דרך הלב


פרק 1


מפגשים מקריים


היא חישבה שזמן הטיסה מקולורדו לניו יורק יהיה כשלוש שעות וארבעים וחמש דקות וידעה שלאחר מכן חייה ישתנו לעולמים – אפילו יותר מכפי שכבר השתנו. לופתת את צידי המושב שלה בידיים מזיעות, אמלי קופר עצמה את עיניה כשהמנועים התכוננו להמראה. היא לא אהבה לטוס. יתר על כן, זה הפחיד אותה עד מוות. למרות שזכרה זמנים שבהם העינוי של להימצא בגובה 10,000 מטרים מעל האדמה היה שווה את זה: הפעם הראשונה שעזבה את הבית לטובת הקולג', הפעם שברחה לאי טרופי או נסעה לבקר את המשפחה האהובה שלה. לעומת זאת, הטיול הזה לא טמן בחובו שום הנאה – הוא הביא עימו רק תחושות אובדן ואבל.


מי שהתבונן בה, בן זוגה דילון, היה אחת הסיבות היחידות לכך שהיא עדיין קמה כל בוקר. היא ידעה שהוא הבחין בהבעת פניה ששידרה את תחושת חוסר הוודאות שחשה לנוכח מה שהמתין לה בהמשך הדרך.


אוחז בידה, דילון רכן קדימה והבריש קווצת שיער מפניה. "הכול יהיה בסדר, אמ," הוא לחש, "לפני שתשימי לב, נהיה שוב על פני האדמה."


היא אילצה את עצמה לחייך והפנתה את ראשה בהיסוס, צופה בהרים המושלגים הנעלמים תחת כסות העננים. ליבה המשיך לצלול כשהיא נפרדה בינה לבין עצמה מהמקום היחיד שאי פעם היה ביתה. היא הניחה את ראשה נגד החלון ונתנה למחשבותיה לנדוד לאירועי החודשים האחרונים.


בסוף אוקטובר, בשנתה האחרונה בקולג', היא קיבלה את השיחה. עד אותו הרגע, החיים נראו... טובים. דילון הופיע בעולמה חודש לפני כן, הציונים שלה היו כפי שהיו צריכים להיות, ושותפתה למעונות, אוליביה מרטין, נעשתה אחת החברות הכי טובות שהיו לה אי פעם. כשהיא ענתה לטלפון באותו יום, היא לא יכלה לחזות את החדשות שתקבל.


"תוצאות הבדיקות חזרו, אמלי," אמרה ליסה, אחותה הגדולה, "לאימא יש סרטן שד, שלב רביעי."


ובשש המילים האלה, החיים שאמלי הכירה לעולם לא יהיו כמו פעם. אפילו לא קרוב לכך. לסלע שלה, לאישה שהיא העריצה רוב ימי חייה, ולהורה היחידה שאי פעם הכירה – נותרו פחות משלושה חודשים לחיות. היא לא יכלה להכין את עצמה למה שעתיד היה לבוא. טיולי סוף־שבוע ארוכים מאוניברסיטת אוהיו לקולורדו כדי לעזור בחודשים האחרונים לחייה של אימה הפכו לדבר שבשגרה עבור אמלי. היא צפתה באימא שלה קומלת. מהנשמה החזקה והתוססת שהייתה פעם, היא הלכה ונעשתה אישה תשושה וכמעט בלתי ניתנת לזיהוי, עד שנפטרה.


לנוכח סערת הרוח הפתאומית שגעשה בעצביה, אמלי אחזה בחוזקה בידו של דילון והביטה בו. הוא חייך לעברה חיוך מהיר והנהן, מזכיר לה שהם בסדר. היא הניחה את ראשה על כתפו החמימה והתחילה לחשוב על התפקיד שהוא שיחק לאורך כל העניין: הטיסות האין־סופיות מניו יורק לקולורדו כדי להיות איתה, המתנות המקסימות ששלח לה כדי להסיח את דעתה מהטירוף שהשתלט על חייה, השיחות בשעות הלילה המאוחרות כדי לוודא שהיא בסדר ועד לארגון הלוויה וההמלצה שלו שתמכור את בית הילדות שלה ובסופו של דבר תעבור איתו לניו יורק. כל זה היה חלק מהסיבה לכך שהעריצה אותו.


