פרק 1
"לעזאזל! לעזאזל! לעזאזל!" התעוררתי בבהלה, מנסה להתאפס ולהבין מה השעה. אני מאחרת! לעזאזל! אני שוב מאחרת? אני יכולה להבחין מבעד לחריצי התריס שיש כבר אור בחוץ.
בדקתי מה השעה בנייד שלי ונרגעתי באנחה עמוקה. פשוט התעוררתי קצת לפני השעון המעורר, אבל ממש קצת.
התהפכתי על הבטן בהנאה. כיסיתי את עצמי עם השמיכה עד מעל הראש ולא עברו עשר דקות מהרגע ששקעתי בשינה, שוב קפצתי בבהלה.
הצלצול המעצבן של השעון המעורר חדר לתוך השינה שלי ללא הפסקה. ניסיתי בכל מיני דרכים להתעלם מהצלצול. דחפתי את הראש מתחת לכרית, זה לא עזר. כיסיתי את האוזניים עם הידיים, אבל גם זה לא עזר. אין ברירה, אני צריכה לקום ולגרור את עצמי עד הסלון, על מנת להשתיק אותו. אני לא בן אדם של בוקר. קשה לי להתעורר וכדי למנוע בעיות איחור, בעיקר לילדים שלי, אני מניחה את השעון המעורר רחוק ממני ככל האפשר, כדי שאהיה חייבת לקום ולכבות אותו. מבלי להדליק את האור בחדר החשוך שלי, גררתי את עצמי מהמיטה לכיוון הסלון, תוך כדי הצצה לחדר של יון וגיל. בהיתי לרגע בחוסר הבנה במיטות הריקות והמסודרות שלהם ונזכרתי בעצב שהם לא אצלי היום. אני עדיין לא מצליחה להתרגל לימים שהם לא אצלי. יום שישי היום וזה סוף שבוע שהם אצל אבא שלהם. הגרוש שלי.
השתקתי את השעון שהמשיך בשלו וצלצל ברעש מעצבן, נעמדתי באמצע הסלון, התמתחתי בהנאה מרובה, פרעתי את שיערי בעצבנות קלה וניסיתי להחליט מה לעשות עכשיו. לשתות קפה, לחזור לישון עוד קצת, לצאת להליכה או להתיישב מול המחשב ולעבוד. החלטתי לוותר על המשך השינה אני הרי גם ככה לא אצליח להירדם שוב אחרי שכבר התעוררתי וקמתי מהמיטה. אחרי שסיימתי להתארגן, שתיתי את הקפה בעמידה במטבח, סורקת אותו בעיני בביקורת וחושבת שוב שהוא זקוק לשיפוץ דחוף. האריחים על הקירות בערך משנות הארבעים אם לא לפני, בעלי צבע בז' מזעזע וחסר ברק. גם הריצוף נראה כאילו הוא ידע ימים טובים יותר, ישנם כתמים עקשניים על הרצפה שגם חומצה לא תסיר אותם ואם אשפוך עליהן חומצה נראה לי שהם פשוט יתפוררו מיושן. ארונות המטבח בצבע חום כהה, ממש כאב לעיניים. לצערי, כל פעם שאני מחליטה שהנה עכשיו אני אשפץ את המטבח, נכנסת הוצאה כספית יותר מרגשת משיפוץ המטבח ושוב השיפוץ נדחה ונדחה. האמת? כל הבית שלי זקוק לשיפוץ יסודי.
באנחה אספתי את השיער לקוקו, שמתי אוזניות ויצאתי להליכה. האור רק מתחיל לעלות בחוץ וזו השעה שאני הכי אוהבת ביום. אין הרבה אנשים בחוץ, אין תנועה, הכל שקט ורגוע ויש משהו משכר באוויר. אני אוהבת ללכת. ממש ממש אוהבת ללכת.
כבר שנים שהליכות הן הפעילות הגופנית העיקרית שלי. זה מנקה את הראש, מאפשר לי לחשוב על דברים בשקט ועושה נפלאות לגוף ולנפש. הגעתי במהרה לשביל שמיועד לאנשים כמוני, חובבי הליכה, מהנהנת לשלום לא מחייב למעט צועדים משכימי קום אחרים בהם אני נתקלת. זוג קשיש וחמוד למראה חולף על פני באיטיות כשהזרועות שלהם שלובות, כאילו ככה הם מחזיקים אחד את השנייה, תומכים אחד בשנייה. אני לא מצליחה להימנע מלחשוב על ההורים האהובים שלי. הם גם יכלו להיות עכשיו זוג קשיש וחמוד.
