יורי. יורי הופיע כתמיד, בחיוך רחב, ותוך כדי ההליכה אני עוצרת ואומרת: 'יורי שלי, אני בהריון. אני נושאת בתוכי את התינוק שלנו'. מיד קפץ וצהל: 'איזה יופי! אווניה שלי, כמה אני שמח!' — 'כן', אמרתי, 'ואני כנראה בחודש השישי'. — 'עוד יותר טוב, נחכה פחות זמן. אני כבר סקרן לראותו' - וחיבק ונישק אותי וצחק: 'אני הולך להיות אבא!' — 'אך יורי, אנחנו לא נשואים עדיין!' — 'את רוצה להתחתן?' — 'כן, איך אפשר אחרת?'. יורי לא חשב הרבה. בשבילו חיינו המשותפים היו העיקר. תוך כדי הליכה ראה חנות קטנה, ועליה שלט: "מכולת" ו"משרד נישואים". 'עכשיו אנחנו מתחתנים, פה יש משרד נישואים' משך אותי בידו, ואנחנו בתוך החנות הקטנה והמוזנחת. 'ראינו שאפשר להתחתן כאן' פנה יורי לאשה שישבה שם ללא מעש. - 'כן, בבקשה, אך אתם צריכים שני עדים. בעלי יכול לשמש כעד אחד, ועוד אחד תביאו מהרחוב'. יורי יצא. מקומית שמכרה חלב מכד שעל ראשה נענתה לבקשתו להיכנס למשרד. שם הסבירו לה שעליה לחתום, וכל החלב שלה יימכר ברגע אחד. מבולבלת וקצת מבוהלת לא ידעה מה להחליט. המוכרת והמוכר מהחנות אמרו לה שזה דבר מקובל ואין ממה לחשוש. מכירת החלב הייתה חשובה לה, כך שעשו עיסקה. יורי נתן לה כסף, ואת החלב שעל ראשה השאיר לה בתמורה להסכמתה. היא יצאה מרוצה, ואנחנו - נשואים. יורי פנה אלי בחיוכו התמידי: 'תמיד ידעתי שאנחנו נשואים, ועתה גם את יודעת' - הרים אותי בזרועותיו, נישק אותי בכל מקום אפשרי, וכל הדרך הביתה עצר לנשיקות וחיבוקים.
ביום ראשון יורי הזמין חברים לחגוג את ההריון והנישואים הרשמיים. החברים שמחו איתנו, וחיברנו את גורלנו עם העובר שנרקם בתוכי.
יורי כל כך צעיר - בן 24, ואני בשנה ה-30 לחיי. לשנים אין שום משמעות, מלבד זאת שאנשים סופרים אותן. בכל חיי לא חשבתי על שנותי, על שנותינו, וליורי לא היה משנה אם אלו השנים שלו או שלי. תמיד צחק: 'נולדתי, זה מה שחשוב. השנים הולכות קדימה ואנחנו איתן, זה הטבע - הזמן עובר, אי אפשר לעצור אותו, לכן צריך לחיות את החיים. מה שחשוב זה מה עושים עם החיים שקבלנו. מה שאפשר לעשות — טוב, השאר לא חשוב'.
יורי היה צעיר, אך כבר מצעירותו נטה להתפלסף. נוסף על כל התכונות היפות שלו, היה פילוסוף אופטימי, טוב־לב וחכם. חוש ההומור והאהבה הגדולה שבו חיממו, ניחמו ושימחו אותי תמיד. 'אווניה', אמר, 'אנחנו שנינו זה הדבר המושלם ביותר, אין צורך עוד בכלום'. — 'או, לא', אמרתי, 'יש צורך בעבודה לבנות בית משלנו, לגדל ילדים'. 'זה טבעי, זה נעשה כבר מעצמו. אני עובד, הכסף עובר אליך, את יודעת טוב מאד מה לעשות איתו, והכל מושלם'. ואכן, כל שהרוויח נתן לי, ואני אוגרת פרוטה לפרוטה בתיק הקטן שתפרתי עבור המשימה החשובה - הנסיעה חזרה, שלא יחסרו לנו בהתחלה דברים בסיסיים.
