הסיפור האישי: "כואב אבל פחות"
מחנה קיץ ברוסיה
בקיץ שלפני כניסתי לבית הספר צצו איתי בעיות חינוך לא צפויות. זה קרה כאשר שלחו אותי לתקופה של חודש ימים למחנה קיץ עם בני גילי באגם יפהפה כדי שאלמד לשחות.
סדר היום שלנו היה קפדני מאוד, והבטיח "לעשות מאיתנו" ילדים מחונכים ונאמנים — "פיאנירים (חניכי תנועת הנוער) של אמא רוסיה".
המגורים היו קרובים למים, האוכל היה זר לי מאוד ולא טעים, המזרן היה קשה, והפעילות סביבי הייתה גדולה. היו קשיים נוספים — למשל, שחייה במים קרים, שהייתה אמורה לחזק את בריאותנו, וגם טעם האוכל והשינה המשותפת בצפיפות ובמקום זר, שהיה לי קשה מאוד להתרגל אליהם. כן, זו הייתה הפעם הראשונה שלי רחוק מהבית, בלי אבא ואמא, ואני עדיין לא בת שבע.
אבל לא הייתה לי ברירה, אז החלטתי לקבל עליי את האחריות והתאמצתי להתרגל לתנאים הקשים. השבוע הראשון היה ארוך ועצוב במיוחד. ניסיתי להתיידד ומצאתי לי את נטשה כחברה, ואז החלו החיוך והצחוק לחזור אליי אף על פי שהתגעגעתי מאוד הביתה.
באחד הימים, שלא הוגדר כיום ביקורים מהבית, שמחתי והופתעתי כאשר ראיתי את אבא ואמא עומדים בשער, עמוסים בחבילות מהבית. בכיתי ורצתי לקראתם, אבל אולגה אלכסנדרובנה, המדריכה הראשית חמורת הסבר, לא נתנה לנו ליהנות. היא ניגשה אלינו, ובפנים חמורות אמרה: "אנא קחו את הילדה הביתה מייד!"
ההורים החווירו והביטו בי בשאלה.
"תפקידם העיקרי של הורים הוא חינוך ילדיהם". את המילים האלה שמעתי לא פעם גם שלא בפניי. "הביתה מייד כי הילדה מרטיבה במיטה בלילה!" המשיכה אולגה אלכסנדרובנה. היא כעסה מאוד והוסיפה לדבר ולהעליב אותי בפני כל החברות, שעמדו והביטו בי בעיניים פעורות.
נחנקתי, אך מייד לקחתי אוויר, הבטתי עמוק בעיני ההורים ואמרתי בנחישות: "אני לא חוזרת הביתה! אל תדאגו! לא תהיה עוד מיטה רטובה!"
ואז פניתי למדריכה ואמרתי: "אולי אני ילדה לא מספיק מחונכת, אבל אני יודעת להיות אחראית ונחושה. לכן, מהיום אפסיק!"
הושארתי.
החודש התארך ללא סוף, ואבא ואמא לא באו שוב לבקר.
לשחות לא למדתי. סבלתי והתרחקתי מכולם. המיטה נשארה יבשה כי הדמעות קפאו.
יום כיפור בישראל
יום כיפור מעלה בי זיכרון של ארבע קציצות שטמנו בתוכן כאב והשפלה — זיכרון של אירוע שגרם לי לאחיזה הדוקה ביותר במבוכה ובסבל. הזיכרונות חשפו את הכאב הנוראי, שהיה נטוע כה עמוק בתוכי עד כי נמנעתי מלחשוב עליו כל חיי הבוגרים. הם החזירו אותי לגיל אחת-עשרה, כשהייתי נערה צעירה מאוד, ולהבנה כי אצרתי בקִרבּי את העלבון הקשה.
כשעלינו ארצה מרוסיה, התאכסנו בבית דודתי המהנדסת. התכנון המקורי של משפחתי היה לגור בחברתה של הדודה פרק זמן מסוים על מנת להתאקלם בארץ החדשה. אבל הבית היה קטן מכדי להכיל אותנו ואת דודתי עם בעלה ובתם. הכול היה צפוף, ארעי. זה היה החודש הראשון שלנו בארץ. הייתי זרה לכול, בייחוד למנהגים הלא-מוכרים של "החגים העתיקים", כפי שקראתי להם, ראש השנה ויום כיפור.
