עִם הספר
'עניין אישי מאוד'
במשך כארבע שנים בתחילת שנות האלפיים היה הטרור עבור אזרחי ישראל עניין אישי מאוד. 'מלחמת אוסלו', שהפלסטינים כינו: 'אינתיפאדת אל־אקצא', הזכירה יותר מכל ימים קשים מתקופת מאורעות הדמים שקדמו להקמת מדינת ישראל. היא התנהלה בספר ובעורף, בצמתים ובדרך לבתי הספר, באוטובוסים, בבתי הקפה, בפיצריות, בקו התפר ובקו החזית, לאורך ולרוחב הארץ, ונועדה לפורר אותנו מבפנים. "יום יום לוויה", קונן אורי צבי גרינברג בימי המאורעות ב-1936. בשנים 2004-2000 כאילו נשאבה המציאות הישראלית במנהרת זמן, אל הימים הרחוקים ההם.
וכמו אז, בימי מאורעות תרפ"ט, החלה מלחמת הטרור בהר הבית. 'יריית הפתיחה' שהזניקה את הטרור לדרכו נשמעה ב'אל־אקצא': "בעת ההיא התכנסו הגופים הפוליטיים והביטחוניים של הרשות הפלסטינית וקיבלו החלטה להגן על 'אל־אקצא'", תיאר לימים אחד מיועציו של יאסר ערפאת, ממדוח נופל, את האופן שבו התקבלה ההחלטה לפתוח באינתיפאדה השנייה.1 רק מאוחר יותר התברר ש'אינתיפאדת אל־אקצא' לא הייתה ספונטנית, וכפי שהעיד השר הפלסטיני לשעבר, עימאד פאלוג'י, היא תוכננה חודשים קודם לכן.2
שגרת הטרור הייתה קשה: שכול, יתמות וכאב והוא היכה ושיטה בנו. פעם בלילה ופעם ביום. פעם בשבת ופעם במוצאי שבת. פעם בבוקר ופעם בערב. לא היו לו חוקים או כללים, והכול הפך לאפשרי. ילדינו, שבגרו מאז והיו להורים, ידעו שעליהם להתרחק מתורים ארוכים וממקומות הומי אדם, שם מחפש הטרור את קורבנותיו. בתי קפה ומסעדות, שאליהם ניתן היה 'לברוח' עד אז, נמחקו אף הם משגרת היום יום. טיולים בחיק הטבע הפכו לטיולים בחיק הסכנה. נמנענו מלעלות על אוטובוסים, מחשש שיתפוצצו על יושביהם. מצאנו עצמו מחשבים תנועות, שעות ודקות, מנסים לדחוק את חובותינו והתנהלותנו למכסת השעות הפחות מסוכנת לכאורה ביממה, עד שגם זאת הצטמצמה וכמעט אזלה. אפילו הפרידה הרגילה בשעות הבוקר הפכה לפרידה שעלולה הייתה חלילה להיות פרידה אחרונה.
ארבע שנים חגה אינתיפאדת אל־אקצא סביבנו ואנו ניהלנו את חיי השגרה שלנו סביבה, במעין מחול מוות מצמרר. יש שחמקו ממנה ויש שהיא פגעה בהם: בן הדוד של השכנה. האח של התאומים שלמדו עם הבן ביסודי. האחיין של השכן משכונת המגורים הקודמת. האשה שאיתי, ששהתה בבית המרקחת בדיוק כשבבית המאפה ממול התפוצץ מחבל מתאבד, או אחותי וגיסי שאש נורתה לעברם בדרכם הבייתה, לגוש עציון. כמעט לכל אחד היה את המת, הפצוע, או המכר הניצול שלו והכול הפך לנוגע ואישי כל כך.
גורלנו שלנו שפר עלינו. יצאנו ללא פגע, אבל עבור רבים אחרים הסוף היה שונה. יותר מכל מדד נורא אחר אופיינה פגיעת הטרור הפלסטיני באותן שנים במטרות שנקרו על דרכו: משפחות שלמות וחלקי משפחות. סבא וסבתא, אבא ואמא, בן ובת, עוללים ויונקים. רבים זוכרים את שמונת בני משפחת נחמד שנרצחו בפיגוע בשכונת בית ישראל בירושלים או את חמשת בני משפחת סחיווסחורדר שנרצחו בפיגוע בקפה סבארו, וגם את ארבעת בני משפחת שבו שנרצחו באיתמר. ואולם היו עוד משפחות רבות, שלפחות שניים מבניהן נהרגו ואחרים נפצעו, בהם ילדים רבים.
