הסודות שהולכים איתנו
חלק ראשון
פנינת מרגלות ההר
לוס גאטוס, קליפורניה
1
יולי
ביום החתונה שלנו, הארוס שלי ג'יימס הגיע לכנסייה בתוך ארון קבורה.
במשך שנים חלמתי שהוא יחכה לי ליד המזבח, עוטה את החיוך הזה ששמר רק בשבילי. החיוך שתמיד עשה לי פרפרים בבטן. אבל במקום לצעוד במעבר אל החבר הכי טוב שלי, אַהֲבָתי הראשונה והיחידה, השתתפתי בטקס האשכבה שלו.
ישבתי ליד הוריי בכנסייה עמוסה בחברים ובקרובי משפחה. הם היו אמורים להיות האורחים בחתונה שלנו. במקום זאת הם הגיעו לחלוק כבוד לאיש שמת צעיר מדיי ומוקדם מדיי. זה אך מלאו לו עשרים ותשע.
הוא איננו עוד. לנֶצח.
דמעה זלגה במורד לחיי. לכדתי אותה בטישו הקרוע שבידי.
"הנה, איימי." אימא נתנה לי טישו נקי.
קימטתי אותו באגרופי. "ת־תודה," ייבבתי בגמגום.
"זאת היא?" לחש קול מאחוריי, ואני נדרכתי.
"כן, הארוסה של ג'יימס," נשמעה לחישה בתגובה.
"ילדה מסכנה. היא נראית צעירה כל כך. כמה זמן הם היו מאורסים?"
"אני לא ממש יודעת, אבל הם מכירים מילדוּת."
נשימה מופתעת. "אהבת נעורים. כמה טראגי."
"שמעתי שלקח להם שבועות לאתר את הגופה. את יכולה לדמיין? את אי־הידיעה?"
נאנחתי. שפתי התחתונה רטטה מאליה.
"היי! אפשר טיפת כבוד כאן?" לחש אבא בקשיחות אל הנשים מאחורינו. הוא נעמד, נדחק על פני אמי ועל פנַיי, מתחכך בברכינו, ואז התיישב והיא ואמא שלה נסמכות לכיוונו, עליו. הוא משך אותי אליו והפך למחסה מפני לחשושי הרכילות והמבטים הסקרניים.
העוגב ניגן בעוצמה עם פתיחת טקס האשכבה. כולם קמו על רגליהם. התרוממתי לאט בגוף דואב ושחוק. נאחזתי בספסל שלפניי כדי לא לקרוס בחזרה למושב. כל הראשים הסתובבו אל ירכתי הכנסייה, שם נושאי הארון של ג'יימס סחבו אותו על כתפיהם. צפיתי בהם פוסעים מאחורי הכומר, ולא הצלחתי לסלק את המחשבה שהם נושאים לא רק את שרידיו של ג'יימס, את גופתו שהושחתה מכדי להינשא בארון פתוח. גם התקוות והחלומות שלנו, העתיד שהתווינו לעצמנו, נישאו על כתפיהם. התוכנית של ג'יימס לפתוח גלריה לאמנות במרכז העיר אחרי שעזב את העסק המשפחתי. החלום שלי לפתוח מסעדה משלי כשהוריי יפרשו מזו שבבעלותם. הילד הקטן שדמיינתי עומד בין ג'יימס לביני, וידיו הקטנות נתונות בידינו.
הכול ייקבר היום.
עוד יפחה השתחררה מריאותיי והידהדה מכותלי הכנסייה, רמה מתוויו הדועכים של העוגב.
"אני לא מסוגלת," ייבבתי בלחישה רמה.
לאבד את ג'יימס. להרגיש את מבטי הרחמים של כולם צורבים את גבי בשורה השנייה. האוויר היה מחניק, בְּלִיל מעופש של זיעה וקטורת אפוף בריח מתקתק מבחיל של זרי סחלבים, שהוצגו בכישרון ברחבי הכנסייה המיושנת. הפרחים נרכשו לרגל החתונה, אבל קלייר דונאטו, אמו של ג'יימס, ביקשה שישלחו אותם לטקס האשכבה. אותה כנסייה. אותם פרחים. הטקס הלא־נכון.
בטני התהפכה. כיסיתי את פי וניסיתי לעקוף את אבא לכיוון המעבר. אימא תפסה בידי ולחצה עליה. היא כרכה את זרועה בזרועי, ואני הנחתי ראש על כתפה. "די, די," הרגיעה אותי. הדמעות ניגרו ללא רסן במורד פניי.
נושאי הארון הורידו אותו על מעמד מתכת ואז עברו למקומותיהם. תומס, אחיו של ג'יימס, החליק לשורה הקדמית לצד קלייר בחליפתה השחורה, ששֹערה הכסוף מתוח והדוק לא פחות מיציבתה. פיל, בן דודו של ג'יימס, נע אל הספסל כדי לעמוד מצדה השני. הוא הסתובב להביט בי והרכין ראש לאות התוודעות. בלעתי רוק וזזתי לאחור עד ששוקיי נדחקו אל ספסל העץ.
קלייר הסתובבה. "איימי."
הפניתי את תשומת לבי אליה. "קלייר," מילמלתי.
מאז הידיעה על מותו של ג'יימס בקושי החלפנו מילה. היא הבהירה די והותר שנוכחותי היא תזכורת מופרזת לאובדן שלה, בנה הצעיר. לטובת שתינו, שמרתי על מרחק.
הטקס נמשך בסדר צפוי של מנהגים ומזמורים. הקשבתי בחצי אוזן לנאומים ובקושי שמעתי את קטעי הקריאה. בתום הטקס חמקתי מהדלת הצדדית לפני שמישהו יספיק לעצור בעדי. שמעתי די ניחומים לשני מחזורי חיים.
האורחים יצאו אל החצר. כשהתקדמתי במעבר המקורה ראיתי את רכב הקבורה, וקיוויתי לעזוב בלי שיבחינו בי. הבטתי לאחור, ומבטי הצטלב עם מבטו של תומס. הוא עבר בשער המקומר ועטף אותי בזרועותיו. הוא חיבק אותי בכוח. הבד המחוספס של החליפה שלו שרט את לחיי. הוא נראה כמו ג'יימס: שיער ועיניים כהות, עור זית. גרסה רחבה ומבוגרת יותר, אבל התחושה היתה אחרת.
"אני שמח שאת כאן." נשימתו נשפה בשערי.
