שלושה ילדים וכלב
| נתי, 40, מהנדס, 15 שנה עם שי־לי, שנה וחצי עם טלי |
אני חי חיים בורגניים, את הפנטזיה של שלושה ילדים וכלב, וילה במקום פסטורלי וגדר בצבע תכלת. זה כאילו הסרט על הזוג האמריקאי הטיפוסי, הבורגני, המשועמם והקשיים שלו. בסרט הם צריכים להתאהב, לעבור משבר, להיפרד ואז להתחתן מחדש, או שהם נפרדים וזה נורא עצוב. אנחנו לא זה ולא זה. לא נפרדים ולא מתחתנים, אנחנו חיים את הפנטזיה הבורגנית וגם את המשברים, התשוקה וההתאהבויות. הכול ביחד.
הסיפור שלנו מתחיל ערב החתונה, או אולי בעצם ערב התחלת ה'עבודה' על הילד הראשון. היינו אז כמעט חמש שנים ביחד, ואני כבר נפרדתי מאישה אחת אחרי חמש שנים, ומה שנשאר איתי זה סיפור שסיפרתי לעצמי שאני מפחד מחתונה, שאני לא יודע אם אני יכול להתחייב לאישה אחת לכל החיים.
שי־לי אמרה שהיא רוצה ילד ושהיא רוצה אותו איתי. פחדתי, אבל הייתי עם הגב לקיר, אמרתי לה: 'אני מאוד אוהב אותך וגם רוצה לעשות ילד איתך, אבל אני לא יכול להבטיח שאני לא אמשך לאף אחת אחרת אף פעם.' התשובה שלה הייתה מפתיעה בשבילי, היא אמרה: 'כן, גם אני מרגישה ככה.' ואמרתי לעצמי, אוקיי, עם האישה הזאת אני הולך להתחתן. כי הנה מישהי שאני יכול לדבר איתה. לא חשבתי על נישואים פתוחים או על חילופי זוגות. לא הכרתי את העולם הזה. בכלל לא חשבתי שאנשים נורמליים עוסקים בדברים כאלה, אבל הרגשתי ביטחון שיש מישהי שתקשיב לי, שלא תיבהל מעצם הרעיון שאני נמשך לאישה אחרת. לאורך השנים הרעיון של משיכה לאחרים לא היה זר מבחינתנו. יכולנו לשבת ולהסתכל על אישה, או על גבר, ולהגיד מה אנחנו חושבים עליה או עליו.
לפני ארבע שנים התקיימה בינינו שיחה שעבורי הייתה מקרית, אקראית, ועבור שי־לי הייתה אירוע מכונן. ישבנו במרפסת על כוס ויסקי והיא זרקה לי, בניסוח הכי מעודן שאפשר לדמיין: 'אז זה בסדר שנצא עם אחרים, נכון?' ואני, אחרי שנים שאני מדבר נגד מונוגמיה וקורא ספרים על זה, וחושב ואומר כמה זה לא הגיוני ולא שפוי, ומצטט סטטיסטיקות, ומסתכל על אנשים שמתחתנים ופשוט לא מבין למה הם עושים את הדבר ההזוי הזה, עניתי: 'כן, נשמע לי הגיוני.'
היא שאלה: 'אז אם אני יוצאת עם מישהו אתה רוצה לדעת?' אמרתי לה: 'לא, לא רוצה לדעת כלום. ואם אני יוצא עם מישהי את רוצה לדעת?' והיא ענתה: 'כן, אני רוצה לדעת הכול.'
רק חצי שנה מאוחר יותר הבנתי שהיא כבר הייתה בתוך קשר, או תכננה ברצינות להיכנס לקשר. זה מהלך אופייני לנו; אני משתעשע ברעיון עשר שנים, שי־לי מחליטה שעושים – אז עושים.
כשאמרתי בשיחה שאני לא רוצה לדעת כלום, היא קיבלה את האישור שהיא הייתה צריכה. ידעתי שהם בקשר, ידעתי שהוא היה איתנו ביחידה בצבא, אפילו ידעתי שהם נפגשו, אם כי בטח לא ידעתי על כל הפעמים. ואין דרך יפה להגיד את זה, היא שיקרה לי. אמרה הכי מעט אמת שהיא יכלה. אני אפילו לא יכול להגיד אם הם היו ביחד לפני השיחה הזו או אחריה, זה גם לא כל כך מעניין אותי, דקדוקי עניות, מה זה משנה. אני מבין את הפחד שלה להגיד את זה, אני חושב שהיא עשתה את הדבר שאז נראה לה נכון.