החודש התשיעי להריון הגיע. הבטן גדלה, ומועד הלידה התקרב. ביום ראשון אמרתי ליורי: 'אני חושבת שזה היום שהתינוק יבוא לעולם'. הכנתי צידה לדרך, והלכנו ברגל לבית החולים, מרחק חמישה קילומטרים. ביום רגיל זה היה קל ונעים, אך עם הצירים, כשהשמש מחממת, המרחק הפך להיות קשה ובלתי נגמר. עשינו הפסקות בין הצירים, ועלה במחשבתי שאלד בשדה... אך יורי כל הזמן עודד אותי — 'הנה, בית החולים באופק, אנחנו מתקרבים'. הגענו בשלום, ואחרי שעה קלה בתנו הקטנטנה נולדה במזל טוב, במשקל שני ק"ג בלבד. 'אף פעם לא ראיתי תינוקת כל כך קטנה שהכל מושלם אצלה' - צחק יורי. אני שמחתי להחזיק את התינוקת שלי. סוף־סוף יש לי ילדה משלי, אחרי שטיפלתי בהרבה ילדים. האושר השכיח את כל החרדות והפחדים. יורי ידע מיד מה לעשות עם התינוקת, ולא פחד לרחוץ אותה, להאכיל אותה, להחזיק אותה ולדבר אליה. הכל היה טבעי ופשוט כפי שיורי אמר. המקומיים היו קושרים את התינוקות ומגלגלים אותם בתוך סדין הדוק. טענו שזה בריא, אחרת יהיו להם גפיים עקומות. יורי לא האמין בדברי ההבל האלה: 'שטויות, כל כך חם שהתינוקת שלנו יכולה להיות עירומה וחופשיה. מה פתאום לקשור אותה?' נהנינו לראותה גדֵלה. מהר מאד הגיבה בחיוכים, והחיים קבלו משמעות חדשה: משפחה. החדר שגרנו בו היה קטן וצפוף, בקושי הכיל אותנו, ואת החפצים שלא רצינו לשמור, מסרנו. ידענו שאנחנו לקראת חזרה לפולין, ואין אפשרות לקחת כלום. יורי היה מעשן סיגריה אחר סיגריה, ואני הצטרפתי מדי פעם לעישון. עתה, שיש לנו תינוקת, היה עלינו להפסיק: זה יזיק לה. יורי, המכור לסיגריות, אמר: 'זהו, יותר לא מעשנים'. וכך, בבת אחת, הפסיק, ולעולם לא חזר עוד לעשן. חבריו היו מתגרים בו, אך למדו מהר מאד שזה כבר לא מעניין אותו".
הם דיברו על חזרה לפולין. היו קשיים, אך שום דבר לא ביטל את השמחה והאהבה שחשו. בכל יום שחזר מהעבודה היה מבטא את שמחתו ואושרו, נושק לנשים שלו, ומדבר אליהן דברי אהבה ותשבחות: "יש לי את הנשים היפות והטובות בעולם! איזה מושלמת הפיצפונת הזאת! אני רוצה בנות מסביבי, גם בפעם הבאה אני מזמין ילדה. אתן הופכות אותי למאושר יותר".
אווה חדלה מכל העבודות שהיו לה וטיפלה בתינוקת שלהם. מדי פעם הלכה לאוזבקי שלה, להשגיח שכולם בריאים והכל כשורה. הנפש כיוונה עצמה לחזרה לפולין. פליטים רבים החלו להתארגן לקראת היציאה מאוזבקיסטן, שאירחה אותם ברוחב־לב. חלק מהחברים החליטו להגר לאמריקה או לקנדה. אחרים מצאו נתיבים שונים לפולין ולגרמניה, ויש שהחליטו לצאת מיד לפלשתינה. חבר קרוב של יורי הזמין אותו להגר איתו לקנדה, שם מחכה לו משפחה מסודרת ולא תהיה בעיה למצוא עבודה. יורי אמר חד־משמעית: 'אנחנו חוזרים לפולין, ומשם לישראל'.
