איך הכול התחיל –
ההפתעה הגדולה
זה קרה בבוקר יום ראשון, שבועיים לפני ליל הסדר, ושלושה ימים לפני תחילתו הרשמית של האביב שזה גם יום הולדתי.
נסעתי להסתפר, ותוך כדי נהיגה הרגשתי, שאני מאוד מתגעגעת לאימא. הרגשתי געגוע שלא הרגשתי שנים. זה הפתיע אותי. לאחר שאימי נפטרה, העשייה היומיומית דחקה את הגעגוע. הייתי עסוקה בגידול ילדיי, שהיו קטנים כשנפטרה, בתמיכה באבי שנשאר לבד, ובחיי האישיים.
מערכת היחסים עם אימא שלי הייתה מאוד מאתגרת. היא הייתה האדם הנפלא ביותר שהכרתי, ויחד עם זאת, גם האדם הקשה והמכאיב ביותר עבורי. אהבתי אותה והיא אהבה אותי, אך מגיל צעיר לא קיבלה את מי שאני. היה לה קשה עם היצירתיות שלי ועם יכולות התקשור שלי, שבצבצו עוד בילדות (אז כמובן לא ידענו לקרוא להן כך). היא חשבה שחייתי ב'עולם הפנטזיה' ורצתה שאירגע, שאהיה מתונה, שלא אהיה דרמטית. כשבכיתי, בכיתי בקול. כששמחתי, שמחתי מכל הלב, והכול בעוצמה. אותה זה הבהיל והרתיע, ולכן ניסתה לטובתי, כדבריה, לעצב אותי בדרך שאחרים יוכלו לקבל אותי. בסופו של דבר, דווקא מרצון להגן עליי (וכנראה גם על עצמה), חבטה בי רגשית והשאירה בי צלקות עד היום.
אימא חלתה, וחודשיים לאחר מכן עזבה את העולם. שנים רבות לפני פטירתה ניהלתי איתה שיחות עמוקות על הדברים שהפריעו לי ופגעו בי, והיא ותמיד הקשיבה, גם אם לא קיבלה את דבריי ולא הבינה אותי עד הסוף. "זה מה שידעתי לעשות", נהגה תמיד לומר, והבנתי, שלא אקבל יותר מזה. לא היה לי צורך להאשים, לא רציתי שתבקש ממני סליחה, אלא רק לקבל את ההכרה שלה בדרכי הלא פשוטה בחיים, אבל זה לא קרה.
דווקא לאחר שעזבה את העולם, תוך כדי ההתמודדות שלי עם מסלול חיי, עם ההורות שלי ויחסיי עם ילדיי, גיליתי רבדים חדשים בקשר שלנו. נזכרתי בכל הפעמים בהן כעסה עליי בנוכחות אחרים וגרמה לי להרגיש חסרת ערך וחסרת משמעות, ושוב התכווצתי בגין אותם הדברים שעשתה מתוך כעס רגעי, או מתוך מחשבה שאני עושה לה 'דווקא'. זיכרונות אלה העלו בי תחושה מוזרה של כעס – כעס עליה וכעס על עצמי, על כל הפעמים בהן התעלמתי מהכעס ובלעתי את העלבון. פתאום הייתה בי כמיהה לשבת איתה, אפילו לזמן קצר, ולדבר על כל מה שקרה.
אימי הייתה הנשמה הראשונה שתקשרתי איתה. זה קרה בשנת 2007, כשנתיים לאחר שנפטרה. באותם ימים חיפשתי עדיין את דרכי בעולם התקשור, שפרץ לתודעתי תוך כדי לימודי התואר השני בתרפיה בשילוב אומנויות. כחלק מהלימודים, התנסינו בציור אינטואיטיבי. לקחנו גיליונות בריסטול שלמים, ומרחנו צבע בהתאם לתחושותינו. זה היה מאוד משחרר. תוך כדי הציור עלתה בי תחושת תעופה וראיתי את עצמי במצבים שלא הכרתי ממציאות חיי. חוויתי בליל תמונות ורגשות שלא הבנתי, ובמקביל התחלתי 'לראות' דברים בציורים של חבריי ללימודים. דרך הציורים ידעתי עליהם דברים. תחילה חשבתי שידיעות אלה הן חלק מהיכולות שרכשתי במסגרת לימודיי. זה היה מבהיל, אבל הדחקתי את הפחד. חשבתי שהיכולות האלה חשובות לי כמטפלת.