גיליתי במקרה. הצצתי בטלפון של שי־לי וראיתי התכתבות ביניהם בוואטסאפ, סביב הנושא של אבא שלה שהיה אז חולה, והיא כתבה: אני צריכה חיבוק. ומה שעבר לי בראש זה: אבל אני פה לידך. מה את צריכה אותו?! ואז הבנתי כמה הקשר הזה משמעותי, זה לא היה זיון פה ושם עם מישהו. וזה זעזע אותי. כל העולם באותו רגע השתנה, כל מה שחשבתי לא היה נכון. הייתי נאיבי. לא תיארתי לעצמי שהיא יכולה להתאהב. בכלל אף אחד לא דיבר על אהבה, דיברנו על סקס.
לא ידעתי שאני מסוגל לקנא כל כך עד לאותו יום. זה חשף את הבבון השעיר שבתוכי. הופתעתי מהתגובה שלי, הרי זה כל כך היה באידיאולוגיה שלי. אני קורא על זה, זה נראה לי הגיוני, אבל במציאות זה הרגיש אחרת לגמרי.
הרגשתי דביל. זה היה לי מול הפנים ולא ראיתי את זה. נכנסתי לפרנויה. אם היא אמורה לחזור עכשיו הביתה, ועברה שעה, אז איפה היא? מה היא עושה? האבא הזה שהיא מדברת איתו בחוג של הילדים, הם סתם מדברים או שיש משהו? הבנתי שזה הורג אותי ואני רוצה לדעת הכול. לקח לה המון זמן להגיד את כל האמת, וגם אז, קיבלתי גרסה מצומצמת, מרוככת, מוקטנת של המציאות. ואני חושב, רגע, יכול להיות שהיא עושה עוד דברים? בעבודה שלה היא פוגשת עשרות אנשים, היא יפיפייה לפי כל קנה מידה, היא מושכת ומפלרטטת כזו. היא הרי מוצפת בהצעות כל הזמן, גם בלי להיות פוליאמורית או ביחסים פתוחים. פתאום הבנתי, וואו, רגע, שיט, ככה העולם שלי עכשיו נראה.
באותו רגע לא אמרתי לה כלום. עיבדתי את זה כמה ימים ואני די בטוח שזה דרש ממני איזה כוס בירה, לשבת איתה ולפתוח את זה. היא הזדעזעה מהתגובה שלי. היא הייתה בטוחה שאני אדיש לזה, לא כי לא אכפת לי אלא כי אני באמת בשלוות נפש, כי באמת הסכמתי, וכי כבר עשר שנים אני מזיין בשכל כמה מונוגמיה זה פסול. היא שאלה: 'אז אתה רוצה שנסגור?' אמרתי לה: 'לא, אני רוצה להתמודד עם זה.' לא רציתי לחזור אחורה.
הבנתי שנכנסתי לעולם לא סימטרי. נשים שפותחות את היחסים נזרקות לתוך חנות ממתקים וגברים בכלל לא מבינים מה קורה איתם, לפחות אלה שהם כמוני. אני לא התחלתי עם נשים בחיים, כל העניין היה זר לי לגמרי, כל המשיכה הנשית לגברים הייתה תעלומה מבחינתי.