"כמעט לא הגעתי."
"אני יודע." הוא הרחיק אותי מהקהל שהתגודד סביבנו עד שעצרנו תחת צמחי הגפנים המלבלבים בקצה המעבר המקורה. פרחי לוונדר חוללו ברוח אחר הצהריים של חודש יולי. ערפל החוף שאפף את לוס גאטוס בשעות שלפני עלות השחר, התפוגג עם השמש העולה. כבר נעשה חם מדיי.
תומס נטה לאחור ואחז במעלה זרועותיי. "מה שלומך?"
ניענעתי בראשי והצמדתי את הלשון אל החך העליון כדי לחנוק את היבבה שאיימה לבקוע. התרחקתי מזרועותיו של תומס. "אני מוכרחה לזוז."
"כולנו. בואי, סעי איתי. אקח אותך לבית הקברות ולקבלת הפנים שאחריה."
שוב ניענעתי בראשי. הוא נסע לכנסייה עם קלייר ופיל.
תומס נאנח בכבדות. "את לא באה."
"רק לבית הקברות." מוללתי את הקשר בשמלת המעטפת שלי. נסעתי לכאן עם הוריי. תיכננתי גם לעזוב איתם. "קבלת הפנים היא אירוע של אימא שלך. הקרובים והחברים שלה."
"הם היו גם החברים של ג'יימס ושלך."
"אני יודעת, אבל..."
"אני מבין." הוא הושיט יד לתוך הז'קט שלו ושלף פיסת נייר מקופלת. "אני לא בטוח מתי נתראה שוב."
"אני לא הולכת לשום מקום. רק מפני שג'יימס..." בלעתי רוק ובחנתי את נעלי העקב השחורות והגבוהות שלי. לא נעלי הסאטן הפתוחות מלפנים שהייתי אמורה לנעול באותו יום. "תתקשר אליי. או תבוא לבקר," הצעתי.
"אני נוסע הרבה."
הרמתי את ראשי. "מה?"
"הנה. זה בשבילך."
פתחתי את הנייר שהושיט לי והשתנקתי. צ'ק אישי מתומס. צ'ק על סכום גדול במיוחד. "מה...?" אצבעותיי רעדו כשקלטתי את הסכום. 227,000 דולר.
"ג'יימס עמד לעדכן את הצוואה שלו אחרי החתונה שלכם, אבל הוא..." תומס שיפשף את לסתו ואז שמט את זרועו הצדה. "אני עדיין המוטב. עוד לא קיבלתי את הכספים מחשבון הבנק שלו, אבל זה כל מה שאני אמור לקבל, פרט לבעלות על חברת 'דונאטו תעשיות'. הוא לא היה יכול לרשום אותה בצוואה."
"אני לא יכולה לקחת את הכסף שלך." הושטתי לו את הצ'ק.
הוא הכניס את ידיו לכיסים. "את כן יכולה. הייתם אמורים להתחתן היום, והכסף הזה היה אמור להיות שלך."
בחנתי שוב את הצ'ק. הסכום היה אדיר.
"ההורים שלך פורשים בקרוב, נכון? תוכלי לקנות מהם את המסעדה או לפתוח מסעדה משלך. ג'יימס אמר שזה מה שאת רוצה לעשות."
"עוד לא החלטתי."
"אז תטיילי, תראי עולם. בת כמה את, עשרים ושש? כל החיים לפנייך. תעשי מה שטוב לך." הוא חייך חיוך מתוח והביט אל מעבר לכתפי. מבטו היה נעוץ בחצר. "אני חייב לזוז. תשמרי על עצמך, טוב?" הוא נשק ללחיי.
הרגשתי את הרפרוף הקל של שפתיו, אבל מילותיו בקושי נקלטו. הרעש בחצר גבר, ומחשבותיי היו רחוקות משם. תעשי מה שעושה לך טוב. לא היה לי מושג מה עושה לי טוב. כבר
לא.
הרמתי את מבטי כדי להיפרד מתומס, אבל הוא כבר נעלם. הסתובבתי וראיתי אותו בקצה החצר עם אמו ובן דודו. כאילו הרגיש במבטי, פיל זקף את הראש והביט אליי. גבה אחת שלו התרוממה במכוון. בלעתי רוק. הוא רכן ולחש דבר מה באוזנה של קלייר, ואז החל להתקדם לקראתי.
האוויר תסס כמו שמן לוהט במחבת. שמעתי את קולו של ג'יימס. הד מלפני זמן רב. בואי נעוף מפה.
תחבתי את הצ'ק לתיק הקלאץ' שלי ופניתי ללכת, חומקת לעבר מגרש החניה. הלכתי הלאה מהעבר שלי, חסרת ודאות לגבי העתיד, ובלי שום מושג איך אצליח לעזוב. לא היתה לי מכונית.
עצרתי בשפת המדרכה והתלבטתי אם לחזור לחצר כדי למצוא את הוריי. בדיוק אז אישה מבוגרת בתספורת בלונדינית קצרה התקרבה אליי. "מיז טירני?"
פטרתי אותה בנפנוף. לא הייתי מסוגלת לשמוע עוד מילות ניחומים.
"בבקשה, זה חשוב."
היססתי לשמע הנימה המשונה בקולה. "אני מכירה אותך?"
"אני חברה."
"חברה של ג'יימס."
"שלך. קוראים לי לייסי." היא הושיטה את ידה.
לטשתי מבט בזרועה המרחפת באוויר בינינו ואז הרמתי את עיניי אליה. "סליחה. נפגשנו כבר?"
"אני כאן בגלל ג'יימס." היא הורידה את הזרוע והציצה לאחור. "יש לי מידע לגבי התאונה שלו."
דמעה התהוותה בזווית עיני. נשמתי נשימה עמוקה. הריאות שלי חירחרו מכל הבכי של השבועות האחרונים. ג'יימס אמר לי ארבעה ימים בלבד, נסיעת עסקים קצרה. טיסה למקסיקו, דיג עם לקוח, משא ומתן על חוזים בארוחת ערב וחזרה הביתה. קפטן הסירה אמר שג'יימס הטיל את החכה, ואחרי שהקפטן בדק את המנוע, ג'יימס נעלם. פשוט ככה. נעלם.
זה קרה לפני חודשיים.