ההיזכרות באירוע המכונן ההוא סגרה עבורי את הקצוות, וגרמה לי להבין כי האכילה המטורפת שלי שיבשה המון וסחפה את כולנו למערבולת.
והכול בגלל...
זה היה בערב יום כיפור, עוד לפני הארוחה החשובה שמקדימה את הצום. נשארו רק כמה שעות לסידורים אחרונים. הדודה בישלה, טרחה ואִכסנה את כל המנות במקרר הקטן, שהיה מכוסה בגבישי קרח גם כאשר לא פתחו אותו. המנות שהוכנו הושמו בקערות הגשה בתשומת לב ובאהבה רבה, מנות צנועות ומצומצמות מאוד שנועדו לנו ולמשפחתה של הדודה.
החג הקדוש והנורא עמד בפתח, תנועת המכוניות התמעטה, ובבית שרר שקט. כולם היו עסוקים. אמא ואבא היו בחוץ, שוחחו ביניהם על תוכניות לחיים חדשים; אחותי שיחקה "קלאס" עם בתה של הדודה; הדוד התרחץ והתלבש בבגדים חגיגיים. הבית קיבל את המגע האחרון לפני החג הקדוש והעתיק.
החג הפחיד אותי מאוד — אולי כי זאת הייתה הפעם הראשונה ששמעתי על עניין העונש והסליחות. בגלל הלחץ הרב שבו הייתי נתונה חיפשתי נוחם באוכל מוכר. לא יכולתי להתאפק, והתגנבתי למטבח. ידעתי שקציצות הבשר התפוחות והטעימות מאוכסנות במקרר. ראיתי את המגש עוד קודם, כאשר היה עדיין חם ועמד על השיש. לא היו בו הרבה קציצות, רק כמספר הנפשות.
פתחתי את דלת המקרר, הוצאתי קציצה ואכלתי אותה, ובלוטות הרוק שלי התמלאו בעונג גדול. הוצאתי עוד אחת, וכאשר נגסתי בה שמעתי את הדוד מתקרב. הסכנה שהדוד יראה אותי הייתה ממשית, כי המטבח היה ממוקם קרוב מאוד לדלת. הוצאתי בזריזות עוד שתי קציצות בעודי בולעת את זו שהייתה בפי, ורצתי למרפסת הקטנה הצמודה למטבח. ניצלתי מהסכנה! וכך, בעמידה שפופה מול פח הזבל, גיגית הכביסה ובקבוקי זכוכית ריקים, בלעתי בחופזה בזו אחר זו ובנגיסות גדולות את שתי הקציצות הנותרות. בשרן הרך והריחני שיכר את נחיריי.
ארבע הקציצות שאכלתי לא הספיקו לי, רציתי עוד, אך הדבר לא התאפשר. ומכיוון שבלעתי את הקציצות מהר, חשתי בחילה קלה אף על פי שהן היו טריות וטעימות מאוד. במעורפל זכרתי שבמקרר השארתי שלוש קציצות בלבד.
מה חשבתי לעצמי כשאכלתי את המנה העיקרית של משפחתי? לא חשבתי... התשוקה להתנחם לא עמדה במבחן! זו הייתה אכילה לא שפויה. ייתכן שעוד לפני כן, בבית ברוסיה, התנהגתי באופן דומה. לא זכרתי בבירור.
אך באירוע ההוא, בערב יום כיפור, חטאתי לא רק בזללנות-יתר: ביישתי את הוריי, כי בהיותם זרים הם הואשמו בחוסר יכולתם לחנך את הילדה, ובכלל כינו אותי פושעת שגונבת לפני יום כיפור... כל זה נאמר מאוחר יותר. אך כאשר גילו את מעשיי, הכעס שהופנה כלפיי היה עצום — זעם וסטירת לחי מצלצלת. הפנים כאבו לי מאוד. אך בלהט ההטפה איש מהמבוגרים לא הצליח לראות את האמת המסתתרת מאחורי המעשה: הרי לא אכלתי את ארבע הקציצות כי הייתי לא מחונכת, אלא כי לא יכולתי לעמוד בעצב ובגעגועים לבית, לאהבה, ולכל המוכר שהשארנו מאחור.
