לפעמים אני חושש שאני לא הגיבור שכולם מצפים ממני להיות.
הפילוסופים הבטיחו לי שהגיע הזמן, שכל האותות והסימנים אכן התקיימו. אבל אני עדיין חושב שהם מצאו את האדם הלא נכון. כל כך הרבה אנשים סומכים עליי. הם אומרים שאני מחזיק את עתיד העולם בידיי.
מה היו חושבים עליי אילו ידעו כי האלוף שלהם - גיבור העידנים, המושיע – מפקפק בעצמו? אולי הם לא היו מופתעים. במובן מסוים, זה הדבר שמדאיג אותי יותר מכול. אולי, עמוק בתוך לבם, גם הם מפקפקים בי - ממש כמוני.
האם כאשר הם מביטים בי הם רואים שקרן?
ראשית דבר
אפר ירד מהשמים.
לורד טְרֵסטִינְג הזדעף והביט מעלה אל השמים האדמדמים, בעוד משרתיו אצים לעברו ופותחים שמשייה מעליו ומעל אורחו המכובד. ממטרי אפר לא היו מאורע נדיר באימפריה האחרונה, אבל טרסטינג לא רצה להכתים את מעיל חליפתו החדש ואת המקטורן האדום, שבדיוק הגיעו בסירת התעלה, כל הדרך מלוּתָ'אדֵל עצמה. למרבה המזל, הרוח הייתה קלה; השמשייה תגן עליו היטב.
טרסטינג עמד יחד עם אורחו במרפסת המוצבת על גבעה נמוכה המשקיפה על השדות. מאות אנשים בסרבלים חומים עבדו תחת ממטרי האפר ודאגו לגידולים. היה ניתן לראות כי הם לא השקיעו מרץ רב בעבודתם – אבל זאת הייתה דרכם של הסְקָאא. האיכרים היו אוסף אנשים חצופים וחסרי תועלת.
כמובן שהם לא התלוננו. הם ידעו היטב שלא כדאי להם. הם פשוט עמלו בראשים מורכנים וביצעו את משימותיהם באדישות שקטה. השוט המצליף של הנוגש הצליח לסחוט מהם עוד כמה מאמצי השתדלות חסרי השראה, אבל לאחר עזיבת הנוגש, הם חזרו לאדישותם.
טרסטינג פנה אל האדם העומד לצדו על הגבעה. "היית מאמין", ציין, "שאלף שנים של עבודה בשדות ירגילו אותם לעבודה יעילה יותר".
המחייב פנה אליו והרים גבה - התנועה הדגישה את הקעקועים המפורטים שהקיפו את עיניו. הם היו רבים והגיעו עד מצחו ושני צדי אפו. הוא היה פְּרֵלַן נעלה - מחייב מדרג גבוה ביותר. לטרסטינג היו את המחייבים האישיים שלו באחוזה, אבל הם היו רק פקידים זוטרים עם מעט סימנים סביב עיניהם. האיש הזה הגיע מלות'אדל, באותה סירת תעלה שהביאה את החליפה החדשה של טרסטינג.
"אתה צריך לראות את הסקאא העירוניים, טרסטינג", אמר המחייב ופנה להביט בסקאא הפועלים. "אלה הרבה יותר חרוצים מהסקאא בלות'אדל. כאן יש לך... שליטה ישירה על הסקאא שלך. כמה אתה אומר שאתה מאבד בכל חודש?"
"שישה, פחות או יותר", אמר טרסטינג. "כמה מתים מהצלפות, כמה מתשישות".
"ומה בנוגע לנמלטים?"
"מעולם לא!" אמר טרסטינג. "כשירשתי את האדמה מאבי, כמה הצליחו להימלט - אבל הוצאתי להורג את משפחותיהם. האחרים הבינו מהר מאוד כי אין בכך תועלת. מעולם לא הבנתי אנשים שנתקלים בבעיות עם הסקאא שלהם - אני חושב שקל מאוד לשלוט בהם, כל עוד אתה משתמש ביד חזקה".
המחייב הנהן, בעודו עומד שקט בגלימותיו האפורות. הוא נראה מרוצה – דבר טוב מאוד. הסקאא לא היו הרכוש של טרסטינג. כמו כל הסקאא, הם היו שייכים לשליט הגדול; טרסטינג רק שכר את הפועלים מהאל שלו, בדיוק כפי ששילם עבור השירותים של המחייבים שלו.
המחייב הביט מטה, בחן את שעון הכיס, ולאחר מכן הביט בשמש. למרות ממטרי האפר, השמש האירה בחוזקה באותו יום וזרחה באור ארגמן בוהק מאחורי האפלה האפרורית של השמים. טרסטינג הסיר מטפחת וניגב את מצחו, ושמח על צל השמשייה שהגן עליו מפני חום הצהריים.