רק בשנת 2005, בביקור אקראי עם חברה אצל מתקשרת, נאמר לי שיש לי יכולות תקשור. נבהלתי. פחדתי שיחשבו שאני לא רצינית, שיחשבו שאני ממציאה ואיכנס לעולם פנטזיה דמיוני.
הייתי ספקנית, לכן גם בשנת 2007 עדיין ניסיתי לבדוק, האם יש הגיון בעולם שמעבר. חיפשתי הוכחות חותכות, שכמובן לא קיימות, אך במקביל, לא יכולתי להתעלם מהסימנים שקיבלתי בדרך, ומהמידע המדויק שהגיע אליי לגבי אנשים ומצבים שונים. ועדיין, לא בטחתי בתקשור ושאלתי את עצמי, אם מה שקורה לי הוא אמיתי, מה אני ממציאה ומה אני באמת 'מקבלת'... המון שאלות, שלרובן עדיין לא היו לי תשובות.
כחלק מחיפוש הדרך, השתתפתי בקורס 'מסעות שמאניים', שבמסגרתו עושים סוג של מדיטציה לקול תיפוף מונוטוני של התוף האינדיאני. מאוד נהניתי מהתהליך, שהיה מצד אחד מרגיע, ומנגד, עודד אותי לחוות ולראות דברים שלא יכולתי לראות במציאות. המשכתי לתרגל את 'המסעות השמאניים' וקראתי להם 'מסעות בדמיון'. באותם ימים זאת הייתה הדרך היחידה שבעזרתה יכולתי לתקשר עם העולם שמעבר.
ואז הגיע המפגש הראשון והמרגש עם אימא
המסעות בדמיון הפכו לעניין שבשגרה. מדי יום הצלחתי לפנות רבע שעה, בין מטלות הבית והילדים, כדי להתחבר. ההתחברות אפשרה לי לדמיין את עצמי במצבים שונים בצד מדריכיי (שבאותם ימים היו דמויות אינדיאניות), ולשוחח איתם. הכול קרה בדמיון, בלי מילים, בלי קול. זה היה כמו חלום בהקיץ, אך מכל מפגש יצאתי עם ידע ותובנות חדשות – לגביי, לגבי הקרובים לי, לגבי דרכי בחיים... ועוד.
באחד המסעות האלה, מבלי שהתכוונתי לכך, הופיעה אימי, שנפטרה שנתיים קודם לכן. לא ציפיתי לזה ומאוד התרגשתי. היא הגיעה עניינית ומעשית כתמיד, נתנה לי חיבוק מהיר, ואמרה שהגיעה כדי להודיע שהיא ממשיכה בדרכה.
"את לא סקרנית לדעת מה שלום כולם?" שאלתי, מבולבלת מהמפגש הבלתי צפוי ומופתעת מכך שלא התעניינה בנו.
"אני מעודכנת," צחקה אימי, "אני עוקבת אחריכם מלמעלה".
"מה זאת אומרת?" שאלתי, "את רואה מה אנחנו עושים כל הזמן?"
אימי פטרה את דבריי בתנועת יד וענתה, "אני אתכם ברגעים חשובים".
ניכר היה שהיא פחות פנויה לסקרנות שלי ולמעשה יש לה משהו חשוב לומר לי.
"הקשיבי," אמרה, "יש לך מה לעשות למטה ואני רוצה להסביר לך מספר דברים שיעזרו לך. הייתי אימא ביקורתית, היו לי הרבה פחדים..."
"אבל אימא, היית גם ..." רציתי להגן על כבודה, אבל היא סימנה לי לשתוק.
"עשיתי את הכי טוב שיכולתי כאימא, אבל עשיתי גם הרבה טעויות. חשוב לי שתביני זאת. אמנם אני כבר לא לידך בעולם הפיזי, אבל הדמות שלי עדיין בתוכך, את מחזיקה אותה בליבך, והיא ממשיכה להעביר עלייך ביקורת. אני רוצה שתשחררי אותה."
דמעות החלו לזלוג על לחיי כשאמרה את הדברים, שננעצו בי כמו סכין.
"את אמיצה שאת מוכנה ללכת בדרך הזאת, להיפתח לעולם שמעבר, אבל לא היית עושה זאת אילו הייתי לידך. הפחד שלי היה עוצר אותך. אין מקריות. דברים קורים כפי שהם צריכים לקרות. רק אחרי שהלכתי התקשור התאפשר לך..."
דבריה הכאיבו לי דווקא משום האמת שבהם. השינוי הגדול באמת קרה לאחר פטירתה.
