ההתנצלות התקבלה


לא הכי מתאימים. שנה וחצי ביחד, אין-סוף ריבים. האהבה דעכה, ההימשכות נגנזה וכל השאר נעלם כלא היה. נשארנו יחד מסיבה מוזרה. שנינו היינו חסרי ביטחון בקטע מוגזם. לא היינו יוצאים למקומות יותר מדי, אני לא מתחיל עם בנות, היא לא עם בנים. היא לא יוצאת למסיבות, אני לא לברים עם חברים. פחדנו להישאר לבד אז נשארנו יחד בלית ברירה כמו שני פחדנים. הפחד היה שלא נמצא זוגיות, כי עד שמצאנו זה את זה לקח שנים. נשארנו יחד למרות הכול. לאט-לאט למדנו לאהוב, למדנו גם לסבול. הכרחנו את עצמנו להיות יחד, לא משנה מה, וזה הצליח, האהבה שוב התחדשה. הצעתי לה נישואין בבית עם ארוחה. היא אמרה כן ופלטה צרחה של שמחה. כעבור שבועיים, יום שני, השעה 14:24 בצהריים, חזרתי מוקדם כדי להפתיע אותה עם זר פרחים ליום האהבה. לבשתי חולצת משבצות מכופתרת אדומה וג'ינס כחול שהיא קנתה לי בעבר. ו... רגע, אני מנסה לתאר לכם את ההרגשה. מחפש מילים מספיק חזקות כדי שתבינו את התחושה. אבל על מי אני עובד? לא תבינו אותי גם בעוד מאה שנה. הגעתי הביתה וראיתי אותה ישנה כשלצידה גבר זר במיטה. במשך שלוש דקות נעמדתי שם, צופה בהם ישנים על המיטה. נראה שגופם עירום כולו כמו אדם וחווה. את העירום הסתירה אך ורק השמיכה. כל הגוף שלי הצטמרר כאילו היו בחוץ מינוס 20 מעלות. הרגשתי זעזוע עמוק, הרגשתי בחילה, הייתי בשוק. הוצאתי את הטלפון ביד רועדת. פתחתי מצלמת וידאו. בזמן שהמצלמה פעלה הערתי את המניאק ואת הבהמה הבוגדת. שאלתי אותו אם הוא ידע שהיא אישה מאורסת. הוא טען שלא. שאלתי אותה: "למה עשית לי את זה? חשבתי שאת מאושרת! למה לבגוד? יכולת פשוט לקום וללכת!" הם הביטו בי חסרי מילים. היא לא אמרה מילה. "את חתיכת מנוולת. את לא בן אדם, את סוג של מפלצת". יצאתי מהדירה. בום. רעש של דלת נטרקת. זרקתי את הפרחים לתוך משאית זבל שבדיוק עברה. גל קור תקף אותי באמצע היום למרות קרני השמש החזקות. הרגשתי לפתע כל כך לבד, כל כך אבוד, כל כך עצוב. הימים הבאים עברו עליי כמו עינוי סיני. היו ימים שלא הלכתי לעבודה כי לא הייתי מסוגל לצאת מהמיטה או להרים את ראשי מהכרית, אשר הייתה ספוגה בדמעות שנשפכו ללא שליטה. היא שוב ושוב ניסתה לדבר איתי, ואני מודה שכמעט נשברתי כמה פעמים, אך בכל פעם שעמדתי לענות, השלכתי את הטלפון מהיד אל עבר המיטה והשמיכות. כעבור חודש של ניסיונות לדבר איתי, נשברתי. היא התחננה כמו ילדה בת ארבע, בכתה בלי הפסקה. נפגשתי איתה. ריח הבושם שלה כל כך הפנט אותי ורציתי כל כך לחבק אותה כמו פעם. אף החזקתי את עצמי כל כך. היא לבשה את השמלה השחורה הקצרה כי היא ידעה שזו השמלה שהכי אהבתי לראות אותה בה. היא אמרה שזו הייתה מעידה חד-פעמית וביקשה שנחזור. היא התנצלה כל כך. ראיתי בה את הצער, ראיתי את החרטה במבט לאחור. עולם אכזר. למה היא כל כך יפה? אלוהים ישמור. שנאתי את העיניים שלה כרגע כי להביט בה החזיר אותי לאחור, ליום שבו הכרנו, וזה הכניס אותי ללופ יותר גדול. לאט-לאט, יום אחר יום, התחלנו לדבר והדיבורים עלו בכל יום שלב. באיזה יום של שכרות ישנו יחד שוב כמו אז, כשהכרנו, כמו זוג מאוהב. אני יודע שזה נשמע מוזר, אבל דברים קורים לפעמים. אני בטוח שגם אתם, שקוראים את זה עכשיו, נפגעתם פעם ועדיין היה לכם קשה לנתק קשר עם הפוגע לכל החיים. לאט-לאט התחלתי להעביר את הדברים שלי חזרה אליה לדירה. עוד יום ועוד שבוע. שלושה חודשים אחרי הבגידה נפגשנו באופן קבוע עד שחזרנו סופית. היא הייתה מקסימה ובכל רגע הייתה שם בשבילי, ממש אישה מדהימה. דיברנו על ילדים, חזרנו להיות ממש כמו שהכרנו, מאוהבים. הצעת הנישואין חזרה לתוקף. כעבור שבעה חודשים של הכנות הגיע היום המאושר. האורחים כבר בפנים. ההורים שלי, שלה, החברים מהעבודה, מהצבא, כל השכנים, כל המשפחות, כל שאר המכרים. בסביבות חמש מאות מוזמנים. אין אחד שלא הוזמן. אפילו חברות שלה מהתיכון הוזמנו, אפילו שהקשר חדל. הגענו לרגע המיוחל. כל הקהל עזב את הבופה במבט מתוסכל. הרב הגיע עם הכוס לחופה וקרא לנו להגיע לצלילי שיר נדוש ומסולסל. כל האורחים התכנסו סביב החופה. המון אנשים סביבי. הלחץ בשיאו. היא עם הינומה, אני עם טלית וכיפה. לקחתי את המיקרופון מהרב ואמרתי שלפני שבירת הכוס, אני רוצה לומר כמה מילות תודה ולתת משהו שהכנתי במתנה לארוסתי היקרה. סיפרתי כמה היא בחורה מדהימה; משלימה בי כל חלק, ונוסף על חכמה, היא גם ממש יפה. ואז סימנתי לדי-ג'יי שילחץ פליי על מה שנתתי לו יום לפני החתונה. פתאום על המסך הענק, מול כל האורחים כולל ילדים, משפחות ומכרים, התנגן לו הסרטון שצילמתי לפני עשרה חודשים, שבו שכבה במיטה לצד גבר זר עם מבט מבוהל על הפנים. העמדתי פנים שאני אוהב אותה במשך שנה בשביל הרגע הזה. לא סלחתי לה לשנייה, הנקמה הושלמה.