"בסדר גמור, טרסטינג", אמר המחייב. "אעביר את הצעתך אל לורד וֵנטוּר, כפי שביקשת. הוא יקבל ממני דיווח חיובי בנוגע לפעילותך כאן".
טרסטינג החניק אנחת רווחה. מחייב נדרש לשמש כעד בכל עסקה בין אצילים. אמנם גם מחייב נמוך דרג כדוגמת אחד השכירים באחוזתו שלו היה מסוגל לשמש כעד - אבל המטרה הייתה להרשים את המחייב האישי של סְטרָאף ונטור.
המחייב פנה אליו. "אעזוב עם סירת התעלה היוצאת אחר הצהריים".
"כה מוקדם?" שאל טרסטינג. "האם לא תרצה להישאר לארוחת הערב?"
"לא", השיב המחייב. "אף שיש נושא נוסף שהייתי רוצה לדבר איתך עליו. לא באתי לכאן רק כדי לטפל בעסקיו של לורד ונטור, אלא גם כדי... לברר כמה דברים עבור קנטון האינקוויזיציה. ישנן שמועות כי אתה מתרועע עם נשות הסקאא שלך".
צמרמורת חלפה בגופו של טרסטינג.
המחייב חייך; הוא התכוון ככל הנראה להרגיע את טרסטינג, אבל חזות הפנים החדה רק הפחידה אותו יותר. "אל חשש, טרסטינג", אמר המחייב. "אילו היו לנו חשדות אמיתיים בנוגע למעשיך, היה זה אינקוויזיטור פלדה שנשלח לכאן ולא אני".
טרסטינג הנהן באטיות. אינקוויזיטור. הוא מעולם לא ראה את היצורים הלא אנושיים הללו, אבל הוא שמע... סיפורים.
"אני מרוצה מאוד מן הפעילות שלך בקרב נשות הסקאא", אמר המחייב ושב להביט לעבר השדות. "ממה שראיתי ושמעתי כאן, אתה תמיד מנקה אחריך. אדם כמוך - יעיל, פורה - יכול להגיע רחוק בלות'אדל. עוד כמה שנות עבודה, כמה עסקאות מוצלחות, ומי יודע?"
המחייב פנה משם, וטרסטינג גילה לפתע כי הוא מחייך. זאת לא הייתה הבטחה או אפילו תמיכה - המחייבים היו פקידים ועדים יותר מאשר כוהנים – אבל לשמוע תשבחות כאלו מפיו של אחד ממשרתי השליט הגדול... טרסטינג ידע שהיו אצילים שנרתעו מהמחייבים - חלקם אפילו ראו אותם כטורח - אבל ברגע זה, טרסטינג היה יכול לנשק את אורחו המכובד.
טרסטינג הפנה את גבו לעבר הסקאא שעמלו בדממה תחת השמש המדממת ופתיתי האפר העצלים. הוא תמיד היה אציל כפרי שחי במטע של משפחתו אבל חלם ללא הרף לעבור ללות'אדל עצמה. הוא שמע על המסיבות והנשפים שנערכים שם, על ההדר והתככים הרוחשים בה, והמחשבות הסעירו אותו עד אין קץ.
אצטרך לחגוג הלילה, הוא חשב. כבר זמן מה שהוא בוחן את הנערה הצעירה מצריף ארבע-עשרה...
הוא חייך שוב. עוד כמה שנות עבודה, אמר לו המחייב. אבל אולי טרסטינג יוכל להאיץ את המעבר אם יעבוד קשה יותר? אוכלוסיית הסקאא שלו גדלה לאחרונה. אולי אם ילחץ אותם עוד קצת, יצליח לקצור תבואה רבה יותר הקיץ, לקיים את החוזה שלו עם לורד ונטור ולהוסיף לו מענק נחמד.
טרסטינג הנהן כשהביט בסקאא העצלנים. כמה חפרו במעדרים, אחרים כרעו על ידיהם וברכיהם וסילקו את האפר מהנבטים הרכים. הם לא התלוננו. לא הייתה להם תקווה. הם כמעט לא העזו לחשוב. זאת הדרך שבה היו החיים צריכים להתנהל, מכיוון שהם סקאא. הם -
טרסטינג קפא כשאחד מהסקאא הרים ראשו. האיש הביט בעיניו של טרסטינג והוא ראה שם ניצוץ - לא, להבה - של התרסה. טרסטינג לא ראה מעולם הבעה שכזאת על פניו של סקאא. הוא נסוג לאחור, כשצמרמורת עוברת בו, והסקאא זקוף הגו המשיך להביט בו.
וחייך.
טרסטינג התיק את מבטו. "קורדון!" הוא קרא.
הנוגש החסון מיהר במעלה הגבעה אליו. "כן, אדוני הלורד?"
