ראשון אחרון
"כשתחזור מהטיול שלך אולי כבר יהיה לי פיליפיני"
אני זורק מבט מעבר לגבי, לחלקו האחורי של המטוס. צמוד לדופן השמאלית שלו נחים בשלווה שני ארונות קבורה. באחד שוכב גיבור, בשני שוכב נבל. את הראשון בקושי הכרתי, ואת השני הצטערתי שהכרתי. אני נזכר בכל מה שעבר עליי בתקופה האחרונה, ומבין שלא היה חסר הרבה בשביל שגם אני אשכב לידם בארון כזה.
נוסף על שני ארונות הקבורה, המטוס שבו אני נמצא נושא עימו את אחד הסודות הכי כמוסים שקיימים בעולם - רק מספר מצומצם מאוד של אנשים מסביב לגלובוס מודעים לסוד הזה.
לצערי, אחד מהם הוא אני.
בשום תסריט לא דמיינתי שיקרה לי מה שקרה לי במקום הזה.
אם לפני כמה חודשים הייתי מנסה לחשב את הסיכוי שאמצא את עצמי זורק גופה ששוקלת כמעט פי שלושה ממני לתוך מכולה של זבל ברוסאריו שבארגנטינה, הייתי מגלה שיש בערך אותו סיכוי שאנהל עסק של השכרת אבובים בנהר "ואן ויאנג" בלאוס, או שאתגייס למשטרת התנועה של סלובניה. כמה פניות ימינה במקום שמאלה, קצת "כן" במקום "לא", מזרח במקום מערב, כמה שינויים קלים בתוכנית והייתי ביקום אחר לגמרי.
כדי להבין איך הגעתי למקום שבו אני נמצא עכשיו, ואיך עברתי את מה שעברתי בדרך, אני צריך לחזור ליום שבו הכול התחיל, בבוקר סתווי אחד, על טרקטור ישן עם נזילת שמן, בין פרדסי האפרסקים של הנגב הצפוני. היה זה היום שבו עזבתי את העבודה ויצאתי להרפתקה של פעם בחיים.
הטלפון רטט בכיסי. על המסך הופיעה הודעה ממספר לא מזוהה.
"היי מותק. היה לי כיף, מקווה שניפגש שוב. הייתי חייבת לחזור לבסיס, השארתי את המפתח מתחת לשטיח בכניסה. אני סוגרת 21, אז נתראה כשאצא. ביי".
זאת הייתה שנהב, הגברת שישנה אצלי בלילה הקודם. בחורה קטנה עם ציצי גדול שפגשתי בפאב, מדריכת צלפים אנרגטית וחצופה עם מחשבות קצרות ומשפטים ארוכים. בעוד שלושה שבועות, כשתצא לביתה מהבסיס שבו היא משרתת, כבר אהיה בצד השני של כדור הארץ, חשבתי כשקראתי את ההודעה ששלחה לי. העדפתי להחסיר את הפרט ה"שולי" הזה כדי להגדיל את הסיכויים שהפגישה הנהדרת שלנו תסתיים במיטה שלי. אומנם זה לא דבר שהייתי גאה בו במיוחד, אבל התנחמתי בעובדה שהיה לנו סקס מדהים וכל הצדדים היו מרוצים בסופו של לילה.
למרות זאת, מדריכת הצלפים החמודה, שכנראה הולכת לחזור כועסת מאוד מהבסיס בעוד כמה שבועות, לא הייתה במרכז מחשבותיי באותו היום. זה היה היום הראשון בשבוע, אבל גם היום האחרון שלי בעבודה אצל אמציה, רגע לפני היציאה לטיול הגדול בדרום אמריקה.
השמש כבר התחילה לשקוע, וזה היה סימן בשבילי שהיום האחרון שלי בפרדסים עומד להיגמר. התחנה הבאה שלי הייתה הבית של אמציה. נסעתי באיטיות בשביל שמוביל מהפרדסים לתוך המושב שבו גרתי כל חיי, נווה צבר שבצפון הנגב.