ה"פשע" שביצעתי גרם לאי-נעימות ולסכסוך בין שתי המשפחות. הוריי רבו עם דודי מכיוון שהעליב אותי, הם רבו איתי כי ביישתי אותם, אך איש מארבעת המבוגרים לא ראה את מה שאני הסתרתי גם מעצמי — ייאוש, חוסר אונים ופחד עמוק של ילדה חסרת הגנה מפני עצמה ומפני תשוקותיה.
סוף המעשה היה שמשפחתי נאלצה להסתפק ברבע קציצה, וכך גם משפחתה של דודתי, כי זו הייתה המנה העיקרית.
גרונות העוף של המרק הצח היו לארוחה הדלה לפני החג, עדות אילמת למעשיי. אך אני שילמתי את המחיר הגבוה ביותר — דימוי עצמי נמוך כל כך עד שנגע באשפתות.
תדמית ארבע הקציצות דבקה בי אף על פי שהדחקתי את האירוע, ועם השנים הוא נעשה מעורפל, עד כדי כך שנראה כי רוב החלומות שלי אוחסנו מאז במקרר.
הכניסה לבית הספר בישראל
אני זוכרת את עצמי מתחילה ללמוד בבית הספר היסודי בארץ חדשה בגיל שתים-עשרה וחצי. זו הייתה אחת החוויות הנוראיות מימיי הראשונים בארץ.
עמדתי נבוכה מול כיתה של ילדים רזים וקטנים לגילם — ואני גבוהה לגילי, זקופה, לבושה בחצאית קפלים ובחולצה רקומה מהודרת מדי אשר מתוכה בצבצה חזייה, שרק הדגישו עד כמה שונה אני מהבנות ה"צבריות".
נכנסתי לכיתה ו', לבושה בבגדים חגיגיים ויפים מאוד, כיאה למעמד. כך חונכתי. אבל הופתעתי עד מאוד ונדהמתי לגלות שכל הילדים כולם היו לבושים בצורה אחרת, פשוטה מאוד, וללא שום השקעה.
מייד חשבתי לעצמי כי יהיה עליי ללמוד איך להתלבש כדי להיות כמו כולם!
המורה אמרה: "תכירו, יש לנו ילדה חדשה. ילדה שקטה, נעימה וטובה".
ובאומרה את שמי, התביישתי. למה בשפה העברית שמי נשמע זר, כמו מנגינה גרועה?
שמעתי מלמול מכל עבר: "תלמידה חדשה, עולה חדשה, כל כך גבוהה ו..." הזמזום התגבר מהשורה הראשונה בצד. הילדים לחשו בגיחוך ובתדהמה שהחולצה שלי שקופה ומבעדה מציצה חזיית דַנְטֶל רקומה... "בגיל שתים-עשרה וחצי ללבוש חזייה?"
היפה של הכיתה, הילדה עם גומות החן, הנידה קלות בראשה ולחשה לאחרים: "היא שונה. היא לא מכאן. היא עולה חדשה משם!"
עמדתי זקופה כשצמותיי נעות במרדנות מצד לצד, מהססת, אבל רק לרגע קט. ואז חייכתי בעוצמה והתיישבתי בשורה האחרונה לפני הסוף.
ניסיתי להקשיב, ניסיתי להבין, השתדלתי מאוד, אבל לא הספקתי להעתיק את כל שיעורי הבית מהלוח הצפוף.
בצהריים, בתום הלימודים, יצאנו לדרך ברעש גדול. השתדלתי להיות חלק מהחבורה. הם החליטו ללכת דרך הרחוב הארוך ולא דרך החולות, ואף על פי שעבורי היה זה סיבוב גדול מאוד, הלכתי עם כולם.
כשהגעתי הביתה, מיהרתי לעמוד במרפסת והרמתי את עיניי לשמיים. חיפשתי תמיכה. הרגשתי שגדלתי בן רגע. הייתי זקוקה לעצמי... ולנעליים חדשות ונוחות.
נשמתי עמוק והרגשתי שהפס הלבן של החזייה חותך את עורי ושורט את ליבי. ניגבתי דמעה פרועה ולא רצויה, וניסיתי להבין כיצד עליי לנהוג מכאן ואילך.
הסרתי את החזייה בתנועה נחרצת והעפתי אותה בזעם מהול בבושה. חשתי הקלה גדולה, ואז צעקתי מתוכי את הבכי המתפרץ.
