פרולוג
כשהגשתי הצעת תזה והרחבה לדוקטורט בנושא פרשת פולארד – "האמת העירומה" – חשתי ש"תפוח אדמה לוהט" התגלגל לפתחה של האקדמיה. ואכן, חילוקי דעות התגלעו בקרב ציבור המרצים, המנחים לעתיד של העבודה: האם זה נושא מחקרי ראוי? האם התזה לא עלולה להפוך למחקר אידאולוגי ופוליטי ולפגוע בקשריה של האוניברסיטה עם הממשל הישראלי, עם בעלי התפקידים, עם הלוביסטים ובעיקר עם המממנים? היו שאמרו לי שבשל פוליטיקה ארגונית בקמפוס עדיף לא להתכתב בנושא העבודה המוצעת אלא לדון בה בעל פה פנים אל פנים, והיו שהציעו לרוקן מתוכן את הפן המודיעיני מחשש לצנזורה, ולעסוק רק בהשלכת הפרשה על יהדות ארצות הברית שעד היום אוכלת מרורים בנושא.
דווקא חילוקי הדעות האלה יצרו אצלי את הצורך להשתחרר מכבלי הכתיבה האקדמית ולספר את הסיפור לשיפוטו של הקורא. הפרשה שסיבכה את יחסי החוץ של ישראל עם ארצות הברית וממשיכה לסבך אותם עד עצם היום הזה השאירה צלקות רבות בקרב המעורבים בה, וחידדה ביתר שאת את סוגיית "הנאמנות הכפולה" של יהודי ארצות הברית. יותר מכול מלמדת הפרשה כיצד חובבנות, יוהרה, ריבוי ארגונים וחוסר תיאום ביניהם, שיקולי יוקרה ושיגעון גדלות גוררים את מדינת ישראל שוב ושוב לתהומות מיותרות.
גם כיום, כעבור שלושים וחמש שנים, דומה כי לא הפנמנו וחקרנו לעומק את המחדל בהפעלתו של יהודי אמריקני בתוך מערכת הביטחון האמריקנית.
בישראל התפרסם רק ספר אחד בנושא: "אזור השקרים" של וולף בליצר, שראה אור ב־1990 ומבוסס על ראיונות עם פולארד עצמו בכלא (על סמך בקשתו), ועל ראיונות עם אישי ממשל אמריקנים. דומה שבשנים שחלפו מאז נוצרו אמירות ואמיתות חדשות המחייבות דיון מחודש בפרשה.
תפקידו של הספר והמחקר שלפניכם הוא להציג את הסיפור ולאפשר לקוראיו לשפוט בעצמם היכן טעינו ומדוע אמריקה לא סולחת לנו עד היום. הספר מבוסס על מאות מקורות מידע "גלויים" שהתפרסמו בישראל, בארצות הברית ובעולם: ספרים, כתבות, ראיונות, פרשנויות, ניירות עמדה ודוחות שהותרו לפרסום. למרות היותי איש מערכת הביטחון לשעבר לא פניתי לאפיק בקשת היתרים לשימוש במקורות חסויים מתוך ידיעה כי המאבק בצנזורה יפגע בספר או יגרור זמן רב מדי את הוצאתו לאור.
שקלתי אם לפנות למעורבים בדבר ולבקש לראיינם, או את התייחסותם לטיוטת הספר. ראיתי בכך ברכה לבטלה, היות שחלפו למעלה משלושים וחמש שנים, ורובם ממשיכים להתבצר בעמדתם. מי שרצה להשמיע את דברו, כגון רפי איתן ז"ל, עשה זאת בכל ערוץ ופלטפורמה אפשרית, ואילו אביאם סלע גזר על עצמו שתיקה בנושא.
שקלתי שימוש בחומרים המצויים במרכז מורשת בגין שהתנדב להיות אכסניה למשרדי השדולה למען פולארד בישראל, ומחזיק ברשותו ארכיון על כל פעילותו במהלך השנים, אך החלטתי להימנע מכך. למען אובייקטיביות המחקר והספר, לא היה הגון לתת במה לזווית ראייה אחת בפרשה. חששתי להפוך "שבוי" בזווית ראייה, השקפת עולם וקונספציה אחת.
ניסיתי להיות ככל האפשר הוגן, אובייקטיבי, מקצועי ומסור לחיפוש האמת, ומתוך ראיית עולם שראוי כי הסיפור יסופר, ייחקר, ילמד ויאפשר להפיק לקחים תוך שמירה מחד גיסא על גבולות ביטחון המדינה, ומאידך גיסא מתוך אמונה בזכות הציבור לדעת. אני תקווה שצלחתי משוכה זו.
מטרתי העיקרית היא להנגיש לקורא הנבון את הפרשה האופפת אותנו למעלה משלושים וחמש שנים, ולאו דווקא לאנשי האקדמיה או המודיעין. תקוותי שצלחתי גם משוכה זו.
קריאה מהנה ומושכלת
עוז הרשלר
2020
פתח דבר
היה זה בוקר ה־21 בנובמבר 1985. בוושינגטון, בירת ארצות הברית, שרר מזג אוויר נעים של 17 מעלות. השגרירות הישראלית בעיר הייתה עמוסה בשגרת עבודה אין־סופית, והעובדים לא היו מודעים לדרמה הנרקמת מאחורי גבם. השגרירות הייתה פעילה אך השגריר מאיר רוזן נעדר מן המתחם. סגנו, אליקים רובינשטיין, לימים סגן נשיאת בית המשפט העליון, הגיע לשגרירות לקראת פגישה עם השר משה ארנס וליוויו בפגישות בגבעת הקפיטול. הנספח הצבאי טרם הגיע, וכמוהו נציג שלוחת המוסד המחזיק משרד בשגרירות.