"על פלשתינה וישראל ידעתי רק מספרי הקודש. זה היה חלום, משהו לא מציאותי. הארץ הקדושה היתה משהו שחשבתי שנמצא רק בספרי הקודש. יורי היה משען חיי. הוא הכיל בתוכו את כל המשפחה, היה אב, אח, חבר אהוב. הלכתי אחריו - אני חלק ממנו, הוא כל עולמי, כל מה שנחוץ לי. לא חשבתי על אפשרות אחרת. תמיד אמר שאני עבורו הכל. ניהל את החיים בתבונה, באהבה, בחוש הומור ובאופטימיות ללא גבול. כקוסם הבריא את נשמותינו, שמדי פעם היו סהרוריות.
יום אחד נכנס, כדרכו, בצהלה, והודיע בקול שמח: 'מחר יוצאת רכבת לפולין, אחי ואבי יושבים שם ושומרים לנו תור. הכיני מה שממש נחוץ - היום שכל כך חיכינו לו הגיע!' — 'ככה, פתאום?' - נאנחתי והתרגשתי. — 'מחר זה היום' חיבק ונישק אותנו, ורקד בשירה ובזיופים קלים שהצחיקו אותי. 'יורי, אני יוצאת להביא את הכסף שחסכתי כל עת המלחמה. לפחות להתחלה זה יעזור'.
לא, לא יתכן, איני מוצאת את הארנק שלי! - 'יורי, אולי הוא אצלך?' — אוויניה, אין לי מושג אפילו איך הוא נראה. ידעתי שאת חוסכת, אך לא זוכר שראיתי היכן את מחביאה אותו'.- 'אין לי מושג איפה זה, יורי' השבתי ובכיתי: 'לא יתכן, מישהו ידע על כך וגנב את הארנק!' איני מאמינה, ושוב אני מחפשת, וחוזרת שוב למקום, ולמקומות האחרים שידעתי שאין שם דבר, אך ניסיתי - אולי בכל זאת העברתי את הארנק למקום אחר. הייתי מתוסכלת, כועסת ואומללה.
יורי, כדרכו, חיבק אותי בזרועותיו, הניח את אירקה במיטה שלנו, ואמר: 'את רואה, אווה שלי, מה שחשוב נמצא כאן. אנחנו שלמים ובריאים. עברנו את המלחמה, מצאנו אחד את השני, אמצא עבודה כמו שתמיד מצאתי, ועכשיו יותר קל. המלחמה הסתיימה. אביא לך יותר כסף משחלמת שיהיה לך'. 'או, יורי, חסכתי כל פרוטה. כל כך מאושרת הייתי שיכולתי לחסוך את כל מה שהרווחנו. חסכתי מאיתנו מותרות קטנות — אילו לפחות היינו נהנים, כמו שאמרת לי תמיד. לא חלמתי שמישהו יחמוד את הכסף שלנו!' - 'שום דבר לא חשוב. כסף בא לשרת אותנו, ואנחנו בני מזל, יודעים לעבוד, חרוצים, בריאים. תמיד מצאתי עבודה, וכל עבודה אני מוכן לעבוד. לא תהיה בעיה'. — 'כן, אתה כל כך טוב, יורי, אני כל כך אוהבת אותך. מה הייתי עושה בלעדיך?' — 'את רואה, מצאתי אותך, והכל נעשה ביחד. אנחנו משפחה נהדרת, אפילו אירה צוחקת. יש אושר גדול מזה?'