תוך כדי התבוננות בזוג, אני נזכרת בפעם הראשונה בה יצאתי להליכה.
זה היה ביום בו ההורים שלי נהרגו בתאונת דרכים. היום בו הייתי אמורה לחגוג את גיל שתיים עשרה. התרגשתי כל כך לחזור הביתה, ליום ההולדת שלי. כמו בכל שנה ביום ההולדת שלי ההורים היו מארגנים את הסלון ככה שברגע שאני מתעוררת אראה את מה שהם הכינו. הסלון מלא בבלונים, שולחן הסלון מכוסה במפת שולחן צבעונית ועליזה, צלחות מלאות בדברי מתיקה וכרטיס ברכה.
והיום אני חוגגת בת מצווה!! היינו אמורים לחגוג משהו צנוע שלושתנו ברגע שאחזור הביתה ובערב כל החברים שלי הוזמנו אלי הביתה לחגוג איתי. את זה לא הייתי אמורה לדעת אבל חבריי לכיתה פלטו את זה בלי כוונה וכך ידעתי שבערב יש מסיבה. כל הדרך חזרה מבית הספר, ניסיתי לנחש מה מחכה לי בבית ואיזו מתנת הפתעה ההורים הכינו לי. הם הצליחו לשמור על חשאיות גמורה בכל הנוגע למתנה שלי, כזו חשאיות שהייתי בטוחה שמרוב התרגשות לחגיגות הבת מצווה הם שכחו לקנות מתנה. אבל...
אכן... הפתעה גדולה.
הפתעה מהגיהינום.
ניידת משטרה עם אורות מהבהבים מלחיצים חנתה מחוץ לבית שלנו, זו הייתה ההפתעה שחיכתה לי. ברגע שנכנסתי לרחוב הקטן והאינטימי שלנו, הבנתי שקרה משהו. רק שלרגע לא חשבתי שזה קשור אלי. לשבריר שניה אפילו חשבתי ברחמים על האנשים שעומדים לקבל בשורה שהיא כנראה רעה.
גרנו בעיירה קטנה, שם כולם הכירו את כולם. כל השכנים עמדו בחוץ,
הסתודדו, ספקו ידיים והביטו עלי בעצב וברחמים גלויים. שוטר ופסיכולוגית משטרתית חביבים ומלאי חמלה חיכו מחוץ לבית, על מנת לבשר לי את רוע הגזירה. כשהם הבינו אחרי מספר שאלות שהם שאלו אותי שאין קרובי משפחה מבוגרים, שיש רק אותי הם נאלצו בלית ברירה לבשר לי ישירות.
הם הציעו לי להיכנס לבית אבל אני סירבתי בתוקף. לא רציתי כי ידעתי שברגע שאני אכנס לבית אני אראה שהוא עדיין מלא בבלונים ופרחים. אני אראה את שולחן יום ההולדת הערוך שלי.
ההורים שלי היו מעורבים בתאונת דרכים. שניהם נהרגו. מאוחר יותר למדתי שהם היו בדרכם לחברת נסיעות לאסוף את מתנת יום ההולדת שלי. מתנת יום ההולדת שלי הייתה אמורה להיות נסיעה עם אבא לקוריאה. טיול שורשים, רק אני ואבא. מאותו יום ועד היום לא חגגתי שוב את ימי ההולדת שלי. ימי ההולדת שלי הפכו לימי האזכרה לאימא ואבא שלי.
נשארתי לבד. נשארתי רק אני. אין לי אף אחד.
אז ככה, על שביל הגישה לבית הורי, שמעתי על התאונה ועל התוצאות האיומות שלה.
לא הצלחתי להכיל את הכאב וההלם שחשתי. פרצתי בבכי, הסתובבתי והתחלתי ללכת. השוטר עוד ניסה לעצור אותי בהתחלה, אבל אני סירבתי בתוקף לעצור והשוטר כנראה הבין שאין טעם לנסות לעצור אותי כשאני בכזה מצב.
לא רצתי. פשוט הלכתי. הלכתי ובכיתי.
רציתי להתרחק משם הכי רחוק שיכולתי. הלכתי קרוב לחמש שעות בלי הפסקה ובלי כיוון, עד שיורם, חבר של הורי מצא אותי באפיסת כוחות ולקח אותי אליו לביתו.
