הקדמה
זהו אינו סיפור חיים רגיל, המלווה בתאריכים, באירועים ובמקומות המפורטים לפי סדר כרונולוגי, מפני שסיפורו של בעלי לא היה רגיל במובנה המקובל של המילה. בספר שאתם אוחזים עכשיו בידיכם תמצאו פרטים מחייו שלובים בפרטים מחיינו המשותפים, בזיכרונות משיעורים שנתן וברעיונות שהלהיבו אותו. מחשבותיו ומעשיו היו כולם חלק מהשלם הגדול: ידע מעמיק על אודות היקום. את הידע הזה רכש הרב שרגא פייבל ברג, שמאוחר יותר נודע בכינויו "הרב", וחלק אחר כך עם העולם. כרעייתו, אני מביטה אחורה בדפים הללו ונזכרת ברגעים הבולטים שמגדירים את אישיותו ואת ייעודו. כללתי בספר אירועים שמייצגים את כמיהתו ואת דבקותו במטרה — אירועים שעיצבו גם את המסע שלי, את הנישואים הסוערים שהיו לנו ואת יצירתה של רשת חובקת עולם המוכרת כיום כ"מרכז הקבלה". חוץ מזה, ההליכה בתלם איננה מאופיי.
למרות שספר זה אינו עוסק במישרין בעקרונות הקבלה, אי אפשר להפריד את האדם מהחוכמה ואת החוכמה מהאדם. אחד העקרונות המרכזיים בחייו של הרב, ובחוכמת הקבלה, הוא אהבה: אהבה לכל אדם באשר הוא, ללא קשר לדתו, לחינוכו או למעשיו. ובאמת, בעלי הגיע בסופו של דבר להכרה כי אף שהקבלה היא תולדה של מאות שנות חשיבה מיסטית יהודית, היא נועדה לכל אדם — ללא קשר לדתו. עם זאת, למרות שהוא הפנה את אהבתו לכולם, הוא היה רחוק מלהיות רכרוכי.
לרוב, הייתה זו אהבה תובענית — כזו שדורשת מהזולת נטילת אחריות. כאשר הוא הבחין שאדם כלשהו אינו ישר מבחינה רוחנית, הוא לא צנזר את עצמו. בשל כך, אנשים חשבו לא פעם שהוא מאתגר ואפילו אכזרי במידת מה. מצד שני, במקרים אחרים הוא נתפס כטוב לב — במיוחד כאשר הוא חש שהאדם שניצב מולו נואש לקבל תמיכה. יהיה זה הוגן לומר, כי הרב גילם את שני צידיה של האהבה: הצד הנוקשה והצד העדין. הוא הכיר רק דרך אחת: להיות אמיתי ושקוף לחלוטין.
במובנים רבים, חייו של הרב לא היו חיים עצמאיים. הם נבעו מהשושלת המשפחתית שלו. למעשה, לרב ולי לא היו חיים שמרבית בני האדם היו מגדירים כחיים אישיים — כאלה שיש בהם חלוקה ברורה בין הבית, העבודה והמשפחה ובין חברים וידידים. בדיוק להפך. החיים שלנו שיקפו מארג של חוויות רבות אשר נרקמו לכדי שלמות אחת, חובקת כול, בתוך מסגרת של כמיהה משותפת ובלתי מתפשרת להבאת אור ומודעות לעולם הזה ועזרה לבני האדם בשיפור חייהם וגורלם.
***
בפרשת "בהעלותך", מספרת התורה כי לאורך כל נדודיהם של בני ישראל במדבר סיני ליווה אותם ענן הכבוד. מסעם הוכתב בידי ההשגחה העליונה. זה עשוי להישמע מלהיב ונפלא, אבל כמו בכל החיבורים לאור בעולמנו הגשמי, לדבר הזה יש מחיר. העם לא נשאל לאן הוא רוצה ללכת, או אם הוא רוצה להישאר במקום אחד. בני ישראל פשוט צייתו והלכו בעקבות הענן. כשהוא עצר, הם חנו; כשהוא התקדם, הם הלכו בעקבותיו.
לפעמים המקום לא היה נוח, אבל הענן נותר במקומו. לפעמים הוליך הענן את בני ישראל לנווה מדבר, עם מים מתוקים ועם עצים מצילים, אבל הענן לא נעצר לזמן רב. הם אף פעם לא ידעו כמה זמן תימשך העצירה. יכול להיות, שהם בדיוק גמרו לפרוק את חפציהם ולהתארגן כשהענן הורה להם שהגיע הזמן לזוז. כך, נדדו בני ישראל ארבעים שנה. בזמן הזה, הם עברו בארבעים ושתיים תחנות — שנחשבות לארבעים ושניים שלבי החיים. בכל אחת מהתחנות, עמדו בני ישראל לפני אתגר שחייב אותם לקבל החלטה רוחנית.
חיי עם הרב (שבאופן מפתיע ארכו ארבעים ושתיים שנים, מ-1971 עד 2013) דמו מאוד לחייהם של בני ישראל במדבר. מעולם לא ידענו לאן ניקרא, כמה זמן נישאר שם ואילו הרפתקאות נכונו לנו לאורך הדרך; אבל, כאלה היו חיינו. זה מי שהיה הרב, וכך הוא רצה שיהיה. לי, זה התאים כמו כפפה ליד.
