שגיאת נישואים - נישואים למיליארדר: ספר 3


פרולוג


קארינה קוֹנטֶה בהתה בלהבה הרושפת של המדורה המאולתרת שלה, והזכירה לעצמה שהיא לא משוגעת.


היא היתה בסך הכול אישה מאוהבת.


ידה רעדה על דף הנייר. ספר כישופי האהבה בכריכת הבד הסגולה היה מונח בדשא לצד רגליה. היא הסתכלה סביב וקיוותה בכל לבה שבני משפחתה לא יתעוררו. קארינה הבטיחה לגיסתה שלעולם לא תנסה להטיל את הכישוף. אבל מגי לא צריכה לדעת.


נחבאת מעיניי כל בקצה החווה, ריח הענפים המפצפצים והכרכום המתוק ממלא את נחיריה. היא התפללה שאור המדורה לא יסגיר את מיקומה.


קארינה הציצה בדף. אוקיי, הגיע הזמן לזמן את אמא אדמה. היא קיוותה שהכומר ריצ'רד לא יכעס. היא דקלמה במהירות את הלחש לכוחות האדמה, שיזמנו לחייה גבר בעל כל התכונות הרשומות בדף שלה.


משסיימה השליכה את הרשימה לאש המדורה, ופלטה אנחת רווחה. גמרנו. עכשיו, כל שהיה עליה לעשות הוא לגלות אורך רוח. היא תהתה כמה זמן לוקח לאמא אדמה להעניק את מתנתה. כמובן, היא הפכה את העניין לקל מאוד בשבילה. במקום רשימה ארוכה של תכונות היה ברשימה שלה שם אחד בלבד. שמו של הגבר שהיתה מאוהבת בו כל חייה. הגבר שהתייחס אליה כאל אחות קטנה, ואשר בילה עם אחדות מהנשים היפות ביותר בעולם. היא נאלמה דום מולו בימים, ובלילות גופה נשטף בתשוקה מטורפת אליו.


מקסימוס גריי.


קארינה חיכתה עד שהדף כולו יהפוך לאפר, ואז שפכה דלי עם מים על המדורה. היא התנקתה בתנועות מהירות, יעילות, אספה את ספר הבד ופנתה חזרה אל הבית.


העשב הרך דגדג את כפות רגליה היחפות, וכותונת הלילה הלבנה שלה התנופפה סביבה כרוח רפאים. צמרמורת של התרגשות עברה בעמוד שירתה כשהתגנבה חזרה לחדרה. היא דחפה את הספר למגירה וזחלה למיטה.


סופסוף זה נעשה.


פרק ראשון


"שכרתי עובדת חדשה. אתה תהיה הממונה הישיר עליה והאחראי להכשרתה." מקס נעץ מבט בגבר שישב מולו ליד השולחן. קצות עצביו רטטו עם קבלת ההודעה, אבל הוא נשאר לשבת בשקט. הוא מתח את רגליו מתחת לשולחן הישיבות, שילב את ידיו על חזהו, וזקף גבה. מקס עבד שעות רבות והקיז דם כדי להפעיל את האימפריה של משפחת לה דולצֶ'ה מֶגי - הענף האמריקאי של הדולצ'ה פמיליה האיטלקית. הוא לא התכוון לוותר על זה בלי מאבק. "חושב להחליף אותי, בוס?"


מייקל קונטה, שהיה אח יותר מאשר בוס, חייך אליו בחום. "ולהתמודד עם אמא שלך שתרצה לסגור איתי חשבון? אין סיכוי כזה. אתה צריך עזרה עם ההתרחבות."


מקס חייך. "עושה רושם שאמא שלך קשוחה יותר מאמא שלי. היא זו שאירגנה לך חתונה באיומי אקדח, לא? מזל שאהבת את הכלה אחרת היית נדפק כהוגן."


"מצחיק, גריי. החתונה לא היתה הבעיה. הספקות שלך לגבי אשתי הן אלה שממש סיבכו אותנו."


מקס מצמץ. "מצטער. רק ניסיתי להגן על חבר מרודפת בצע. בכל אופן, עכשיו אני אוהב את מגי. היא מספיק חזקה כדי לא להתרגש מהחרא שלך."


"כן, עכשיו נראה שאתם לגמרי מעריצים זה את זו."


"עדיף על מלחמה. אז מי הנשק הסודי שאתה מביא?"


"קארינה."


מקס הצמיד את שפתיו בכוח. "ברצינות? קארינה, אחותך הקטנה? אתה צוחק עליי. היא לא בתיכון?"


מייקל מזג לעצמו מים ולגם לגימה. "היא סיימה בחודש מאי האחרון תואר שני ממכללת בוקוני, והיא התמחתה בדולצ'ה די נוטי."


"המתחרה שלנו?"


מייקל חייך. "לא בדיוק מתחרה. הם לא מתכננים לכבוש את העולם כמונו, גבר. אבל סמכתי על כך שילמדו אותה את הבסיס של תעשיית האפייה. רציתי שתלמד אצל ג׳ולייטה, אבל היא מסרבת לחיות בצילה של אחותה הבוגרת. היא הפצירה בי שאתן לה לבוא לאמריקה וללמוד כאן. ההתמחות הסתיימה. הגיע הזמן שהיא תצטרף לעסק המשפחתי. קאפיש?"