טרסטינג פנה והצביע לעבר...
הוא הזדעף. היכן עמד הסקאא הזה? כשכולם מרכינים את ראשיהם, מלוכלכים מאפר ומזיעה, אי אפשר היה להבחין ביניהם. טרסטינג עצר וחיפש את האיש. הוא חשב שזיהה את המקום בו עמד... חלקה ריקה שאיש לא עמד בה כעת.
אבל, לא. זה בלתי אפשרי. האיש לא היה יכול להיעלם במהירות כה רבה מהקבוצה. לאן נעלם? הוא חייב להיות כאן, במקום כלשהו, לעבוד בראש מורכן, כפי שנהוג ויאה לו. עדיין, אותו רגע של מרי והתרסה ברורים היה בלתי נסלח.
"אדוני הלורד?" שאל קורדון שוב.
המחייב עמד בצד והביט בו בסקרנות. לא יהיה זה חכם לספר לו שאחד מהסקאא התנהג בעזות פנים שכזו.
"לחץ עוד יותר על הסקאא בחלקה הדרומית", פקד טרסטינג והצביע לעברם. "אני רואה שהם מתעצלים יתר על המידה, אפילו יחסית לסקאא. הכה כמה מהם".
קורדון משך בכתפיו, אבל הנהן. לא הייתה סיבה למכות - אבל לא היו נחוצות סיבות כדי לזכות את הפועלים במכות נמרצות.
אחרי הכול, הם רק סקאא.
קֵלְסִיֵיר שמע סיפורים.
הוא שמע בלחישות מהוסות על זמנים, רחוקים מאוד, שבהם השמש לא הייתה אדומה, ימים שבהם שמים לא היו מכוסים באפר ובעשן, הצמחים לא התאמצו לבקוע מתוך האדמה, והסקאא לא היו עבדים. הימים שלפני השליט הגדול. אבל הימים האלו כמעט נשכחו. אפילו האגדות הלכו ונעשו עמומות.
קלסייר הביט בשמש. עיניו עקבו אחר הטבעת האדומה והענקית המזדחלת לעבר אופק המערב. הוא עמד בדממה במשך זמן רב, בודד בשדות הריקים. עמל היום הסתיים והסקאא הובלו חזרה אל הצריפים. בקרוב יעלו הערפילים.
כעבור זמן נאנח קלסייר ופנה לעבר התלמים והשבילים, כשהוא מפלס את דרכו בין ערמות גדולות של אפר. הוא נמנע מלדרוך על הצמחים - אף שלא ידע מדוע הוא טורח. התבואה לא הייתה שווה את המאמץ שהם השקיעו בה. עלים חומים וקמלים בצבצו מהאדמה, מדוכאים כמו האנשים שטיפלו בהם.
צריפי הסקאא התנשאו באור הדועך. קלסייר כבר היה מסוגל לראות את הערפילים מתגבשים, חונקים את האוויר, ומעניקים לבקתות העגולות מראה ערטילאי וחסר צורה. סביב הצריפים לא הוצבו שומרים; לא היה בהם צורך, מכיוון שהסקאא לא יעזו לצאת החוצה עם רדת הלילה. הפחד שלהם מהערפילים היה חזק מדי.
יום אחד אצטרך לרפא אותם מזה, חשב קלסייר כשהתקרב אל המבנה הגדול ביותר. אבל כל דבר בשעתו. הוא פתח את הדלת וחמק פנימה.
השיחה נקטעה באחת. קלסייר סגר את הדלת ופנה בחיוך לעבר החדר שהכיל כשלושים סקאא. מדורה חלשה בערה בבור הפעור במרכז החדר, והקדרה הגדולה שלצדו הייתה מלאה במים ומעט ירקות - תחילתה של ארוחת ערב. המרק יהיה תפל, כמובן. ובכל זאת, הריח היה מגרה.
"ערב טוב לכולם", אמר קלסייר בחיוך, הניח את תיקו לרגליו ונשען על הדלת. "איך היה יומכם?"
מילותיו שברו את הדממה, והנשים שבו להכנת ארוחת הערב. הגברים היושבים סביב השולחן העקום, לעומת זאת, המשיכו להביט בקלסייר בפנים חמורים.
"עבודת פרך מילאה את כל יומנו, נווד", אמר טֶפֶּר, אחד מזקני הסקאא. "זה דבר שאתה נמנע ממנו מכל וכל".
"עבודת השדה אינה מיטיבה עמי", אמר קלסייר. "זו עבודה קשה מדי הפוגעת בעורי הרגיש". הוא חייך והרים ידיים וזרועות שהיו מרושתות בשכבות רבות של צלקות דקות. הן כיסו את כל עורו לאורך זרועותיו.
