פרק 1


נעצרתי בכניסה לרב הקומות בשדרת פארק והבטתי על שם הבניין החקוק באבן, הבאוורי. ג'ורדן כבר התרחק מהמדרכה מאחוריי. הוא בטח חשב שמספיק בטוח להשאיר אותי עם השוער שהחזיק לי את הדלת בזמן שעמדתי קפואה ושקועה במחשבות.


זה אמתי, צעד גדול – צעד ענק – עמוק יותר לתוך חייו של הדסון מכל אחד אחר לפניו. התרגשתי, כמובן, אני אוהבת את האיש, אבל האם אני באמת מכירה אותו? האם אני יכולה באמת לאהוב אותו על בסיס המעט שאני יודעת עליו? הכתובת שלו הייתה בגדר תעלומה בעיניי עד לפני שתי דקות, כשהנהג שלו הוריד אותי כאן. ומה אגלה בתוך הבניין? מה נמצא בתוכו של הדסון פירס, מאחורי המסכה הטובה כל כך שהוא עוטה?


הרגשתי שראיתי את הדסון האמתי, שאני כנראה האדם היחיד בעולם שבאמת ראה אותו, אבל בקושי גירדתי את פני השטח. נשאר עדיין כל כך הרבה לחשוף וללמוד על איל ההון הצעיר ששבה את לבי.


ידעתי גם שלהדסון יש סודות. הוא נטש את המשחקים הפסיכולוגיים ואת חיבתו למניפולציות על נשים לפני שפגש אותי, אבל האפשרות שהעבר שלו יחזור הייתה אמתית מאוד. אמתית כמו האפשרות שהעבר שלי יחזור.


וזה היה הפחד הגדול ביותר שהציף אותי – שמשהו עלול להוביל אותי להרגלי האובססיה הישנים שלי. מכל מערכות היחסים שהרסתי במעקבים ובקנאה חסרת בסיס, ידעתי שאם אפשל במערכת היחסים הזאת, זה יהרוס אותי. למזלי הרגשתי עד עכשיו יציבה עם הדסון. רק ימים יגידו אם זה יחזיק מעמד.


השוער הביט בי ועל פניו הייתה הבעת דאגה – האם עליו להמשיך להחזיק את הדלת פתוחה לאישה המשוגעת והבלתי החלטית, או לעזוב אותה?


הרגעתי אותו בחיוך. "ייקח לי רגע."


הוא חייך אליי בחזרה, הנהן וסגר את הדלת.


שאפתי עמוק והבטתי אל הקומה העליונה, שם בטח ממוקמת דירתו של הדסון – אפילו לא ידעתי מה מספר הדירה. האם הוא ער שם למעלה? האם הוא מחכה לי בחלון? האם הוא רואה אותי כאן למטה, מהססת?


הוא אמר שהוא יישן, אבל המחשבה האחרונה היא שנתנה לי את האומץ לזוז. לא מן הנמנע שהוא מחכה לי ער, ולא רציתי שיחשוד שיש לי ספקות כלשהם. כי לא היו לי ספקות. לא לגביו. הספקות שלי היו לגבי עצמי, אם אוכל להתמודד עם ה'ביחד' שלנו. ולמען האמת, אם אתן לתקווה שלי להשתרש בתוכי – לתקווה שיכולה להיות לי סוף-סוף מערכת יחסים עם אדם אחר בלי לאבד את הראש בפחדים ובהרגלים הלא בריאים של העבר האובססיבי שלי – אז אפילו הספקות האלה הם שטחיים.


השוער חייך שוב כשצעדתי לעברו ופתח לי את הדלת. בפנים ישב אדם נוסף ליד שולחן האבטחה מול המעליות.


"מיז וית'רז?" הוא שאל לפני שהספקתי להגיד לו את שמי.


לא הייתי צריכה להיות מופתעת. הדסון אמר שהוא ישאיר לי מפתח בקבלה, והשעה הייתה שתיים וחצי בלילה. מי עוד יכולתי להיות?


