הקדמה
הפרדוקס כסתירה הנובעת מהנחת יסוד שגויה
הפסיכואנליזה נולדה מניסיון לפתור פרדוקס. כשעמיתיו הנוירולוגים של פרויד התייחסו בביטול לחולים שסבלו משיתוקים סנסוריים או מוטוריים וראו בהם מתחזים, דווקא הוא האמין להם,1 ובכך למעשה הסכים לעמוד במתח הכרוך באחיזה בשתי אמיתות סותרות מבלי לבטל אף אחת מהן: הוא ראה את המטופלים כסובלים משיתוק, ועם זאת כרופא ברור היה לו שאין מדובר בתקלה נוירולוגית. "שיתוק כפפה" היא תופעה כזאת — החולה סובל משיתוק מוטורי או תחושתי בכף ידו באזור הכפפה, אך מכיוון שמסלולי העצב הם לאורך הגפיים לא ייתכן בסיס פיזיולוגי לשיתוק שמתחיל בקצה המסלול, משורש כף היד ואילך. פרויד רצה להאמין שיש נתונים הנסתרים מעיניהם של החולים והרופאים כאחד, ואילו רק היו נגלים לפניו, הרי הפרדוקס היה נפתר. והוא צדק: האמת השלישית שמבהירה את האי־סתירה בין שתי האמיתות הסותרות ניתנת לתפישה רק אם מניחים את מה שפרויד כינה הלא־מודע. בהנחה שהאדם מפוצל בין המודע ללא־מודע, אפשר לראות שהסימפטום לא משקר, ויתרה מכך, שהוא רומז על אמת מצונזרת. הנחה זו היא שאפשרה לפרויד להתייחס לסימפטום לא רק ככזה שמדבר, אלא ככזה שדובר אמת. במילים אחרות, פרויד היה צריך להמציא את הלא־מודע כדי לפתור את הפרדוקס, ועם ההמצאה הזו נולדה הפסיכואנליזה. כמוהו, גם האנליטיקאים שבאו אחריו נדרשו להישאר בחרדה, בתימהון, בהקשבה הצפה, מבלי למהר לפרש תופעות לא מוסברות באופן פשטני, עד שיופיעו נתונים נוספים שיבהירו מה הם ראו ואילו הנחות יסוד חמקו מתפישתם.
מושג הפרדוקס שישמש בספר זה הוא הפרדוקס כפי שמוגדר בענף הלוגיקה, החוקר הלימה בין הנחות לבין נגזרותיהן. אם יש הלימה הרי שהנחה כלשהי היא אמיתית, ואם אין הלימה אזי ההנחה היא שקרית. אם שני התנאים מתקיימים בו־זמנית — כלומר יש הלימה ואין הלימה — הרי שלפנינו פרדוקס. בטקסט הזה אנסה אפוא לרתום את החשיבה הלוגית שעוסקת בפתרון פרדוקסים למען פתרון מצוקות של מטופלים; אם נצליח לנסח את המצוקות במונחים של פרדוקסים תיפתח בפנינו האפשרות לפתור אותן כפרדוקסים. העיקרון המנחה הוא זה שהציע פרויד בדמות השאלה "מהו האלמנט הנסתר?", האלמנט אשר לוּ התגלה היה מבהיר שהסתירה המייצרת פרדוקס אינה סתירה של ממש. אם פרדוקס מופיע כמצוקה, הרי שפתרונו עשוי להפיגה.
דוגמה קלאסית לפרדוקס: אם כל בני האדם בני תמותה, נגזר מכך שגם סוקרטס שהוא בן אדם הוא בן תמותה. לו היינו אומרים שכל בני האדם בני תמותה, ועם זאת אמת היא כי סוקרטס בן האדם אינו בן תמותה, היה זה פרדוקס; הרי לא ייתכן שהוא גם בן אדם וגם לא בן תמותה על פי האקסיומה שלנו. אך יש לשים לב שאנחנו קבענו את הכללים, ובמובן זה מדובר במשחק מכור, שכן פרדוקס הוא סתירה בין היגדים שאנחנו יצרנו. כלומר, הפרדוקס יכול להתקיים רק היכן שיש היגדים שניתן לאוששם או להפריכם — הוא אינו מתרחש בעולם הממשי אלא בעולם של היגדים. בהיגד "חד־קרן עם שתי קרניים" יש פרדוקס משום שהוא מפר את האקסיומה המגדירה מהו חד־קרן, וזאת בעולם שבו חדי־קרן אינם קיימים כלל. לכן הפתרון לפרדוקס הוא קונספטואלי, כלומר שינוי בהנחות היסוד.