מגוון


אני ליאור וקשה לי עם מגוון. אנשים לא מבינים שזו בעיה חמורה. אני לא יודע איך לספר עליה, כי היא קצת מוזרה בקטע רע. היא תוקעת לי את החיים פה ושם ועושה נזקים. אני מנסה להתגבר עליה, אבל היא שוב משתינה לי בפנים. יש בה רע וגם טוב מכל הבחינות, כמו אדם רע עם כוונות טובות או אדם טוב עם כוונות רעות. חבל על הזמן, לא משנה כמה אני מנסה להתעלם מהבלגן, זה תופס אותי בין הפטיש לסדן במכוון, כמו אדם שתקוע על אי ביוון. את האמת, מהצד אני נראה לעצמי קצת בכיין, אבל אני ליאור ויש לי בעיה: קשה לי עם מגוון. לחשוף בפניי מגוון זה קצת בעייתי, זה כמו לתת למנסרים מטקסס כסף לרכוש מסור חשמלי. זה הופך אותי ללא החלטי, זה מפצל לי את המוח בכל מובן מחשבתי, כי יש הרבה עבודות, לא יודע מה לבחור; יש הרבה בגדים, איך אדע מה לקנות, לזרוק או לצבור? יש הרבה מהכול, ואני שואל: עד מתי? המשפחה אומרת: "פשוט תמצא עבודה כבר ודי!" החברים אומרים: "תקנה את הנעל או את הבגד שהכי מוצאים חן בעיניך, מה קשה?" הם לא מבינים שהמוח שלי חושב יותר מדי לעומק, וזה קצת מדכא. הוא מתלבט בין נוחות ליופי, שואל מה עדיף; זה או זה? ואולי בחנות אחרת נמצא משהו יותר חדש ויפה? רגע, יש עוד חנות, אני חייב לבקר גם בה. המוח לא יירגע עד שלא יבדוק בכל מקום, בכל פינה. אני אומר לו: "תפסיק לרוץ למרחקים ארוכים, תתפשר על משהו באמצע, תבחר כבר במשהו כי תכף סוגרים. בינתיים עוברים הימים, אנשים מתבגרים, אנשים נולדים ומתים, ואתה עוד לא קיבלת החלטה חשובה כמו עבודה, תחביב, זוגיות או סוג לימודים. פשוט קח החלטה, אתה חייב לבחור. תתחיל לשבור את הכללים". אבל המוח בשלו, שם עליי קצוץ. המגוון משגע אותו והוא שוב מתחיל להיות לחוץ. והנה עוד יום נגמר, והוא עוד לא החליט או בחר. שוב נגמר הזמן. זה פחות מזיז לי עכשיו כי אני כבר בוגר וקצת מיומן, אבל עדיין, אני ליאור וקשה לי עם מגוון.