כשהמטוס נחת בשדה התעופה לה גוארדיה בניו יורק, דילון הביט באמלי ומחץ את ידה בידו עד ללובן מוחלט של פרקי האצבעות. הוא גיחך בקלילות ורכן לנשק אותה. "את רואה, זה לא היה נורא כל־כך," הוא אמר, מלטף את לחייה. "ועכשיו זה רשמי – את תושבת ניו יורק, מותק."


אחרי ניווט ברחבי שדה התעופה לאורך פרק זמן שנראה לה כנצח, דילון תפס מונית והם עשו את דרכם לדירה שאמלי תחלוק עם אוליביה. זה נעשה נושא רגיש בינה לבין דילון. כשהוא ואמלי דיברו על המעבר, הוא רצה שהיא תגור איתו. אמלי חשבה שמוטב יהיה שהיא תעבור לגור עם אוליביה, לפחות כרגע. המסע הארוך לצידה השני של ארצות הברית היה שינוי לא קטן כשלעצמו והיא לא רצתה להוסיף לחץ נוסף למצב. למרות שהיא אהבה את דילון – והיא אהבה אותו בטירוף – קול קטן בראשה אמר לה לחכות. המעבר למגורים תחת קורת גג אחת המתין להם בהמשך הדרך. הוא נכנע בסופו של דבר, אך לא בלי מאבק ראוי.


כשהם הגיעו, אמלי יצאה מהמונית. קולות ומראות העיר הכו בה מייד. רכבים צופרים, בלמים חורקים ואזעקות מייללות פילחו את האוויר. אנשים מדברים וצועקים, צעדיהם הולמים על מדרכות הבטון העמוסות והתנועה התזזיתית של רכבים היוצרים ים של מוניות צהובות – כל זה לא דמה לשום דבר שהיא ראתה או שמעה עד כה. האדים שעלו ממכסי הביוב נראו כמו רוחות רפאים הצפות מעל המדרכה הלוהטת.


העצים התמירים והנחלים הצלולים של קולורדו התחלפו בפלדה ובבטון, ברעשים רמים ובזוועת פקקים מתמשכת. זה בהחלט משהו שהיא תצטרך להתרגל אליו. נושמת נשימה עמוקה, אמלי עקבה אחרי דילון אל תוך הבניין. השוער בירך אותם בהטיה של הכובע שלו וצלצל לאוליביה, מודיע לה על הגעתם. הם עשו את דרכם אל הקומה החמש עשרה, מודים על קיומה של המעלית.


כשהם נכנסו לדירה, אוליביה פלטה צווחה צורמת, רצה לעברם וחיבקה את אמלי. "אני כל־כך שמחה שאת כאן!" אמרה, עוטפת את לחייה של אמלי בשתי ידיה. "איך הייתה הטיסה?"


"שרדתי אותה בלי להזדקק לסמים או לאלכוהול," חייכה אמלי, "כך שאפשר לומר שהיא עברה חלק."


"היא הייתה בסדר." דילון צעד לעברן והחליק את ידו סביב מותניה של אמלי. "בכל מקרה לא הייתי נותן שמשהו יקרה לה."


אוליביה גלגלה את עיניה ושילבה את ידיה. "נכון, מפני שאתה ממש מסוגל למנוע ממטוס להתרסק, מר צנון. כלומר, דילון."


דילון הזעיף פנים והניח את המטען של אמלי על הרצפה. "נכון מאוד, אוליבר טוויסט. אני פאקינג סופרמן, אז אל תשכחי את זה."


אמלי נאנחה. "מזמן לא הייתי בחברת שניכם בו־זמנית. שכחתי כמה אתם מחבבים זה את זה."


אוליביה חייכה חיוך מעושה ומשכה בידה של אמלי. "בואי, אראה לך את הדירה." גוררת את אמלי להמשך המסדרון, היא הסתובבה לעבר דילון. "תעשה משהו מועיל ותפרוק את הדברים שלה או משהו. חמור עם זין צנון."


מתעלם מאוליביה, דילון שקע לתוך הספה והפעיל את הטלוויזיה.


"אלוהים אדירים, אוליביה," אמלי צחקקה, הולכת אחריה. "מאיפה את ממציאה את השמות האלה?"


"נו, טוב," אוליביה נופפה בידה בביטול. "הוא הופך את זה לפשוט ביותר."


"ובכן, שניכם הולכים לשגע אותי עכשיו. אני כבר מרגישה את זה."


"אני לא יכולה להבטיח שום דבר, אבל אשתדל כמיטב יכולתי להימנע מכך."