ומה היה לי אז, לא היה לי כלום. איזה פרופיל באתר היכרויות כלשהו, תחת אלף הסתרות, בשם בדוי, עם תאריך לידה בדוי, מאימייל אחר שהוא לא שלי, הכול בסוד גם משי־לי, למרות שהייתי אמור לספר לה. אבל אמרתי לעצמי, כשיהיה משהו לספר אני אספר. לא כי זה סוד גדול. כי זה נורא פתטי להיות גבר שמחפש להכיר מישהי. כי אני לא יודע מאיפה להתחיל בכלל אחרי 15 שנות מונוגמיה. כל אישה שפנתה אליי באתר כלשהו נראתה לי אטרקטיבית, אבל במציאות זה לא ככה בהכרח. שפע זה נחמד, אבל לא כולן מעניינות אותי באמת. בנקודת הזמן ההיא כל דבר חדש היה נורא מרגש. בתור גבר, לא היה לי מושג שלנשים יש באמת ליבידו. חשבתי שיש להן משהו כזה שמותר לו להתעורר בתנאים שיש אהבה וכינורות ושקיעה ברקע, אבל לא יכול להיות שאישה רוצה סתם להזדיין עם מישהו כי הוא מושך אותה וזהו. בנקודת הזמן ההיא לא הייתי מסוגל לתפושׂ את זה בכלל והרגשתי הכי פתטי בעולם. הרגשתי שאני בעמדה גרועה, אין לי מה להציע, אני קבצן. כשאני פונה למישהי אני אחד מאלף שפונים אליה. גם לא ידעתי איך לעשות את זה. מקריאה בפורומים התחלתי להבין שיש עוד גברים פתטיים כמוני, שאפילו נמצאים במצב יותר גרוע כי להם נשים אפילו לא עונות.
וגם מחוץ למחשב, בחיים, יש נשים, אבל איך אתה פונה לאישה נשואה שעובדת איתך למשל? מה הסיכויים שהיא פוליאמורית? בקושי הכרתי את המילה הזאת אז.
הפעם הראשונה שעשיתי את זה עם מישהי אחרת הייתה נוראה. הכרתי מישהי דרך אחד מאתרי הדייטינג, הייתה לנו תקשורת מדהימה, המון נושאי שיחה משותפים. היא הייתה בעצמה כמה שנים ביחסים פתוחים. מאוד מעניינת, קצת גיקית כזאת, ואני גם קצת גיק. מהר מאוד גלשנו לשיחות וידיאו ותמונות וכל מה שמאפיין היכרות מינית, אז כשנפגשנו זה כבר היה ברור שזה לסקס. לא שידעתי איך זה עובד אבל זה היה ברור שזו המטרה של הפגישה. ברגע שנפגשנו הרגשתי שהיא לא מושכת אותי. ידעתי איך היא נראית, ידעתי שהיא לא יפיפייה, אבל במציאות אתה רואה איך אנשים עומדים, איך הם מדברים, איך הם נשמעים, וזה אחרת מההיכרות הווירטואלית. בכל זאת, אני גבר חרמן, אבל זה היה סקס שלא התאים לי, אני חושב שהייתי מזעזע, אני לא מבין למה היא רצתה להיפגש איתי שוב. בדרך הביתה זה ממש העיק עליי, התרסקה לי הפנטזיה. אבל הייתי צריך את הקונטרה לשי־לי, הייתי צריך שיהיה לי משהו משלי. לקח לי המון זמן לדייק לעצמי מה אני אוהב ומה לא. סקס ראשון הוא מאוד מיוחד, אפילו אם הוא לא עם מישהי מדהימה. מאז היו לי הרבה נשים שונות, משהו כמו 20.
כיום יש לי ספקטרום שלם של מערכות יחסים. יש נשים שאני נפגש איתן פעם בחודש, יש כאלו של פעם בשבועיים, זה עניין של זמן פנוי ומרחק גיאוגרפי, והן מאוד משמעותיות עבורי.
כשסיפרתי לשי־לי על הפעם הראשונה היא לא לקחה את זה קשה. לא היה שום התקף קנאה מצידה, ואני, אני כל כך מקנא. את מה שאני קיבלתי בבום לפרצוף, היא קיבלה בתשלומים נוחים…
מעולם לא הייתה מישהי שחשבתי לעזוב את שי־לי עבורה. כשלא טוב לנו ביחד, אני חושב, למה להילחם בכל המשברים, למה להתעקש על זה אם זה לא עובד. זה תמיד סביב הסקס, כי היא נמשכת אליי הרבה פחות ממה שאני נמשך אליה. אני נמשך אליה בטירוף והפתיחה של היחסים אפילו הקצינה את זה. שי־לי עצורה לידי בכל מה שקשור למיניות, וכשאני שומע את הסיפורים שלה על גברים אחרים, אני מבין שהרבה פעמים הסקס בינינו היה ממקום מרצה מצידה. וזה נורא. אני מרגיש כאילו השתתפתי באונס אבל לא סיפרו לי את זה באותו הזמן. זה מזעזע אותי, והיום אנחנו לא עושים את זה. אנחנו לא נעשה סקס חודש אם צריך, אבל אנחנו לא נעשה סקס מתוך ריצוי.