כן, אוקיי. הוא הבין. מקס קיבל תפקיד חדש להיות בייביסיטר לאחות הצעירה של השבט. הוא כמובן אהב אותה כקרובת משפחה, אך הנטייה שלה לפרוץ בבכי במצבי לחץ לא הסתדרה עם האופן שבו הוא הבין את עולם העסקים. המחשבה צמררה אותו. מה יקרה אם הוא יפגע ברגשותיה והיא תתפרק? איך שלא מסתכלים על זה, מדובר ברעיון רע.


"שמע, מייקל, אולי כדאי שתעביר אותה לחשבונות. תמיד אמרת שהיא מוכשרת מאוד עם מספרים, ואני לא חושב שהיא מתאימה להנהלה. יש לנו סידור עבודה מטורף, ואני בעיצומו משא ומתן עדין. בבקשה תן אותה למישהו אחר."


מייקל הניד בראשו. "בסופו של דבר, אעביר אותה לחשבונות. אבל בינתיים אני רוצה שהיא תהיה איתך. היא חייבת ללמוד את כל הליך הניהול של הדולצ'ה מגי, איך זה עובד. אתה היחיד שאני סומך עליו שידאג לזה שהיא לא תסתבך בצרות. אתה בן משפחה."


המילים הפשוטות נעצו את המסמר האחרון בארון הקבורה שלו. משפחה. מייקל תמיד דאג לו ועמד לצידו. הוא גם חלם על משרה שמתאימה בדיוק למידותיו. או במקרה זה פסגת שרשרת המזון. איש לא הטיל ספק במעמדו כמנכ״ל, אבל לאחרונה הוא תהה אם הבעיה לא טמונה בכך שדם קונטֶה לא זורם בעורקיו. חוזים היו מוגבלים בזמן, והחוזה שלו נדון מחדש כל שלוש שנים. הוא השתוקק למעמד קבוע יותר בקיסרות שעזר לבנות, וההתרחבות לעוד שלוש מאפיות יכלה להיות היהלום שבכתר. אם יעשה את העבודה כמו שצריך הוא יבטיח לעצמו מקום בצמרת, בדיוק לצד מייקל - כשותף קבוע במקום מנכ״ל בפועל. לדאוג לבחורה שרק עכשיו סיימה את בית הספר לעסקים עלול להסיח את דעתו... אלא אם כן...


הוא תפף באצבעו על שפתו התחתונה. אולי צריך היה להזכיר למייקל עד כמה העבודה שלו חיונית לחברה. הוא יטיל על קארינה אתגרים מורכבים, ידגיש את חולשתה ואת חוסר הניסיון שלה - והכול לכאורה תחת חסותו והדרכתו. לאחר ההתרחבות, מקס התכוון לפנות למייקל בנוגע לשותפות. אולי קארינה תוכל לעזור לו בעניין, במיוחד אם הוא ידריך אותה כמו שצריך והיא תהיה תלויה במשוב שלו.


כן. אולי זה לטובה.


"בסדר, מייק. אם זה מה שאתה רוצה."


"יפה. היא תגיע בעוד שעה. למה שלא תבוא לארוחת הערב אצלנו? נחגוג לכבודה."


"מגי מבשלת?"


"אלוהים אדירים, לא," חייך מייקל.


"אז אני קח אותי בחשבון."


"צעד חכם." מייקל מעך את ספל הנייר, השליך אותו לפח וסגר את הדלת מאחוריו.


מקס הציץ בשעונו. היתה לו עבודה רבה להשלים לפני שהיא תגיע.


* * *


קארינה נעצה מבט בדלת העץ המסיבית עם הסמל הזהוב הבוהק. היא בלעה את הרוק בקושי, וניגבה את כפות ידיה הלחות בחצאית השחורה. זה היה מגוחך. היא אישה בוגרת וכבר הרבה מעבר להתאהבות שלה במקס גריי.


אחרי הכול, שלוש שנים הן זמן רב.


היא החליקה קווצת שיער והניפה אותה מעל לכתפה, הזדקפה והקישה על הדלת.


"הכנסי."


צליל קולו המחוספס העיר בה זכרונות ואחז בה בלפיתה קרה. היה זה קול עשיר שרימז על סקס פרוע ושובבות שרק נזירה יכולה להתעלם מהם. ואולי גם נזירה לא.


היא פתחה את הדלת ונכנסה פנימה משדרת ביטחון עצמי מזויף. קארינה ידעה שאין זה משנה. בעולם העסקים רואים רק מה שנמצא על פני השטח. המידע הזה ניחם אותה. היא הפכה טובה מאוד בהסתרת הרגשות שלה בעת ההתמחות. זה היה עניין של הישרדות.


"היי מקס."


הגבר מאחורי שולחן הכתיבה עצום המידות הביט בה בתערובת מוזרה של חמימות והפתעה, כאילו ממש לא ציפה לאישה שעמדה לפניו. העיניים הכחולות שלו בחנו אותה בחדות, ואז עטה על פניו הבעה מנומסת של קבלת פנים. לבה ניתר, נפל, התייצב. לרגע היא הרשתה לעצמה להתפעל מהופעתו. גופו היה רזה ובנוי לתלפיות, וגובהו המרשים והמאיים הווה יתרון בכל העסקאות שסגר. פניו נראו כמו סיפור אהבה של שד ומלאך. עצמות לחיים חדות, אף אצילי, גבות עוצמתיות. כל אלו רמז על אצולה.


