מסיבה
הָרִקּוּד מוּזָר
הָאֲוִירָה מְשֻׁנָּה
אֲבָל זֹאת הַמְּסִבָּה הַיְּחִידָה
שֶׁאֲנִי מֻזְמֶנֶת אֵלֶיהָ.
שיריה של גל נתן דומים לגבישים. החומרים השונים המזוגים בהם — מחלות מסתוריות, חיות וחרקים, שיגעון, אהבה, ילדות חשופה, משפחה ובדידות — כל אלה אינם חומרים הזרים אלה לאלה, אלא כולם כשכבות קרקע טבעיות שבתוכן הבשיל הגביש הזה — השיר. כמו בדולח אמיתי שכאשר מקישים עליו הוא מהדהד הדהוד חד־משמעי ומסגיר, כך גם שיריה של גל נתן נשמעים בהיקראם במלוא ההדהוד המסגיר — זו שירה. שירה צלולה ומיוחדת. שירה שיש לה מוסיקה פנימית, מוסיקה שמוסיפה להדהד לא פעם גם במקום שבו נפסקות השורות. בעדינות רבה נלכדים בחיק הגביש הזה חלקי מציאות גולמיים מרגשים, מטלטלים, מעניינים וחזקים מכל מטפורה.
(אנה הרמן)