ג'יימס נעדר במשך שבועות, ולבסוף הניחו שהוא מת. ואז, לפי תומס, גופתו של ג'יימס נמשתה אל החוף. לייסי כנראה לא שמעה שמצאו את הגופה. התיק נסגר.
"איחרת. הוא..."
"חי. ג'יימס חי."
הבטתי בה בהלם. מי האישה הזאת חושבת שהיא? הצבעתי על רכב הקבורה. "תסתכלי!"
היא הסתכלה. ראינו את הנהג טורק את הדלת האחורית ועוקף את הרכב כדי להתיישב במקומו. הוא סגר את דלת הנהג ונסע משם, יצא ממגרש החניה לעבר בית הקברות.
הבטתי בה בתיסכול. אבל עיניה לא משו מהסֶדאן השחורה, והיא דיברה בקול חרישי מושך. "מעניין מה נמצא בתוך הארון."
"חכי רגע!" לייסי הלכה בעקבותיי בעודי מפלסת את דרכי במגרש החניה. "חכי, בבקשה!"
"לכי מכאן!"
דמעות הציפו את עיניי. רוק סמיך ציפה את לשוני. הרגשתי צורך להקיא, ולייסי לא היתה מוכנה להניח לי. הבטתי אל הרחוב. הבית שלי עמד במרחק קילומטר וחצי. אולי אוכל ללכת הביתה ברגל.
מיצי מרה עלו בגרוני. אוי, אלוהים.
"תני לי להסביר," הפצירה בי לוסי.
"לא. עכשיו." הנחתי יד על פי והתכופפתי מאחורי ואן גדול. חום הבזיק לאורך גופי. רטיבות נספגה בבתי השחי שלי ובצדי החזה. קרביי רחשו ונהמו. הקאתי את נשמתי.
כל מה שהחזקתי בפנים השתחרר וניתז על המדרכה הלוהטת שלרגליי. ההודעה הקולית מג'יימס שלא הגיעה מעולם. הלילות הבודדים בציפייה לידיעה שהוא בחיים. השיחה מתומס, זאת שחששתי ממנה יותר מכול. ג'יימס איננו.
ואז קלייר, שהתעקשה שהלוויה תיערך ביום החתונה שלנו. הכנסייה כבר הוזמנה, והקרובים שלה הזמינו כרטיסי טיסה. למה שיצטרכו לבטל או לשנות את התוכניות שלהם?
עוד רעד טילטל את גופי. הקאתי עד שלבי כאב והבטן התרוקנה. ואז פרצתי בבכי. השתנקויות מכווצות קרביים שיסעו אותי. דמעות כבדות זלגו אל האספלט וניתזו אל תוך הבליל החומצי.
במקום כלשהו במעמקי מוחי הבנתי שהגעתי אל הסף. לו רק התפרקתי בבית תוך חיבוק הכרית של ג'יימס. לא כאן, במגרש חניה, עם קהל של אנשים במרחק שלושים מטרים ממני וזָרה שמכרכרת סביבי.
קרסתי על הוואן והתיישבתי על הפגוש. לייסי הציעה לי בקבוק מים. "הוא חדש."
"תודה." ידיי רעדו, ולא הצלחתי לאחוז בפקק הצר באצבעותיי. היא לקחה ממני את הבקבוק ופתחה אותו. שתיתי שליש ממנו ונשמתי לרווחה.
לייסי הוציאה טישו מהתיק שעל כתפה. "הנה." היא צפתה בי מנגבת את השפתיים ומוחה את האף בעודה משחקת ברצועת הארנק שלה. "מרגישה יותר טוב?"
"לא." קמתי ורציתי ללכת הביתה.
זרועה של לייסי נעלמה שוב בפתח התיק שלה. היא חיטטה בו ושלפה כרטיס ביקור. "אני צריכה לדבר איתך."
"אני לא מעוניינת במה שאת מוֹכרת."
לחייה התלהטו. "אני לא מוכרת כלום. יש משהו..." קולה נקטע, והיא סקרה את מגרש החניה מאחורינו לפני ששבה להביט בי.
מיצמצתי, המומה מעוצמת עיניה הכחולות. אינסטינקט ניצת בי. היא יודעת משהו.
"אני לא מוכרת כלום ואני מצטערת מאוד על האופן שבו דיברתי, אבל זאת האמת. תבקרי אצלי בהקדם האפשרי." היא תפסה את כף ידי הפנויה והטיחה את הכרטיס לתוכה. ואז היא נסוגה ונעלמה מאחורי הוואן.
צעדים התקרבו, נקישות של עקבים רצים על המדרכה. "הנה את," התנשמה נדיה בלי אוויר. "חיפשנו אותך בכל מקום. ההורים שלך מחפשים אותך." גלי שיער ערמוני גלשו על כתפיה. התסרוקת שלה התפרקה כנראה מרוב חיפזון למצוא אותי.
קריסטן נעצרה לידה. החזה שלה עלה וירד. בצד השוק שלה הופיעה רכבת בגרבונים.
הן היו אמורות להיות השושבינות שלי.
"מה את עושה כאן?" שאלה קריסטן בקול צורמני ומאומץ מהריצה.
"אני..." עצרתי כי לא רציתי להסביר שהסתתרתי, ואז רדפה אחריי זרה במגרש החניה, ואז הקאתי על הנעליים.
"אַת מה?!" היא דחקה בי. נדיה תקעה בה מרפק והצביעה על הקרקע שלרגליי. קריסטן העוותה פנים מול הראיות השפוכות על המדרכה כמו תכולה של פחית צבע שנפלה. "אוי, איימי," היא נאנחה.
לחיי בערו והשפלתי את ראשי. קראתי את הכרטיס שבידי.
לייסי סונדרס
מתַקשרת, יועצת ופרופילאית
רוצחים, נעדרים ותעלומות לא פתורות
תעזור לך למצוא את התשובות שחיפשת
צמרמורת חלפה בגווי. הנפתי את ראשי לכיוון שבו לייסי התרחקה. היא נעלמה.
"מה זה?" שאלה נדיה.
נתתי לה את הכרטיס, והיא גילגלה עיניים. "וואו, הפסיכים כבר רודפים אחריך."
"מי?" קריסטן הציצה מעל כתפה של נדיה.
נדיה מיהרה לקפל את הכרטיס ותחבה אותו לתיק היד שלה. "אל תהיי תמימה, איימי. אנשים ינצלו אותך."
"מי ינצל?" שאלה קריסטן שוב. "מי הופיע על הכרטיס?"