הנהנתי.


"מר פירס השאיר לך את המפתח הזה. שתי המעליות משמאל ייקחו אותך לפנטהאוז שלו. פשוט תכניסי את המפתח ללוח הפיקוד כשתיכנסי."


"תודה."


הדלתות נפתחו ברגע שלחצתי על כפתור הקריאה למעלית. בתוך תא המעלית, ידי רעדה כשהכנסתי את המפתח ללוח הפיקוד, ושמחתי שאני כבר מחוץ לטווח הראייה של איש הביטחון. העלייה לפנטהאוז הייתה מהירה, אבל לא מהירה מספיק. ברגע שהשתקתי את הפחד שלי, התחלף הרגש בלהיטות. רציתי להיות במרחב של הדסון, בזרועותיו. רציתי להיות אתו, ואפילו הדקה שלקח למעלית להגיע לקומה העליונה הייתה זמן רב מדי להיות רחוקה ממנו.


דלתות המעלית נפתחו במבואה קטנה. כשיצאתי, פניתי לכיוון היחיד שיכולתי ומצאתי את עצמי בחדר כניסה. החלל היה שקט, אבל יכולתי לשמוע קול של שעון מתקתק בקרבת מקום, ומעט מאוד אורות דלקו. תיארתי לעצמי שחדרי השינה לשמאלי, כי מימיני נפתח חדר מגורים עם חלונות מהרצפה לתקרה.


למרות שהייתי להוטה למצוא את הדסון, הנוף המדהים משך אותי ופניתי במקום זאת לחדר המגורים. אבל לפני שהספקתי להגיע לחלונות נדלקה מנורה, וראיתי אותו יושב על כורסה.


פי נפער בהפתעה ונשאר פעור בזמן שבלעתי בעיניי את האיש המקסים, שהיה לבוש בתחתוני בוקסר בלבד. החזה המחוטב שלו האיץ את פעימות לבי לפני שראיתי את עיניו האפורות מבעד לשיער החום שנפל עליהן באור העמום. אף פעם לא ראיתי אותו בתחתוני בוקסר, וההפסד היה כולו שלי, לעזאזל. שוב הכתה בי המחשבה כמה מעט אני מכירה אותו, אבל הפעם היא לא הפחידה אותי – היא ריגשה אותי. היה עוד כל כך הרבה לגלות על האיש הזה, והייתי מוכנה לצלול פנימה ולחקור.


אבל ההתרגשות לא הרגיעה את המבוכה, או את החשש. זאת הייתה טריטוריה חדשה, ולא ידעתי איך להתקדם. הדסון בטח הרגיש כמוני.


ידי לפתה בחוזקה את התיק שלי, והשנייה אחזה בהיסח הדעת בבד הכחול של השמלה שלי, שמלה קצרה בגזרת קְלוֹש שהייתה על הגבול בין מקצועית לסקסית. זה היה סוג הלבוש שלבשתי בדרך כלל בסקאי לאונץ', מועדון הלילה שבו עבדתי כעוזרת המנהל. מועדון הלילה שהדסון היה הבעלים שלו. המקום שבו פגשתי אותו.


זיכרון חלף במוחי על הפעם הראשונה שראיתי אותו יושב בקצה הבר במועדון, ואיך נשימתי נעתקה בגללו. כבר אז ידעתי שהייתי צריכה לברוח. אבל לא ברחתי. ועכשיו, לא הייתה אסירת תודה ממני.


נשימתי נעתקה בגללו גם עכשיו, בדיוק כמו אז. בחיוך מבויש העזתי לשבור את השתיקה ולומר, "אתה ער."


"חשבתי שעדיף לחכות לך כשתגיעי, למקרה שלא תדעי להתמצא."


"אבל אתה צריך לישון." כנשיא פירס תעשיות, חברה בשווי מיליארדי דולרים, השעות שלו לא היו מתואמות לשעות שלי במועדון. להגיע באמצע הלילה, כשבדרך כלל הוא קם בשש בבוקר – מה אני עושה? איך יכולים שני אורחות החיים הנפרדים שלנו להתאים זה לזה?