התשתית התיאורטית לספר הזה הונחה באותם ימים. יעדי הלחימה המוצהרים של הפלסטינים נעו אז מהחזרת ישראל לקווי 1967 ומימוש 'זכות השיבה' (מצד הפת"ח והרש"פ) עד חיסול מדינת ישראל (מצד החמאס, הג'יהאד האסלאמי ודומיהם). אלא שברמה האישית אמרו לעצמם כבר אז חלק מהמפגעים שרצחו ופצעו יהודים כי הם עושים זאת 'למען אל־אקצא', או: 'גם למען אל־אקצא'. רבים מהמחבלים המתאבדים במהלך האינתיפאדה השנייה ביקרו במסגדים ונטענו שם בדרשות הסתה ושבח לשהידים, ובתיאורים קודרים והיסטריים אודות מצוקת אל־אקצא והחובה להגן עליו ולשחררו.3 אחרים נחשפו להסתה בבית באמצעות שידורי הטלוויזיה והאינטרנט. מנגנון 'אל־אקצא בסכנה' הקל כבר אז על רבים מהם להסביר לעצמם מדוע הם עושים זאת.
ספר זה עוסק בדור ההמשך של אותו טרור, שפועל כאן החל מיולי 2014, ביתר שאת בספטמבר־אוקטובר 2015, ושוב — מיוני 2016;4 במפגעים שרושמים בשנים האחרונות עוד פרקים בסיפור הטרור הפלסטיני. גלי הטרור, ששבו לרחובותינו בחלוף 11 שנה, היו קשורים לא פעם לחמאס ואף לרש"פ, שברצותה שלטה ב'גובה הלהבות' וברצותה הפיחה בהם עוד חיות.5 אלא שהפעם, אל־אקצא לא היה רק תירוץ, או כותרת, או הסבר שבדיעבד, אלא המניע והמחולל הישיר של רבים מאותם אירועי טרור.
היו אומנם רבים במערכת הביטחון (ובתקשורת) שנטו להגדיר אירועים אלה כ'טרור יחידים', או באוקסימורון — 'אינתיפאדת היחידים'. ואולם, 'היחידים' הללו התקבצו כרבים סביב רעיון משותף והפכו עצמם חלק מעניין קולקטיבי מובהק, בו דבקו המוני מוסלמים: עלילת הדם השקרית על 'אל־אקצא בסכנה'. טרור היחידים ניזון במידה רבה מעלילה זאת, שתלתה במדינת ישראל מזימה להחריב את מסגדי הר הבית. בספרי: עלילת 'אל־אקצא בסכנה' — דיוקנו של שקר,6 שיצא לאור ב-2012, הרחבתי על העלילה. הספר שלפניכם ממעט יחסית לעסוק בה או בביטוייה. הוא בעיקר מתעד, מנתח וחושף את תוצאותיה ואת הטרור שהולידה העלילה: טרור 'אל־אקצא בסכנה' ומבצעיו: 'השהידים של אל־אקצא'.
מבנה הספר
'פתח דבר' בתחילת הספר מסביר כיצד הולידה העלילה את הטרור והדם. הפרק מתעכב על החיבור והאינטראקציה בין העלילה לבין מושג השהאדה ומונה מספר אירועי דמים מכוננים, שהניחו את התשתית התודעתית לפעולות 'השהידים של אל־אקצא' בדורנו.
הפרולוג ממחיש את הדברים באמצעות שלושה סיפורים, אשר חוט אחד קושר ביניהם: 'המירוץ הראשון אל המוות' בקיץ 1930 של אחד מרוצחי היהודים בתרפ"ט; קורותיו של בוקר דמים אחד בשכונה הירושלמית הוותיקה, בקעה, 60 שנה מאוחר יותר; ומעשה בחתונת שהידים, שהוריהם, ספק אבלים ספק צוהלים, השיאו אותם זה לזו אחרי מותם.