טפר נחר בבוז. הוא היה צעיר מכדי להיקרא זקן, ככל הנראה בשנות הארבעים לחייו - מבוגר מקלסייר בחמש שנים אולי. אבל האדם הכחוש עמד מולו כאיש הרגיל לעמוד בראש.
"אין זה זמן להלצות", אמר טפר ברצינות. "כשאנחנו מסתירים נווד בקרבנו, אנחנו מצפים שהוא יתנהג כיאות ולא ימשוך תשומת לב. ההתנהגות שלך הבוקר בשדות הייתה עלולה להביא לכך שהאנשים סביבך ייענשו במלקות ארבעים".
"אמת", אמר קלסייר. "אבל אנשים אלו היו נענשים גם אם היו עומדים במקום הלא נכון, משתהים כמה רגעים יותר מדי או משתעלים בקרבת אחד הנוגשים. ראיתי בעבר אדם מוכה רק מכיוון שאדונו טען כי הוא 'מצמץ לעברו שלא כיאות'".
טפר התיישב בעיניים מצומצמות ובגוף דרוך וזרועותיו נחו על השולחן. הבעתו הייתה קודרת.
קלסייר נאנח ופלבל בעיניו. "בסדר. אם תרצו שאלך, אצא לי לדרכי". הוא הרים את התיק על כתפו ופתח את הדלת.
ערפילים סמיכים החלו חיש לחדור מבעד לפתח, מסתחררים בעצלתיים סביב גופו של קלסייר, מכסים את הרצפה ורוחשים על האדמה כמו חיה רעבתנית. כמה אנשים פערו פה באימה, אף שרובם היו המומים מכדי להשמיע קול. קלסייר עמד לרגע והביט אל הערפילים הקודרים ועל תנועותיהם המשתנות שהוארו קלות על ידי גחלי מדורת הבישול.
"סגור את הדלת". מילותיו של טפר היו תחינה, לא פקודה.
קלסייר עשה כמצוותו, סגר את הדלת וקטע את שיטפון הערפילים הלבנים. "הערפילים אינם מה שאתם חושבים. אתם פוחדים מהם יותר מדי".
"אנשים שנכנסים לתוך הערפילים מאבדים את נשמתם", לחשה אישה. מילותיה העלו שאלה חשובה. האם קלסייר שוטט בערפילים? אם כך, מה קרה לנשמתו?
אילו רק ידעתם, חשב קלסייר. "טוב, אז אני מבין שאני נשאר". הוא הורה לאחד הנערים להביא לו שרפרף. "למעשה, זה טוב - אני חושב שהיה חבל לעזוב לפני שחלקתי איתכם את החדשות".
יותר מאדם אחד הביט לעברו. זאת הייתה הסיבה האמיתית שהם סבלו את נוכחותו - הסיבה שאפילו האיכרים הפחדנים ביותר היו מוכנים להסתיר בקרבם אדם כמו קלסייר, סקאא שמרד בשליט הגדול בכך שנדד ממטע למטע. הוא היה עריק - סכנה לקהילה כולה - אך הביא חדשות מהעולם החיצון.
"אני מגיע מהצפון", אמר קלסייר. "מהארצות שבהן מגעו של השליט הגדול כמעט אינו מורגש". הוא דיבר בקול צלול, והאנשים נטו לעברו מבלי משים בזמן עבודתם. למחרת יועברו דבריו של קלסייר למאות האנשים שחיים בצריפים האחרים. הסקאא אולי משועבדים, אבל רכלנים בלתי נלאים.
"לורדים מקומיים שולטים במערב", אמר קלסייר, "והם רחוקים מאחיזת הברזל של השליט הגדול והמחייבים שלו. כמה מאותם אצילים רחוקים גילו שסקאא שמחים הם פועלים טובים יותר מסקאא ממורמרים. אדם אחד, לורד רֶנוּ שמו, אפילו ציווה על הנוגשים שלו להפסיק להכות את הסקאא ללא סיבה. יש אפילו שמועות שהוא חושב לשלם שכר לעובדי המטע, כמו התשלום הניתן לחרשי העיר".
"שטויות", אמר טפר.
"אני מתנצל", אמר קלסייר. "לא ידעתי שאישי הטוב טפר ביקר לאחרונה באחוזתו של לורד רנו. כשסעדת איתו לאחרונה, האם הוא סיפר לך דבר מה שהוא לא סיפר לי?"
טפר הסמיק. סקאא לא נדדו ממקום למקום, והם בוודאי לא סעדו עם לורדים. "אתה חושב שאני שוטה, נווד", אמר טפר, "אבל אני יודע מה אתה עושה. אתה הוא הסקאא המכונה השורד. הצלקות על זרועותיך מסגירות את זהותך. אתה מחרחר ריב - אתה עובר ממטע למטע, מעורר תחושות קיפוח ומרי. אתה אוכל את המזון שלנו, מספר את הגוזמאות והשקרים, ואז נעלם ומשאיר לאנשים כמוני להתמודד עם תקוות השווא שהענקת לילדינו".