אף אחד לא מדבר על זה שזה לא שהליבידו של האישה ירד, הוא ירד בהקשר של הגבר הספציפי שאיתו היא חיה. תכניס למשוואה מישהו אחר והיא עפה. וכששי־לי עפה במקומות אחרים ולא איתי, אני מתחרפן. זה הדבר שהכי קשה לי. ויש המון רגעים שאני אומר בלב סטופ. ולא כי אני מפחד שהיא תקום ותלך עם מישהו אחר, אלא כי אני מפחד שהיא תישאר מהסיבות הלא נכונות. בימים רעים, זה מה שגורם לי לחשוב על פּרֵדה, לא כי יש מישהי אחרת יותר טובה אלא כי אני לא רוצה לחיות במקום של חוסר תשוקה. הכי אני מקנא בבני הזוג של שי־לי, במה שיש למי שנמצא איתה, שלי בחיים כבר לא יהיה – שזה רומן ראשוני עם שי־לי. נלחמתי בזה המון זמן ואז הבנתי, אני צריך לוותר, לעבור הלאה. כל כך רציתי את הדבר הזה, ואין לי אותו.
לפעמים זה מאוד מייאש אותי. גם בימים רעים יש לי תשוקה אל שי־לי, ובטח בימים טובים. לפעמים אני חושב שהרצון לסקס איתה הוא גם רצון לכבוש אותה מחדש, לסמן עליה את הבעלות שלי, וזה נורא בעיניי.
שי־לי חידשה קשר עם הבחור ההוא, שהיה הקשר הראשון שלה כשפתחנו את היחסים, כדי להעיר את עצמה. זה הצליח אבל לא בכיוון הנכון, לא בכיוון שלי. אמרתי לשי־לי: 'איתו יש לך חמש שעות בשבוע, זה יותר ממה שיש לנו. ספרתי, עברתי שבוע שלם, תסתכלי, פה נפגשנו, פה לא דיברנו, פה את קמה לפני שאני מתעורר בדרך כלל, נוסעת לעבודה, אני חוזר כשאת כבר ישנה. בערב היחיד שהיינו ביחד רבנו, לא היינו באינטימיות, לא היינו בתקשורת. אז אני מקנא, כי לנו אין את החמש שעות האלה, בלי טלפונים, בלי וואטסאפ, בלי ילדים.'
כששי־לי אומרת שקשה לה, אני ישר אומר טוב, אני נפרד מכולן, עכשיו. אבל אני לא עושה את זה כי היא לא מבקשת. אם היא הייתה מבקשת, הייתי עושה את זה. ולא בקלות, כי היום יש לי חברה כבר שנה וזה כמו עוד נישואים. היא קונה לי בגדים. לשי־לי נמאס לקנות לי בגדים, זה משעמם אותה.
שי־לי והחברה שלי חברות ולי יש את המספר של החבר של שי־לי בחיוג מהיר.
זה מאוד מרגיע אותי להכיר את הגברים של שי־לי, כי הרבה יותר קל להיות אמפתי למישהו שאני מכיר. אני מוצא בעצמי את השמחה בשבילו, גם כשאני מקנא, כי אז אני לא מאבד משהו אלא מעניק משהו למישהו אחר.
גם לראות את שי־לי איתו ביחד מרגיע אותי, כי המציאות תמיד יותר מרגיעה ממה שאני מדמיין. אני לא מרגיש שאני בתחרות עם גברים אחרים, אני מרגיש שהפסדתי. לא אוכל להיות יותר הגבר הזה שיש לה סקס איתו פעם ראשונה.
אני מעדיף שהיא תספר לי מה קורה אצלה מאשר להתעסק בניחושים, ואם היא לא מספרת אני שואל. היום בניגוד לפעם, אני לא מגיב בקיצוניות, אני יכול להכיל את זה. מהצד שלי נוח לי לשתף אותה, וחשוב לי לא לשקר ולא להסתיר. אם אני מתלבט אם לספר משהו או לא, או שאני נשאל שאלה ישירה ואני מתפתל עם התשובה, אז אני יודע שאני כנראה לא במחוזות האמת. האמת תמיד קוהרנטית ואי אפשר לתפוס אותך עליה. ברגע שיש שקר, זה הורג את האינטימיות, כי אני צריך לחשוב על כל דבר שאני אומר.