הפרק הראשון מתעד עשרות דוגמאות למפגעים (בהם ילדים), שהוציאו אל הפועל את טרור 'אל־אקצא בסכנה'. הוא מגלה כי בין אוגוסט 2014 למאי 2016 נכח סיפור הר הבית ואל־אקצא ב-93% מהפיגועים שהתרחשו בירושלים, אם כמניע יחיד או כאחד המניעים שהביאו את המפגע לצאת לפעולתו. רבים מהדוקרים, הדורסים והיורים, שיצאו לרחובות ישראל באותם חודשים כדי לרצוח יהודים, שאבו השראה מעלילת 'אל־אקצא בסכנה'. בחלק מהמקרים הסתתר מאחורי סיפור 'אל־אקצא בסכנה' רקע של מצוקה, בעיה אישית ואף חולי נפשי או נטייה אובדנית אצל המפגעים הפלסטינים. החברה הפלסטינית, שקודם לכן נידתה אותם והתרחקה מהם, אימצה אותם אל חיקה רק בזכות הפיגוע שביצעו, אשר הפך אותם לשהידים מכובדים ונערצים.
הפרק השני, 'הסטטוס קוו כאיום מדומיין', מלמד כי בשנים האחרונות נבנה על גבי עלילת המקור נדבך כוזב נוסף, שטרור 'אל־אקצא בסכנה' ינק גם ממנו. מדינת ישראל מואשמת לא רק בתוכניות להרוס את אל־אקצא, אלא גם שהיא זוממת וחותרת לשנות את הסטטוס קוו בהר הבית ולאפשר ליהודים להתפלל שם. בין אם השאיפה לשינוי כזה היא 'חטא' ובין אם היא לגיטימית ורצויה, העובדות מלמדות על מציאות הפוכה בתכלית: דווקא בהר הבית, המקום הקדוש ביותר לעם היהודי, עשתה מדינת היהודים את המחווה והוויתור הגדול ביותר של בני דת אחת לבני דת אחרת מאז ומעולם. רשימת ההגבלות על יהודים בהר הבית ארוכה ולא פעם מבזה, ובאשר לסטטוס קוו שם — לא זו בלבד שהוא אינו מאוים על ידי הצד היהודי, אלא שמאז 1967 הוא אוים, כורסם והשתנה רבות — בשורה של רכיבי מהות — דווקא לטובת הצד המוסלמי. הפרק סוקר את תהליך הגידול המשמעותי במספר המבקרים היהודים בהר הבית, ואת הסיבות והרקע לכך ומסביר כיצד גם תהליך זה 'גויס' על ידי הרשויות בישראל לטובת שימור הסטטוס קוו בהר.
הפרק השלישי עוסק בדמותו של 'המופתי הגדול', חאג' אמין אל־חוסייני, הוגה עלילת 'אל־אקצא בסכנה', שהן יו"ר הרש"פ, אבו מאזן, והן השייח' ד"ר יוסף עבדאללה אל־קרדאווי, מחשובי הפוסקים המוסלמים במאה העשרים וממנהיגי 'האחים המוסלמים', ראו בו מקור השראה עבורם. "במלחמתי בציונים", הבהיר המופתי בריאיון נשכח, "מותר לי להשתמש בכל הטענות שיש להן ושאין להן אחיזה במציאות". כבר בתקופתו של חאג' אמין, בשליש הראשון של המאה הקודמת, נעשה שימוש בהר הבית לצורכי הסתה דתית וטרור, והמסגד שימש כבסיס אמל"ח ואף כעמדת ירי.
הפרק הרביעי משרטט את דמותה של העלילה בימינו אנו, ומספר על סוכניה וביטוייה הרבים. העלילה מוטמעת הן בחומרי ובספרי הלימוד של הרש"פ, הן בדברי הדרשנים של אל־אקצא, שקוראים בגלוי לרצח יהודים, והן בכזבים אודות 'רעידות אדמה מלאכותיות', 'פיצוצים', 'ניסויים גרעיניים' מסתוריים או תוכניות חפירה ארכיאולוגיות, שכולם מכוונים כמובן ל'הפלת אל־אקצא'. הבעיה העיקרית במסכת שקרים זאת היא שהמוני מוסלמים מאמינים לה.