הנוף שנפרש משני צידיי הוא נוף ילדותי. הנסיעה הקופצנית על טרקטור ישן וחלוד בשביל עפר מלא במהמורות, מהווה חלק ממי שאני היום, חשבתי לעצמי כשהבטתי בשמיים שהתכסו עננים.
חניתי את הטרקטור מתחת לסככת הפח שליד הבית של אמציה. יכולתי להריח מרחוק את העשן שעלה מהמקטרת שלו. אמציה ישב על כיסא נדנדה מעץ במרפסת שלו והביט לעבר הנוף שנשקף מביתו.
"אני מבין שסיימת להיום", אמר לי בטון של אכזבה כשהתיישבתי על הכיסא המרופד שלידו.
"המשכורת האחרונה שלך כאן, ועוד תוספת קטנה ממני, שיהיה לך לטיול", אמר והצביע על המעטפה שהייתה מונחת על השולחן.
"תודה, אמציה, אין כמוך!" החזרתי לו וטפחתי לו על השכם.
העברנו עוד כמה שניות בשתיקה מביכה. פניו הטרודות של אמציה העידו שהוא מתלבט כיצד לשבור אותה.
"אתה יודע, גלי, אני כבר לא ילד. השבוע הלכתי לסופר, עמדתי ליד המדף של החיתולים למבוגרים וחשבתי שגם היום שלי לא רחוק".
"מה אתה מקשקש? לפני שנייה חגגנו לך 50!" עניתי וצחקתי.
"תמיד אמרו לי שאני מבוגר לגילי. כשהייתי צעיר זאת הייתה מחמאה, והיום אני זקן בן 90 בגוף של גבר בן 52 ומרגיש כמו מאובן. כשתחזור מהטיול שלך אולי כבר יהיה לי פיליפיני".
מאז שאני מכיר את אמציה, הוא תמיד דיבר בדרמטיות מוגזמת. ברוב עונות השנה שמר על אופטימיות ועל כושר לא רע, אהב לצאת ולראות הצגות תיאטרון והיה נינוח ורגוע. אבל כשהעננים של נובמבר התחילו לצבוע את השמיים באפור, מיד היה מתכרבל בשמיכת הצמר המרופטת שלו ושותה סירופ נגד שיעול.
"קשה לי שאתה עוזב, גלי. אבל אני גאה בך ומתרגש בשבילך. תשמור על עצמך שם, ילד. אתה הולך לפגוש הרבה טמבלים שחושבים שהם יודעים את הדרך יותר טוב ממך. אל תקשיב להם. תלך עם הלב שלך, ותזכור תמיד: 'דעה זה כמו חור של תחת, לכל אחד יש'. תלך לאן שאתה רוצה ואל תדפוק חשבון לכל פושטק שאתה פוגש. ועוד דבר, חשוב מאוד! אל תכניס את ה'שמוליק' שלך לחורים שהיו בהם יותר מדי מבקרים, ואם אתה כבר עושה את זה, תדאג ש'שמוליק' לובש חליפת סערה".
בכל מה שקשור לתיאורים מיניים, תמיד היו לאמציה דימויים ציוריים.
פיאט לבנה מדגם שהפסיקו לייצר לפני יותר מ-15 שנה נכנסה בשעטה לחניית הכורכר וקטעה את נאום הפרידה המרגש של אמציה. מתוך גרוטאת הפח האיטלקית הזאת יצא החבר הכי טוב שלי, השותף שלי למסע.
"הנה התאום שלך הגיע, רק שלא תחזרו לי משם ותכריזו שאתם בני זוג", סינן אמציה עוד הערה קלאסית מתחת לשפמו.
"פוליצר, אני חייב להזהיר גם אותך. כשתהיה בדרום אמריקה, אל תוציא את ה'ממבה' שלך בכל הזדמנות. אתה אולי חכם מאוד ומבין גדול בפרבולות, אבל גם אתה לא חסין נגד מנדבושקס", הוסיף.