ויטגנשטיין ראה את המציאות כמשחק שפה, והדבר אִפשר לו לפתור פרדוקסים בדרך של מסמוס הנחות יסוד; לדבריו בעיות אינן נפתרות, הן מתמוססות.2 המציאות שבה רואים בעיה, או לצורך העניין פרדוקס, היא משחק אפשרי אחד של השפה, אך אם נעבור למשחק שפה אחר, הפרדוקס יכול להיעלם. במילים אחרות — פתרון של פרדוקס הוא למעשה ביטולו כפרדוקס, ולכן הוא אינו מחייב את הנחת קיומו של סוקרטס גוסס החי בשני העולמות, אלא הוא דורש שנרחיב מעט את העדשה ונבין שאין סתירה, למשל, בין האמת שסוקרטס מת במובן הביולוגי כבר אלפי שנים, אך בהשפעתו על הפילוסופיה המערבית רוחו חיה וקיימת.
ניקח את פרדוקס השקרן כדוגמה להנחה שגויה שיוצרת פרדוקס: כאשר הוא אומר "אני משקר", האם הוא משקר או דובר אמת? אם הוא דובר אמת אז נכון הדבר שהוא משקר, ואם אינו דובר אמת אז הוא דובר אמת.
תרשים 1: אני משקר
לו היה אומר "אתה משקר" לא היה פרדוקס, שכן בהחלט ייתכן שהוא דובר אמת כאשר הוא אומר על מישהו אחר שהוא משקר.
תרשים 2: אתה משקר
מהי ההנחה השגויה, צרת־האופקים, שגורמת לפרדוקס? ומה אנחנו צריכים להכניס לשדה הראייה שלנו כדי שהפרדוקס ייעלם? ההנחה השגויה היא שהשקרן הוא אדם אחד, בעוד שבאמירה "אתה משקר" יש שני אנשים — זה שמדבר וזה שמופיע בהיגד. הפתרון לפרדוקס, אם כן, הוא בהבחנה בין המדבר, שאומר את המשפט "אני משקר", לבין המילה "אני", שמופיעה במשפט "אני משקר"; אם המדבר היה אומר "עכשיו אני אומר אמת כשאני אומר שבדרך כלל אני משקר", הפרדוקס היה נפתר, משום ש"אני" של עכשיו ו"אני" של בדרך כלל אינם אותו "אני".
להלן דוגמה לפרדוקס המגולם בסימפטום היסטרי: מטופל אינו מצליח לעמוד על הרגליים, אך אורתופד ונוירולוג שללו סיבות אורגניות לתופעה. הוא מנסה לעמוד, ונופל. כשהוא הולך לשירותים בלילה במצב של חצי שינה הוא אינו נופל. מכאן, שיש כאן מיצג של נפילה. המטופל נפל מתוכנית הכשרה שהיה בה. הסיפור הרשמי שלו הוא שהוא כלל אינו עצוב על כך. הסיפור הלא רשמי, הלא מודע, הוא שהנפילה מהתוכנית ממוטטת. הפרדוקס, אם כן, הוא שהוא אדיש לנפילה מתוכנית ההכשרה ובו־בזמן גם סובל ממנה. רק אם מתייחסים לנפילה כאל סימפטום ניתן לפתור אותו, שכן אין סתירה בין העמדה האדישה לעמדה האבלה אם מי שמחזיקות בעמדות האלה הן שתי פונקציות שונות: המודע והלא־מודע. הסימפטום פרדוקסלי בכך שהוא מכחיש את המודחק ובו־זמנית מייצג אותו. הסימפטום הזה מופיע כאשר יש סתירה בין האידיאל המודע לבין התשוקה הלא מודעת, כלומר הוא מתקיים רק אם לא מבחינים בהבדל בין העמדה המודעת לבין העמדה הלא מודעת.