קלסייר זקף גבה. "הירגע, אישי הטוב טפר", הוא אמר. "אל לך לדאוג. אין לי כל כוונה לאכול את המזון שלכם. הבאתי קצת משלי". ובזאת הושיט קלסייר את ידו וזרק את התיק אל האדמה לפני שולחנו של טפר. התיק שהיה קשור ברפיון נפל לצדו והפיל את מוצרי המזון אל הרצפה. לחמים טריים, פירות ואפילו כמה נקניקיות מעושנות התגלגלו ממנו.
פרי קיצי התגלגל על האדמה והתנגש קלות ברגלו של טפר. הסקאא המבוגר הביט בפרי בעיניים המומות. "זהו מזון אצילים!"
קלסייר נחר בבוז. "בקושי. אתה יודע, יחסית לאדם בעל דרג רם ויוקרה, ללורד טרסטינג שלכם יש טעם נוראי. המזווה שלו הוא בושה וכלימה לכל אציל שמכבד את עצמו".
טפר החוויר עוד יותר. "לשם הלכת אחר הצהריים", הוא לחש. "נכנסת אל האחוזה. אתה... גנבת מהאדון!"
"אכן", אמר קלסייר. "ואם יורשה לי לומר, טעמו של הלורד במזונות אמנם לוקה בחסר, אך בחירת החיילים שלו משובחת. הפריצה אל האחוזה באור יום הייתה אתגר לא פשוט".
טפר עדיין הביט בתיק המזון. "אם הנוגשים ימצאו את זה..."
"אז אני מציע לכם לסיים הכול", אמר קלסייר. "אני מוכן להתערב איתך שתכולת התיק טעימה קצת יותר מהמרק הדלוח הזה".
עשרות עיניים רעבות בחנו את המזון. אם טפר התכוון להוסיף להתנגד, הוא לא הביע את מחאותיו בזריזות מספקת, מכיוון שהדממה הקלה שלו התפרשה כהסכמה. בתוך דקות נבחנה תכולת התיק כולה וחולקה בין הנוכחים, וסיר המרק נח מבעבע וזנוח, כשהסקאא סעדו את נפשם במאכלים שונים ומשונים.
קלסייר התרווח לאחור, נשען כנגד קיר העץ של הצריף והביט באנשים הטורפים את המזון. הוא דיבר אמת: תכולת המזווה הייתה פשוטה להחריד. אבל האנשים האלו אכלו רק מרק ודייסה מילדות. עבורם, לחמים ופירות היו מעדנים נדירים - שנאכלים רק לאחר שהם נרקבים, נזרקים ומובאים אל הצריפים בידי משרתי הבית.
"הסיפור שלך נקטע, בחור צעיר", ציין סקאא זקן, התנודד קלות על רגליו והתיישב על השרפרף שליד קלסייר.
"הו, אני חושב שיש לנו מספיק זמן מאוחר יותר", אמר קלסייר. "לאחר שתחסלו כל עדות מרשיעה למעשה השוד שביצעתי. האם אינך רוצה לאכול?"
"אין צורך", אמר האיש הזקן. "בפעם האחרונה שניסיתי לאכול מזון אצילים, בטני כאבה במשך שלושה ימים. טעמים חדשים הם כמו רעיונות חדשים, בחור צעיר - ככל שאתה מזדקן, קשה יותר לעכל אותם".
קלסייר שתק. הזקן לא היה מראה מרשים כלל. עורו השזוף ופדחתו החשופה גרמו לו להיראות פגיע יותר מאשר חכם. ועדיין, הוא היה חזק מכפי שנראה. מעט סקאא במטעים הצליחו לשרוד ולהגיע לגילו. לורדים רבים לא אפשרו לזקנים להישאר בביתם במהלך שעות העבודה, וההצלפות התכופות שהיו מנת חלקו של כל סקאא, פגעו קשות במיוחד בזקנים.
"אמור לי נא את שמך". ביקש קלסייר.
"מֶנִיס".
קלסייר הביט חזרה אל טפר. "אמור לי, אישי הטוב מניס. מדוע אתה נותן לו להנהיג?"
מניס משך בכתפיו. "כשאתה מגיע לגילי, אתה צריך לשקול במשנה זהירות היכן להשקיע את מרצך. יש קרבות שפשוט לא כדאי להילחם בהם". לפי הבעת עיניו של מניס הוא התייחס לדברים הרבה יותר מהותיים מהמאבק שלו עם טפר.