"אל תהיי כל כך עצובה," המשיכה אימי, "סיימתי את תפקידי בעולם הפיזי ולכן אני כאן. אני מאד שלמה עם הגלגול האחרון. למדתי ממנו הרבה והיה לי טוב. אהבתי אתכם וקיבלתי אהבה בחזרה. את תחושת הקשר שהיה בינינו תשמרי, אבל את הפחדים שהעברתי לך ואת קול הביקורת, תשחררי. הם שלי, לא שלך."
"איך עושים את זה?" שאלתי תוך כדי התייפחות.
"תמצאי דרך, סומכת עלייך. אני מאד עסוקה פה למעלה. יש לי תפקיד חשוב. אני עוזרת לנשמות לנתח ולהבין מדוע פעלו כפי שפעלו בגלגול האחרון. אני מגיעה לכל נשמה שזקוקה לעזרה. זה תפקיד חשוב ומאד מספק. מחכה לך דרך מעניינת אבל זה לא התפקיד שלי ללוות אותך. יש אחרים המלווים אותך. חבקי את כולם בשמי. עכשיו אלך לי לדרכי."
היא חיבקה אותי שוב, פנתה לאחור, והתרחקה לפני שהצלחתי להוציא מילה מהפה. המשכתי לשכב בשקט על הספה, ללא תזוזה, עד שהתיפוף קרא לי לחזור.
פקחתי עיניים. לחיי היו רטובות מבכי ועדיין היו בי ספקות. האם ייתכן שהמצאתי הכול? דווקא משום שהחוויה הייתה כה עוצמתית ורגשית, רציתי לדעת בוודאות שזאת הייתה אימא שלי. המפגש היה ממש 'חי', ואימא הייתה בדיוק כפי שהייתה תמיד, אבל המסר שלה לא תאם את האופי הביקורתי שלה.
"דברים קורים כפי שהם צריכים לקרות. רק אחרי לכתי התקשור מתאפשר לך..."
מילותיה חזרו והדהדו בראשי ושוב הרגשתי כאב חד בבטן. את זה אין סיכוי שהייתי ממציאה.
המפגש עם אימא טלטל אותי. לא הרגשתי בנוח לשתף בו אחרים. פחדתי מתגובות אחיי ואבי, שעוד לא היו מודעים ל'שיגעון' שלי. הרגשתי שהמפגש היה ביני לבינה, ושכך הוא צריך להישאר. חודשים המשכתי להרהר בו, להרגיש את הקשר, ולחשוב על מה שאמרה, אך באופן טבעי, עוצמת החוויה דהתה עם הזמן. אימא המשיכה במסעה בעולם העליון ואני מעולם לא קראתי לה. לא ניסיתי לפנות אליה, ולא ניסיתי להרגיש אותה בסביבתי. הרי אמרה שאינה פנויה, שהיא הולכת לדרכה וסומכת עליי שאסתדר. באותה פגישה הרגשתי ממנה אהבה. ידעתי שהיא לא הולכת מתוך חוסר אכפתיות, אלא משום שזה נכון לה. בכל פעם שעלה בי געגוע אליה הדחקתי אותו, כי ידעתי, שהיא רוצה שאניח לה להמשיך במסע.
הכול השתנה כשאבא נפטר בשנת 2016. ה'חור' בלב נעשה עמוק וגדול, והרגשתי כל כך לבד בעולם. אבא שלי היה מבוגר, כמעט בן 96 בפטירתו, אבל הוא היה דמות מאוד משמעותית בחיי. מרגע שהלך, הרגשתי יתומה, בלי אבא ואימא. הילדה הקטנה שבי נבהלה לרגע, ואולי לא רק לרגע... חלק ממנה מבוהל גם היום. יש משהו מאוד מפחיד בידיעה שזהו זה, כבר אין. אין אבא ואימא שאפשר לפנות אליהם, גם אם הם לא תמיד היו כפי שהייתי רוצה.
כשאבא עזב, הגעגוע אל אימי חזר.
הצורך להתייעץ ולשתף, כפי שעשיתי כשהייתה בחיים, התעורר בעוצמה.
נראה שלא הייתי מודעת לגעגוע העז, עד שהיא צצה לפתע בזמן הנסיעה. פתאום הרגשתי אותה.