הבחירות לראשוּת עמותת אכלני-יתר אנונימיים
זו הייתה הוועידה השנתית לבחירת יושב ראש לעמותה שתמכה ברעיון משותף — החלמה מהתמכרות לאוכל. עבורי זו הייתה הקדנציה השנייה כיושבת ראש ארצית. באותו סוף שבוע, במלון שבו התקיימה הוועידה, אירע המשבר הגדול של חיי.
האמנתי כי בין חבריי לדרך ישררו הבנה ותמיכה ולא כעס וזעם, ובמיוחד לא הסתה מאחורי הגב לקראת ההכנות לוועידה ובחירתי מחדש. טעיתי כשלא למדתי כיצד לענות על ציפיות, והבלטתי את האמת שלי. אמנם היה לי ברור שידידות יכולה להכיל גם ביקורת, אך חשבתי שידידים יאפשרו לי לפתור דברים, ליישר הדורים, לבנות גשר משותף. חוג חברתי תומך היה אמור להגן עליי מפני סכנת התמוטטות, לא לאפשר לאיש מאיתנו לקרוס. ידידיי היו אמורים לתת לי סיכוי לחלום חלומות מבלי להיהרס, ולעולם לא לשפוט את הדברים שאמרתי בשעת חולשה.
ישבתי תקועה בכורסה. ניסיתי לקלוט את מילות הרוע שהגיעו מכל עבר, ולא העזתי אפילו לצאת לשירותים שמא אחמיץ אות או מילה, שמא לא אספוג את כל העלבונות.
רגשותיי עברו דרך עיניי החדות אשר נצצו כפלדה מושחזת. אישוניי סרקו את כולם וחדרו מבעד לתנועות השפתיים, הביטו ישירות בפיותיהם ולא החסירו אף הגה או צליל, כמו מנסים לאסוף הברות לחרוזים חונקים. נתתי להם להיסחף, להתלהב וללכת עד קצה גבול טירוף הצדקנות. והם אכן הרימו את דגל הכֵּנוּת ופיזרו את טיפות הרוע. הם התעלמו מקיומי ונבנו משתיקתי, ובכך צלפו בי בנשימה קלה.
משמעותם של הדברים שנאמרו לא ממש חדרה אל תודעתי. שמעתי את הצלילים אך לא את המוזיקה. הם המשיכו ודיברו והגבירו את קולם ללא מבוכה. התנהגתי כאילו אנו מצויים בישיבה שגרתית המוּכּרת לכולנו, כזו שבה היינו רגילים לקיים דיון קבוצתי — גם אם הפעם הדיון עסק בי והיה אישי מאוד. הם התגבשו לקבוצה וניצבו מולי.
לא השלמתי עם הבגידה של חבריי לדרך, נאחזתי בחסדו של העבר וקיוויתי... אינני יודעת לְמה קיוויתי. תהיתי: הכיצד? האם לא חייתי ביניהם יום ועוד יום, פגישה ועוד פגישה? היכן הסתתרו הכוונות הזדוניות עד לאותם רגעים? מאין הופיעה לפתע מסה כה אדירה של רוע?
זרוּת אחזה בי. פיניתי מקום נרחב לייאוש שחדר לעצמותיי, ואז זה הגיע. המילים הכו בי, והדברים שנאמרו חתכו את עורי ושרפו את ליבי. החדר התמלא אדי רעל סמיכים. הרגשתי מפורקת, קרובה להתעלף. עיניי נחלשו, והפלדה שבתוכי הותכה לדמעות זעירות. נקרעת לגזרים, הן מצער והן מתדהמה, פגשתי בתוכי מחשבה עגמומית גדולה. היא התרוצצה בקרבי, ודרכּה הבנתי כי החיים הציבו בפניי אתגר אמיתי. יהיה עליי לחפש פתרון ודרך מוצא כדי להתמודד עם הכאב שחנק אותי וריסק אותי לחתיכות.
האנשים סיימו את דבריהם והתחילו לעזוב את החדר. החברים ניגשו אליי כדי לחבקני בדרכם החוצה. מבחינתם הכול נעשה למען הכּנוּת. אך אני הרגשתי כאילו בוצע בי מעשה אונס קבוצתי ואכזרי, לכן לא אפשרתי לאיש מהם לגעת בי. הדפתי אותם בשתי ידיי ונרתעתי לאחור. נחנקתי מבחילה ומרוגז, ללא יכולת להוציא מפי את המילים שזעקתי בתוכי: די, רק תלכו. רק אל תיגעו בי, רק אל תעזו להתקרב.