הפתיחה של היחסים קירבה בינינו מאוד. ברגע שהדברים הכי עמוקים ואפלים צפים, אין כבר סודות. אף פעם לא רבנו המון, אבל פתאום כשיש מריבה, מהר מאוד זה הופך ל: אתה יודע, אני כועסת עליך לא בגלל שלא שמת פסטרמה בכריך של הילד, אלא כי כבר יומיים אתה לא איתי ואתה בטלפון כל הזמן.
גם אם לא היינו ביחסים פתוחים, היא הייתה יכולה להתאהב במישהו אחר. אני מעדיף לדעת ולא להיות יותר באפלה. מעכשיו ועד סוף חיינו אני אחיה בהרגשה שלא הכול בטוח, וזה בסדר.
ואני נמצא באותו סיפור בתפקיד החבר ולא הבעל. אני רואה את העניין של החברה שלי בי לעומת העניין שלה בבעלה. ויש להם סקס מדהים וכיף להם והם אוהבים, זה לא שחסר. אבל בפעם בשבוע כשאנחנו נפגשים היא כל כולה בעניין של סקס. ואת זה אין לה עם בעלה, למרות שהם עדיין עושים הרבה סקס יחסית אלינו.
זה משקף לי את זה ששי־לי לא בעניין שלי, גם אם היא לא אומרת את זה. זה קצת ביצה ותרנגולת, כי יש איזשהו עניין שאתה מתרגל שאין סקס, או שהסקס לא מעניין, אז אתה לא משקיע בו יותר. כשאני יכול לקבל בחוץ את מה שכבר לא יהיה בבית, אני פחות לוחץ, ואני לא יודע אם זה טוב אבל זה בטח לא רע.
אולי ללכת החוצה זה סוג של בריחה, ואולי זה רק שסתום להוציא לחץ. יש קשיים בזוגיות, הרי הבית זה המקום שבן הזוג שלך רואה אותך ברגעים הכי רעים. ברור לי שכל בנות הזוג הנוספות שלי, אם הן יראו אותי בשמונה בבוקר עם הילדים, הן קמות והולכות. הן לא מבינות כמה גרוע אני יכול להיות, זה בערך שיא התחתית שאני מגיע אליה.
להכיר מישהו חדש, אגב לא רק אישה, גם גבר, ולראות איך היא או הוא רואים את הדברים הטובים בך, מתרגשים מהחידוש, זה נפלא. למדתי שאני יכול להיות הדבר החדש והמרתק הזה לאישה אחרת.
החברה שלי, טלי, היא טיפוס מאוד תקשורתי ורגיש. הרבה פעמים כשאני כועס על שי־לי אני מתקשר אליה, זה מדהים שאפשר לעשות את זה. קודם כול אני נרגע, אני שומע את הדברים מהצד, ממישהי שלא כל משפט שלה מפעיל אותי.
העולם שלנו בנוי זוגות זוגות. שני מבוגרים שמגדלים שלושה ילדים, ברור שהמודל הזה לא יעיל. ארבעה מבוגרים שמגדלים שישה ילדים זה הרבה יותר מוצלח. החברה שלי ובעלה ושי־לי ואני מדברים על זה לא פעם. חצי בצחוק, אבל ממש ברמה של פנטזיה, שאולי פשוט נגור ביחד ארבעתנו, עם הילדים.
פעם אחת שי־לי ואני נסענו במוצאי שבת הביתה וקלטנו שלבן הגדול יש מבחן מחוננים בבוקר למחרת ושכחנו מזה. תמיד נופלים לנו דברים בין הכיסאות, דווקא כי אנחנו הורים שוויוניים, אז לא תמיד ברור מי האחראי. טלי החברה שלי היא יומן מהלך. יש לה זיכרון פנומנלי, היא זוכרת את האירועים שלי, שלה, ושל שי־לי. אמרתי לה: 'תקשיבי, את חסרה לנו! את סוגרת לנו פינה!' ועמית, בעלה, הוא אלוף בכל מה שקשור בסדר בבית. זה מושלם! אין פינה שאנחנו לא סוגרים, יחד ארבעתנו. בפנטזיה אנחנו עדיין פוליאמורים, כל אחד והעניינים שלו, אבל בקטע של לחיות יחד, כל כך הרבה יותר קל, כל כך הרבה יותר יעיל.