במרכזו של הפרק החמישי עומדת משנתו ודמותו של 'שייח' אל־אקצא', ראאד סלאח, ראש הפלג הצפוני של התנועה האסלאמית הישראלית, יורשו וממשיך דרכו של אבי העלילה חאג' אמין אל־חוסייני. סלאח הצליח לשכלל ולשדרג את מעמדה של העלילה, והניח את התשתית האידיאולוגית לצמיחת טרור 'אל־אקצא בסכנה'. שתי תוכניות מסוכנות שהגה סוכלו או שלא יצאו אל הפועל: תוכנית לרכישת בית ליד הר הבית, שהיה מאפשר לו להתגורר ולפעול בצמוד להר, ותוכנית לייבא מים ממעיין הזמזם המקודש במכה אל בורות המים בהר הבית. סלאח קרא "להוציא לדרך אינתיפאדה מוסלמית מאוקיאנוס לאוקיאנוס", והביע תקווה לפגישה "עם אלוקים כשהידים באל־אקצא". ועדת אור, שמונתה בעקבות אירועי אוקטובר 2000 (בהם נטל סלאח חלק מרכזי), קבעה שאמירותיו מכוונות לצבירת הון פוליטי ולחידוד מאבקים.
הפרק השישי מתאר את חזונם המשותף של ראאד סלאח ונשיא תורכיה ארדואן: הקמת ח'ליפות אסלאמית עולמית. מנקודת מבטם של השניים, העלילה אינה רק מהות, אלא גם סולם לטפס עליו אל עבר היעד הגדול יותר: הח'ליפות העתידית. בחלום רחוק זה לירושלים נועד מקום מיוחד והיא עתידה להפוך ל'בירת כל הבירות'. בינתיים סלאח וארדואן טורחים על 'כיבוש העיר ואל־אקצא' באמצעות נהירה המונית של תיירים מוסלמים לישראל, ובדרכים נוספות. בני ברית נוספים של סלאח, השותפים יחד עימו הן לעלילה והן לחזון הח'ליפות, הם ארגון הטרור חמאס ותנועת חיזב אל־תחריר ('מפלגת השחרור האסלאמית').
הפרק השביעי משרטט את השקפת עולמן ודרך פעולתן של נשות המוראביטאת — 'החיילות' של ראאד סלאח, שעושות למענו את עבודת השטח בהר הבית. הפרק חושף את דרכי המימון והמקורות הכספיים של הפלג הצפוני של התנועה האסלאמית ותנועות הבת שלו, המואראביטון (הגברים) והמוראביטאת (הנשים). נתיב הכסף מרחיק עד ירדן, סעודיה, תימן ותורכיה. משקלם של המקורות הכספיים התורכיים במימון הפלג גדל בעשור השני של המאה ה-21, כמו גם שיתוף הפעולה בין תורכיה לארגון הטרור חמאס. גם הפלג הצפוני היה קשור בעבר עם חמאס ומומן על ידו. פעילות המוראביטון והמוראביטאת סיפקה ועדיין מספקת השראה ודלק תודעתי למפגעי 'אל־אקצא בסכנה'. חלק מהטרוריסטים שביצעו פיגועים הושפעו מתנועות אלה, או שהיו קשורים אליהן.
הפרק השמיני מתעד וחושף סדרה של ניסיונות לא ידועים מצד חוליות טרור מוסלמיות להוציא אל הפועל פיגועים בתוך מתחם הר הבית, במטרה לחסום את דרכם של מבקרים יהודים להר. אחת התוכניות הבולטות שסוכלה הייתה תוכנית לפיגוע התאבדות בהר הבית, במתווה של הטלת רימונים וירי, לצד "כיבוש העיר העתיקה וההר על ידי 'צבא קטן' של כ-300 מוסלמים שיגוייסו למטרה זו". הניסיונות לפגע בהר הבית שאבו לגיטימציה ממספר גורמי רקע, שהפרק עוסק גם בהם.
הפרק התשיעי — 'העלילה קמה על יוצריה' — משחזר את מתקפת הטרור שהתרחשה בהר הבית ביולי 2017. מאחורי הפיגוע, בו נרצחו שני שוטרים, עמדו אנשי הפלג הצפוני של התנועה האסלאמית, שבאותה עת כבר הוצא אל מחוץ לחוק. הייתה זאת הפעם הראשונה מאז 1967 שקיצונים מוסלמים הצליחו להוציא אל הפועל פיגוע בהר, והפעם הראשונה שהמוסלמים מנעו עצמם מלהיכנס להר במשך שבוע ויותר, במחאה על הצבת גלאי המתכות (המגנומטרים) בשעריו. לאחר לחץ בינלאומי כבד, משבר ביחסים עם ירדן ואיום בהתפשטות פיגועי הטרור, נכנעה ישראל להנהגה הדתית המזרח ירושלמית ושבה לסידורי הביטחון הקודמים בהר. תמונת הניצחון הייתה במקרה זה פלסטינית. ניתוח ההתרחשות והמהלכים בפרשה זאת מוביל למסקנה שהר הבית אינו חסין מניסיונות פיגוע נוספים.