"אף אחד ששווה את הזמן של איימי."
נדיה צודקת, חשבתי בהיגיון. לייסי סתם מטורללת. איזו חוצפה מצדה לגשת אליי היום. היא בטח עוקבת אחרי מודעות אבל בעיתון.
קריסטן שילבה את זרועה בזרועי. "בואי, חמודה. ניקח אותך לבית הקברות. נמצא את ההורים שלך ונגיד להם שאת באה איתנו. ניק מחכה ליד המכונית."
ניק. בעלה של קריסטן. החבר הכי טוב של ג'יימס. ג'יימס.
נתתי לקריסטן לגרור אותי. "התכוונתי ללכת ברגל הביתה."
היא הביטה בעקבים הגבוהים שלי והרימה גבה. "ברור."
אחרי הקבורה ניק הוריד אותנו בבית שלי. קריסטן ונדיה נכנסו פנימה בעקבותיי. עצרתי בפתח שבין הכניסה לסלון של דירת שלושת החדרים שלנו והבטתי סביבי. ניצבו שם כיסאות עור בגוון קרמל ללא משענות יד וספה חומה־אפורה מבד שניל. מסך טלוויזיה שטוח היה שקוע בתוך ארון מעץ אגוז, והדלתות נותרו פתוחות מאז הפעם האחרונה שצפיתי בה. שלושה ציורים ממוסגרים של ג'יימס קישטו את הקיר שמעל המזנון ליד דלת הכניסה.
הכול היה במקומו חוץ מהאדם שהתגורר שם.
השלכתי את המפתחות והארנק על המזנון.
נדיה חצתה את פינת האוכל אל המטבח, ונקישות עקביה על רצפת העץ הידהדו ברחבי הבית. "רוצה משהו לשתות?"
"תה, בבקשה." חלצתי נעליים, נשכבתי ומתחתי את בהונותיי.
נדיה הוציאה את הבלנדר. היא שלפה קוביות קרח מהמגש במקפיא והכניסה אותן לקנקן. הן פיצפצו בתגובה לתחתית החמימה יותר של הקנקן.
"אולי משהו חזק יותר?"
משכתי בכתפיי. "בטח. שיהיה."
קריסטן נשאה את מבטה מהמקום שבו חלצה נעליים ליד שולחן הקפה וקימטה את מצחה. היא שקעה בכיסא העור שליד האח ותחבה את כפות רגליה מתחת לרגליים. כשהתחמקתי אל חדר השינה, הרגשתי שהיא מביטה בי.
ניגשתי היישר לארון שג'יימס ואני חלקנו ופתחתי את הדלתות המשופעות. בגדיי היו תלויים לצד החליפות שלו. הכול בצבעי אפור, שחור וכחול־נייבי. היו גם חליפות פסים, אבל הרוב סולידיות. חליפות עסקים — כך היה קורא להן. שונות כל כך מהחולצות המשובצות והג'ינס — הלבוש היומיומי שלו בבית.
מבט בארון שלו היה יכול להוביל למסקנה, שהבגדים שם שייכים לשני אנשים שונים. לפעמים הרגשתי שאני גרה עם שני גברים שונים. הגבר שעבד ב"דונאטו תעשיות" היה רשמי ומנומס לעומת האמן בעל הנפש החופשית עם השרוולים המופשלים וכתמי הצבע בזרועותיו.
אהבתי את שניהם.
הצמדתי את אפי לשרוול החולצה הכחולה האהובה עליו ושאפתי. עץ אלגום וענבר עשיר, הבושם שלו, מהול בשמץ טרפנטין מניקוי חומרי הציור שלו. הוא לבש את החולצה הזאת בפעם האחרונה שבה צייר, ומבעד לעפעפיי העצומים ראיתי אותו, שרירי כתפיו גולשים תחת הכותנה הכחולה הדהויה בעודו מניע את המכחול.
"את רוצה לדבר?" שאלה קריסטן בעדינות מאחוריי.
ניענעתי בראשי והתרתי את הקשר שבמותניים כדי להסיר את השמלה. היא גלשה ונשפכה למרגלותיי. הגעתי לארון, לקחתי את החולצה של ג'יימס ואת הטרנינג מהתיכון ולבשתי אותם. חמימות הציפה אותי כשמשכתי את החולצה. הרגשתי כאילו ג'יימס מחבק אותי דרך הבד שעל גבי.
לעולם לא אשכח אותך, איימי.
לבי נסדק עוד קצת. החנקתי יבבה.
רצפת העץ מאחוריי חרקה והמיטה גנחה. סגרתי את דלתות הארון ומצאתי את עצמי מול קריסטן. היא ייצבה את עצמה על מראשות המיטה והניחה כרית בחיקה. הכרית של ג'יימס.
כתפיי נשמטו. "אני מתגעגעת אליו."
"אני יודעת." היא טפחה על החלל שלידה.
זחלתי על המיטה והנחתי את ראשי על כתפה. היא הניחה את לחיה על שֹערי. מגיל חמש אנחנו אוהבות לשבת ככה, מכורבלות זו בזו ולוחשות סודות. ישבנו כך פעמים רבות בחודשיים האחרונים. קריסטן מבוגרת ממני בשנתיים, והיא מילאה את מקום האחות בילדותי כבת יחידה. היא כרכה את זרועה סביב כתפיי. "זה יהיה קל יותר בהמשך. אני מבטיחה."
דמעות טריות זלגו. קריסטן חיפשה טישו בשידה. חטפתי כמה וקינחתי את האף. היא הסיטה תלתלים לחים מצד מצחי, תפסה טישו משלה וטפחה על זוויות עיניה. צחקוק קליל נמלט, והיא חייכה. "אנחנו גמורות, מה?"
בתוך זמן קצר הצטרפנו לנדיה במטבח לשתות מרגריטה ושיתפנו סיפורים על הילדות עם ג'יימס. כעבור כמה שעות ויותר מדיי קוקטיילים, נדיה קרסה על הספה והחלה לנחור תוך שניות. קריסטן כבר נרדמה במיטה שלי. הרגשתי מבודדת בבית החשוך. האור היחיד בקע מהנרות שקריסטן הדליקה קודם לכן. הרמתי את רגליה של נדיה ושקעתי בספה, שומטת את כפות רגליה בחיקי. עשר בלילה, השעה שבה הייתי צריכה להימצא בזרועותיו של ג'יימס, מובלת בעדינות על רחבת הריקודים בחתונה לצלילי השיר שלנו, "שנינו".