נרגעתי, אך יסרו אותי מחשבות: איך לא שמרתי על הארנק טוב יותר? כל אותו הלילה חיפשתי שוב ושוב בכל מקום, אך שום דבר לא עזר: הכסף נעלם. השכם בבוקר יצאנו עם שק קטן ובו כמה פריטים חיוניים. השאר נשאר מאחור. הספקנו להיפרד מהמשפחה האוזבקית שלי בבכי מכל הכיוונים ובתפילות ברכה: 'אני בטוחה שאלוהים יגמול לכם על טוב לבכם. תמיד תהיו בתוך לבי, אחי האהובים'. 'תהיי מאד חסרה לנו, קשה לראות את חיינו בלעדייך'. 'המלחמה הביאה אותי אליכם והשלום מחזיר אותי'. נפנפנו לשלום אחרון וידענו שלא נתראה יותר לעולמים.
בתחנת הרכבת היו מאות ואולי אלפי אנשים. התרגשות רבה, עייפות, עצבנות - - כל הרגשות סערו וזרמו בין האנשים ובתוכם. נצמדתי ליורי שנשא את אירקה, ואני מחזיקה צמוד אלי את הצרור הקטן שארגנתי: שום דבר משמעותי, קצת בגדים ישנים לקטנה שלנו.
הרכבת הובילה בעבר בהמות. היום אין רכבות כאלה. אך שמחנו שיש משהו שיוביל אותנו חזרה. הצפיפות הייתה רבה, מחנק, דוחק וצחנה. אך כל אלה היטשטשו לעומת התקווה שפעמה בתוכנו. פגשנו שם מכרים רבים שהצטרפו לקרון שלנו, וערבוב שלם של שותפים למסע הארוך שלנו.
שני מאורעות חזקים קרו בתקופה הזאת, שרדפו אותי שנים רבות בחלומות נוראים, שלמזלי לא היו אלא חלומות. מלבד החיים כקומונה, ללא תנאים סניטריים, אוכל מועט ודוחק מצמרר, היו קשורים לתינוקת שלי אירקה. היא הייתה בת חצי־שנה בערך כשחזרנו לפולין. כל כמה שעות, לעתים פעם ביום, עצרה הרכבת ואיפשרה לנוסעים לרדת ולעשות בשדות את צרכיהם, או סתם לחלץ עצמות ולנשום אוויר נקי. באחת הפעמים ירדנו כולנו, יורי מצא תא שרותים - בור שאפשר להסתתר מאחורי דלת חורקת. יורי עמד על דעתו שאני אלך לשם, והוא, במקביל, יעשה את צרכיו באוויר החופשי, כך שנסיים מהר ונחזור לרכבת, שתמיד עמדה בעצירה קצרה. לקחתי את אירקה ונכנסנו לתא. הסרחון חגג. זה רק סרחון, הרגעתי את עצמי. התכופפתי, מחזיקה את אירה. ברגע שניסיתי להתרומם אירקה החליקה לבור הצואה. צרחתי כמו שלא צעקתי מימיי: 'התינוקת שלי, יורי!' יורי נכנס עירום ושלף את אירקה, בוכה ומכוסה צואה. עמדתי על סף עלפון. אנשים טובים שהיו בסביבה מיד עזרו לנו. השומר הביא ג'ריקן מים לשטוף את הזוהמה ולהרגיע אותנו. יורי פרץ בצחוק גדול ואמר: 'מעכשיו היא מחוסנת מהכל'. כל הקרון צחק, ופינקו אותנו בדברים קטנים לשמח את לבנו שהלם בפראות. אירה נרדמה על שדיי הריקים, ומאז לא חיפשתי עוד שום תא: הכל באוויר החופשי. ומהפעם הבאה אני הולכת בלעדיה. יורי צודק: השדה הפתוח בטוח. יורי צחק אלי, הוא ידע להרגיע אותי: 'את רואה, לא קרה שום דבר שראו אותי עירום, אפילו לא הייתי אטרקציה בשבילם. כל אחד עוסק בענייניו'. 'בשבילי אתה הכל'. והלב החל להירגע.