במהלך הסיור הגדול שעשתה אוליביה, אמלי הבחינה בכך שהדירה המטופחת והמודרנית כללה שני חדרי שינה ושני חדרי אמבטיה. למרות גודלו הצנוע, המטבח כלל ארונות עתיקים, שיש גרניט וציוד מפלדת אל־חלד. החלון הגדול בסלון הציג לראווה את שדרת קולומבוס, אזור יפה באפר ווסט סייד של ניו יורק. הדירה הייתה יפהפייה ועוצרת נשימה, וללא עזרתה של אוליביה היא מעולם לא הייתה יכולה להרשות אותה לעצמה – לפחות לא בלי העזרה של דילון. למרות שאוליביה עבדה והתפרנסה יפה, היא באה ממשפחה אמידה וכך כסף אף פעם לא היווה בעיה עבורה. למרות שגדלו בחוף הצפוני של לונג איילנד, היא ואחיה, טרוור, היו מהאנשים הכי מחושבים והכי עם הרגליים על הקרקע שאמלי פגשה אי פעם.


דילון הלך לאחר שסיים לעזור לאמלי להתמקם ועדכן אותה שהוא יחזור בערב. אוליביה חטפה בקבוק יין ושתי כוסות וגררה את אמלי לעבר הספה.


היא הטילה את שערה הזהוב בגוון השמפניה לאחור וחייכה לעבר אמלי חיוך מר־מתוק. "אני יודעת שעברת הרבה, אבל אני ממש שמחה שאת פה."


החיוך של אמלי תאם את חיוכה של אוליביה. רגשותיה היו מפולגים בין עצבות בדבר הנסיבות שהובילו אותה לניו יורק לבין תחושת אושר על כך שעשתה צעד משמעותי בזוגיות שלה עם דילון בכך שהיא עברה לכאן – גם אם היא לא גרה איתו. היא לגמה מהיין והניחה את רגליה על הכורסה. "גם אני שמחה, חברתי הטובה."


פניה של אוליביה עטו ארשת פנים סקרנית. "הצנון עשה לך את המוות לגבי פתרונות הדיור?"


"לא, הוא לא," היא ציינה. "אבל הוא בהחלט רוצה שאעבור לדירה משותפת איתו עד סוף הקיץ."


"טוב, תמסרי לו שהוא יצטרך להילחם גם בי במלחמה הזאת," היא נשפה. אמלי נדה בראשה, צוחקת על הצהרתה של אוליביה. "אני רצינית, אמ. הוא צריך לתת לך קצת מרחב עכשיו עם המעבר הזה."


"אל תדאגי. אני לא הולכת לשום מקום בזמן הקרוב." אמלי התבוננה סביבה. מבטה נעצר על ערמת קופסאות האריזה בפינה. "אני כל־כך לא מצפה לזה," היא סימנה בראשה לעבר הקופסאות.


"אני לא עובדת מחר," ענתה אוליביה, מוזגת את כוס היין השנייה שלה. "נעשה את זה מחר. בינתיים, בואי פשוט נרגע קצת."


במהלך השעות הבאות זה בדיוק מה שהן עשו: נרגעו. בלי דיבורים על סרטן. בלי דיבורים על מוות. בלי דיבורים על ציפיות מהחיים. פשוט שתי חברות טובות שחולקות בקבוק יין בדירה שלהן, כשאחת מהן מתחילה פרק חדש בחייה.


*


שבועיים מאוחר יותר, אמלי עמדה לפני מסעדה איטלקית במרכז מנהטן. היא דחפה את הדלת למקום שעמד להיות מקום העבודה החדש שלה לקיץ. היא סרקה את המקום בחיפוש אחר האדם ששכר את שירותיה לפני מספר ימים: אנטוניו ד'דינטו, יליד ניו יורק בשנות העשרים המאוחרות לחייו.


"הנה את, אמלי," אנטוניו חייך בהתקרבו. "את מוכנה ליום הראשון שלך?"


מחייכת, היא הביטה בשערו הכהה שהשתפל עד כתפיו. "מוכנה יותר משאהיה אי פעם."


היא הלכה אחריו לעבר המטבח, שם הוא הציג אותה לטבחים שעמדו בשורה. לכולם היו חיוכים ידידותיים, אבל אמלי ידעה עוד מימי המלצרות שלה בקולג', שהידידותיות שלהם תסתיים מהר מאוד. בסופו של דבר, הם יצעקו עליה שתאסוף את ההזמנות שלה מהחלון ואין ספק שאז הפנים שלהם יהיו עליזות פחות. היא קשרה על עצמה סינר שחור בזמן שאנטוניו הוביל אותה לעבר מלצרית שנראתה בגילה בערך. מחייכת, אמלי סקרה את שערה של המלצרית. זו הייתה חגיגה של כל צבעי הקשת שאפשר היה להעלות על הדעת, כל צבע מבצבץ דרך שכבה של בלונד מחומצן.