כאשר אני מתקשרת, אני לא שומעת קול. השיחות הן בתוך ראשי, ועדיין, התחושה היא ממש כבשיחה עם אדם בשר ודם. למרות שאינני שומעת ולרוב אינני רואה, עדיין ברור לי לגמרי עם מי אני 'מדברת'. ייתכן שאני מזהה את האנרגיה הייחודית של הנשמה, אינני יודעת להסביר זאת במדויק, אני רק יודעת שככה זה: אינני שומעת ממש, אולם אני בהחלט שומעת בדמיוני, בדיוק כפי שנזכרים בביצוע מסוים של שיר וממש 'שומעים' את הלהקה מנגנת בתוך הראש.
'מפגש' שני עם אימא לאחר שתים עשרה שנים
כשהייתי במכונית בדרכי למספרה, אימא בירכה אותי בקול רך, אשר בחייה מעולם לא היה לה. ברגע שהרגשתי את נוכחותה, הדמעות החלו לזלוג על לחיי. העצב שהיה כלוא בליבי כל כך הרבה שנים, השתחרר. אימא ראתה זאת ואמרה מיד, "תני לזה לצאת." זה כמובן גרם לי לבכות יותר. לרגע חשבתי לעצור בצד, אבל הרגשתי שאני עדיין מסוגלת לנהוג.
אימא אמרה שהיא יודעת כמה היא חסרה לי. הרגשתי ממנה אהבה אינסופית, אותה אהבה שכל כך ייחלתי לה כאשר הייתה בחיים ומעולם לא קיבלתי, כי השיפוטיות תמיד הייתה שם. עכשיו הוצפתי באהבה ללא שיפוטיות והרגשתי שהיא באמת יודעת מי אני, שהיא באמת רואה אותי. זה היה מרגש, זה עדיין מרגש. זו חוויה מדהימה, ומכיוון שהקדמתי להגיע לתור במספרה, ישבתי במכונית ונהניתי מהתחושה המיוחדת שעטפה אותי.
אימי אמרה לי שהיא מתבוננת בי מלמעלה ועוקבת אחר דרכי בעולם.
"זה בסדר לכעוס עליי, מותר לכעוס על אלה שאינם, אנחנו למעלה אפילו שמחים על כך."
"מה זאת אומרת?" שאלתי, "למה אתם שמחים שאנחנו כועסים עליכם?"
אימי הסבירה, שכעס שנחנק מפריע לאדם והופך לאנרגיה חסומה, שלא מאפשרת לו להתפתח ולצמוח. לעיתים אנרגית הכעס מביאה מחלות, ולכן חשוב לשחרר כעס. אבל כשאנחנו פוחדים לכעוס, אנחנו גם לא יכולים לשחרר את הכעס.
"מלמעלה אנחנו רואים את התמונה הגדולה. אנו רואים אתכם מנסים להתמודד עם פחד, ולעיתים גם פחד גדול, בעזרת הסבר הגיוני. אתם מנסים לשכנע את עצמכם שאין מה לפחד, או מנסים לשכנע את עצמכם שיש מה לפחד, מנסים למצוא דרכים הגיוניות להרגיש בטוחים או לחפש דרך להימנע מהפחד. אבל הפחד הוא רגש שעולה בצורה אינטואיטיבית ועוצמתית מבפנים. שום היגיון לא יכול להרגיע פחד גדול ועמוק. הפחד מונע מהאדם לראות. הוא משנה את האפשרות לראות אופקים חדשים, משום שהוא צובע את ה'תמונה' בצבע אחד ולא מאפשר מרחב פעולה. מרבית חיי חייתי בפחד. הפחד הגדול ביותר שלי היה שמשהו יקרה לכם. ראיתי בשלושת ילדיי ילדים מוצלחים, אבל לא הרגשתי שאני עצמי מספיק מוצלחת וראויה לילדים מוצלחים. ככל שהצלחתם, כך גדל בתוכי הפחד שיקרה לכם משהו רע, והרגשתי צורך לשמור אתכם קטנים, כדי שמאומה לא יקרה לכם.
הפחד התבטא בכעס שלי על כל התנהגות חריגה, בחוסר קבלה של השונות שלכם ושל הרצונות שלכם. מעולם לא דחפתי אתכם להצטיינות, לא דחפתי אתכם לעשות דברים 'בגדול', כיוון שהפחד ניהל אותי, ותמיד הייתה לי תחושה שמשהו רע עלול לקרות.
מעולם לא חשתי בטוחה. הייתי לבד ב'משחק' מורכב שנקרא 'הורות' וקינאתי בחופש שלכם, שהיה גדול בהרבה מהחופש שלי כאם וכילדה. היה לי קשה להכיל את הפער הגדול שהיה בין איך שאני חייתי לבין איך שחייתם אתם. וככל שהרשיתם לעצמכם – ובמיוחד את – לחיות מתוך חופש, לחיות מתוך בחירה, לעשות דברים, לעזוב דברים, להתחיל דברים חדשים... כך הרגשתי את גודל הפער בינינו.