הפרק העשירי, 'הקולות האחרים — זרעים של תקווה', מעניק במה מחודשת לערבים, למוסלמים ולמוסלמים לשעבר, שמגנים את הטרור הפלסטיני בכלל, ואת טרור 'אל־אקצא בסכנה' בפרט. הם מעטים, אך אמיצים ומגוונים. חלקם סבורים כי האסלאם מנוצל לרעה והטרור מעניק לו פרשנות מעוותת. אחרים סבורים שיש משהו מובנה ומעוות באסלאם עצמו. יש מהם שמוצאים בקוראן לגיטימציה לנוכחות היהודית בירושלים ובהר הבית, ויש שפוסלים טרור באשר הוא טרור. כמה מהדוברים, שעזבו את האסלאם, מתארים כיצד חונכו לג'יהאד ולשנאת יהודים, וכיצד באמצעות חקירה, דרישה ולימוד עצמי נטשו דרך זאת.
'סוף דבר' של ספר זה מביע ספק רב אם הציבור המוסלמי הרחב בשל להתעמת עם המיתוסים ועם המסורת והמורשת הדתית שלו ולצאת נגד 'טרור אל־אקצא בסכנה'. מאות סקרים שנערכו בקרב הפלסטינים בשנים האחרונות מלמדים על תמיכה עקבית בטרור. גם המוסדות הפלסטיניים הלאומיים תומכים רשמית במה שמכונה על ידם: 'התנגדות עממית', שאינה אלא טרור, ופולחן השהידים והמפגעים נמשך כל העת. בעשור השני של המאה ה-21, אל־אקצא אינו עוד אתר דתי בלבד או אתר שמשמש להסתה בלבד, אלא כלי שמייצר טרור בתואנות שווא. על רקע זה ישראל טועה בכך שאינה מבליטה את הוויתור העצום שבו נקטה כלפי הדת המוסלמית בהר הבית. היא טועה גם בכך שהיא משתפת פעולה, לא פעם מבלי משים, עם השיח שמתנהל אך ורק סביב קדושתו של המקום למוסלמים, בעוד שאת קדושתו ליהודים — מדינת היהודים כמעט שאינה מזכירה.
הנספח — 'לשקר יש רגליים' — מזים את אחד היסודות המרכזיים עליו נשענים עלילת וטרור 'אל־אקצא בסכנה': האמונה המוסלמית שבית המקדש כלל לא שכן בהר הבית; שהמקדש הוא 'אל־מזעום' — מדומיין; שהכל המצאה ושליהודים אין כל זיקה למקום. באמצעות שקר נוסף זה מבקשים עתה המוני מוסלמים לא רק להגן על 'אל־אקצא שבסכנה' ולשחררו פיסית, אלא לשחררו גם תודעתית; לכפות על האתר היסטוריה מופרכת ומפוברקת. כך מעצים השקר שתומך בעלילה את ה'לגיטימציה' לרצוח בשמה יהודים. הנספח מביא מגוון של מקורות מוסלמיים וציטוטים מחכמי הלכה מוסלמים ידועים, החל מהמאה התשיעית ועד 1967, המזהים — בניגוד לדברי מוסלמים רבים כיום — את הר הבית כמקום המקדש, ללא כל ספק או פקפוק. יתרה מזאת: המחקר ומקורות רבים מלמדים על מעין 'חפיפה' או 'חונכות', שהיהודים העניקו למוסלמים קודם שנבנו על ההר שני בתי התפילה המוסלמיים, ואף על מסורות מוסלמיות רבות שקשורות בהר, אשר נגזרו ממסורות יהודיות. בין היתר מסתבר כי בימיו הראשונים של מבנה כיפת הסלע התנהל במקום פולחן בעל דמיון מפתיע לפולחן שהיה נהוג בבית המקדש. לצד המקורות המוסלמיים מובאים מגוון של ממצאים ארכיאולוגיים שמאששים את קיומו של בית המקדש בהר הבית. כל אלה ועוד מעידים כי להיסטוריה החדשה והמשוכתבת שמוסלמים ממציאים למקום — אין בסיס אמיתי.