זקן התיש על לסתו הדגיש את הקו המלא של שפתיו ושידר סקס טהור. שיער שופע ושחור כפחם נפל בגלים פרועים על מצחו ועל עיניו הכחולות והחודרות. כשפנה לעברה, הוא צעד בחן קליל שאינו אופייני לגבר גבוה. הריח המפתה של הבושם שלו עקצץ בנחיריה. השילוב המיוחד של עץ, תבלינים ולימון גרם לכך שתרצה לטמון את פניה בצווארו ולנשום את הניחוח.


מובן שהיא לא עשתה דבר גם לא כשחיבק אותה לרגע. אצבעותיה נשארו על כתפיו הרחבות. הג'קט שלו איים להתפקע עליהן, על אף שהג'קט בצבע נייבי היה תפור למידותיו. היא כבר התמודדה בעבר עם נקודת התורפה שהוא היווה בשבילה. הודתה בחולשתה. קיבלה אותה. המשיכה הלאה. עכשיו התאימו הכללים הפשוטים של עולם העסקים לכל תחומי חייה.


"עבר הרבה זמן," חייכה אליו.


"יותר מדי, קארה." מבוכה הבזיקה בעיניו ונמוגה. "שמעתי שסיימת במקום הראשון במחזור שלך. כל הכבוד."


היא הנהנה קצרות. "תודה. ואתה? מייקל אומר שאתה עובד קשה מאוד על ההרחבה של לה דולצ'ה מגי."


פניו התקשחו. "כן. עושה רושם שאת תעזרי לי בכך. דיברת כבר עם אחיך?"


קארינה הזעיפה פנים. "לא. באתי ישר למטה החברה כדי ללמוד קצת את המצב. חשבתי שהוא יערוך לי סיור. באיזו מחלקה הוא מציב אותי בהתחלה? חשבונות, תשלומים, תקציב או מבצעים?"


הוא בחן את פניה. מבטו ליטף את פניה כשבחן כל תו בהן. היא שמרה על קור רוח ונתנה לו לבחון אותה. היה עליה להתרגל לנוכחות שלו, כי היא תיתקל בו כל הזמן במהלך העבודה. תודה לאל שתהיה קבורה במחלקת החשבונות. היא היתה טובה בחשבונות ומספרים, ומקס יצטרך לבדוק רק לעתים רחוקות את ההתקדמות שלה.


חיוך הופיע על שפתיו החושניות, ולרגע הסיח את דעתה.


"אצלי."


"סליחה?"


" את תעבדי איתי, כעוזרת שלי. אני אכשיר אותך."


תחושת אימה הציפה אותה. היא צעדה מוכנית לאחור כאילו הוא היה השטן שתבע ממנה למסור לו את נשמתה. "אני לא חושבת שזה רעיון טוב." צחוק לא רצוני נפלט מפיה. "כלומר, אני לא רוצה להפריע. אני אדבר עם מייקל ואשכנע אותו שעדיף שאתחיל במקום אחר."


"את לא רוצה לעבוד איתי?" הוא הרים את ידיו. "אין לך מה לדאוג, קארינה. אני אדאג לך."


חזיון שלו מחליק את אצבעותיו אל תוכה והיא רטובה מתשוקה והוא מגרה אותה עד שהיא גומרת, חלף מול עיניה. אלוהים, הוא בטוח יודע לדאוג לאישה. בכל המובנים. צבע הציף את לחייה והיא הביטה סביב במהירות כבוחנת את משרדו.


זה מגוחך. השליטה העצמית שלה התנדפה תוך חמש דקות מהרגע בו פגשה אותו.


עקביה הגבוהים הקליקו על רצפת העץ בזמן שהעמידה פנים כי היא מגלה עניין בתצלום הגדול של פתיחת החנות. זה היה המבחן המאתגר מכולם, והיא סירבה להיכשל. מקס היה התאהבות נעורים מטופשת שלה, והיא לא תחיה עוד את חייה בכלא רגשי. היא באה לכאן משתי סיבות עיקריות: להוכיח את ערכה, ולגרש את רוח הרפאים של מקסימוס גריי.


בינתייםהיא נכשלה בשני הדברים.


היא כחכחה בגרונה ופנתה אליו שוב. "אני מעריכה את הנכונות שלך להכשיר אותי," אמרה בנעימות, "אבל ארגיש נוח יותר במקום אחר."


שפתו העליונה רטטה. "בבקשה. אבל אני חושב שאחיך יודע בדיוק מה הוא רוצה. למה שלא אערוך לך סיור קצר ואז אתקשר אליו? נראה לי שהוא ציפה שתבואי מאוחר יותר."


"בסדר." היא הרימה את סנטרה בהתרסה. "אולי הגיע הזמן להזכיר לאחי שהוא כבר לא ממונה עלי."


קארינה הקפידה לעזוב ראשונה את החדר.


* * *


מה לכל הרוחות קרה כאן?


מקס צעד בצייתנות בעקבות האישה קרת הרוח, הבטוחה בעצמה, וניסה להתעשת. זאת לא היתה הנערה שזכר מהפעם האחרונה בה ראה אותה באיטליה. לא עוד הבחורה הרגשנית, הדרמטית, הביישנית. לא. קארינה קונטה שלפניו היתה בוגאת ללא ספק. הוא נהג להתענג על המבט המעריץ שלה ועל האופן שבו הפנתה את ראשה בביישנות כשמשהו הביך אותה. קארינה היתה רגילה להיענות לדרישות של אחרים, לרָצות אנשים. היא היתה רגישה מדי ובאופן כללי נערה מתוקה שהוא תמיד חש צורך להגן עליה. אך האישה שפגש עכשיו היתה לגמרי בשליטה. הרעיון שהיא תתעמת עם אחיה הבוגר הימם אותו. הוא תהה לרגע על האכזבה הקלה שחש בגלל השינוי, אך התנער מכך. אולי בסופו של דבר יתברר כי היא תהיה מועילה לחברה הרבה יותר מכפי שחשב תחילה.