הם עזבו.
בעולמי המואר נדלק החושך.
עצמתי את עיניי. הבכי התחיל לקרוע את העור, לבקוע בו סדקים ולחרוץ בו חריצים מדממים. הוא הגיע בקילוחים, משמיע קול של אנחה, ורק פעולה נמרצת של קינוח האף עצרה בעד הזרימה שלא להפוך לשיטפון.
כל הלילה בכיתי על כל אותן המילים שחתכו ובלעו את הנאמנות ויצרו קליפה של ריקנות עכורה. לא ניסיתי לעצור או לאסוף את מימי הדמעות. בגדיי נספגו והכרית התרככה, והחושך שימש לי כמשחה מרגיעה. זה היה טבעי לבַכּוֹת את המשכו של אותו ערב, אשר נראה כי לא רצה להסתיים.
לבסוף נגמרו לי המחשבות, והכאב נדחף ונקבר עמוק בתוכי. ורק הידיעה המעיקה שיהיה עליי לפגוש את יום המחרת הסתובבה בי ולא מצאה לה מנוח. המוח, העמוס בכאב רב כל כך, סירב לקלוט את אשר אבד. צעקתי, נאנחתי, ולבסוף, ללא שום התראה, הופיע שקט מצמרר אשר אידה וייבש את הדמעות.
לחצתי את ידיי אל שיפולי הבטן הרכה כדי לעמעם את התחושות, ואז שמעתי הד מתכתי. הוא יצא מתוך הבור השחור שבתוכי והחליף את זיקוקי ההתנפצויות. לבסוף נרדמתי, רק על מנת לאפשר לעצמי לבכות בחלום. כאשר עלה הבוקר אחרי הלילה האינסופי, זחלתי החוצה.
תפיסת העולם, שבה חייתי ולמענה פעלתי, הפכה לזרה. התמיכה ההדדית, שבה ראיתי את המהות וממנה גזרתי את חיי, הובילה אותי למסקנה השגויה כי הכול בשליטה ותמיד יהיה.
לפתע הבנתי כי עתה יהיה עליי לחזור לעצמי אחרי שבניתי סיפור לא מציאותי, שלא היה בו אף גוון שירמז על כאב ועל אובדן. זמן כה רב האמנתי בידידות גדולה, בשלמות דמיונית. אך בערב אחד הם הצליחו לחדור למוחי ולהמֵס את האמון שלי בעצמי ובמושג "אנחנו אחד".
בבוקר שלמחרת סיימתי להתארגן במהירות. הדרך למעלית נראתה ארוכה וחשתי מחנק קל, מעט בחילה וגם חולשה. יום נוסף של הוועידה עמד בפתח. תהיתי איך אצליח לא להתעלף במהלכו...
גילוי נאות: באותו סוף שבוע נבחרתי מחדש למרות הכול, אך איבדתי את האמון בעצמי לשנים רבות.
אז מתי הכול השתבש?
האם זה קרה ברוסיה, כשהרטבתי במיטה בגיל שבע בזמן שהותי במחנה הקיץ?
באותה עת חשתי כי עולמי הקטן קרס.
האם זה קרה כאשר עלינו ארצה כמשפחה והבנתי שאני יהודייה? הרי עד אז חגגנו את חג המולד...
באותה עת חשתי את הדלת נטרקת על ילדותי.
האם זה קרה כאשר אכלתי ארבע קציצות מתוך שבע לפני כניסת יום כיפור?
באותה עת חשתי כגנבת וציפיתי לעונש נורא.
האם זה קרה בתקופת ההתבגרות, עם חשיפת החזייה הראשונה?
באותה עת חשתי השפלה נשית.
האם זה קרה אחרי הלידות, כאשר לא הכרתי את הדמות שנשקפה מן המראה?
באותה עת חשתי כאישה זרה, מבוהלת ואבודה.
האם זה קרה בפעם הראשונה שמכנסי הג'ינס, מותג המיניות, לא עלו עליי?
באותה עת חשתי ייאוש וחוסר ביטחון עצמי, דחויה בעולם נחשק.
האם זה קרה כאשר התעוררתי בלילה בגלל סיבה כזו או אחרת וגיליתי שפניי נעוצים בתוך המקרר, בעודי שוברת החלטות להתחיל דיאטה "ממחר", "מיום ראשון", "אחרי ארוחת החג", ואוכלת מזון קר, מזון קפוא, מזון יבש...?