בראותנו את הסימפטום, הפתרון תלוי בנכונות של המטפל ושל המטופל להתייחס אליו ככזה. במילים אחרות, רק מתוך עמדה המתייחסת לתופעה כאל סימפטום אפשר להסתקרן ולשאול מה עומד מאחוריה, ובזמן הנכון גם להציע פירוש. אם המטופל או המטפל מעדיפים (כל אחד מסיבותיו) לוותר על חקירת הסימפטום ולא לחקור מה מניע אותו, הרי שהסימפטום ימשיך בפעולתו. מצד המטופל יש בכך היגיון, שהרי לו היה מוכן לדעת לא היה צריך לייצר את הסימפטום מלכתחילה. הפירוש "נפילה" הוא מעין הזמנה למטופל לבחור אם להעלות למודעות את צערו, משמע לבטל את הסתירה ולהפוך את הסימפטום, כמייצג של הצער, למיותר.
פרדוקס השקרן, כמו פרדוקס השיתוק ההיסטרי שפרויד נתקל בו, מתבהר כשמכירים בפיצול. במקרה של השקרן זהו פיצול בין המדבר למדובר, ובמקרה של ההיסטריה זהו פיצול בין המודע ללא־מודע. ההיסטרי דובר אמת במודע כשהוא אומר שהיד משותקת, ודובר אמת בלא־מודע כשהמסר הוא שהיד אינה משותקת. האמירה של הלא־מודע היא שהשיתוק ביד הוא מטפורה לתחושת חוסר אונים בחייו. אם כך, ניתן להתייחס לפרדוקס כאל חידה שמנוסחת כך: מהו הדבר שאיננו רואים ושיבהיר לנו שהפרדוקס אינו הכרחי? והתשובה היא הפיצול בין המודע ללא־מודע.
את השינוי בהנחות היסוד או את שמיטת הנחות היסוד ניתן להמשיל להתעוררות: ביקיצה מתפכחים מההנחה שהחלום הוא מציאות, כפי שחווינו אותו בזמן השינה. המידע שחומק מעיניו של הישן בדבר היותו חולם מופיע ברגע ההתעוררותו. במובן זה, פרדוקס נפתר כמו שסיוט נפתר — ביקיצה. כלומר, הבעיה בחלום אינה נפתרת אלא מתבטלת; במקום לפתור את האסון הבלתי נמנע שבחלום, מקיצים ממנו. זו הקלה עצומה. הפרדוקס מבוסס על אשליה שבחלום, ואם נתפכח ממנה הוא ייעלם. בכל המסורות הרוחניות והמיסטיות ההתפתחות האישית מופיעה במטפורה של התעוררות, של התפכחות. כך למשל המדיטציה נתפשת לעיתים קרובות כהתפכחות מחלום המציאות.
לגישה הלאקאניאנית, בדומה לגישה הוויטגנשטיינית, יש יתרון על פני גישות פוזיטיביסטיות, שכן היא מאפשרת להתפכח ממציאויות הודות להיותה רדיקלית בעמדה האנטי־מהותנית שלה, בראיית המונח "מציאות" כמיתוס, כסיפור העשוי ממילים ומדימויים. החפץ נקרא שולחן כי כך הסכמנו; לו היינו עובדים בחנות רהיטים היינו קוראים לו סחורה. במילים אחרות, כל סיפור שנקרא "מציאות" תומך בראייה העצמית העדיפה עלינו ובראיית העולם העדיפה עלינו. אם נלך צעד נוסף ביחס לרעיון שהפרדוקס מושתת על טעות בהנחות היסוד, כזו שלרוב משמיטה את התמונה הרחבה יותר, ושהריפוי כרוך בתיקון הטעות, נשאל מה מקור הטעות.