נדיה גנחה וזעה על הספה. היא קמה ועברה אל חדר השינה לאורחים, גוררת את השמיכה.
תפסתי את המקום שפינתה והנחתי למחשבותיי לנדוד. חשבתי על ג'יימס, למה הוא נסע למקסיקו. למה הוא לא חיכה או נתן לתומס לטפל בלקוח? הוא היה נשיא "דונאטו תעשיות", ובמסגרת תפקידו פיקח על יבוא ויצוא הרהיטים של החברה. כמנהל הכספים, האחריות של ג'יימס חלה על הנהלת החשבונות, לא על משא ומתן על חוזים. אבל הוא התעקש שהוא היחיד שיכול לטפל בלקוח המסוים הזה. הוא עזב ביום שבו שלחתי בדואר את ההזמנות לחתונה.
עיניי שקעו ונסחפתי לשינה קטועת מחשבות. חלמתי על האישה במגרש החניה. היא היתה לבושה שחורים מכף רגל ועד ראש, ועיניה קרנו זוהר ססגוני. היא הרימה את זרועותיה מעל דמותה הדקה ושפתיה נעו. הרחש המלודי של הכישוף הידהד באוויר סביבה וסביב הגופה שלמרגלותיה. גופה שזזה עכשיו. אז הבנתי שזאת לא סתם גופה. זה ג'יימס. ולייסי העלתה אותו מהאוב.
הסודות שהשארנו מאחור
פרולוג
ג'יימס
לפני שישה חודשים
18 בדצמבר
פוארטו אסקונדידו, מקסיקו
הוא חלם עליה שוב. עיניים כחולות בורקות ולוהטות שצרבו את נשמתו. גלים של תלתלים חומים ליטפו את חזהו כשנעה מעליו ונשקה לעורו החם. הם יינשאו בעוד חודשיים. הוא חיכה בקוצר רוח להתעורר איתה מדי בוקר ולאהוב אותה בתור אשתו, בדיוק כפי שאהבה אותו עכשיו.
היה לו משהו חשוב לספר לה. משהו דחוף שנדרש לעשות. יהיה אשר יהיה, הדבר הזה נותר חמקמק בשולי מחשבותיו המטושטשים. הוא צימצם את המיקוד והתרכז במחשבה עד שהצליח...
להגן עליה.
עליו להגן על ארוסתו. אחיו יפגע בה שוב.
הוא ראה את אחיו, את הנחישות שבהבעת פניו. היא גבלה באי־שפיות. הם היו על סירה. היה לו אקדח והוא השמיע איומים. אחיו כיוון אליו את האקדח, אז הוא צלל לתוך המים. הים היה סוער וגרר אותו מטה. הוא הרגיש שהוא שוקע. כדורים ריססו את פני השטח וחלפו בשריטה לצד ראשו ופלג גופו העליון, מחטיאים רק במעט את המטרה.
הוא שחה בכוח ובמהירות וריאותיו צרבו. עליו להגן עליה.
גלי ענק עוצמתיים הטיחו אותו בצוקים הסלעיים. כאב עז שיסע את פניו ואיברי גופו. הים רצה אותו, אבל הצורך להגן על אהבת חייו היה עז ממנו. עליו להגיע אליה. הזרם השקיע אותו מתחת לפני הים. הוא צף, נסחף. אנה ואנה, מעלה־מטה. ואז ירדה החשֵכה.
"פאפא! פאפא!" צייץ קול קטן.
עיניו נפקחו. ילד קטן קפץ עליו ובילגן את הסדינים. הוא הביט בילד שציחקק וקיפץ ברחבי המיטה.
"דספיירטטה, פאפא! טנגו, המברה." הילד דיבר ספרדית. הוא נבר במוחו בניסיון להיזכר בשיעורים באוניברסיטה. הילד היה רעב, והוא קרא לו "אבא".
איפה הוא, לעזאזל?
הוא הזדקף ונסוג, ראשו פגע בלוח המיטה. הוא היה בחדר שינה מוקף תמונות ממוסגרות. הוא ראה את עצמו בהרבה מהן אבל לא זכר שצולמו. מימינו, החלונות השקיפו למרפסת ולאוקיינוס שמעבר. מה לעזאזל?
הדם אוזל מפניו. זיעה קרה מציפה את גופו. הילד קפץ והתקרב, חג במעגלים גדולים כשזינק באוויר. "קיירו אל דסאייונו! קיירו אל דסאייונו!" זימר הילד.
"תפסיק לקפוץ," הוא קירקר והרים את ידיו כדי למנוע מהילד להתקרב מדיי. הוא נתקף דיסאוריינטציה. אצבעות מבוהלות נכרכו סביב צווארו. "די כבר!" הוא צעק.
הילד קפא. הוא הביט בו בעיניים פעורות במשך מספר רגעים. ואז זינק מהמיטה ויצא מהחדר.
הוא עצם עיניים וספר עד עשר. הכול יחזור לקדמותו כשיפקח את עיניו. הוא לחוץ — עבודה, החתונה, התמודדות עם אחיו. זו ודאי הסיבה. זה היה רק חלום.
הוא פקח עיניים. דבר לא השתנה. נשימות מאומצות בקעו מריאותיו. זה לא היה חלום. זה היה סיוט. והוא חי אותו.
על השולחן שליד המיטה הוא ראה טלפון נייד. הוא הרים ופתח אותו. לבו עצר למראה התאריך. היה אמור להיות מאי. איך יכול להיות שדצמבר... שש שנים וחצי אחרי מועד החתונה שלו?
הוא שמע קול בדלת וניענע את ראשו. ילד בוגר יותר עמד בפתח, פניו בגון קפה. "פאפא?"
הוא הזדקף. "מי אתה? איפה אני? מה המקום הזה?"
נראה שהשאלות שלו הפחידו את הילד, אבל הוא לא יצא מהחדר. במקום זאת הוא גרר כיסא אל הארון. הוא עלה עליו והביא קופסת מתכת מהמדף העליון. הנער הבוגר הביא לו את הקופסה והקיש קוד של ארבע ספרות במנעול. הוא נפתח. הנער הרים את המכסה ואז נסוג לאיטו מהחדר. דמעות זלגו במורד פניו.