יורם ואשתו איילת, היו החברים הכי טובים של הורי והם היו ללא ילדים. מכיוון שלהורי לא היו קרובי משפחה חיים, לא היה מי שידרוש אותי עם מותם. איילת ויורם אימצו אותי מבלי להסס לרגע כבת לכל דבר.
אבא שלי, קים יו האן, היה ממוצא קוריאני ואימא שלי רחל, ילידת הארץ. בגיל צעיר אבי הגיע לישראל ללמוד, יחד עם זיקה לא ברורה לישראל. הוא הכיר את אימא שלי בתקופת הלימודים באוניברסיטה, הם התאהבו אהבה מהירה וגדולה, התחתנו והחליטו להקים את ביתם בארץ. כשנולדתי, הם חיפשו שם שיהיה גם קוריאני וגם שם שהישראלים יוכלו לבטא אותו. הם החליטו לקרוא לי סה רה. רוב האנשים לא ממש "שמעו" את ההבדל, לכן, עם השנים סה רה נהפך לשרה ועד היום, לאנשים שלא מכירים אותי טוב אני שרה.
חוץ מעיניים קצת מלוכסנות ושיער שחור, אין בי שום דבר קוריאני. עד יום מותו, אבי ניסה להשריש בי את השפה ואת התרבות הקוריאנית, ללא הצלחה מרובה בקטע התרבותי. בשפה הוא נחל הצלחה יותר גדולה. הוא דיבר עם אימא שלי בעברית מתובלת באנגלית ואיתי דיבר רק קוריאנית. כשהוא היה פונה אלי בקוריאנית, הייתי עונה לו בעברית, אבל הבנתי כל מה שהוא אמר. הייתה בי התעקשות ילדותית לא לדבר אתו קוריאנית אלא רק עברית. התעקשות שאחר כך הצטערתי עליה. לגבי התרבות הקוריאנית זה היה קרב אבוד מראש. נכון, כיבדתי אותו ואהבתי אותו מאוד, אבל הייתי ישראלית יותר מאשר קוריאנית. כבר מגיל קטן עמדתי על שלי, התחצפתי ולא קיבלתי שום מרות הורית בלי ויכוח. לאחר מותם, כשעברתי לגור עם איילת ויורם, המעט מהתרבות הקוריאנית שהכרתי, נעלם ונשכח לחלוטין אבל את השפה שימרתי.
הייתי מדברת עם עצמי בראש בקוריאנית, כל המחשבות שלי היו בקוריאנית.
זו הייתה הדרך הפרטית והאישית שלי, לשמר משהו מהזיכרון שיש לי מאבא שלי.
מבלי להרגיש סיימתי את סיבוב ההליכה שלי. ניגבתי את הדמעות שזלגו מעיני ונכנסתי לבית השקט. בכל פעם שהילדים שלי הולכים לאביהם, השקט בבית מכה בי בעוצמה. כבר חמש שנים ואני עדיין לא מצליחה להתרגל לשקט כשהם לא בבית.
זהו הבית של הורי. הבית בו גדלתי. חזרתי אליו עם הילדים לאחר שהתגרשתי. אז חוץ משיפוץ מסיבי שהבית זקוק לו, אני שמחה על ההחלטה לחזור לבית ילדותי. אהבתי את הבית כשהייתי ילדה.
זה היה בית שמח עד האסון שפקד אותנו. הבית תמיד שידר לי חום ואהבה. בגלל זה חזרתי אליו עם הילדים. חזרתי הביתה. סוף סוף אני בבית. כשחזרנו לגור בבית, ההתחלה הייתה לי קשה כי ראיתי את ההורים שלי בכל פינה. לאן שלא הסתכלתי בבית יכולתי לראות אותם. אם זה עומדים במטבח מבשלים ארוחת ערב ביחד וצוחקים, אם זה לראות אותם יושבים בסלון מחובקים כשאימא שלי משעינה את ראשה על כתפו של אבי והם צופים בתוכנית טלוויזיה ביחד, יכולתי לראות אותי ואת הוריי יושבים בשולחן הקטן בפינת האוכל אוכלים וצוחקים. הכי קשה היה לי להיכנס ולישון בחדר השינה שלהם. אבל אחרי תקופה מסוימת, ברגע שהחלטתי לקבל באהבה את הזיכרונות, גם הטובים וגם הרעים הרגשתי שלווה. שטפתי את כוס הקפה מהבוקר, הדלקתי את המחשב ונכנסתי להתקלח.
*