"אם כך, אתה מרוצה מהחיים האלו?" שאל קלסייר והנהן לעבר הצריף ויושביו המותשים והמורעבים. "אתה מוכן לחיות חיים של הצלפות ועבודת פרך בלתי נגמרת?"
"לפחות אלו חיים", אמר מניס. "אני יודע מה התמרמרות ומרי מביאים על ראשנו. עינו של השליט הגדול וזעמו של מיניסטריון הפלדה עלולים להיות גרועים מכמה מלקות. אנשים כמוך מטיפים לשינוי, אבל אני תוהה - האם זה קרב שבאמת נוכל להילחם בו?"
"אתה כבר נלחם בו, אישי הטוב מניס. אתה פשוט מפסיד בו מדי יום". קלסייר משך בכתפיו. "אבל מה אני יודע? אני בסך הכול מחרחר ריב שנמצא כאן כדי לאכול את המזון שלכם ולהרשים את הצעירים".
מניס הניד בראשו. "אתה מתלוצץ, אבל טפר צודק. אני חושש שביקורך ימיט אסון על כולנו".
קלסייר חייך. "זאת הסיבה שלא התווכחתי איתו - לפחות לא על העניין שאני מחרחר ריב". הוא נעצר וחיוכו התרחב. "למעשה, אני חושב שהדבר היחיד הנכון שטפר אמר מאז נכנסתי לחדר הוא שאני מחרחר ריב".
"איך אתה עושה את זה?" שאל מניס בפנים זועפים.
"מה?"
"מחייך כל כך הרבה".
"הו, אני פשוט אדם שמח".
מניס הוריד את מבטו לעבר זרועותיו של קלסייר. "אתה יודע, ראיתי צלקות כאלו רק על עוד אדם אחד - והוא היה מת. גופתו הוחזרה אל לורד טרסטינג כהוכחה לכך שהעונש בוצע". מניס הביט מעלה לעבר קלסייר. "תפסו אותו מדבר על מרד. טרסטינג שלח אותו אל בורות הָתְ'סִין, ושם הוא עבד עד יום מותו. הבחור שרד שם פחות מחודש".
קלסייר הביט מטה לעבר ידיו וזרועותיו. הן עדיין כאבו לפעמים, אף שהוא היה בטוח כי הכאב היה רק במחשבותיו. הוא הביט מעלה לעבר מניס וחייך. "אתה שואל מדוע אני מחייך, אישי הטוב מניס? ובכן, השליט הגדול חושב שיש לו בעלות על צחוק ואושר. אני מתנגד לכך. זה קרב אחד שלא צריך להתאמץ בו הרבה כדי לנצח".
מניס הביט בקלסייר, ולרגע חשב קלסייר שהזקן יחייך אליו בחזרה. אבל מניס רק הניד בראשו. "איני יודע. אני פשוט לא –"
צרחה קטעה אותו. היא נשמעה מבחוץ, אולי מצפון, אף שהערפילים היו יכולים לעוות קולות. האנשים בצריף השתתקו והאזינו לצעקות הגבוהות והעמומות. למרות המרחק והערפילים, קלסייר היה יכול לשמוע את הכאב בצעקות אלו.
קלסייר שרף בדיל.
התהליך היה כעת פשוט עבורו, לאחר שנים רבות של אימונים. הבדיל התיישב בבטנו יחד עם המתכות האלומנטיות האחרות שהוא בלע מוקדם יותר, ואשר המתינו לשימוש. הוא צלל לתוך מוחו ונגע בבדיל, משתמש בכוחות שהוא עצמו לא הבין במלואם. הבדיל התעורר לחיים ושרף את בטנו בתחושה הדומה לזו של אדם הבולע משקה חם מהר מדי.
כוח אלומנטי עבר בגופו והעצים את חושיו. החדר מסביבו נעשה חד, המדורה העמומה שלידו בערה באור יקרות בוהק שכמעט סנוור אותו. הוא הרגיש את המרקם הגס של השרפרף שעליו ישב. הוא היה מסוגל לטעום את שאריות הלחם שאכל מוקדם יותר. וחשוב מכול, הוא שמע את הצעקות בחוש השמיעה העל-טבעי שלו. שתי נשים שונות צעקו. האחת הייתה אישה מבוגרת, והאחרת צעירה - אולי נערה. צרחותיה של הנערה הצעירה הלכו והתרחקו.
"ג'ס המסכנה", אמרה אישה שעמדה לצדו. קולה רעם באוזניו הרגישות של קלסייר. "הילדה שלה פשוט קללה. עדיף לסקאא לא ללדת בנות יפות".
טפר הנהן. "היה ברור שלורד טרסטינג ייקח את הילדה באחד הימים. כולנו ידענו זאת. ג'ס ידעה זאת".
"ועדיין חבל", אמר אחר.