גם גופה לבלב כמובן. או שאולי קודם לא הבחין בכך? מקס תלש את מבטו מהחמוקיים של אחוריה. היא עיכסה את ירכיה במקצב הנצחי שנועד לשגע גברים. היא היתה נמוכה יותר מאחיותיה הגדולות, וטפפה על עקבים בגובה שישה סנטימטרים שהדגישו את חיטובי רגליה הארוכות. הוא הציג אותה בפני עובדים רבים בעודם מתקדמים באולם הראשי. הוא שם לב שהיא בגרה גם במובנים אחרים, במיוחד בכל הקשור לשדיה.


חום עבר בו והוא הרגיש לחץ מפתיע במפשעתו. חולצתה לבנה, עדינה, ומפתח צווארה, חשף מעט תחרה. הבד נמתח על שדיה המלאים שנדמו כמנסים לפרוץ החוצה, הופכים את חליפת העסקים המכובדת שלה לתלבושת חושפנית. המום נוכח השינוי הפתאומי במחשבותיו, הוא מיהר לדמיין לעצמו נזירות בתחתונים. וחזר לשלוט בעצמו.


קארינה היתה מחוץ לתחום. הוא היה השומר והמגן השני שלה. מקס הניד את ראשו ובחן את פניה כמו היתה מושא למחקר. היא תמיד היתה יפה, אבל בדרך כלל שמה יותר מדי שכבות של איפור עד שאי אפשר היה לראות באמת את פניה. היום, שפתי הארגמן היו האביזר היחיד שלה. גוון הזית של עורה באור כאילו הזמין לגעת בו. התלתלים הפרועים נעלמו והיו לתסרוקת מוקפדת המדגישה גבות מעוצבות ועצמות לחיים גבוהות. אפה היה איטלקי בסגנונו והעוצמה שבעינייה האפלות והסוערות לכדה את המתבונן וסירבה להרפות ממנו. היא לעולם לא תהיה רזה, והוא תהה מדוע בכלל שירצו רוב הנשים להיות כאלה. חליפתה הרצינית הדגישה את הקימורים השופעים, והיא היתה כל כולה פיתוי.


האם היה לה מאהב?


לעזאזל, מאיפה הגיעה המחשבה הזאת? הוא שפשף את עיניו, וכמעט נאנח בהקלה כשראה את מייקל בקצה המסדרון.


אחיה פתח את זרועותיו לחיבוק כנהוג במשפחתם, אבל קארינה לא הזדרזה לרוץ אליו. במקום זאת היא חייכה, הלכה לאט במסדרון וחיבקה אותו. עוצמת הקשר ביניהם ניכרה היטב, ומקס חווה שוב רטט של בדידות. הוא שוב השתוקק לחלוק את חייו עם קרוב משפחה אמיתי. מייקל ואחיותיו היו משפחתו המאמצת. אבל לאחר שאביו של מקס הסתלק, נותרה רק מטרה אחת שהחזיקה אותו בדרך אל הנקמה: הצלחה.


אז אל תדפוק את זה.


הוא הנהן אל קולו הפנימי וחזר להתמקד. מייקל כרך זרועו סביב קארינה והוביל לעברו. "אני שמח שאת כאן סופסוף, יפה שלי. אבל אמרתי לנהג שייקח אותך ישירות הביתה. מגי מחכה לך."


"ומה שלום גיסתי?"


"עצבנית."


"אתה מאשים אותה?" צחקה. "אמרתי לנהג שלך שהיה שינוי בתוכנית. חשבתי שכדאי לעשות סיבוב, לארגן את השולחן שלי ורק אז לבוא אליך. מקס נתן לי תיאור מצב כללי."


מייקל טפח על כתפו של מקס ופנה אל קארינה. "את בידיים טובות. למה שלא תיקחי את המשרד על יד המשרד שלו? הוא ריק כבר זמן מה, ואני אוכל לדאוג עוד היום שהארגזים יפונו משם. נערוך ישיבת אסטרטגיה מחר, ונדון בהתפתחויות החדשות."


שתיקה לא נעימה השתררה ביניהם. מייקל נראה מבולבל נוכח הבעת הפנים החתומה של אחותו. "כן, עושה רושם שעלינו לקבוע קודם מספר כללים. נוכל להיפגש במשרד שלך?" מקס הנהן. "אשאיר אתכם לדבר וניפגש הערב."


"לא, מקס. הייתי רוצה שתצטרף אלינו," אמרה קארינה.


עורו עקצץ בשל מבטה הישיר, אך הוא התעלם מכך. הוא הסכים, כמובן, והם נכנסו למשרד של מייקל. הכיסאות היו נוחים, נועדו לשעות ארוכות של דיונים. הוא הבליע צחקוק כשהדמות הזעירה שלה נבלעה כמעט כליל בכורסת הקטיפה, והיא דחפה את ישבנה אל קצה הכורסה. קארינה העיפה אליו מבט מוכיח, והוא הבין כי היא תפסה אותו משתעשע. בתגובה היא הידקה את רגליה, עקביה ננעצים בנחישות ברצפה. ירכייה המושלמות כמו נועדו לאחיזת ידיו של גבר בעודו חודר לתוכה.