"תודה על הטיפ, אמציה", השיב לו וקרץ, "רשמתי לעצמי. יאללה רייזי, אתה בא?"
הודיתי שוב לאמציה על התקופה הנפלאה שביליתי תחת חסותו והבטחתי לעדכן אותו על מעללינו בדרום אמריקה. לקחתי את המעטפה שהייתה מונחת על השולחן ונכנסתי למכונית הפיאט הישנה.
"חפרן לא קטן הזקן הזה שלך", אמר גאוס ונזרק על הספה ביחידת הדיור שבבית הוריו.
"גאוס, דבר יפה על אמציה, הוא פינק אותנו ב-300 דולר לבזבוזים", הגנתי עליו לאחר שפתחתי את המעטפה.
"יאללה בסדר. נו, מה נסגר עם הנקבה שאספת אתמול מהפאב? ספרה סדקים בתקרה שלך?"
"חיובי בהחלט", אמרתי והנהנתי, "מה איתך, היה לך מזל אחרי שהלכתי?"
"איזה מזל? אתה לא מבין איזה בנות קשות היו שם, בונקר של בני סכנין! בשלב מסוים הייתי כל כך נואש שכבר התחלתי עם מישהי בת 40, וגם היא נפנפה אותי. אמרתי לעצמי שאין מצב שאני לא מזיין מישהי מהפאב הזה, ימות העולם, אני לא חוזר הביתה וקורא לנויה, אני חייב מישהי נורמלית", אמר גאוס בעצבים.
"נו, ויצא לך משהו משם?" הסתקרנתי.
"שום דבר".
"אז פשוט התייאשת וחזרת הביתה?"
"כן".
"וקראת לנויה?"
"אל תשפוט".
"אתה עלוב".
"איזו ברירה הייתה לי? לפחות הפעם היא לא התחילה לשאול אותי לאן אני חושב שהיחסים שלנו הולכים..." סיכם והדליק סיגריה.
"העיקר שעמדת במילה שלך", עניתי לו וצחקתי.
חברי הטוב, גאוס, תמיד נחשב "סחורה חמה" בקרב המין הנשי, ולא רק חוכמתו ושנינותו תרמו לכך. הוא בחור נאה לכל הדעות, אומנם לא בדיוק מהבנים האלה שמסובבים לכולן את הראש כשהם נכנסים לחדר, אבל יש משהו במראה שלו שכובש הרבה בנות. הוא מטר שמונים, יש לו בלורית חומה שתמיד מסודרת, עיניים ירוקות, גומת חן בלחי שמאל וריבועים בבטן. רוב הזמן לא הייתה לו בעיה להשיג בחורות, אבל כשהיה לו קצת קשה, היה יכול להעביר שעות בלהתבכיין על זה. את נויה שטרן הוא מכיר כבר יותר משלוש שנים, מעולם לא התקשר אליה לפני השעה אחת בלילה, וזה אף פעם לא קרה כשהיה פיכח.
נשענתי לאחור על הכורסה הבלויה בסלון של גאוס וסרקתי במבט את התמונות הנוסטלגיות מכל תקופות חייו. הן היו נעוצות בלוח השעם שעל הקיר. באופן לא מפתיע בכלל, גם אני הופעתי כמעט בכולן.
"אתה רוצה קפה?" צעק גאוס מתוך המטבח.
"כרגיל", השבתי לו מהסלון, כשאני רואה על השולחן את המחשב הנייד פתוח עם מפת דרום אמריקה על המרקע.
במשך כמה דקות התרוצצו עיניי על המסך. קראתי את השמות של המדינות והערים שעל המפה והראש שלי נדד לפנטזיות רחוקות על מונטבידאו ופורטו אלגרה.
גאוס נכנס לסלון עם שתי כוסות קפה שחור.