מה שהופך טעות לטעות פרוידיאנית הוא שאינה תמימה אלא היא תוצאה של התעלמות מכוונת מהתמונה המלאה. במצב כזה, כדי לראות את התמונה המלאה ולהתפכח מהחלום או מהאשליה, יש להסכים לוותר על העיוורון היזום. הסכמה זו תהווה צעד לקראת ריפוי, שכן אם ייווכח המטופל שהוא מתעלם מהתמונה המלאה, הרי שדה הראייה שלו יתרחב. הטעות נובעת מתפישה מצומצמת של המטופל עצמו, המאפשרת לו להיאחז בסיפור של המציאות, סיפור הרווי במשמעויות מחמיאות, מרגיעות, מסעירות או מענגות, הנגזרות מהנחות היסוד שלו. המצבים הפרדוקסליים האלה מולידים מצוקות וסימפטומים, ומטרת הפירוש שנותן המטפל להצביע על החלק שאינו כלול בסיפור או שהושמט ממנו, ושהפרדוקס הוא תוצאה של ההשמטה הזו. תרגום המצוקה לפרדוקס אינו פשוט, ולא פעם קשה לראות את האלמנטים שירחיבו את התמונה, אך הקושי הרב ביותר הוא להביא את המטופל לראות את הווירטואליות של המציאות שלו, שכן תובנה כזו כרוכה בוויתור על תשוקה או על תענוג שהסיפור מקיים כל עוד מתייחסים אליו כאל הכרח.
אלברט איינשטיין האמין שפרדוקסים בתורת הקוונטים נבעו ממגבלה של כלי המדידה האנושיים. ניל בוהר (Bohr) לעומתו החזיק בעמדה שברמה התת־אטומית, הכאוס אינהרנטי ליקום.3 ייתכן שסירובו של איינשטיין היה טעות פרוידיאנית; סירוב לוותר על פנטזיה של הרמוניוּת העולם הפיזי. תמיכה בתזה זו ניתן למצוא במכתב של איינשטיין לפרויד, שבו הוא קובל על היעדר הרמוניה ביחסים בין האומות.4 פרויד עונה לו מעמדה מפוכחת, עמדה המופיעה גם בספרו טוטם וטאבו,5 ולפיה רק כוח התאגדות הבנים או האחים יכול להתגבר על כוחו של העריץ, המתענג ללא הגבלה. פרויד מוסיף שאין לצפות למציאות הרמונית.
כאן חשוב לסייג את הרעיון שכל מצוקה יכולה להיפתר על ידי פתרון של פרדוקס שתומך בה, ולומר שבטיפול (ובחיים) ישנו רגע שבו אין מנוס מלקבל את הפרדוקסליות כאינהרנטית לקיום האנושי. יש גבול למידה שבה נוכל להרחיב את שדה הראייה, לחשוב במסגרת של עוד ועוד ממדים, כלומר, יש גבול ליכולת שלנו להכיל את הלוגיקה הסמלית על התופעות הפרדוקסליות הממשיות.
לאורך הספר אסקור כמה מהקואורדינטות היסודיות של הפסיכואנליזה הלאקאניאנית דרך הפרספקטיבה של פרדוקס. עם כל אחד מהפרדוקסים שאסקור אבהיר את המושגים התיאורטיים הפסיכואנליטיים המתקיימים בו, אתן דוגמאות לבעיות הנפשיות המתבטאות בו, ואציע פירושים אפשריים והתערבויות אפשריות. מטרת הפירושים וההתערבויות האלה היא לפתוח עבור המטופל את האפשרות לפתור את מצוקותיו על ידי ניסוחן כפרדוקסים וחיפוש אחר המידע החסר או הפרספקטיבה החסרה שיאפשרו להגיע לפתרון תוך כפירה בהנחות היסוד המקיימות את הפרדוקס. להלן סקירה של הפרדוקסים העיקריים המהווים את פרקי הספר:
1. פרדוקס האובייקט או הקיום — האובייקט נוכח בהיעדרו, כלומר, עליו להיעדר כדי להיות קיים.