האוכל הדל לא סייע לייצור החלב בשדיי. לא ידעתי אם יש חלב או אין. האנשים בקרון ריחמו עלי, שהחזקתי אותה כל הזמן על חזי, במאמץ להיניק. היו שאמרו לי: 'ותרי עליה, היא לא תשרוד את הנסיעה הזאת. אתם צעירים, היא בסך הכל תינוקת, תעשו תינוקות חדשים כשתתבססו'. 'או, לא, איני רוצה לשמוע דיבורים כאלה, התינוקת שלי חזקה, היא בריאה מאד, היא תחיה'.
חיתולים לא היו. יורי קרע את הגופייה שלו והכין כמה פיסות בד, ששימשו לחיתול. בכל הזדמנות היה מייבש אותם ברוח ליד החלון.
הטראומה השנייה לא איחרה לבוא. הרכבת עוצרת, ואני יורדת לבד. יורי נשאר עם אירה. איני יודעת איך זה קרה, אך כנראה התמהמהתי, או שהעצירה היתה קצרה מדי. הרכבת החלה לנוע. אני רצה בכל כוחותי, ואני צועקת: 'התינוקת שלי, התינוקת לא תשרוד בלעדי…' כבר כמעט אין לי אוויר. הגברים הושיטו ידיים ומשכו אותי לתוך אחד הקרונות. התייפחתי - דמעות רבות כאלה לא זלגו מעולם מעיניי, מפלים שלמים... אפשר היה לשתות את כל המים האלה, חבל שהתבזבזו. רק כשחיבקתי את אירה נרגעתי. איזה נס!.. 'היא לא הייתה שורדת', מלמלתי, 'יורי, מה עובר עלי? אנשים טובים עוזרים לנו. יורי, איכשהו אלוהים אולי משגיח עלי...'. יורי הביט בעיניי המלאות דמעות ואמר: 'מה את חושבת, שהייתי מוותר עליך? נסעתי את כל הדרך לאוזבקיסטן למצוא אותך, ועכשיו לא אמצא אותך? המלחמה נגמרה, עכשיו הכל יותר קל, אווה, הכל יותר קל'. הכל בסדר, ואיש נחמד שולף פרי מעוך ומגיש לי. איזו נחמה. כמה מתוק הפרי. יורי מחבק אותי - כאן מקומי הבטוח.
המאורעות שעברנו אז נראים היום כנסים ונפלאות. אומץ־הלב, טוב־הלב של אנשים זרים, תקווה גדולה, כאב שאין לו אח ורֵעַ, ונצחון. נצחון הרצון לחיות, להמשיך לאהוב, לעזור, ליצור. כשאני נזכרת… אני לא שוכחת שבהשוואה למיליונים שנרצחו, עונו, רעבו עד מוות, שחיו בתנאים שלא יעלה על הדעת — לעומתם, לנו הכל היה קל. מלחמה ארורה... כל מלחמה היא ארורה, המלחמה מכילה את כל הרשע האפשרי, את כל הסבל. יכתבו עליה כמה שיכתבו — הסיפורים לא ייגמרו לעולם. והכל אמת. שיעמדו כל האנשים בעולם ויבינו, שאין מנצחים במלחמות. כל אפשרות טובה יותר ממלחמה. יש אתגרים, ויש למצוא דרכים יצירתיות לעמוד בהם, מבלי לצאת למלחמות עם כלי הנשק הרצחניים. אוטופיה? חלומות של תמימים?? אני מקווה שיימצאו האנשים היצירתיים שיובילו לשלום בעולם, ושליבם של חורשי המלחמות יהפוך לטוב.
אחד השומרים ברכבת חיבב את המשפחה שלנו. מרק קראו לו. 'יורי, אני מוכן לעזור לכם, יש לי קשרים, ואסדר לכם דירה בעיר לודז'. אחי אחראי שם למגורים'. שמחנו. יורי לא שאל אף פעם איך זה שהמזל מאיר לו פנים ואנשים פונים אליו. הדברים נראו לו כל כך טבעיים, כאילו כך זה אמור להיות. אני, לעומת זאת, התפללתי שוב ושוב והודיתי על כל אור שהאיר.