לא, אני לא אחשוב ככה. זה תירוץ למנוע מעצמי אושר. גם להדסון וגם לי מגיע קצת אושר, לשם שינוי.


מושא התשוקה שלי קם וניגש אליי. הוא הרים את היד שהחזיקה את התיק שלי. "ישנתי. עכשיו אני ער." המגע הפשוט הרגיע את המתח שלי והפך אותו לזמזום עמום שקל היה להתעלם ממנו מתחת לדפיקות הלב שלי. זה מה שהדסון עשה לי, הציף אותי והדהים אותי בצורה יפהפייה ונעימה כל כך.


הוא לקח ממני את התיק והלך להניח אותו על שולחן הצד.


בהיעדר מגעו, חזרו העצבים שלי ושיחת חולין סתמית נפלטה מבין שפתיי. "אף פעם לא הייתי בפנטהאוז, אלא אם אתה מחשיב את הלופט." הלופט מעל המשרד שלו, המקום שבו הוא זיין אותי עד אבדן חושים. תודה לאל שהחדר החשוך הסתיר את הסומק שעל לחיי. "הדירה מקסימה, אייץ'."


"בקושי ראית אותה." הוא לא נרתע משם החיבה המגוחך שנתתי לו. אולי הוא מתרגל אליו.


"אבל ממה שכן ראיתי..." עיניי סרקו את חדר המגורים רחב הידיים ושמו לב לפרטים האדריכליים העשירים ולפשטות הסגנון. "היא מדהימה."


"אני שמח שהיא מוצאת חן בעינייך."


"היא מאוד שונה ממה שצפיתי. לא כמו הלופט. חשבתי שהיא תהיה דומה." הלופט היה מלא בשחור ובעור, גברי וחזק. המקום הזה היה מלא בלבן ובאור – ראיתי את זה אפילו בזוהר החלש של המנורה ושל הירח.


"אליינה."


שמי על לשונו העלה גבשושיות בעורי. איך הוא עדיין מסוגל לעשות לי את זה? להדליק אותי במילה? לבלבל אותי כל כך בקלות?


"גם הריהוט כל כך שונה." העצבנות הניעה אותי לדבר, להימנע מהמגע שיהיה בינינו ברגע שאכנע. ניגשתי לספה הלבנה והעברתי את ידי על הריפוד היקר. "אבל סיליה עיצבה גם את הדירה הזאת, נכון?"


קולו נעשה מתוח. "כן."


סיליה ורנר, חברת הילדות שלו וארוסתו לשעבר. טוב, לא ממש, אבל כמעט. למה הזכרתי אותה? האם אני מנסה להרוס את מה שיש בינינו? סיליה הייתה מקור מתמיד של מתח במערכת היחסים שלנו מאז שהדסון שכר אותי לשכנע את אימו שאנחנו יחד. סופיה פירס, שהאמינה שבנה לא מסוגל לאהוב, חשבה שזיווג עם בתם של חבריה הטובים, בני הזוג ורנר, יהיה שידוך מושלם להדסון. אפילו אם הוא לא יוכל להרגיש כלפיה שום דבר, סיליה לפחות תחזיק אותו קצר ותמנע ממנו להסתבך בגלל ההתמכרויות שלו.


אלא שהתברר שהדסון כן מסוגל לאהוב, ותוך כדי העמדת הפנים שלנו, הוא התאהב בי.


ובכל זאת, להדסון היה משהו עם סיליה, קשר שהצית את קנאתי. כדי לשנות נושא התקרבתי לחלונות.


"הנוף כאן..."


"אליינה."


הצמדתי את פניי לזגוגית והבטתי על העולם רחוק מתחתינו. "הוא מקסים."


הדסון התקרב אליי מאחור, והחום שלו קרן על גבי למרות שהוא עדיין לא נגע בי. "אליינה, תסתכלי אליי."


הסתובבתי אליו לאט.