הצרחות המשיכו במרחק. קלסייר הבעיר את הבדיל והיה מסוגל להבחין בדיוק בכיוון שממנו הן הגיעו. הקול התקדם לעבר בית האחוזה של הלורד. הקולות העירו דבר מה בתוכו, והוא חש שפניו מאדימים מזעם.
קלסייר פנה אליהם. "האם לורד טרסטינג מחזיר את הנערות לאחר שהשתמש בהן?"
מניס הזקן הניד בראשו. "לורד טרסטינג הוא אציל שומר חוק - הוא הורג את הנערות לאחר כמה שבועות. הוא לא רוצה למשוך את תשומת לבם של האינקוויזיטורים".
זאת הייתה פקודתו של השליט הגדול. הוא לא היה יכול להרשות לעצמו שבני תערובת יסתובבו חופשיים - ילדים בעלי כוחות שהסקאא לא אמורים לדעת שכלל קיימים...
הצרחות דעכו, אבל כעסו של קלסייר רק גבר. הזעקות הזכירו לו צרחות אחרות. צרחותיה של אישה מהעבר. לפתע הוא נעמד והשרפרף התמוטט מאחוריו.
"היזהר, בחור צעיר", אמר מניס בדאגה. "זכור את מה שאמרתי על בזבוז המרץ. לא תוכל להקים את תנועת המרי שלך אם תיהרג הלילה".
קלסייר הביט לעבר האדם הזקן. למרות כל הזעם והכאב, הוא הצליח לחייך לעברו. "אני לא מתכוון להקים כאן תנועת מרי, אישי הטוב מניס. באתי רק כדי לחרחר מעט ריב".
"וכיצד זה יועיל לנו?"
חיוכו של קלסייר התרחב. "ימים חדשים באים. המשך לחיות עוד קצת, ותוכל לראות דברים גדולים מתרחשים באימפריה האחרונה. אני מודה לכולכם על האירוח".
ובזאת הוא פתח את הדלת וצעד אל תוך הערפילים.
מניס שכב ער בשעות הקטנות של הלילה. נראה שככל שהזדקן, כך התקשה להירדם. הוא הבחין בזאת במיוחד כאשר היה מודאג, והלילה הסיבה הייתה הנווד שלא חזר אל הצריף.
מניס קיווה שקלסייר יתעשת ויחליט להמשיך הלאה. אבל זה לא נראה לו הגיוני. מניס ראה את האש בעיניו של קלסייר. חבל שאדם שהצליח לשרוד את הבורות ימות דווקא במקום כזה, במטע אקראי, בניסיון להגן על נערה, בעוד שאר האנשים במקום כבר ויתרו עליה.
כיצד יגיב לורד טרסטינג? אמרו שהוא נקט יד קשה במיוחד במי שקטע את תענוגות הלילה שלו. אם קלסייר יצליח להפריע לתענוגותיו, אולי טרסטינג יחליט להעניש את כל אוכלוסיית הסקאא בו במקום.
בסופו של דבר התעוררו הסקאא האחרים. מניס שכב על האדמה הקשה – עצמותיו דואבות, גבו חורק, שריריו מותשים - וניסה להחליט אם שווה בכלל לקום. בכל יום הוא כמעט ויתר על כך. בכל יום זה הלך ונעשה קשה יותר. יום אחד הוא פשוט יישאר בצריף, ימתין לנוגשים שיבואו להרוג את אלו שחולים או זקנים מכדי לעבוד.
אבל לא היום. הוא ראה יותר מדי פחד בעיני הסקאא - הם ידעו שמעלליו הליליים של קלסייר עלולים להביא מארה על ראשם. הם היו זקוקים למניס. הם סמכו עליו. הוא צריך לקום.
וכך עשה. ברגע שהתחיל לנוע, פחתו במעט כאבי הגיל, והוא היה מסוגל לצאת מהצריף לעבר השדות, כשהוא נשען על גבר צעיר ממנו.
ואז הוא הריח את הניחוח באוויר. "מה זה?" הוא שאל. "אתה מריח עשן?"
שאם - זה היה שמו של הבחור שמניס נשען עליו - נעצר. ערפילי הלילה האחרונים נמוגו, והשמש האדומה עלתה מאחורי המעטה הרגיל של העננים השחורים.
"לאחרונה אני תמיד מריח עשן", אמר שאם. "הררי האפר לא נרגעו השנה".
"לא", אמר מניס כשדאגה מחרידה את נפשו. "זה ריח שונה". הוא פנה לצפון, לעבר קבוצת הסקאא המתאספת. הוא הרפה משאם והתקרב לעבר הקבוצה, בעוד רגליו הצולעות בועטות בתלמי אפר ועפר.