אלוהים אדירים, שלוט בעצמך. הוא כבר ילד גדול, בן שלושים וארבע. ונכון מראה הספרנית הלוהטת היה הלם רגעי, אבל קארינה עדיין היתה בת משפחה - וצעירה ממנו בשנים רבות. מוגנת. תמימה. היא כנראה היתה נבוכה מאוד לו היתה חושדת שהופעתה מסעירה את עולמו, ובמיוחד חלקים מסויימים מהאנטומיה שלו.


הוא סילק במהירות את המחשבה.


"מייקל, יש לי מספר שאלות לגבי המשרה שלי. אולי תוכל להגיד לי איך אתה רואה את התפקיד שלי, ואז נעשה את ההתאמות הדרושות."


נראה היה שאחיה נדהם. עשה רושם שהוא לא היה היחיד שהופתע מקארינה קונטֶה בגירסתה הבוגרת. "אל תדאגי לזה, קארה. בסופו של דבר, את תיקחי על עצמך את ניהול החשבונות. אבל בינתיים תסייעי למקס בכל ההיבטים של ניהול לה דולצ'ה מגי. אני רוצה שתלמדי קודם כול את כל שלבי הביצוע. תגורי כמובן עם מגי ואיתי. הכנתי לך סוויטה פרטית, ותוכלי לעצב אותה כרצונך. אם תתעורר איזו בעיה, בואי אלי ונפתור הכול."


מייקל ממש קרן מרוב נחת נוכח הצעתו הנדיבה. אבל איכשהו מקס חשש שיהיו צרות. ובגדול. הוא חיכה להתפרצות המזג החם שלה.


קארינה הנהנה. "אני מבינה. טוב, זה נדיב מצדך ואני ממש מעריכה את ההצעה. אבל לא באתי לניו יורק כדי לגור בבית של אחי ולהיות הצל של הסגן שלו. יש לי תוכניות משלי. אני עוברת לדירת הלופט של אלקסה בסוף השבוע. בקשר ללה דולצ'ה מגי, אני חושבת שאתרום לחברה טוב יותר בניהול חשבונות ומבצעים, גם ככה זה יהיה התפקיד הקבוע שלי. מקס לא צריך מישהי שתסיח את דעתו מהעבודה שלו כאן."


מקס סגר את פיו במהירות והתפלל שאיש לא שם לב. איפה הזיקוקים והדרמה המשפחתית? קארינה היתה צעירה נלהבת ורגשנית, שלא היססה לתת ביטוי לכל מה שהרגישה. בגלל זה היא הסתבכה בצרות רבות כל כך. הוא זכר את הפעם ההיא שבה קפצה מתוך מכונית כדי לתפוס גור כלבים, והלכה לאיבוד. אלוהים, איזה בלאגן. הם חשבו שהיא נחטפה, ומצאו אותה כעבור שעות עם כדור מטונף בידיה בתוך מקלט שבנתה מענפים ועלים. בלי דמעה ולו אחת הודיעה כי היתה בטוחה שימצאו אותה, והסתלקה עם הכלב שלה בעוד אחיה צורח. מקס כמעט התעלף אז מרוב הקלה.


מייקל הביט בה. "בשום אופן לא. את אחותי ואת תגורי איתנו. ניו יורק היא מקום מפחיד. ובקשר לחברה, אני לא צריך עוד אדם במחלקת החשבונות כרגע. את תלמדי יותר ממקס."


"לא." היא חייכה בנעימות, אבל המילה התפוצצה בחדר כמו פצצה.


"מה?"


"אתה לא מקשיב לי, מייקל. אם לא נוכל לתקשר באופן בוגר, זה לא יעבוד. כבר קיבלתי שתי הצעות מעסקים במנהטן, ועדיין לא החלטתי מה לענות. אני רוצה להוכיח את עצמי כאן, אבל אם תמשיך להתייחס אלי כמו אל אחות קטנה, לא אוכל לעשות את העבודה שלי כמו שצריך. זה לא יהיה הוגן לאיש. עכשיו, אם יש לך איזו שהיא סיבה, מלבד הרצון שמקס ישגיח עלי וידאג שאתרחק מצרות, אשמח לשמוע. אם לא, אשמח להמשיך הלאה בלי כעס. קאפיש?"


מקס התכונן להתפרצות של ידידו והבוס שלו. הגנה על אחותו הקטנה היה הדבר האחד שמייקל התעקש עליו באדיקות של אביר מימי הביניים. מילתו היתה חוק בבית קונטה, כך היה מאז ומתמיד, מסורת עתיקת יומין. הרעיון שקארינה תפקפק פתאום בהחלטתו, ועוד מיד כאשר כף רגלה דרכה בטריטוריה שלו, ריתק אותו.


ואז כדור הארץ עצר מלכת.


"בסדר גמור, יקירתי." מייקל הנהן קצרות. רמז של חיוך נגע בשפתיו. "אני רוצה שתגורי בביתי, כי מגי תיהנה מחברתך. נוכל להראות לך את העיר עד שתרגישי נוח יותר בסביבה החדשה. לגבי העסק, אני יודע שהכישורים שלך בתחום החשבונות הם מצוינים, אבל אני צריך שתכירי את כל ההיבטים של החברה - ובעיקר את הצד הניהולי. מקס הוא היחיד שאני סומך עליו כדי שיחזק את הכישורים שלך."