הוא הרים את סנטרי ואילץ אותי להביט בעיניו. "את עצבנית. אל תהיי. אני רוצה אותך כאן."


מילותיו היו הנחמה שלה הייתי זקוקה, והן עטפו כל חלק מהדאגה שלי בשלווה, כמו שמיכה שמחניקה אש. "אתה בטוח?" נרגעתי, אבל רציתי עוד מאותו הדבר. "מעולם לא הבאת הנה אישה, נכון? זה מוזר, לא?"


אגודלו ליטף את הלחי שלי, ועורי התעורר מתחת למגעו. "זה שונה, כי לא הבאתי לכאן אישה, אבל זה לא מוזר. ואני בטוח לגמרי שאני רוצה שתהיי כאן." התרגשתי מהאישור לכך שאני האישה הראשונה שהוא מרשה לה להיכנס, האישה הראשונה שאִתה הוא יעשה אהבה בבית הזה. "גם אני. בטוחה לגמרי שאני רוצה להיות כאן, זאת אומרת." מבטו צרב את שלי. יכולתי ללכת בו לאיבוד לנצח, וזה הפחיד אותי מספיק.


חיפשתי דרך לשמור על עצמי עוד רגע, והבטתי אל החדר שמתחבר לחדר המגורים. "מה יש שם? זה חדר האוכל?"


"אערוך לך סיור בבוקר." הוא הרים את ידו השנייה לחפון את פניי ולכד את עיניי בשלו.


"סיור בבוקר," חזרתי. וזהו – הוא ניצח אותי. "אבל לא עכשיו."


"לא, לא עכשיו. עכשיו אני רוצה לעשות לך קבלת פנים לבית שלי." פיו נמחץ על שלי והעלה אותי לגבהים מסחררים שביישו את הנוף שמאחוריי. שפתיו מצצו את שלי, ולשונו החליקה לתוך פי בלטיפות נעימות שערערו את שיווי משקלי. לטיפות שגירו אותי לכרוך את זרועותיי מסביב לצווארו ולהיאחז בו כאילו חיי תלויים בזה.


הוא העביר את ידו מפניי אל מותניי ומשך אותי אליו במקום שבו יכולתי להרגיש את הזקפה שלו על ירכי דרך הבד הדק של תחתוני הבוקסר שלו. ידו השנייה הושטה אל מאחורי ראשי וסיבכה את עצמה בשערי. הצמדתי אליו את שדיי כי היה לי הצורך להרגיש אותו בכל חלק בגופי.


אנחה נתקעה בגרונו של הדסון, רטטה מתחת לנשיקה שלנו והציתה את התשוקה בבטני. שיניתי תנוחה בניסיון להתקרב יותר, והרגל שלי רצתה כבר להיכרך סביבו.


שפתיו עדיין עטפו את שלי כשהוא אמר, "יש חדר אחד שאני כן רוצה להראות לך הלילה."


"אני מקווה שזה חדר השינה."


"כן."


בתנועה מהירה הוא הרים אותי בזרועותיו ופנה בחזרה לחדר הכניסה שממנו באתי. הוא פשוט מאוד נשא אותי משם, והתנועה חיקתה את ההשפעה שהייתה לו עליי באופן כללי – אתו הייתי יובל של נהר גועש הנע במהירות לעבר הים. והדסון, הוא היה הזרם שסחף אותי לכל מקום שאליו רצה לקחת אותי. הייתי נתונה למרותו.


הוא הבטיח לי שהוא לא ישחק את המשחקים המניפולטיביים שלו אתי, שהוא לעולם לא ינסה לשלוט בי. אבל זאת הייתה הבטחה שהוא לא היה מסוגל לקיים. הוא סחף אותי אתו בין אם הוא התכוון לזה או לא, וזה היה בסדר גמור מבחינתי.