"דיברתי אתמול עם אימא של שרמן, מהצוות שלי, היא סוכנת נסיעות, סידרה לנו טיסה לבואנוס איירס דרך מדריד ב-22 בחודש", אמרתי.
"יאללה, עוד שבועיים אנחנו שותים רום מפופיק של צ'יליאנית ב'מַר דֵל פּלָטָה'", גאוס העלה את ההתלהבות ולקח שאכטה מהסיגריה.
"אולי תדאג שהאבא הקומבינטור שלך יסדר שנשב במחלקה ראשונה?" הצעתי ברוב חוצפתי.
"אם רק הייתי יודע איפה הוא", אמר גאוס באכזבה, "הוא כל היום בנסיעות מהעבודה שלו, אפילו לא סיפרתי לו שהתפטרתי מהעבודה ושאני טס לדרום אמריקה".
גאוס כיבה את הסיגריה באגרסיביות ונד בראשו.
פעמון הכניסה צלצל ביחידת הדיור הנפרדת של גאוס בבית הוריו. גאוס קם בהתרגשות וניגש לפתוח את הדלת.
"רייז, קבל איזו הפתעה הכנתי לך!"
גאוס נכנס לסלון מלווה בבחור נוסף ומגש פיצה בידו.
"חם מהתנור של הפרסי!" אמר הבחור בהתרגשות.
הרמתי את ראשי מהמחשב שעל השולחן, הבטתי בו וחייכתי.
"כבר שכחתי כמה הפרצוף שלך מכוער", אמרתי וקמתי אליו.
"לך תזדיין", החזיר לי, חיבק אותי והוסיף שתי טפיחות על הגב. התיישבנו על הספות בסלון והסתכלנו זה על זה בשתיקה מביכה שנמשכה כמה שניות.
"נו, כפיות? נגמר העוצר? כמה זמן הקציבו לך כדי להיות קצת עם החברים שלך?" עקצתי אותו.
"אל תדאג", אמר, "עכשיו יש לנו את כל הזמן שבעולם". החזרתי לו מבט מסוקרן וחיכיתי לדבריו.
"רייז, תראה לי כמה התגעגעת אליי, תדליק לכבודי גחל!" פקד עליי כפיות.
שלחתי יד לקופסת העץ מתחת לשולחן והוצאתי משם גחל עגול ומלקחיים. הדלקתי את הגחל והוצאתי את היד מהחלון כדי שהעשן לא ייכנס לחדר.
"יש לי חדשות מסעירות", הכריז כפיות בדרמטיות. שבתי לספה והנחתי את הגחל על הראש של הנרגילה. כפיות לקח שאכטה ומילא את החדר בעשן בריח פסיפלורה. אני וגאוס הבטנו בו בעניין.
"זרקתי אותה!" אמר כפיות.
אני וגאוס החלפנו בינינו מבטים מרוצים ולא אמרנו מילה. ידענו שעל סמך ההיכרות רבת השנים עם הבחור שמולנו, לסיפור הזה יש המשך.
"תקשיבו מה היה. לפני כמה ימים הלכתי לחנות למוצרי חשמל בקניון, הייתי צריך איזה טוסטר, רגיל כזה, לא ההוא עם המשולשים, והיה שם איזה מוכר סטלן עם ראסטות שנראה כאילו שלפו אותו מגסט-האוס בגואה, עם פס סגול-ירוק בשיער. כשהפנה אליי את הגב קלטתי שהוא הולך עם ג'ינס ממש כמו שלי, אותו צבע, אותה גזרה, אותם כיסים! ואז הוא הסתובב חזרה וקלט שהסתכלתי לו על התחת. תהיתי אם הוא חושב שאני בעניין שלו או משהו כזה כי ממש בהיתי לו בתחת והייתי נבוך בטירוף ונהייתי אדום וכל מה שעניין אותי זה לעוף משם אז התחלתי ללכת אחורה ובדרך החוצה דרכתי בלי לשים לב על זנב של איזה כלב קטן ומכוער בגודל של אוגר והוא התחיל לנבוח עליי וליילל בטירוף והוא היה שייך לאיזו אתיופית עם עגיל באף שהתחילה לצעוק עליי כמו משוגעת וכל מה שהיה לי בראש זה הסטלן הזה עם הראסטות שבטח שונא אותי כי הוא חושב שאני איזה בן זונה שדורך על כלבים ובוהה לו בתחת ובסוף לא קונה אף טוסטר..."