בתוך קופסת המתכת נחו מסמכים משפטיים — דרכונים, תעודות לידה, רישיון נישואים וכן תעודת פטירה של ראקל סלינה דומינגז. כוננים ניידים וכמה תקליטורי אחסון היו תחובים בתחתית לצד טבעת אירוסים. הוא הכיר את הטבעת הזאת. היא ענדה את הטבעת הזאת. הוא הרים אותה אל האור והתבונן בה בבלבול. למה היא לא עונדת את הטבעת שלו?
הוא החזיר את הטבעת לקופסת המתכת, ומעטפה משכה את תשומת לבו. היא הייתה ממוענת אליו. הוא קרע אותה והוציא מכתב.
אני כותב את זה על זמן שאול. אני חושש שיבוא יום ואזכור מי הייתי ואשכח מי אני. קוראים לי חיימה קרלוס דומינגז.
פעם קראו לי ג'יימס צ'רלס דונאטו. אם אני קורא את הפתק הזה ולא זוכר שכתבתי אותו, דע דבר אחד:
אני אתה.
1
ג'יימס
הווה
21 ביוני
סן חוזה, קליפורניה
הרבה יותר קל למות מאשר לחזור לחיות. כמות הניירת שנדרשה לשחזור זהותו, שאבה ממנו שוב את חייו.
אולי עליו להישאר מת. כי אין ספק שלא נותר לו כאן שום דבר בעל ערך.
המחשבה מתרוצצת במוחו של ג'יימס כמו הכדור במגרש בייסבול, שניטח בחומת המגרש החיצוני. כאב עמום נשאר ברקתו וחלל ריק נפער בחזהו.
הוא מביט בקו האופק של סן חוזה מבעד לחלון משרדו של אחיו תומאס בדונאטו תעשיות. בנייני זכוכית מחזירים את השמש במפגן קורן של זהב וכתום. שש וחצי שנים שאבדו והוא אינו יכול לעשות דבר, מבחינה רפואית, כדי לשחזר את פרק הזמן הזה.
אבל הוא זוכר את היום שבו עזב את איימי כאילו היה אתמול.
הוא פוסע מול החלון, מוטרד מהשיחה שניהלו בערב שלפני שעזב. הוא אמר לה אז שהוא נוסע לפחות משבוע, בקושי מספיק זמן כדי שתתגעגע אליו. ואז הוא נישק אותה והתעלס איתה. אצבעותיו ליטפו את אור הירח בשערה כשהרגיע אותה שעתידם יתנהל כפי שרצו, כשהוא משוחרר מהמחויבות לדונאטו תעשיות. הוא רצה לעסוק באמנות. פיו ליטף את קימורי ירכיה השופעים, את קשת שוקיה, כשהבטיח לדאוג לה עד יומו האחרון.
אבל הוא לא עמד בהבטחתו. הוא איכזב אותה.
כל כך הרבה זמן אבוד. כל כך הרבה חיים אבודים. הבית. האמנות שלו. הזהות שלו.
אהבת חייו.
איימי.
שמה לוחש בתוכו.
האם היא יודעת שהוא חזר לארצות הברית? האם היא יודעת שהוא חזר, ג'יימס שלה?
היא לא ראתה אותו מאז מצאה אותו במקסיקו לפני יותר מחמש שנים. התחוור לה שהוא עדיין בחיים ולא מת כפי שאחיו תומאס גרם לכולם להאמין. המנוול אפילו אירגן את הלוויה של ג'יימס וקנה מצבה לחלקת הקבר המשפחתית.
כדי להגן עליו, הסביר לו תומאס. אחרת פיל היה מנסה לרצוח אותו שוב כדי להציל את התחת של עצמו.
תומאס ניצל את אובדן הזיכרון שלו, שבמקרה של ג'יימס היה מחיקה מוחלטת של המידע האוטוביוגרפי שלו. אחיו הרחיק לכת ויצר לו זהות חדשה, חיים חדשים.
חיימה קרלוס דומינגז. אמן. אלמן. אב.
אין לו שום זיכרונות מהנסיעה של איימי למקסיקו. הוא לא זוכר שהתאהב בפיזיותרפיסטית שלו, ראקל, שנישא לה, שאימץ את בנה חוליאן, שהוליד את בנו מרקוס, ושהיא מתה בלידה. הוא לא זוכר שום דבר שתומאס סיפר לו על מה שעשה בתור קרלוס במקסיקו. הוא בקושי זוכר איך הגיע בכלל למקסיקו.
הוא לא זוכר דבר מהשעות שהביאו לשוטטותו בפלאיה זיקטלה, מדמם, מטושטש ומבולבל, חסר כל מושג מי הוא או מאין בא.
מה שהוא כן זוכר זה יותר משש שנים המתועדות ביומנים של קרלוס, המתויקים במסודר בכונן נייד. רשומות יומיומיות שפסקו יומיים בטרם הגיח ג'יימס מחדש.
האיש הארור ניהל יומן.
ג'יימס משמיע קול מוזר בירכתי גרונו. כמה אירוני. בכל פעם שהוא מקלל את קרלוס, הוא בעצם מקלל את עצמו. אבל המחשבה על עצמו בתור ישות נפרדת מקרלוס הקלה עליו להשלים עם הזמן האבוד.
יש הרבה דברים בקרלוס שג'יימס אינו מבין. אבל הדבר היחיד שהוא מסוגל להתחבר אליו הוא הפרנויה של קרלוס לגבי אובדן הזהות. כי כשג'יימס הגיח מהשִכחה אל ערימות מגזינים ועיתונים, קולאז'ים של תמונות ממוסגרות על קירות ותיבה מתפקעת מרוב פרטים על חייו הקצרים של האיש, קרלוס אבד לנצח לעולם הזה.
ג'יימס חושב על הפריטים בתיבה. תמונות, תעודות לידה ופטירה, טבעת האירוסים של איימי.
אצבעותיו המחוספסות משפשפות את שולי טבעת היהלום התחובה עמוק בכיס מכנסיו. מכנסי הצמר הדקים מתחככים בירכיים שפעם לבשו מכנסיים קצרים. והטבעת היא תזכורת מוצקה וקרה לכך, שעד קץ ימיו הוא ישלם על הטעויות שלו ביותר מצלקות פיזיות שיעיבו על גופו בן השלושים ושש. הרכס הזועם מהרקה הימנית לעצם הלסת, גשר האף הלא ממש ישר, אלכסון הרקמה הנוקשה לאורך עצם הירך — עקבות הירי, הוא מסיק. עם הצלקות האלה יוכל להתמודד. מה שהוא אינו מצליח להתגבר עליו זו העובדה שלא יחלוק את חייו עם איימי בגלל שפישל.