הוא נשא אותי דרך חדר הכניסה ותוך כדי כך נישק אותי, עד שהגענו לקצה המסדרון, שם הוא פנה למה שהיה ללא ספק חדר השינה הראשי. תשומת לבי עדיין הייתה ממוקדת בו בלבד, אך קלטתי שהוא מניח אותי על מיטת קינג-סייז ושהסדינים מבולגנים בצד אחד, הצד השמאלי. הצד שלו. האינטימיות בהימצאות במקום שבו הדסון יָשֵׁן באופן קבוע, שבו הוא יָשַׁן מוקדם יותר הערב, שלחה חץ של הזדקקות לליבה שלי, שכבר הייתה דואבת. רציתי אותו עליי ובתוכי, לא עומד מעליי ומביט בי בעיניים מצועפות.


אבל הוא לא מיהר אתי, ואי אפשר היה להתנגד לקצב שלו. לא הייתה שום סיבה להתנגד. למרות היותו מאהב דומיננטי, הוא תמיד מיקד את תשומת הלב שלו בצרכים שלי, תמיד טיפל בי בדרכים שהכיר היטב. ואלוהים, הוא הכיר אותי היטב, הוא ידע איך להפוך את גופי לחסר עצמות ומסופק, ידע איך לגרות אותי ולאהוב אותי, אפילו כשאני לא ידעתי.


ידו השתרכה במורד רגלי אל הקרסול, והוא הסיר את הסנדל עם הרצועות הדקות בעדינות שגרמה לי להתפתל. הוא חזר על הפעולה בסנדל השני, ואז רכן מעליי לנשיקה קצרה. הושטתי ידיים למשוך אותו אליי כי רציתי עוד, אבל הוא התנגד.


"בפעם האחרונה עשינו את זה מהר. הפעם אני רוצה להתענג עלייך." הפעם האחרונה הייתה מהירה וטעונה, הפוגה באמצע ויכוח, על הספה החדשה במשרד המנהל בסקאי לאונץ', ולא היו לי שום תלונות. אבל גם הכוונה שלו להתענג עליו נשמעה די אדירה.


הוא השאיר אחריו שובל של נשיקות רטובות כשעשה את דרכו במורד גופי אל שולי השמלה שלי. עם ניצוץ ממזרי בעיניו, הוא דחף את הבד לכיוון מותניי ושתל נשיקה במרכז הצורך שלי.


אנחה נפלטה מבין שפתיי והוא גיחך ברכות. אצבעותיו החליקו מתחת לגומי של התחתונים שלי, והוא הוריד אותם וזרק אותם הצדה. הוא הניח את רגלי על כתפו, ואז פיו חזר אליי, מלקק ומוצץ ברעבתנות את פקעת העצבים שבין ירכיי.


כבר הייתי מוטרפת מעונג כשהוא הכניס לתוכי שתי אצבעות, גישש ופיתל עד ששלף מתוכי את האורגזמה בקלות. רעדתי ורטטתי בזמן שהוא עלה לכבוש שוב את פי ונישק אותי ברעב עמוק.


הקולות הרכים שהשמיע בזמן שטרף אותי, הטעם שלי על לשונו, הנעיצה של הזין שלו בירך שלי – עברה רק חצי דקה עד שהמתח שוב הצטבר בבטני, מוכן לטיפוס מחודש אל האקסטזה. ידי, שנמשכה לגעת בו, מצאה את הזין שלו ועיסתה אותו דרך התחתונים שלו.


פיו נפרד משלי באנחה. דחקתי בו להתגלגל על צדו בזמן שהמשכתי ללטף אותו. "תחתוני בוקסר? אתה לובש אותם לעתים קרובות?"


"למיטה."


"הם מוצאים חן בעיניי. אף פעם לא ראיתי אותך לובש אותם." ידי החליקה לתוך פתח התחתונים שלו, וכמו תמיד התפעלתי מהרכות של האיבר העבה שלו בידי, מהחום שקרן מעורו.


"כי כשאני נכנס למיטה אתך–" קולו נשבר כשהעברתי את ידי על העטרה שלו. "אני לא לובש כלום."