סוף־סוף נגמר המסע. הגענו עייפים, ואחיו של מרק הוביל אותנו לדירה גדולה ומרוהטת, עם אמבטיה. על השולחן ערוכים כלים, כאילו המשפחה שגרה כאן עזבה לרגע, ומיד חוזרת. 'או, לא' אמר יורי, 'גרשו את האנשים האלה, איני יכול לקבל את הדירה הזאת'. 'מה איכפת לך?' שאל מרק בתמיהה, 'הרי היא תעבור למישהו. הם כבר לא פה, הם עזבו מזמן'. 'לא, איני יכול'. 'יש פה אמבטיה טובה לקטנה, וכל מה שנחוץ. אווה, שכנעי אותו!' אני לא אמרתי כלום. סמכתי על התחושות של יורי. 'יש לי הרגשה שאני גוזל מהם את הדירה. לא יכול וזהו'. מרק ואחיו של יורי התלחשו, ואחר כך העבירו אותנו לדירה קטנה צנועה יותר, בלי אמבטיה ובלי מותרות. שם יורי הרגיש נוח. הוא מצא חבית ישנה, ריפדנו אותה בשמיכה צנועה, והיא הפכה מיד למיטה לאירה.
עברנו כמה ימים במנוחה. מרק לקח את יורי לקהילה היהודית, ושם יורי מצא עבודה חדשה. היה עליו להסתובב ברחבי פולין עם עוד שני גברים, לחפש אצל משפחות פולניות ילדים יהודים שניצלו, ולהעבירם לשליחים מישראל. משימה לא קלה. יורי ידע שהעבודה דורשת הרבה מאמץ רגשי ותבונה.
ליורי נודע שאמו נלקחה לאושוויץ יחד עם קרובי משפחה אחרים, והם הוצאו להורג עם מיליוני האנשים החפים מפשע. כל ורשה נחרבה. עתה יש להציל את החיים. את המתים הוא יבַכֶּה עוד שנים רבות.
המשכורת של יורי היתה טובה, איפשרה שפע אוכל ותנאי חיים יפים. תוך זמן קצר גיבשנו חוג של חברים, חלקם נשואים וחלקם חופשיים עדיין. היינו נפגשים בימי ראשון לכוסית וודקה, דג מלוח, מלפפונים חמוצים, מוזיקה, שירה וריקודים. התחלנו להשלים עם מה שהמלחמה גזלה מאיתנו. היינו היחידים עם תינוקת, כך שתמיד לקחנו את אירה אתנו. שמנו אותה בחדר קרוב. החדרים היו קטנטנים, ושום דבר לא הפריע לה לישון. הימים היו ברוכים.
נכנסנו לחיים של שיגרה. יורי הולך לעבודה ולשליחויות שלו - להביא ילדים. אני מטפלת בתינוקת ובבית. יורי היה חוזר בכל מיני מצבי רוח. היו ימים שחזר כשעיניו דומעות — 'אי אפשר היה להוציא משם את הילדה. האיכר אמר לי: 'הצלתי את הילדה, והסיכון שלקחתי היה גדול. אם היו תופסים אותי, את כל משפחתי היו הורגים. אני אוהב אותה, שום כסף אני לא מעוניין לקבל עבורה'. 'הבנתי אותו', אמר יורי, 'לא יכולתי ללחוץ. ההבנה שבאמת יש שם אהבה גדולה לא איפשרה לי להיכנס איתו למשא־ומתן ולשכנועים'. היו פעמים שהביא ילדים שהמשפחות העניות שהצילו אותם הסכימו, והבינו שעליהם לשחרר את הניצולים למשפחותיהם, וקיבלו שכר הוגן עבור הטיפול בהם. יורי חזר תמיד עם איזו מתנה לנשים שלו, ידע מה אווה שלו אוהבת, והאהבה זרחה מעיניו ללא לאות. היו אנשים שסיכנו את חייהם וחיי משפחותיהם כדי להסתיר ילד או ילדה. היו כאלה שקיפחו את חייהם בגלל חמלה אנושית. יורי הרגיש פעמים רבות צער, כאב ויסורים, אך מעולם לא נתן לרגשותיו לנהל את חייו. תמיד מצא משהו לעשות, ושלוותו חזרה אליו.