"אתה מתכנן להגיע היום לאיזושהי פואנטה?" גער בו גאוס.
"כן, סליחה. אז בקיצור, כשיצאתי מהחנות הזאת פגשתי את עדי, אחותך", הוא הסתכל עליי.
"היא אמרה לי שאתם מתכננים את הטיול בדרום אמריקה. דרך אגב, רייז, תפרגן לחבר איזה לילה איתה, איזו מרפסת! היא פשוט פצצה!" המשיך כפיות תוך כדי שהוא מסתכל עליי ושם את ידיו לפני החזה שלו כדי לתאר בפנטומימה שדיים. לא הגבתי.
"אז לקחתי את רעות לשיחה ואמרתי לה שנשבר לי הזין ממנה וממשטר הטרור שלה, ושאם הייתי יכול הייתי חוזר אחורה בזמן ליום שבו באתי לאפסנאות בשִבטה ונותן לעצמי סטירה לפנים לפני שהייתי מתחיל איתה", אמר כפיות בהתלהבות ולקח עוד שאכטה מהנרגילה.
"אמרתי לה גם שהגעתי להבנה שאם היא לא מקבלת אותי כמו שאני אז אין טעם בזוגיות הזאת, ושאני מאוד כועס עליה על זה שניסתה לשנות אותי ושהרחיקה את החברים הכי טובים שלי ממני, ועכשיו אני נוסע איתכם לדרום אמריקה ושלא תחשוב לבוא לשם או לחכות לי".
הוא העביר לי את הצינור של הנרגילה והמשיך:
"היא נורא בכתה בהתחלה כמובן אבל אחר כך דווקא גילתה הבנה ובגרות ואמרה לי שאני בן זונה וזרקה עליי מאפרה מעץ ישר לתוך הראש! אחר כך איחלה לי שיהיו לי טחורים ונזלת ושפעת החזירים, ושהמטוס שנטוס איתו לארגנטינה יתרסק בים!" סיכם כפיות וחייך.
"בקיצור... זרקה אותך", עקצתי.
"איזה זרקה? הקשבת בכלל לסיפור? אני אומר לך שהשארתי אותה שבורת לב!"
שקלתי כמה שניות אם בכלל להאמין לדבריו של כפיות.
"אני אומר לך, ככה בדיוק זה קרה. מיד אחרי שנפרדנו התקשרתי לגאוס והוא כבר סלח לי על זה שקצת הזנחתי אתכם וקרא לי לבוא לפה. אז אם גם אתה סולח לי אני אשמח לבוא איתכם לטיול, ואם לא אז אני נשאר בארץ ומצטרף לאיחולים של רעות שהמטוס יתרסק בים!" אמר כפיות והפנה את מבטו אליי.
לקחתי שאכטה מהנרגילה ונשפתי את העשן הסמיך למרכז החדר, לא הייתי צריך לחשוב על זה יותר מדי.
"ברור שאני סולח לך, יא אהבל, הטיול הזה לא אותו טיול בלי הפה הגדול שלך", אמרתי, וכפיות חייך וקם לחבק אותי.
גאוס חייך אף הוא, שלח את ידו למדף המשקאות, הוציא בקבוק חדש של טקילה "דון חוליו אנייחו" ומזג לכוסות.
"לחיים!" אמרתי בשאגה. השניים חזרו אחריי והפגשנו את שלוש הכוסות.
"דרום אמריקה!" צעק כפיות, "Here we come!"