"הו, כן. זה מוצא חן בעיניי אפילו יותר." עכשיו היה תורי להכניס את ידי מתחת לגומי התחתונים שלו ולמשוך אותם במורד רגליו החזקות. עיניי היו נעוצות במראה המקסים של הזקפה שלו תוך כדי כך.


ברגע שתחתוני הבוקסר שלו נחתו על הרצפה הוא משך אותי שוב אליו. "מוצא חן בעיניי כשאת לא לובשת כלום." אצבעותיו כבר משכו את השמלה שלי מעל לבטני. "את צריכה לא ללבוש כלום כרגע."


"לא תשמע אותי מתווכחת." התיישבתי ועזרתי לו למשוך את הבגד מעל לראשי. הוא השליך את השמלה הצדה וידיו הקיפו אותי כדי לפתוח את החזייה ולשחרר את שדיי. לאחר מכן הוא השתרע מעליי, והזין החם שלו השתהה בכניסה שלי רק לשנייה לפני שהוא צלל לתוכי, חדר אליי, מתח אותי, מילא אותי כמו שרק הוא היה יכול.


הוא התגלגל על צדו ולקח אותי אתו, ואני עטפתי אותו ברגליי ועודדתי אותו להגיע עמוק יותר. הוא רצה להתענג עליי, אבל או שהוא שינה את דעתו או שהוא לא הצליח להתאפק, כי הוא התיר את רסן התשוקה שלו בדחיפות מהירות. בכל פעם שהוא נכנס פנימה, הוא נגע בנקודה רגישה שהטריפה אותי ושלף אל פני השטח שיא נוסף שהתחיל בליבה שלי, כיווץ את ירכיי, נע לעבר הבהונות המכווצות שלי והתגלגל בגופי.


הדסון המשיך במתקפה שלו, הגביר את מהירותו עד שהשתחרר בעצמו באנקה. הוא קרס, עדיין בתוכי, אסף אותי בזרועותיו ופיזר נשיקות על פניי – מחווה עדינה ולא אופיינית מהאיש המסוגר שבו התאהבתי. התענגתי על המתיקות הזאת.


"כבר אמרתי שאני ממש שמח שאת כאן?" הוא שאל והפסיק את המשפט כדי להמשיך את שביל הנשיקות שלו.


המילים האלה היו הכול בשבילי. זיהיתי אותן כגרסה של הדסון ל-'אני אוהב אותך'. הוא לא הצליח להביא את עצמו להגיד לי את זה ישירות – הרגש היה חדש מדי עבורו, ואני לא ציפיתי לזה. למרות שמוקדם יותר הערב, כשהודעתי לו שאני יודעת שהוא מאוהב בי, הוא קיבל את זה, ולא התחרפן כשאמרתי לו שאני מאוהבת בו.


ובכל זאת, לא השליתי את עצמי שיהיו לנו לבבות וּוְרָדִים בן רגע. צעדים קטנים. זה שהוא ביטא בכלל את הרגשות שלו היה צעד בפני עצמו. העובדה שזה כלל את רגשותיו כלפיי הייתה שווה שני צעדים מבחינתי.


העברתי את ידי בשערו כשפיו ירד אל צווארי. "כבר אמרתי שאני ממש שמח שאת כאן?" נענעתי את גבותיי כדי לוודא שהוא יבין שאני מתייחסת למה שקרה כרגע פיזית. "אבל אתה יכול להגיד לי כמה פעמים שתרצה." בכמה דרכים שונות שתרצה, הוספתי בלבי.


הוא שינה תנוחה מעליי והמשיך לגלוש במורד גופי, בדרך אל השדיים שלי. היה ברור שאנחנו כבר בדרך לסיבוב השני. "אני שמח שאת כאן, יקרה." הוא משך את הפטמה שלי בין שיניו והרגיע את הצריבה בתנועה סיבובית של לשונו.


