יום אחד קמתי וגיליתי שהעולם התקדם ואני נשארתי מאחור


יום אחד קמתי, הוצאתי את הראש מהחלון וראיתי שלמכולת, שפעם קראו לה 'מכולת ליפא', קוראים עכשיו 'סופר זול', וכשירדתי לקנות, אז במקום קשר פשוט ואנושי שחוויתי פעם עם בעל המכולת, הוצפתי בעלוני פרסומת ובמבצעים.


מה קרה פה? שאלתי את עצמי. למה ויתרנו על הקשר האישי ועברנו לתועלת אישית? למה יש יותר 'אני' ופחות 'אנחנו'?


מהפחד שאישאר לבד הלכתי ועצרתי אנשים ברחוב ושאלתי, תגידו, אולי אתם יודעים לאן התקדם העולם? גם אני רוצה. והם, בקוצר רוח עכשווי, ענו לי, לחפש קשר אתה רוצה? להביע רגשות וצרכים? רכרוכי אחד. סטייק, בירה, צחוקים ומכבי תל אביב זה מה שהולך היום, ואל תזוז משם, שמעת?!


אז ניסיתי לרדוף אחרי העולם, שהלך והתקדם, ממש השתדלתי. יום אחד הלכתי לישון עם כל עלוני הפרסומת וחיבקתי אותם חזק-חזק, בייחוד את העלון שהבטיח את ההנחות הגדולות ביותר, אבל משהו היה חסר... אז ניסיתי שוב. נסעתי לטימבוקטו, טיפסתי על ההימלאיה, עשיתי סקס על המקרר, וכלום, לא קרה כלום, עדיין, משהו היה חסר...


לאט-לאט התחלתי להבין שלא העולם התרחק ממני, אלא אני התרחקתי מעצמי. שמתי לב שאני הוא זה שמסתיר את עולמי הפנימי מפניי ומפני האחרים, שאני הוא זה שלא נותן לגיטימציה לרגשותיי, לא מבטא אותם, ואני, ולא אף אחד אחר, הוא זה שאין לו סבלנות לעצור, להקשיב לעצמו ולהכיל את רגשותיו.


העולם החיצוני, שהעדיף רווח גשמי אישי במחיר של נפרדות, היה בעצם שיקוף של עולמי הפנימי. כלפי חוץ קיטרתי שכולם סביבי משתתפים במרוץ למיליון ושכולם הולכים אל עבר סממן האושר התורן שפורסם בשלטי החוצות, אבל מבט חטוף פנימה הראה לי שאני לא שונה מהם.


איבדתי קשר עם עצמי ועם העולם הגדול. זרות וחוסר שייכות אפיינו את ההתנהלות שלי. התחושה הקשה ביותר הייתה חוסר המשמעות. מי אני? שאלתי את עצמי, מה אני עושה פה? מה אני צריך לעשות פה?


כך מצאתי את עצמי תקוע בריק ובבדידות צורבת, מתקשה להתחבר לגירויים הגשמיים שסביבי, לעונג הגשמי שהובטח לי, למטרות העכשוויות - ובעיקר לעולמי הרגשי. הייתי צריך Restart בחיים שלי כדי לצאת מהתקיעות שחוויתי.