אה?


מקס הסתכל סביב, מחפש בעיניו אחר מצלמה. לא היתה שום מצלמה. קארינה נראתה מרוצה. "יפה. אני מסכימה שמקס הוא האדם המתאים ביותר. גם אני מתגעגעת למגי, אז אהיה אתכם שבוע שלם. אבל אז אצטרך באמת לעבור - לגור אצל אחי לא הה התכנון שלי, כשבאתי לכאן. הגיע הזמן שיהיה לי מקום משלי. הלופט של אלקסה נראה המקום המתאים ביותר. מוסכם?"


מייקל לא נראה מאושר מכך שהפסיד את החצי השני של ההסכם, ומקס חיכה להמשך המשא ומתן.


"מוסכם."


האחים חייכו זה אל זה. מי האנשים האלה?


"עכשיו, תרשה לי ללכת להתרענן, ואז תיקח אותי הביתה? אני מותשת וחייבת להחליף בגדים."


"כמובן. אנחנו עושים מסיבה קטנה לכבוד בואך, אבל יהיה לך זמן לנמנם קצת."


"נפלא." היא קמה בחן מהכיסא ונעמדה מולו. "תודה על הסיור, מקס. נתראה בערב."


הוא הנהן, עדיין המום מהפגישה התרבותית שהיה עד לה עכשיו. קארינה יצאה מהחדר והוא הביט בבוס שלו.


"מה קורה כאן, לכל הרוחות? למה אתה לא קובע את הכללים כמו תמיד? ומה קרה... לה? היא לא בכתה ולא התעצבנה אפילו לרגע מאז שהגיעה."


מייקל נופף בידו ומשך בכתפיו. "מגי שכנעה אותי שצריך לכבד אותה כישות עצמאית על מנת שתוכל להגיע להחלטות עצמאיות. האם אני שונא את זה? סי. אבל היא אישה בוגרת, והיא צריכה למצוא את דרכה." עיניו הרצינו. "אני אחיה, לא אבא שלה. אבל אני מעריך את זה שאתה שם עין עליה, אחי. אני משוכנע שתדאג לה עד שהיא תלמד כל מה שהיא צריכה לדעת כדי לנהל את החברה הזאת."


תחושת אי נוחות זרמה בעמוד השדרה שלו. "לנהל את החברה?"


מייקל צחק. "כמובן. היא בת משפחת קונטה, ויום אחד תיקח לידיה את השליטה בחברת לה דולצ'ה מגי. לשם כך אנחנו מלמדים אותה כל מה שיש לדעת."


מקס הביט בחברו, וצינה עלתה בחזהו. האם אי פעם ירגיש כבן משפחה - וראוי דיו על מנת שחלק מהעסק יהיה שלו? האם הוא היה אנוכי או כפוי טובה? הם בנו את לה דולצ'ה מגי יחד, אבל עמוק בלבו ידע מקס שאפשר להחליף אותו. קארינה תהיה מנהלת חשבונות ומבצעים, אבל היא גם למעשה הבעלים של חלק מהחברה. הוא מעולם לא תבע קביעוּת ממייקל, כי חשש שהידידות שלהם תיפגע בגלל החלטה שחייבת להיות עסקית בלבד. למה הרגיש תמיד שעליו להילחם קשה יותר על מנת להשתייך באמת? נכון, אביו הדפוק נטש אותו, אבל המאבק המתמיד שניהל להוכיח את ערכו החל להתיש אותו.


"ניפגש בשבע הערב. תודה, מקס."


הדלת נסגרה מאחוריו.


מקס נשאר בחדר עם השתיקה והזיכרונות ועם תחושת קבס שנדמה היה כי לא תיעלם לעולם.


מיזוג נישואים - נישואים למיליארדר: ספר 4


פרק ראשון


זה היה רישמי.


היא היתה כישלון.


ג'ולייטה קונטה בהתה בקיר הצבוע קרם בביתה. מוזר, מעולם לא מצאה זמן לתלות כמה תמונות או תצלומים. הקירות החלקים, בלא פציעות של חורים של מסמרים, בדרך כלל הרגיעו אותה. הם הזכירו לה את סגנון החיים המסודרים, בשליטה, שהיא ניהלה בגאווה. אבל הלילה השלמות הפשוטה של הקיר רק גרמה לכך שהיא תרגיש ריקנות. היא חשה כמו מתחזה. או רוח רפאים.


צליל מוזר נמלט מבין שפתיה. היא הפסידה את העסקה הטובה ביותר שהוצעה אי פעם למאפיה שלה, אבל אובדן עשתונות לא היה אופציה בשלב הזה. חודש של מחקר, ניירת אינסופית, מעט שינה ואירועים חברתיים שונים הביאו לדחייה מצד מלון פלצו היוקרתי. והיא היתה כל כך בטוחה בהצלחה. במקום זה, היא נשארה רק עם הבוקר שבו הודתה בכישלון מול כל הצוות שלה.


היא הדקה את חלוק המשי בגון קקאו סביב גופה, חצתה את השטיח העבה אל המטבח המאובזר ומזגה לעצמה כוס קולה. קולות נמוכים בטלוויזיה פיטפטו מאחוריה, אבל הדממה הכבדה של ביתה צרחה.