שאפתי עמוק והתענגתי על השילוב של עונג וכאב כשהוא המטיר על השד השני שלי את אותה תשומת לב. שם החיבה שלו אליי, 'יקרה', צף במוחי בזמן שפיו ליקק את עורי. הוא קרא לי כך מאז המפגש המיני הראשון שלנו, לפני כמעט שבועיים. האם כל כך מעט זמן עבר? והאם רק שבוע לפני כן פגשתי אותו לראשונה במועדון, כשעדיין לא ידעתי שהוא הדסון פירס הידוע? כבר נראה לי שעברו חיים שלמים מאז. לכינוי החיבה שלו אליי היה משקל מהרגע הראשון שהשמיע אותו, אבל רק נפגשנו אז. אולי לא הייתה לו משמעות רבה כמו שייחסתי לו.


הסקרנות כבשה אותי למרות שגופי כבר רעד מהלהט שלו. "למה אתה קורא לי ככה?"


מבלי להרים את עיניו מהחזה שלי הוא ענה, "כי זה מה שאת."


"קראת לי 'יקרה' לפני שיכולת בכלל לדעת את זה."


"לא נכון." הוא הניח מרפק על המיטה והשעין את ראשו על כף ידו. "ידעתי את זה מהרגע שראיתי אותך בפעם הראשונה."


לרגע חשבתי שהוא מתכוון לבר – ללילה הראשון שבו אני ראיתי אותו. ואז נזכרתי שהוא ראה אותי כמעט שבועיים קודם לכן, כשעדיין עבדתי על התואר השני במנהל עסקים, והוא היה בקהל בכנס הבוגרים שלי. גיליתי את זה רק מאוחר יותר, והוא כמעט לא סיפר לי על זה שום דבר.


התרוממתי על מרפקיי וחיכיתי בלהיטות שימשיך.


"היית על הבמה בסטרן", הוא אמר וידו ליטפה לאורך השקע של מותניי לעבר האגן שלי. "כשהתחלת את המצגת שלך התרגשת. לקח לך כמה דקות להיכנס לקצב של ההרצאה שלך, אבל כשנכנסת לקצב, היית מרשימה, ואפילו לא היה לך מושג. היה לגמרי ברור שבכלל לא עלה על דעתך שהחדר מלא אנשים שהיו שוכרים אותך לו הייתי פונה אליהם. תודה לאל שלא פנית. כי הסתכלתי עליהם מסתכלים עלייך וידעתי, ידעתי שהם רואים שאת חכמה. הם ראו שיש לך ראש לעסקים, אבל אף אחד מהם לא זיהה את אבן החן הנדירה שניצבת לפניהם. יקרה."


דמעות צרבו בזוויות עיניי. אף אחד מעולם לא ראה אותי ככה, אף אחד אפילו לא הסתכל. לא הוריי לפני שמתו ולא אחי, בריאן, או מישהו מהגברים שיצאתי אתם או שפיתחתי כלפיהם אובססיה. אף אחד.


"אני אוהבת אותך, הדסון." זה נפלט לפני שהספקתי לחשוב לא להגיד את זה, לפני שהספקתי לדאוג שהוא יתחרפן כמו בפעם הראשונה שביטאתי את הרגשות שלי כלפיו. לא הייתי מצליחה לשמור את המילים בפנים גם לו רציתי – הן היו עכשיו תמיד ממש מתחת לפני השטח, בסכנה להתגלגל לי מהלשון בכל רגע נתון. אם אנחנו מתכוונים לנהל מערכת יחסים מוצלחת, שנינו נצטרך להתרגל לזה.


עיניי לא עזבו את שלו לרגע בזמן שהוא עיכל את ההצהרה שלי.


ואז, בן רגע, הוא כיסה את גופי בשלו. הוא השעין יד אחת מתחת לצווארי והקיף את אפי באפו. "את יכולה להגיד לי את זה כמה פעמים שתרצי," הוא אמר באותן מילים שאמרתי קודם.


"זה מה שאני מתכננת." אבל דבריי אבדו כמלמול בתוך פיו כששפתיו תקפו את שלי, והבענו את רגשותינו בלשונות ובידיים ובגופים שלנו ובהמון דרכים אחרות שלא דרשו דיבורים.