במרכז קבוצת האנשים הוא הבחין בג'ס. בתה, הילדה שכולם חשבו שנלקחה על ידי לורד טרסטינג, עמדה לצדה. עיני הצעירה היו אדומות מחוסר שינה, אבל לא נראה כי נפגעה.
"היא חזרה זמן לא רב לאחר שלקחו אותה", הסבירה האישה. "היא באה והלמה על הדלת, כשהיא בוכה בערפילים. פלן היה בטוח שהיה זה אחד מהעַרַפֵאים שהתחזה אליה, אבל הייתי חייבת להכניס אותה פנימה! לא אכפת לי מה הוא אומר, אני לא מוותרת עליה. הוצאתי אותה לאור השמש והיא לא נעלמה. זה מוכיח שהיא לא ערפא!"
מניס התרחק מהקהל המתאסף. האם הם לא הבחינו במתרחש? הנוגשים לא הופיעו כדי להפריד את הקבוצה. החיילים לא באו כדי למנות את העובדים. משהו אינו כשורה. מניס המשיך להתקדם במהירות צפונה לעבר בית האחוזה.
כאשר הגיע לשם הבחינו האחרים בעננת העשן המסתלסלת אל השחקים שכמעט לא נראתה בשעות הבוקר המוקדמות. מניס לא היה הראשון שהגיע אל קצה הגבעה הנמוכה, אבל האנשים פינו לו דרך כשהגיע.
בית האחוזה נעלם. רק צלקת שחורה ובוערת נותרה במקום.
"בשם השליט הגדול!" לחש מניס. "מה קרה?"
"הוא הרג את כולם".
מניס הסתובב. הדוברת הייתה בתה של ג'ס. היא עמדה והביטה מטה לעבר הבית ההרוס. פניה הצעירים הביעו שביעות רצון.
"הם היו מתים כשהוא הוציא אותי משם", היא אמרה. "כולם - החיילים, הנוגשים, הלורדים... מתים. אפילו לורד טרסטינג והמחייבים שלו. האדון עזב אותי והלך לגלות מנין הגיע כל הרעש. בדרכי החוצה ראיתי אותו שוכב בשלולית דם כשעל חזהו פצעי דקירה. האיש שהציל אותי זרק לפיד לתוך הבית כשעזבנו".
"האיש הזה", אמר מניס. "האם היו לו צלקות על ידיו ולכל אורך זרועותיו?"
הנערה הנהנה בדממה.
"איזה מין שד האדם הזה?" מלמל אחד מהסקאא.
"ערפא", לחש אחר, שככל הנראה שכח שקלסייר יצא איתם אל השדות באור יום.
אבל הוא הלך לתוך הערפילים, חשב מניס. וכיצד הצליח לעשות את מעשה הגבורה הזה...? לורד טרסטינג שכר מעל עשרים חיילים! האם קלסייר הסתיר במקום קבוצת מורדים?
הדברים שקלסייר אמר לו בליל אמש הדהדו באוזניו.
ימים חדשים באים.
"אבל מה איתנו?" שאל טפר בפחד. "מה יקרה כשהשליט הגדול ישמע על מה שהתרחש כאן? הוא יחשוב שאנחנו עשינו את זה! הוא ישלח אותנו אל הבורות, או אולי ישלח את הקולוס שלו כדי לטבוח אותנו! מדוע מחרחר הריב עשה זאת? הוא איננו מבין את הנזק שגרם לנו?"
"הוא מבין", אמר מניס. "הוא הזהיר אותנו, טפר. הוא אמר לנו שהוא בא לחרחר ריב".
"אבל מדוע?"
"מכיוון שהוא ידע שלעולם לא נמרוד בעצמנו, ולכן לא השאיר לנו בררה".
טפר החוויר.
בשם השליט הגדול, חשב מניס. אינני מסוגל לזה. אני בקושי מצליח לקום בבוקר - אינני יכול להציל את האנשים האלו.
אבל איזו בררה נותרה להם?
מניס פנה לעברו. "אסוף את האנשים, טפר. אנחנו חייבים לברוח לפני שהשליט הגדול ישמע על האסון הזה".
"לאן נלך?"
"אל המערות במזרח", אמר מניס. "הנוודים אומרים שהסקאא המורדים מסתתרים שם. אולי הם ייקחו אותנו".
טפר החוויר עוד יותר. "אבל... נצטרך ללכת במשך ימים רבים. לישון בלילה בין ה'ערפילים".
"נוכל לעשות זאת", אמר מניס, "או להישאר כאן ולמות".
טפר עמד מולו קפוא לרגע, ומניס חשב שהלם המצב הכניע את מוחו. אבל הגבר הצעיר התעשת והחל לאסוף את האנשים האחרים כמצוותו.
מניס נאנח והביט חזרה אל העשן המסתלסל, כשהוא מקלל בדממה את קלסייר.
אכן ימים חדשים.