ג'יימס חושב על בניו שממתינים בחדר הישיבות. חוליאן בן האחת־עשרה שונא אותו. הוא משוכנע שג'יימס לא רוצה להיות אבא שלהם, שהוא ישלח אותם להוואי כדי לגור עם דודתם, אחותה החורגת של ראקל, נטליה הייז. מרקוס בן השש חושש מפניו מאז אותו יום ראשון שבו אביו החל לדבר אנגלית. ג'יימס אינו אותו פאפא כשהיה.
אלוהים יודע איך יצליח לשכן את בניו בבית חדש, על אחת כמה וכמה בארץ חדשה להם, ולגרום להם לסמוך עליו בתור אביהם, ובה בעת לנסות לפתוח יחד בחיים חדשים.
חיים שאיימי כבר לא תהיה חלק מהם.
ג'יימס נושם דרך הכאב העמוק בחזהו.
"היא לא תפגוש אותך."
הוא לוחץ בידו את טבעת האירוסים, פונה לאיטו מהחלון ומביט בכעס באחיו. תומאס יושב מאחורי השולחן ומקפיץ בעצבנות עט מונבלאן על משטח הזכוכית. אוזניו של ג'יימס קולטות את צליל החריקה. הוא מהדק את אחיזתו, והיהלום דוקר את כף ידו. הדחף לחבוט בתומאס, להרגיש את עצמותיו מתרסקות, רוטט בזרועו — התחושה הזאת מאכלת אותו. כמעט.
שלוט בעצמך, ג'יימס.
תומאס מישיר אליו מבט בגבה זקורה, כאילו הוא מתגרה בג'יימס שיתנגד לו.
"מאין לך?" שואל ג'יימס ומסתובב אל החלון. "לא ראית אותה חמש שנים."
התיפוף פוסק. "לא דיברתי איתה."
בדצמבר שעבר, כשג'יימס המטיר על תומאס שאלות לגבי איימי, הוא לא ידע לענות עליהן. עם שובה לארצות הברית הגישה איימי בקשה לצו הרחקה זמני נגד אחיו, ובית המשפט נענה לה. היא לא רצתה שום קשר עם תומאס או עם משפחת דונאטו, ולכן פרט לכמה תכתובות דואר אלקטרוני לאחר פקיעת הצו, תומאס הניח לה לנפשה.
ג'יימס לא מאשים את איימי. אילולא נסמך על עזרתו של תומאס בשיקום שלו, גם הוא היה מוחק את אחיו. הוא אפילו שקל לתבוע את תומאס על הפרת זכויות האדם שלו. אבל הבושה שחש וכן הכבוד שרחש לאמו, מנעו זאת ממנו. שלושת בניה של קלייר דונאטו כבר דפקו מספיק את המשפחה. מלבד זאת, ג'יימס ראוי למה שקרה לו. בגלל הטעויות שלו קרה לו מה שקרה, בגללן הוא ננטש ולבסוף נשכח.
"ראיתי את איימי," תומאס ממלמל.
ג'יימס עונד את הטבעת על הזרת שלו. הוא משעין את זרועו על החלון וטופח על הזכוכית באצבע. הוא תוהה אם תומאס צודק. האם איימי תרצה לראות אותו?
גלגלי כיסא מתגלגלים לאורך שטיח ארוג בצפיפות, ורשרוש הבד היוקרתי עומד באוויר. תומאס נעמד לצדו בחלון.
"לוס גאטוס היא עיר קטנה. אני חולף על פני בית הקפה שלה כמעט כל יום. קשה לא לראות אותה או את איאן. או את הבת שלהם."
ג'יימס משעין את מצחו על הזרוע הרכונה שתומכת במשקלו.
"היא הייתה מוכרחה להתקדם הלאה," אומר תומאס. "ילד. בעל. היא אוהבת את איאן. היא מאושרת."
ג'יימס יודע את זה, הוא ידע זאת מהיום שניסה להתקשר אליה בדצמבר שעבר והגיע למספר לא מחובר. הוא מעולם לא נתקף פחד כזה.
אבל הוא הגיע לתומאס. אחיו ענה לו בצלצול הראשון. וכעבור עשרים וארבע שעות הוא הגיע למקסיקו וסיפר לו הכול.
תומאס טופח על כתפו של ג'יימס. "אל תדפוק לה את הנישואים."
"כמו שאתה דפקת לי את החיים?"
תומאס מתכווץ. "אמרתי לך, ניסיתי לתקן את המצב. אתה, בתור קרלוס, לא רצית שום קשר אליי." הוא מסיט את פניו לעבר תנועת המכוניות מטה לעת ערב. ידיו בכיסים. "לא הצלחתי להכריח אותך לעזוב את מקסיקו, ולא משנה כמה ניסיתי לשכנע אותך."
השמש נעלמת באופק והשמיים מתכהים. ההשתקפות שלהם על הזגוגית בולטת יותר עם כל רגע שחולף. לראשונה בחייו ג'יימס מבחין שהוא גדול מתומאס. הוא גם נראה צעיר יותר מהשנתיים שמפרידות בינו לבין אחיו הגדול.
זה מה שהפתיע את ג'יימס יותר מכול כשראה לראשונה את השתקפותו בדצמבר האחרון: כמה התבגר. שערו הארוך ועור פניו המצולק הדהימו אותו. שש וחצי שנים העמיקו את הקמטים סביב עיניו ופיו, מתחו את העור סביב צלעותיו כאילו נאפה תדיר תחת השמש המקסיקנית. אבל קרלוס שמר על כושר מעולה. בין ריצה לרכיבה על אופני הרים, הוא שמר על אורח חיים פעיל בחוץ.
תומאס לא נראה במיטבו. הלחץ שלו התבטא בשיער אפור קצוץ, בעור בהיר עקב מחסור בוויטמין די, ובגזרה כחושה שג'יימס הביו ממנה כי תומאס מתקיים על קפאין, סיגרים ודיאטת נוזלים. בר המשקאות במשרדו של תומאס היה מאובזר היטב, והריח הטחוב והצרוב של הסיגרים הורגש מאוד כשתומאס עמד לידו. ניחוח העשן העז בחליפתו של תומאס הלם בחוש הריח של ג'יימס וכמעט העלה דמעות בעיניו.