באותה עת חשתי המומה וחסרת אונים, לא תרבותית ולא מחונכת.
האם זה קרה כאשר לא מצאתי בארון בגדים מתאימים ונאלצתי לוותר בשל כך על השתתפות באירועים משפחתיים וחברתיים?
באותה עת חשתי בדידות תהומית.
האם זה קרה בשעת שחייה לילית, כשהייתי מוקפת חברים ואהבה מכל עבר, אבל בתוכי שכנה עצבות המחפשת עולמות אחרים?
באותה עת רציתי שהגלים יבלעו אותי ואיעלם בחשכה.
האם זה קרה במצבים אינטימיים, כאשר חיפשתי שלמוּת דמיונית?
באותה עת חשתי לא ראויה והרגשתי את סוף העולם נוגע בי.
האם זה קרה בזמן קרבות, מלחמות או אזעקות?
באותה עת חשתי פחד ואימה ללא תחתית, שואה אישית.
האם זה קרה כאשר הבדיקות הרפואיות הראו שהמצב השתבש והפכתי צרכנית של תרופות כרוניות?
באותה עת חשתי פגומה, זקנה.
האם זה קרה כאשר הושפלתי כיושבת ראש בוועידה הארצית?
באותה עת חשתי נבגדת ומרומה על ידי חברים לדרך.
האם זה קרה כאשר לא קודמתי בעבודה למרות התואר המקצועי שלי?
באותה עת חשתי כעס ותסכול, רגשותיי נחסמו, ללא שיקול דעת הגיוני.
האם זה קרה כאשר ירד גשם, או ביום חם ולח, ביום קשה או ביום מוצלח, או סתם ביום משעמם?
המחשבה הראשונה שעלתה בי אז הייתה שאני זקוקה לנחמה גדולה ומיד.
אינני זוכרת את הפעם הראשונה שבה החלו הדברים להשתבש כי לא מצאתי את דרכי שלי. אך לפתע קרה הלא ייאמן, וברגע הכי פחות צפוי נפלה ההחלטה כתוצאה מאירוע מכונן. ברגע המסוים ההוא, מול הים האדום באילת, צפה המוּדעוּת הנכונה במלוא עוצמתה. חוסר האונים התהומי שבתוכי התכווץ, ובמקומו חשתי את פעימת ההמראה עולה מתוך תוכי היישר ללב, לנשמה ולמוח.
זה היה רגע קסום, מלא און מסתורי ומגנטי, רגע מכונן שתפס את מקומו הטבעי. הבנתי שיש בי כל מה שנחוץ כדי לחיות נכון:
ענווה.
סוף כל סוף ידעתי מה עליי לעשות, מהי הדרך שעליי ללכת בה ולאן עליי להגיע. הבנתי שעליי לחיות את החיים בתחושת ענווה, לא בצניעות ולא בגאווה. נעמדתי מול החיים בגובה העיניים. ומשנגע בי מטה הקסמים, לא נותרו בי מילים לתאר את עוצמת החוויה.
בנסיעה חזרה נרקם בתוכי "המשולש האנושי". החושים, הרגשות והגישה החדשה עלו מתוכי ויצרו שבע פעימות לב המושתתות על אהבה עצמית, מודעות נכונה, התמדה, עקביות, והרבה שמחה לחיים.
שבע הפעימות הן דרך אנושית להצלחה, כיוון שהבנתי מהו מצב של אובדן דרך, חוויתי בכאב גדול את התחושה כאשר שיקול דעתי השתבש, עברתי תהליך של חזרה מהכפור, והוצאתי את עצמי מסיפור לא קל ולא פשוט, עמוס בכישלונות אישיים חוזרים ונשנים.
דיאלוג בין אליס לחתול
התובנות בספרו של לואיס קרול, הרפתקאות אליס בארץ הפלאות, מתאימות לספר הזה.
"התואיל להגיד לי, בבקשה, באיזו דרך עליי ללכת מכאן?" שאלה אליס.
"זה תלוי במידה רבה לאן את רוצה להגיע," אמר החתול.
"לא אכפת לי כל כך לאן — " אמרה אליס.
"אם כך, לא משנה באיזו דרך תלכי," אמר החתול.[1]