יום אחד יורי אמר לי: 'סעי למשפחה שלך'. פחדתי לדבר על הנושא הזה, לא ידעתי מה באמת אני רוצה, ואם אוכל להתמודד עם המפגש הזה. איך יקבלו אותי? מה אני אפגוש שם? מה יאמרו כשישמעו שאני נשואה ליהודי? לא רציתי להפר את השלווה, לא יכולתי להסביר ולעורר את המצפון שישב בשקט. יורי הרגיש אותי, ראה את התלבטויותי, ואמר: 'ניסע כולנו'.
לקחנו את אחיו של מרק, שהחזיק מכונית נוחה, ויצאנו לדרך. המסע נמשך כמה ימים, הדרכים היו משובשות. עצרנו בפונדקים, ולבסוף הגענו לבית הוריי. בכפר ידעו לכוון אותנו - המשפחה היתה מפורסמת באדמותיה הרבות לפני המלחמה. אחרי המלחמה השטחים צומצמו, אדונים נושלו מאדמותיהם שחולקו לטובת הכלל. מי יודע כמה אנשים הרוויחו מעיסקות הנדל"ן האלה... אמי ואבי הזקינו הרבה לגילם, ומאד שמחו לבואנו. יורי כבש את לבם ללא מאמץ מיוחד. מיד הפשיל שרוולים ותיקן מה שנזקק לתיקון, ביקש שיביאו לו צבע והחל במלאכת הצבעות. אמי הכינה ארוחות טעימות והזמינה את בני המשפחה לחגוג. נודע לי ששני אחיי ברחו לקנדה, ואחד מתחבא, כי ערק מהצבא ועדיין חושש לחייו. הבטחתי לאמא למצוא אותו ולעזור לו להשתקם. יורי ואני החלטנו להביא אותו אלינו הביתה - איש לא יחשוד שיהודי מחביא פולני... וכך עשינו. אמי אמרה לי: 'לכי אחר לבך, יש לך אדם טוב ואוהב'. אבי לא נתן שום אישור, אך כיבד את יורי, ובכל הזדמנות שיחק עם אירה, ששמחה מאד עם כולם. אחיותי לא אמרו כלום: הן הביטו ביורי בעיני הערצה, וחייכו כשהצחיק אותן. חוש ההומור של יורי איחד את כולם. תמיד קינאתי בחוש ההומור שלו, הזורם כל כך טבעי, ולא תמיד אפשר לדעת אם הוא צוחק או מתכוון ברצינות למה שהוא אומר.
הביקור עבר בשלום. נפרדנו בהרגשה טובה, וידענו שנשמור על קשר מכתבים. המרחקים עצומים, אי אפשר להבטיח ביקורים נוספים בעתיד.
בן גוריון הכריז על הקמת מדינה יהודית לעם היהודי, בשם ישראל. ליורי היה ברור שאנחנו נעלה לישראל. הוא תמיד אמר שלא יחיה על אדמת פולין, וברגע שזה יתאפשר - יעלה לישראל. ליורי היו בישראל דודים שברחו מפולין לפני המלחמה, והבטיחו לעזור לנו בקליטה. אחיו, אביו ויורי התארגנו לעליה לישראל. אחותו נשארה בפולין, וביקשה שיכתבו לה אם כדאי לעלות. היא פחדה מהסיפורים על הארץ המדברית במזרח, ומצאה איש נחמד שנישאה לו, יהודי פולני שלא חשב על עליה.
אירה גדלה. בת ארבע, לא הבינה למה יש לצאת מפה לישראל הלא־נודעת. אבל מי שאל אז את הילדים... אני הולכת אחרי יורי, אין דרך אחרת. מכינים את המסמכים. אני נושאת שוב ברחמי תינוקת, שתצא לעולם בישראל".