תודות
רבים הם המוסדות, מאגרי המידע, הספרים, המחקרים, הארכיונים והאישים בהם נעזרתי במהלך כתיבת ספר זה. אני מבקש להביע את הערכתי ותודתי לכולם: מרכז המידע למודיעין וטרור שבחומרים הגלויים שלו נעזרתי רבות. מנהלו, אל"מ (מיל') ד"ר ראובן ארליך, סייע לי בעצות טובות. הארכיונים של העיתונים היומיים ואתרי החדשות המרכזיים בישראל, שבמאגרי המידע שלהם, בעיקר האינטרנטיים, עשיתי שימוש מועיל. אנשי הספרייה הלאומית שידעו להדריך ולכוון אותי לכתובות הנכונות ואנשי ספריית יד בן צבי.
הסתייעתי רבות במידע הרב והמאורגן באתרים של 'מבט לתקשורת פלסטינית' ושל ממר"י (המכון לחקר תקשורת המזרח התיכון). יגאל כרמון, נשיא ממר"י, סיפק לטובת מחקר זה תמלילי דרשות שנישאו לאורך השנים על ידי אנשי דת מוסלמים במסגד אל־אקצא ואני מודה לו על כך. עיינתי בכרוניקה ובדו"חות תקופתיים שהעלה השב"כ לאתר האינטרנט שלו לאורך השנים. סייעו בעדי גם אנשי לשכת דובר משרד המשפטים משה כהן ודוברות פרקליטות המדינה. עיינתי במאות כתבי אישום, פסקי דין והכרעות דין שהותרו לפרסום ואשר עסקו כולם במפגעי 'אל־אקצא בסכנה'. כמו כן נעזרתי בתמלילים רלוונטיים מישיבות מליאת הכנסת וועדותיה, במידע עשיר המצוי באתר 'המרכז הירושלמי לענייני ציבור ומדינה', באתר של המכון למחקרי ביטחון לאומי. במידע גלוי שהעלה לבלוג שלו ('עירון') סא"ל (מיל') ברוך ידיד, שבאדיבותו התיר לי להשתמש בו וכן במידע שהעבירו אלי מאור צמח וארגונו 'לך ירושלים'.
הסתייעתי רבות גם ב'דף הבית', מדורו הקבוע של העיתונאי ארנון סגל לענייני הר הבית, המתפרסם כבר שנים רבות, מדי יום שישי, בעיתון מקור ראשון. סגל, באדיבותו, אף סייע לי במידע שביקשתי לברר עימו. תודות גם לשמשון אלבוים ולאביה פרנקל שסייעו לי להבין טוב יותר את מורכבות המציאות בהר הבית מנקודת המבט של המבקרים היהודים שם, וכן לד"ר דותן גורן, מומחה בסוגיית המאמצים היהודיים לקניית אחיזה במקומות הקדושים ובאתרים היסטוריים בארץ ישראל בעת החדשה.
היכרותי הקרובה עם סוגיית הר הבית, שאני עוסק בה שנים ארוכות במסגרות עיתונאיות ומחקריות, ובכלל זה עבודתי במהלך העשור האחרון בעיתון ישראל היום, שם התייחסתי בכתבות עיתונאיות ותחקירים לרבים מן הנושאים המוזכרים בספר — סייעו בעדי במהלך העבודה.
המקורות שעליהם נסמכתי מצויים כולם במראי מקום והערות לאורך הספר כולו, אולם כמה ספרי יסוד שסיפקו לי רקע עשיר בסוגיות בהן עוסק חיבור זה, ראויים לציון: ספרו של ד"ר שאול ברטל, דרך ג'יהאד בפלסטין ופרסומים אחרים שלו שיצאו לאור; מירושלים למכה ובחזרה, שכתב פרופ' יצחק רייטר; ספרו של עו"ד ד"ר שמואל ברקוביץ, מה נורא המקום הזה, וכן מחקרה של מראם מסארווה: פוליטידתיה של שכול בחברה הפלסטינית. לצד אלה נשענתי כמובן על מחקריי וספריי העוסקים בסוגיית הר הבית, וביניהם: הר המריבה — המאבק על הר הבית, ו־עלילת 'אל־אקצא בסכנה' — דיוקנו של שקר, שמבחינות רבות ספר זה נכתב כהמשך שלו.