אליקים רובנישטיין הזדהה בפני מאבטח השב"כ והתכונן לרדת לחניון התת־קרקעי של השגרירות שאליו מותרת הכניסה למכוניות הסגל הדיפלומטי בלבד, כשלפתע התפרצה מכונית מוסטנג אדומה לחניון טרם ירידת השער החשמלי. ברכב ישבו גבר, אישה, חתול וכמה מזוודות.
בשעה שהמאבטח מתעשת ומזעיק את קב"ט השגרירות לצורך בידוק הרכב ותחקור האירוע, ובעוד הקב"ט פונה במברק בהול לקבלת הנחיות מראש אגף הביטחון במשרד החוץ בנוגע לרכב ויושביו, הולכת ומתפתחת אחת מפרשות הריגול האומללות וההזויות של מדינת ישראל, פרשה המשליכה לא רק אישית על כל אחד מהמעורבים בה, בנוגע ליכולתם לשרת בתפקידי מפתח מסווגים בכוחות הביטחון ובממשל האמריקני, אלא גם על יחסי החוץ של ישראל עם ארצות הברית ועל הגדולה בקהילות ישראל בגולה שלא התאוששה מהמשבר ומהשלכותיו הנרחבות. הפרשה חזרה והציפה את סוגיית נאמנותם של יהודי ארצות הברית, אשר לא הועמדה במבחן מאז פרשת בני הזוג יוליוס ואתל רוזנברג שהוצאו להורג ב־1953 באשמת ריגול לטובת ברית המועצות.
הפעלת מרגל יהודי אזרח אמריקני בארצות הברית אינה דבר של מה בכך, וההסכמים בין המוסד לסי־איי־אי קבעו שזו לא תתאפשר ולא תתקיים על אדמת ארצות הברית, אלא בתיאום מלא בין הארגונים. במקרה של פולארד, לא השגריר, לא סגנו, לא הנספח הצבאי ולא המוסד ידעו על כך. הדבר התנהל מאחורי גבם ובלא ידיעתם, כגחמה פרטית וממודרת של רפי איתן שעמד בראש הלשכה לקשרי מדע. בסוד העניינים, וכפי שהתברר בהמשך גם לא במלואם, היו רק שר הביטחון וראש הממשלה.
הספר שלפניכם מספר את הסיפור מתוך ראייה היסטורית ופרשנות מודיעינית. הוא אינו מציג עמדה או השקפה פוליטית, אלא מנסה להתמודד עם הנסיבות להפעלתו, עם מניעיו, עם הטרגדיה האישית והקולקטיבית שהסיפור יצר ועם הפגיעה ביחסי החוץ ובשיתוף הפעולה המודיעיני בין שתי המדינות. בעיקר מבקש הספר לחשוף ולהצביע על שורת מחדלים שהפכו עבודת מודיעין טהורה לאידאל של משחקי כוח, תככנות, ופוליטיקה ארגונית בידי מחפשי שררה ושיכורי הצלחה, שממנה הנפשות הפועלות לא החלימו עד עצם היום הזה.
העבודה היא פרי מחקר והצלבה של עשרות מחקרים, מאמרים וכתבות. כולם ממקורות גלויים, ולפיכך לא נדרש אישור הצנזורה. אולם גודש החומרים הצריך בדיקה יסודית של אמיתות, שכן כטיבן של פרשות מסעירות, לא פעם החומרים כללו השערות, המצאות ושמועות חסרות בסיס.
הספר ינסה להתמקד בחוסר נכונותה של ארצות הברית למחול לפולארד ולישראל, כאשר אפילו בתקופת ממשל טראמפ הוא עדיין מסורב עלייה ונותר אסיר משוחרר עם תנאים מגבילים קשיחים. גם בישראל הפרשה עוררה סערה ציבורית שלא שככה, בליווי מצעד שרים שהגיעו לבקרו בכלאו וניסיון חקיקת חוק בכנסת ישראל המעניק לו זכויות של אסיר ציון. בשנת 1995 הופעל לחץ כבד על מוטי לרנר שלא יעלה על בימות התיאטרון את מחזהו "פולארד", ורק בשנת 2011 הצליח תיאטרון הקאמרי להעלות הצגת יחיד של רמי ברוך בשם "פולארד" ללא לחץ פוליטי או ציבורי, שכן הקרקע הייתה "בשלה" לכך יותר.
לפנינו מהדהדת עוד שאלה שאין עליה מענה במחקר: האם ייתכן פולארד נוסף? אנו בעידן לא יציב בחברה האמריקנית עמוסת הקיטוב והשסעים, חברה שספגה טלטלה אדירה מהקורונה, ובנוסף סובלת ממשבר כלכלי, מעלייה באנטישמיות, מפיגועים חמורים ביעדים יהודיים וממלחמה על הגמוניה כלכלית עם סין. בשעת כתיבת שורות אלה לא ברור לאן מועדות פניה של הקהילה היהודית בארצות הברית – בממשק בין הזרמים השונים בקהילה, בקשריהם עם קהילות מהגרים אחרות המרכיבות את פאזל האומה האמריקנית, ובקשרי הקהילה עם הממשל, עם המפלגה הדמוקרטית ועם מדינת ישראל. בהוויה היהודית האמריקנית נתקלנו כבר באזרחים יהודים אמריקנים כמו הרב מאיר כהנא שפיתח פעילות מיליטנטית, ואף איגד פעילים לצורך ביצוע פיגועים ביעדים רוסיים בתוככי ארצות הברית. אין לנו ערבות או ביטחון שמקרה בודד של יהודי אמריקני, שיעמיד את הרגש הציוני והפטריוטיות לישראל מעל הכול, לא יביאנו לסוגיה נוספת של "נאמנות כפולה".