הרצון שלך בחופש חידד את הכאב שלי על נוקשות הוריי, כאב שניסיתי להקהות בכל דרך משום שהיה בלתי נסבל.
בכל פעם שרצית לעשות דבר חדש, מיד עלה בי פחד, שזה לא יצליח ושאת תיפגעי, ובכל פעם את ביטלת את חששותיי. "יהיה בסדר!" אמרת תמיד, "מה את דואגת? אני אצליח, יהיה בסדר!" ולמען האמת, את אכן הצלחת, וזה הקשה עליי עוד יותר. לא הבנתי איך אפשר; איך אפשר לעשות דברים בפעם הראשונה ולהצליח? איך אפשר לדעת מה נכון ולשם לגשת?
אני יודעת שתמיד רצית שאבין אותך, ולצד זה, ניסית להיות 'ילדה טובה' ולהתגבר על הכעס שצברת כלפיי. לכן היום, אני רוצה להגיד לך, שמותר לך לכעוס עליי. הכעס אינו מקלקל את מי שהייתי עבורך, להיפך – הוא מאפשר לך לראות אותי כאדם שלם, בעל צדדים שונים. כשם שמותר לך לאהוב, מותר לך גם לכעוס, מותר לך להרגיש פגועה.
גם כשאנחנו למעלה מבינים שעשינו את הכי טוב שאפשר, שפעלנו הכי נכון מתוך הידע והיכולות שהיו לנו כאשר חיינו בעולם הפיזי, אנחנו עדיין יכולים להצטער על שפגענו באחר.
כאשר אדם עוזב אתכם פיזית, מערכת היחסים שלכם עדיין ממשיכה להתקיים. התהליך המשמעותי ביותר שקורה לנשמה שחוזרת למעלה, הוא ההתבוננות שלה על האופן שבו התנהגה כלפי אחרים ולכן, כשאתם מבטאים את מה שאתם מרגישים, אנחנו קולטים זאת. משום כך הכעס שלך משמעותי עבורי, וככל שאת משתפת בחוויות וברגשות שלך, כך הדברים הופכים מדויקים יותר עבורי. כשאני מתבוננת בך מלמעלה, אני רואה כמה את נאבקת להשתחרר מדעות, אמונות ופחדים, שבהם יש לי חלק גדול. יותר מכל, אני רוצה שתהיי במלא עוצמתך. כשנשמה עולה למעלה היא רוצה, שלקרובים שלה יהיה הכי טוב שאפשר."
כשאימי סיימה לדבר נותרתי ללא מילים. היו לי כל כך הרבה שאלות שרציתי לשאול אותה, אך נזכרתי בתור למספרה. חשבתי שפספסתי אותו, כי השיחה נדמתה לי ארוכה מאוד, אך כשהבטתי בשעון ראיתי, שחלפו רק כחמש דקות. הייתי המומה. אני יודעת שבתקשור הידע מועבר במהירות, כמו מחשבה, אבל הפעם הרגשתי שהשיחה עם אימי הייתה ארוכה, והופתעתי ממשך הזמן הקצר שחלף.
משהו בדבריה גרם לי להבין שהגישה שלה אליי השתנתה. בעודה בחיים, שיתפתי אותה פעמים רבות בתלונות ובכעסים שהיו לי כלפיה, אך בכל הפעמים היא הקשיבה בתשומת לב ולבסוף תמיד אמרה, "זה מה שאני יודעת לעשות". כל כך קיוויתי שתגיד, "מצטערת", אבל זה לא קרה.
והנה עכשיו הבנתי שהיא רואה ומקבלת את החלק שלה במאבקים בינינו ובמתח ששרר לעיתים בבית.
ועדיין היה בי ספק. אומנם הרגשתי שמשהו השתנה, אך פחדתי ששוב אתאכזב.
ברגע שחזרתי הבייתה, התיישבתי בחדר העבודה שלי ופניתי אליה, בדיוק מהנקודה שבה הופסקה שיחתנו. היה לי ברור שהיא מודעת לשיחה הפנימית שבתוכי, שכן, שם למעלה שומעים את רחשי ליבנו ואין צורך לדבר בקול.
"מה השתנה?" שאלתי אותה.
"עברתי דרך מאוד משמעותית מאז שעזבתי אתכם. אשמח לשתף אותך בה."