2. פרדוקס ההוויה — "אין דבר שלם יותר מלב שבור"; הסובייקט האנושי קיים בזכות היותו בעל חסר. פרדוקס זה מורכב מתת־סעיפים, שכל אחד מצביע על צורות הקיום השונות של הסובייקט:
א. הסובייקט ביחס לאובייקט — את היחסים הפרדוקסליים בין האובייקט לסובייקט אפשר לנסח דרך הבדיחה על המזוכיסט שמבקש מהסדיסט שילקה אותו, והסדיסט, בהנאה סדיסטית, מסרב. תגובת הסדיסט מספקת ומתסכלת בו־זמנית; ההיפוך הכפול הזה ייחודי לבני אדם, ומה שמאפשר זאת היא השפה, המאפשרת פרדוקס דוגמת "אני מסופק מכך שסוף־סוף אני רעב".
ב. הסובייקט ביחס למסמן — הפרדוקס ביחס למסמן הוא שהסובייקט לא יכול להיות ללא המסמן, שכן המסמן מייצג את הסובייקט, אך בעצם ייצוגו גם מוחק אותו. הדוגמה הבולטת היא במבנה האישיות הכפייתי, שאינו מוכן להצטמצם להגדרה, שכן היא מילים בלבד, אך גם אינו יכול להתקיים בלעדיה, שכן היא שנותנת לו ייצוג.
ג. הסובייקט ביחס לדחף — הפרדוקס המתקיים ביחסים שבין הסובייקט לבין דחפיו הוא שככל שהוא מנסה לספקם כך הם גדלים, שנאמר, "איבר קטן לו לאדם, מרעיבו שבע ומשביעו רעב".6 כלומר, ככל שהחשקים המיניים מסופקים יותר, כך הם גדלים.
ד. פרדוקס האגו — "אם לא חסר לי כלום — מדוע אני סובל?". כלומר, המצוקה כביכול נובעת מכך שחסר משהו, בעוד שהסיבה האמיתית למצוקה היא דווקא היעדרו של החסר, כמו במועקה שהיא חוויה של עודפות.
3. פרדוקס הבחירה החופשית מול הגורל — ככל שאדם מכיר בעובדה שאינו חופשי כך הוא מאפשר לעצמו יותר חופש בזירות שבהן הוא חופשי לבחור, כלומר ככל שאדם מודע לעובדה שהוא נשלט על ידי כוחות לא מודעים, או כפי שפרויד אמר: שהוא אינו בעל הבית בביתו שלו, כך יש לו אפשרות להזדהות עם הלא־מודע ולראות את רצונו החופשי גם בדברים שלא בחר בהם.
4. פרדוקסים הנובעים מהשמטת הסובייקט הבוחר מהתמונה. למשל בפרדוקס השקרן, כאשר אדם אומר "אני משקר", יש את האדם שאומר את המשפט ויש את האדם שהוא נושא המשפט. כאשר מבחינים שמדובר בשניים שונים מתבהרת אי־הסתירה. כאן אסקור את ההיבטים ההתפתחותיים של רגע הופעת הסובייקט בחייו של הילד הצעיר ושל רגע השמטת הסובייקט בגיל מאוחר יותר, כאשר התשוקות מודחקות יחד עם הסוכנות המשתוקקת.
5. פרדוקסים הנובעים משימוש מוגבל או שגוי במטפורות — אציע סקירה היסטורית של המטפורות הפיזיקליות בתיאוריה הפסיכואנליטית ושל השפעתן על הפסיכואנליזה — החל בתיאוריית הדחף של פרויד בהשראת תורת התרמו־דינמיקה, דרך פרדוקסים המשותפים לתורת הקוונטים ולפסיכואנליזה, וכלה בתורת העל־מיתרים הפותרת את הסתירות בין תורות היחסות הכללית והפרטית לבין תורת הקוונטים על ידי הוספת ממדים.
6. פתרון פרדוקס על ידי מעבר לממד אחר — משלב נוסף שבו ניתן לפתור פרדוקס הוא משלב הממדים. כל מעבר מנקודה לקו, מקו לשטח ומשטח לנפח יכול להיות מומחש על ידי גופים טופולוגיים שונים. בהיבט המופשט, המתמטי, יש מקום גם לממד רביעי של מרחב, מעבר לתפישה האינטואיטיבית של שלושת הממדים שאנו חיים בהם. יש סוגי מצוקות אנושיות שחשיבה בארבעה ממדים יכולה לפתור, כך שכל קפיצת ממד תשמש אותנו כפרדיגמה להבנת תהליכים נפשיים ותהליכים טיפוליים:
א. נקודה אינה תופסת מקום ממשי במרחב, ובכל זאת יש לה קיום סמלי. כך גם המסמן, המילה או הסמל אינם מתארים תופעות ממשיות אלא יוצרים מציאות סמלית. פרדוקסים רבים נובעים מכך שאנו מתייחסים לתופעות סמליות משל היו ממשיות.