מה לא בסדר איתה הלילה? היא כבר הפסידה בעסקים קודם לכן. רק לעתים רחוקות הרשתה לעצמה להתעמק בכישלונותיה - היא למדה איך להיות קשוחה ולפנות לעבר העסקה הרווחית הבאה. וזה לא היה ש"הדולצ'ה פמיליה" היתה בסכנה פיננסית כלשהי. זה לא היה עניין של חיים או מוות. עם זאת, היא נאלצה לוותר על השאיפה להטביע חותם על עולם העסקים ועל משפחתה, וזה היה הדבר היחיד שנשאר לה לתת. ועתה היא לא יכלה להשלים אפילו את זה.


צלצול תובעני עלה באוזניה. ג'ולייטה הוציאה את הטלפון שלה והביטה בטקסט. שוב. האם היתה זאת הודעת הטקסט השלישית או הרביעית הערב?


עשית את זה?


עצביה רטטו בקוצר רוח. אחותה הצעירה היתה נשואה באושר לחבר שבו היתה מאוהבת זמן רב ועמדה על כך שכישוף אהבה מופרך הוא שגרם לכך. אם זה היה נכון. כמה קלים יהיו החיים אם יהיה עלייך רק להרכיב רשימת תכונות שאת צריכה בגבר, לשרוף אותה במדורה לכבוד אמא אדמה, ולהישען אחורה ולחכות? כמובן, ג'ולייטה ניסתה להסביר בעדינות, זה כנראה לא היה הספר אלא העובדה הפשוטה שהם נועדו להיות יחד. קארינה סירבה להאמין בכך.


אז קארינה תחבה את הספר הכרוך בבד סגול לידיה של ג'ולייטה בעת ביקורה האחרון, והיא הכריחה אותה להישבע בקשר האחיות שלהן כי היא תנסה את הכישוף. קארינה האמינה שאם ג'ולייטה תעשה את כישוף האהבה הטיפשי הזה, הגבר הנכון יופיע בדלתה וישנה את חייה. אחרי שעה שבה נשטפה על חוסר היכולת שלה לראות מעבר לסדיניה אל העתיד, ג'ולייטה הסכימה, בטוחה בכך שאחותה תשכח את השיחה המגוחכת הזאת ותתקדם הלאה.


עברו שבועיים. עשרים הודעות טקסט. תריסר שיחות טלפון. ולא נראה שום סימן, שהיא תשכח.


אצבעותיה הקלידו שתי אותיות.


לא.


הטעם הקריספי של היין רקד בפיה. היא פתחה את המקרר, לקחה חופן ענבים וחזרה לחדר המגורים עצבנית. למה איש לא יכול להבין או להשלים עם העובדה שאישה רווקה יכולה להיות מאושרת? והיא היתה מאושרת. לכל הרוחות, מאושרת. מאז שהספר המגוחך בכריכת הבד הסגולה פרץ לדירתה, היא סבלה ללא הרף. קארינה נשבעה שהכישוף עבד עם אלכסה ועם מגי, ועזר להן למצוא את הנשמות התאומות שלהן.


גל עצום של חוסר ישע שטף אותה. היא נאבקה בפניקה פתאומית, התנשמה, ובחנה בקור רוח את רגשותיה. מובן, היא קנאה קצת באחיותיה. כולן היו מסודרות בנישואים מוצלחים ופטפטו על משפחות ועל כך שצריך להיפגש יותר. היא נתפסה כאישה הרווקה שתשעשע אותם בסיפורים על אהבה שהשתבשה ועל רומנים חמים החורכים את הסדינים.


הסמל של "לה דולצ'ה פמיליה" שהיה שומר המסך שלה לעג לה. במקום זאת, ג'ולייטה דיברה על מספרים ועל מכירות ועל העסקה הבאה שתרחיב עוד יותר את עסקי המשפחה. אפילו אמה התחילה להסתכל עליה בדאגה ואולי אף בקורטוב של רחמים.


היא נשכה נשיכה חזקה בעינב. עסיס התפוצץ על לשונה. חרא. למי אכפת? האין זה העידן שבו נשים שוב אינן זקוקות לגברים? סקס הוערך הרבה מעבר לערכו בפועל וזה לא היה דבר שהיא גילתה בו עניין רב בלאו הכי. חוסר היכולת שלה להתנסות באורגזמה או בקשר עמוק עם גבר תיסכל אותה במשך שנים עד שהיא נשבעה להוציא מחייה את החלק הזה על מנת לשמור על שפיותה. אולי מוחה השתוקק לאינטימיות פיזית, אבל גופה היה כולו קרח. אחרי ניסיונות רבים שבהם ניסתה להרגיש משהו - כל דבר - עם המין השני, היא הפסיקה ליילל והתחילה לחיות. בלי סקס.


הדירה האלגנטית והמעוצבת שלה העידה על עושרה, טעמה הטוב והצלחתה. אף שאחיותיה העדיפו רהיטים טוסקניים כבדים, ג'ולייטה אהבה קווים מודרניים נקיים, שהיו יעילים בצורה חסרת רחמים, והתאימו לחוש הסדר שלה. קירות לבנים עמעמו את השולחנות העשויים זכוכית ורגליים שחורות, ספות לשניים וכריות צבעוניות שנערמו מתחת לחלונות הגבוהים עד התקרה. החלונות הענקיים הזרימו פנימה אור ששטף את החדרים בשעות היום ונשקפו אל המראות הראוותניים של מילאנו בלילה. המטבח שלה כלל כסאות בר עשויים מעור אדום ודלפקי שיש שחורים. לא היה צורך בשולחן אוכל גדול כיוון שהיא תמיד אכלה לבדה. אם קראה על גדג'ט חדש למטבח, קנתה אותו. המקום היה מלא בטכנולוגיה החדישה ביותר, מהמחשבים השונים שלה והאינטרנט המהיר, עד טלוויזיה עם מסך קולנועי, ומערכות שמע שהזרימו מוסיקה לכל חדר.