קשה להאמין שימלאו לתומאס ארבעים בתוך פחות משנתיים. הוא נראה מבוגר בשנים רבות.
"אני לא מתכוון לפגוש את איימי," אומר ג'יימס באנחה כנועה. עדיין לא, בכל מקרה. הוא לא בטוח שיוכל לעמוד במפגש איתה מתוך ידיעה שהיא כבר אינה שלו.
הוא מתרחק מהחלון ועוצר ליד השולחן של תומאס. מעטפה גדולה מונחת עליו וממוענת אליו. "זה זה?"
"כן, היא הגיעה הבוקר."
ג'יימס פותח את המעטפה ומעלעל בפריטים. שטרי מכר ומפתחות לבית של הוריו. אמו עברה לפני כמה שנים לדיור מוגן יוקרתי לאחר פטירת אביו. עכשיו הבית שייך לו, מקום לגדל בו את הבנים. הוא מתכוון למכור אותו בהקדם.
הוא סוקר את שאר הניירת. רשימה של חשבונות בנק והשקעות, טופסי הרשמה לבתי ספר בשביל הבנים. מפתחות לרכב. חיים חדשים.
הלוואי שהכול היה פשוט כל כך.
ג'יימס חושב על הבנים שלו. בזכותו, כל דבר מוּכּר בחייהם נעלם: הבית, בית הספר, החברים. הם איבדו את אמם ולאחרונה גם את האב שלא הכירו עוד. ולדברי חוליאן, ג'יימס הוא תחליף עלוב.
"השבוע מכרתי את המניות שנשארו לך בדונאטו תעשיות. הבית של אבא ואימא שייך לך, ואתה יכול לעשות בו כאוות נפשך." מסביר תומאס. "כל מה ששלחת ממקסיקו מאוחסן שם. שמרתי את הקנווסים שלך בארגזים."
ג'יימס שולף מסמך. תומאס מצטרף אליו לשולחן וטופח על הטופס בעט. "הבנים רשומים לבית הספר סנט אנדרוז." בית הספר הפרטי בהמשך הרחוב שבו גדל עם תומאס. אותו בית הספר שבו למדו.
"יש להם תוכנית מצוינת לאנגלית כשפה שנייה."
"הם מדברים אנגלית שוטפת. מסתבר שבזכותי," מזדעף ג'יימס.
הוא מחזיר את הניירת למעטפה וטופח בה על ירכו. הוא רוצה לצאת. הוא עייף ורעב ויודע שגם הבנים באותו מצב. הם הגיעו לכאן היישר מהטיסה שלהם ממקסיקו. "אתה צריך ממני עוד משהו?"
תומאס מנענע בראשו.
"אז סיימנו. אתקשר אליך אם אצטרך משהו. אחרת, אל תצפה לשמוע ממני." לעולם, רצה ג'יימס לומר. אבל מסתבר שכמעט כל מהלך בחיים שהוא מנסה לעשות, תומאס מיירט. תפסיק להפריע, הוא רוצה לזעוק. הוא פשוט צריך שתומאס יניח לו לנפשו.
ג'יימס פונה לצאת.
"תקופת המאסר של פיל מסתיימת ביום שלישי הבא," מציין תומאס כשג'יימס מושיט יד אל הדלת. "הוא בחוץ. אדם חופשי." הוא פורש את זרועותיו בכפות ידיים פתוחות.
"ואתה מספר לי את זה עכשיו?" ג'יימס נועץ מבט נוקב באחיו. הוא חשב שלפיל מחכים עוד כמה חודשי מאסר. עיניו מצטמצמות. "כמה זמן אתה יודע את זה?"
תומאס מגלה עניין בעט שבידיו.
"לעזאזל איתך." הוא כבר ידע את זה די זמן, שג'יימס היה יכול להספיק לעבור לכל מקום אחר חוץ מאשר לכאן. תומאס נחוש לסדר הכול בחייו של ג'יימס, לרבות החזרתו ללוס גאטוס.
"כבר אמרתי לך שפרננדו רואיז, ראש הקרטל של הידלגו, נתפס, נשפט והורשע. אני בספק אם פיל ימשיך בקשר עם הקרטל. ובכל זאת..." תומאס טופח בעט של על מפרק אגודלו. "תפקח עיניים. רק תחושת הבטן שלי אומרת לי שהוא ניסה לרצוח אותך, ואין לי מושג מה הוא יעשה כשישתחרר. הוא עדיין לא יודע שאתה בחיים."
ג'יימס הולם בדלת. "אלוהים, תומאס, באמת? היית אמור להגיד לו." ג'יימס חשב שיש לו זמן לבקר אצל פיל לפני שהוא יצא מהכלא. "אתה באמת חושב שהוא יחזור לרדוף אחריי? מה הטעם? הכול נסגר. האף-בי-איי תפסו את מי שצריך, ואתה הכנסת את פיל לכלא."
"פיל יחפש אותך אם יש לך משהו שיפליל אותו בניסיון הרצח שלך."
"אנחנו לא יודע אם הוא, או מישהו אחר, ניסו להרוג אותי," מציין ג'יימס. "אני לא זוכר כלום."
"שום דבר?"
"לא."
תומאס מקלל חרש. "היית אומר לי אילו זכרת, נכון? תדאג לעמוד איתי בקשר ברגע שזה קורה."
ג'יימס מהנהן אליו. אולי זה חשוב לתומאס, אבל מבחינת ג'יימס — מה שקרה, קרה. הוא פישל כשרדף אחרי פיל בלי תוכנית. הוא כעס כשפיל תקף את איימי, ונגעל מחוסר העניין שהפגין תומאס לגבי עצירת הלבנת הכספים של פיל. הוא כעס על התוכנית של פיל להרוס את המשפחה. בסופו של דבר, ג'יימס איכזב את כולם. בעיקר את איימי.
הוא פותח את הדלת, לוח עץ מוצק.
"ג'יימס."
הוא מפנה את ראשו אל תומאס אבל לא מביט בו.
"טוב שחזרת הביתה."
ג'יימס יוצא מהמשרד וסוגר בשקט את הדלת מאחוריו. הוא מביט על פני הלובי וחש הקלה למראה בניו שעדיין בחדר הישיבות. בנים שקרלוס לא סמך על ג'יימס שיגדל אותם כמו שצריך.