ב. הקו מתאר ליניאריות, היררכיה, ומחטיא תופעות ריזומיות או מעגליות. התפישה הליניארית מתארת את שיח האדון הסמכותי, בעוד שהמעבר מקו חד־ממדי לשטח דו־ממדי מתאר את הקפיצה לשיח האנליטי ולאתיקה האנליטית הכופרת באחר הגדול הסמכותי. הלא־מודע מובנה כשפה, כלומר כרשת אסוציאטיבית ולא ליניארית. המעבר מהתייחסות למילים של המטופל כאל דיבור ליניארי להתייחסות אליהן כאל כתב שניתן לקרוא בו לכל מיני כיוונים, כלומר השחרור מווקטור הזמן של הדיבור, מאפשר לאנליטיקאי להבחין במשמעויות נוספות של הדיבור.
ג. המעבר מטופולוגיה המייצגת את הסובייקט כשטח דו־ממדי לטופולוגיה המייצגת את הסובייקט כגוף תלת־ממדי מציע לחשוב על הסובייקט באופן משוחרר מהדיכוטומיה בין פנים לחוץ. זהו המעבר מהמגבלה הדימויית של תפישת האדם כאגו הנבדל מסביבתו לבין תפישתו כסובייקט, כדמות בסיפור. הגוף הטופולוגי הנקרא טורוס ימחיש נקודה זאת.
ד. הממד הרביעי של המרחב אינו נתפש בחשיבה האינטואיטיבית ובהתנסות היום־יומית, אך יכול להתקיים בנוסחאות ובשרטוטים טופולוגיים כדוגמת הגוף הטופולוגי בעל ארבעת הממדים, הקרוס קאפ. אביזרים טופולוגיים אלה מתארים מצבים שבהם המכיל והמוכל יכולים להתהפך, כמו כפפה מופשלת. יש לכך יישום בהבנת תופעת החרדה: החרדה היא מפני איום פנימי וחיצוני בו־זמנית: מפני התכנים הפנימיים הלא מודעים מצד אחד ומפניהם כחיצוניים וזרים לי מצד אחר. בטקסט האלביתי7 פרויד מציג זאת כהפשלה שבה הפנימי הכמוס ביותר זר לא פחות מהאחר המאיים מבחוץ. התהפכויות דומות מתרחשות בין עמדת האוהב לעמדת האהוב, בין ההזדהות עם המודע כמכיל את הלא־מודע לבין הלא־מודע כמכיל את המודע. יחסי התהפכות המכיל והמוכל מופיעים גם ביחסים שבין מושגים כמו העל־אני והסתמי, בין הסובייקט והשפה ובין המציאות והסימפטום.
7. פרדוקס הזמן — ייצוגו המובהק ביותר הוא הלוגיקה של ה"בדיעבד", שמתייחסת לסיבתיות כפולה, שבה העתיד גורם לעבר להפוך בדיעבד לסיבה. פרדוקס זה קשור בפונקציה האנושית הכפולה של הסיבה — לא רק "בגלל" (קו ליניארי של זמן מהעבר לעתיד), אלא גם "למען", שבו העתיד הוא סיבתו של העבר. לדוגמה, על פי וקטור ליניארי חוויית מצוקה מובילה לרצון לבטא אותה, לקבול עליה, או להתלונן. על פי הווקטור הבדיעבדי מצוקות מיוצרות לשם ההתלוננות. יש בכך היגיון אם מביאים בחשבון מצוקת עבר שהושתקה ואשר ביוּם מצוקות חדשות מאפשר את ביטויה. לעקרון הבדיעבד יישומים רבים בחיי הנפש:
א. כמו בטכניקה של כתיבת פרוזה, או של פאנץ' בבדיחה, בכוחו של פירוש מפתיע לשנות את המשמעות של הדברים שנאמרו לפניו.