תודה מיוחדת לשניים שקראו ביסודיות את כתב היד, לא חסכו מעצמם עמל, העירו הערות, העמידו דברים על דיוקם, העשירו את ידיעותי וסייעו להעמיד את החיבור על אדנים יציבים וראויים: תא"ל (מיל') שלום הררי, לשעבר יועץ לענייני ערבים במשרד הביטחון וחבר המכון לחקר הטרור במרכז הבינתחומי בהרצליה, וסא"ל (מיל') ד"ר שאול ברטל, ששימש בשורת תפקידי ביטחון ביהודה ושומרון, כיום עמית מחקר במרכז בגין סאדאת ומחברם של ספרים ומחקרים על הפלסטינים וארגוני הג'יהאד. אני מבקש להודות גם למשפטן, שגריר ישראל לשעבר בקנדה, ד"ר אלן בייקר, כיום: מנהל המכון לדיפלומטיה ציבורית במרכז הירושלמי לענייני ציבור ומדינה, ולתא"ל (מיל') יוסי קופרווסר, מנהל פרויקט המעקב אחר התפתחויות אזוריות והשלכותיהן ב'מרכז הירושלמי', שקראו את טיוטת הספר והעירו הערות מחכימות, וכן לד"ר אהוד רוזן, איש 'המרכז הירושלמי', מומחה לאסלאם פוליטי ולתנועת 'האחים המוסלמים', שעבר אף הוא על כתב היד ותרם מתובנותיו ובקיאותו הרבה. עמיתי, פנחס ענברי, עיתונאי ואנליסט בכיר ב'מרכז הירושלמי', ניאות בנדיבותו לעבור על שניים מפרקי הספר ולהעשירם, וחתני, אלי אביישר, קרא אף הוא את כתב היד והשביחו עוד. אני מודה מאוד לשניהם על כך.
הארכיאולוג פרופ' גבי ברקאי וד"ר עפר אפרתי (מהחוג ללימודי האסלאם והמזרח התיכון באוניברסיטה העברית) קראו את הנספח לספר, העוסק בהזמת עלילת 'אל־אקצא בסכנה' ודאגו לדייקו. אני מכיר להם תודה גדולה על כך. הארכיאולוג פרופ' דן בהט והארכיאולוג צחי דבירה איפשרו לי באדיבותם לעיין בכתבי יד של מחקריהם טרם שיצאו לאור, ואני אסיר תודה גם להם על כך.
המקורות בהם נעזרתי ושעליהם הסתמכתי בכתיבת ספר זה אינם סודיים והם פתוחים בפני כול, אולם היה צורך והכרח ללקטם, לסננם, לנתחם ולארוג אותם לכדי מסכת אחת שתשפוך אור על תופעת טרור 'אל־אקצא בסכנה', היקפה, מקורותיה וסכנותיה.
תודתי והערכתי הרבה נתונה לאכסניה שבה מתפרסם ספר זה — 'המרכז הירושלמי לענייני ציבור ומדינה', המשמש לי בית מחקרי זה למעלה מעשור. בפרט לנשיא המרכז, ד"ר דורי גולד ולמנהלת המרכז, גב' חיה הרשקוביץ. שניהם קראו את טיוטת הספר, תרמו לו מתבונתם וידיעותיהם הרחבות, ואיפשרו את הוצאתו לאור. שלמי תודה גם לאנשי 'המרכז': אהובה וולק שסייעה רבות בהפקת הספר ולני בן דוד שתרם מבקיאותו בתחום הצילום התיעודי. חמוטל אפל ערכה את מפתח השמות והעניינים לספר, במקצועיות ומסירות רבה, ואני מודה לה על כך. מובן שהאחריות לנאמר היא עלי בלבד.
לבסוף, ברצוני להודות למשפחתי היקרה — וביחוד לאשתי בת ציון — על שאיפשרו לי להקדיש ימים ולילות במשך תקופה ארוכה למחקר ולכתיבה של ספר זה, כדי לחשוף ולהציג נכוחה את מקומם המרכזי של טרור 'אל־אקצא בסכנה' ושל 'השהידים של אל־אקצא' במסכת הטרור אותה חווינו בשנים האחרונות ולגלות את השקרים והכזבים שהם מקור חיותו של טרור זה.
ירושלים
תשרי התש"פ, אוקטובר 2019