אולי היא לא ניחנה בחוש של אחותה ונציה לצעקה האחרונה באופנה, אבל החליפות המחויטות שלה נתפרו במיוחד בשבילה וגזרתן היתה מאלפת. היא העריכה בגדים עשויים היטב ונתנה ביטוי לנערה שבה כשהיתה נכנסת לחדר הארונות המלא עור, זמש, סאטן ומשי. היא יכלה בקלות לקנות בית במשכורתה, אבל היא העדיפה את דירת הפאר שלה בלב מילאנו - קרוב לעבודה, לאנשים, לפעילות. שקט רב מדי בהרים גרם לה להשתגע. היא לעסה עוד כמה ענבים ואז הטלפון שלה רטט שוב.


ממה את פוחדת?


ג'ולייטה שלפה את הטלפון ועשתה את הבלתי ייאמן: היא לחצה על כפתור הכיבוי והענישה את אחותה בדרך היחידה שאפשרית - כופה עליה מרחב של שתיקה.


היא לא פחדה משום דבר מלבד כישלון. למרבה המזל, היא למדה שעבודה קשה ושליטה חסרת רגשות מובילים להצלחה. הדבר היחיד שלא הצליחה לשנות היה גופה, אז היא עשתה את הדבר הכי טוב הבא. היא השלימה איתו והתקדמה הלאה. ועכשיו כמה הודעות מאחותה הסעירו אותה והיא שקשקה כמו שיניים בשלד גרום.


מבטה עבר סביב ונח על הספר. נדמה היה שעטיפת הבד רוטטת, איכשהו דורשת, כמעט מפצירה בה לחצות את החדר. היא דחפה אותו למדף לצד הביוגרפיות שהיא אהבה, אבל הצבע הסגול המוזר סירב להתאים את עצמו לשדרות האחרות. אולי היא תציץ בספר ותגיד לקארינה שעשתה את הכישוף. ואז הן יוכלו להתקדם הלאה ולשכוח את הנושא הנלעג הזה.


היא הניחה את כוס היין שלה על תחתית, ניגשה למדף והוציאה את הספר מהשורה. הספר הקטן, המרובע, נראה לגמרי בלתי מזיק. ספר הכשפים. הממ. בלי שם מחבר. היא דפדפה בין הדפים הישנים, העדינים, ושום עשן מכשפות לא נפלט החוצה. החדר לא רעד. שום רוח קרה לא נשבה בדירה.


ג'ולייטה נשענה על הכריות. מוזר, כל הספר עסק רק בכישוף אחד: עשי רשימה של כל התכונות הדרושות בנפש התאומה. זה ודאי לא הבטיח נישואים או חיים באושר. הניחי עותק של הרשימה מתחת למזרן. העלי את הרשימה המקורית באש. זמזמי משהו מטופש לאמא אדמה. פיניטו.


זה הכל?


ג'ולייטה הנידה בראשה, סיננה קללה ולקחה את בלוק הכתיבה שתמיד החזיקה ליד המחשב הנייד. הדיו השחורה נבלעה בלובן הדפים בעוד היא כותבת בזעם, מסרבת להשתהות. הפעם בלי שום התעמקות או ניתוח. רק פלט רגשי שהיא הרשתה לעצמה רק לעיתים רחוקות, רשימה של כל מה שרצתה בבן זוג וידעה שאי אפשר למצוא.


ג'ולייטה לא קראה את אשר כתבה. היא קיפלה את שני הדפים לארבעה ריבועים והניחה אחד מתחת למזרן. ואז היא הלכה למטבח. היא ניגבה קערת אלחלד, הוציאה גפרור מהמגירה והדליקה את הדף השני.


הקצוות השחירו והסתלסלו. היא הפעילה את גלאי העשן וראתה כיצד הרשימה נעלמת. שפתיה מלמלו את ההשבעה המטופשת לאמא אדמה, ופניה בערו מהשפלה תוך כך. היא תהרוג את אחותה שאילצה אותה להתנהג כמו אידיוטית, אבל לפחות היא קיימה את הצד שלה בשבועה. עוד כמה נשימות עמוקות ודבר לא נותר בקערה מלבד אפר.


תחושה מוזרה של אסון אפפה אותה. לבה הלם בחוזקה. מדוע היא כתבה רשימה כזאת? היא צריכה להיצמד לתכונות הברורות, לאיכות הקרירה של בן זוג ולא להקדיש תשומת לב לצורך האפל שרעד עם כל מילה בנייר ההוא.


לא משנה. איש לא יידע או יחשוד. והואיל ואמא אדמה שתקה, ג'ולייטה היתה בטוחה.


היא לקחה את הטלפון, הפעילה אותו ותקתקה את ההודעה שלה.


זה נעשה. ועכשיו הניחי לי.


תודה לאל. עתה היא תחזור לחייה ותשאיר את כל האפיזודה הזאת מאחוריה.


ג'ולייטה התעלמה מן הריקנות שחשה בבטנה, והגבירה את עוצמת הקול של הטלוויזיה על מנת לשבור את השתיקה.