ב. הסובייקט נולד מעצם הנחה שהוא קיים. בכך שההורים מייחסים לילד התכוונות הם שותלים בו בדיעבד את זהותו כמתכוון, למשל אם הם מפרשים הבעת פנים הנובעת מעווית מעיים כחיוך אזי הם מעביר לו את המסר שהייתה לו כוונה לתקשר, לחייך עם כוונה.
ג. בתחילת האנליזה האנליטיקאי מקשיב בגלל שהאנליזנט פונה לאנליזה על מנת לדבר, ואילו בהמשך העובדה שהאנליטיקאי מקשיב הופכת לסיבה לכך שהאנליזנט מדבר. נוכחותו של האנליטיקאי כמקשיב, ויחסי ההעברה הנוצרים באנליזה, גורמים ללא־מודע לייצר תוצרים, כמו חלומות.
ד. הסבל בסימפטום מהווה בדיעבד ראיה לממשות של הדבר שלכאורה הסבל נובע ממנו, על משקל צביטת החולם: אם אני צובט את עצמי וחש כאב, משמע שאינני חולם.
ה. ההבניה הפרוידיאנית נתפשת לא פעם כשחזור היסטורי, בעוד שההבניה הלאקאניאנית מדגישה את יסוד השכתוב ההיסטורי לאור התפישות העכשוויות של המטופל.
ו. גם להווה יש משמעות אחרת כאשר חווים אותו בהקשר של העתיד, ובפרט בחשבון של ערש דווי — "האם חיית על פי התשוקות שלך?". כלומר, להכריע בין אפשרויות בהווה לאור השאלה עם איזו בחירה אהיה שלם יותר בחשבון הסופי.
ז. ההקשר העתידי אינו מוגבל לרגע המוות אלא לקיום הסמלי, שחורג מגבולות הקיום האורגני. מזווית זאת ניתן לשאול על המיתוסים שבהם הסובייקט חי, הסיפורים שיש לו על העולם ומקומו ותפקידו בעולם. הסיפור הזה אינו מוגבל לטווח החיים האורגניים שבין לידה למוות.
ח. יש מצבים שבהם המילה האחרונה מבוששת לבוא ולהעניק משמעות בדיעבדית למילה הראשונה, שנותרת תלויה, ללא מובן ברור. כאשר האנליטיקאי חותך ועוצר את הפגישה, הוא עושה זאת ברגע מסוים שבו הוא רוצה לעצור, לפני שהמטופל יגיד משהו נוסף. כך הוא עוצר את הגלישה האין־סופית בין המשמעויות ודוחק את המטופל לנקוט עמדה. תופעת הדז'ה ווּ היא מקרה מיוחד של הבדיעבד המתרחש בו־זמנית.
8. פרדוקס האקט מתאר מצבים שבהם הפעולה שעושה אדם משנה אותו מן היסוד. ברגע של האקט נעלם מי שביצע את האקט ובמקומו מופיע מישהו חדש שלא היה שם קודם לכן. מצב זה מומחש טופולוגית על ידי חתך המתבצע על שטח. החתך הוא על השטח שלפני או אחרי החיתוך? השטח הלא חתוך הוחלף על ידי השטח החתוך כפי שהסובייקט מתחלף תוך כדי האקט ומתפצל על ציר הזמן לסובייקט שלפני ולסובייקט שאחרי. אקט דורש מהסובייקט להיעלם ולהגיח מחדש כמישהו שהוא עדיין אינו מכיר. ניסוח זה מסביר מצבים רבים של חרדה ושל הימנעות מפני שינוי.
9. לבסוף, ישנם פרדוקסים שאינם ניתנים לפתרון או אינם מיועדים לפתרון ונשארים בלתי פתירים. אלה מצבים של חרדה, של תימהון ואף של פליאה ויצירתיות. לא כל הקיום מכפיף את עצמו ללוגיקה הסמלית, למה שניתן לכמת ולספר. בהוראה של לאקאן, מושג הממשי מתייחס לתופעות הללו.