"היי, אני אמלי," אמלי חייכה בעודה מתקרבת אליה. "אנטוניו אמר לי להידבק אלייך היום כמו צל."


הבחורה השיבה לאמלי בחיוך ומסרה לה פנקס הזמנות ועט. "אז את החתולה החדשה בשכונה, אה? אני פאלון, נעים להכיר."


"כן, אני החתולה החדשה. נעים להכיר גם אותך."


"ובכן, שלא יהיו לך דאגות. אני חושבת שהתחלתי לעבוד פה ישר אחרי שהגחתי מתעלת הלידה." עיניה האפורות והצוחקות היו פקוחות לרווחה. "אראה לך איך מתנהלים פה הדברים ולפני שתשימי לב, תהיי מסוגלת להתרוצץ כאן בעיניים מכוסות."


"נשמע טוב," צחקה אמלי.


"שמעתי שאת מקולורדו?"


"כן, פורט קולינס."


"את שותה?" שאלה פאלון, מציעה לה כוס קפה.


"זו אחת ההתמכרויות שלי." אמלי לקחה את הכוס. "תודה לך. חיית בניו יורק כל החיים?"


"כאן נולדתי וגדלתי." פאלון התיישבה ליד בר הקפה, מסמנת לאמלי להצטרף אליה. "עוד מוקדם. ההמולה תתחיל בעוד שעה בערך."


אמלי התיישבה לצידה ולגמה מהקפה. היא הביטה במסעדה סביבה, צופה בנערי הפיקולו המכינים את השולחנות. אנטוניו דיבר אליהם בספרדית, להערכתה של אמלי. קולו עלה בנימה מודאגת בעודו מחווה בידיו לעבר רחובות ניו יורק.


"אז מה מביא אותך מעברה השני של המדינה לעיר שלא ישנה?" שאלה פאלון. "את שחקנית או דוגמנית?"


"לא זה ולא זה," היא ענתה, מנסה להתעלם מהכאב המפלח שבליבה. היא הרגישה כאילו הפצע עדיין טרי והרגע זרו עליו מלח. "אימא שלי נפטרה בינואר. לא ממש הייתה סיבה להישאר שם אחרי שהיא מתה."


פניה של פאלון התרככו. "צר לי לשמוע. מוות זה חרא של דבר, זה בטוח. אבא שלי נפטר לפני כמה שנים מהתקף לב, אז אני יודעת איך את מרגישה." פאלון נאנחה והביטה הצידה לרגע קט. "לא משנה מה הגיל, הגזע או הסטטוס הכלכלי שלנו, המוות נוגע בכולנו בשלב זה או אחר."


אמלי חשבה שההערה שלה הייתה נבונה מאוד ביחס לגילה, אבל שוב, היא ידעה שמוות של אדם קרוב ואהוב, גורם לנו להסתכל על החיים בדרך אחרת. "נכון. צר לי לשמוע על אבא שלך."


"תודה. לא עובר יום שאני לא חושבת עליו." פאלון נעצרה לרגע. "ומה לגבי אבא שלך? הוא עבר לכאן איתך?"


עוד נושא כאוב, אבל הנושאים הכאובים התרבו והפכו לבלתי נמנעים. "לא. לא הייתי בקשר איתו או עם משפחתו מאז הייתי בת חמש. אני באמת לא זוכרת אותו."


"כאן אני מפסידה לך אחת־אפס," צחקה פאלון. "סליחה. יכול להיות שאני צריכה לשאול אותך על כלבלבים או משהו?"


אמלי נדה בראשה וחייכה. "אל תדאגי לגבי זה. הכול בסדר. חוץ מזה, אין לי כלבלבים, לכן הנושא הזה היה מגיע למבוי סתום."


"גם לי אין. הם חמודים, אבל אני לא מסתדרת עם הקטע של חרא בכל מקום," צחקה פאלון, אוספת את שערה לקוקו. "אז מה גרם לך לעבור דווקא לניו יורק? יש לך משפחה כאן?"


"לא כאן. יש לי אחות גדולה בקליפורניה." אמלי לגמה מהקפה. "אבל החבר שלי, דילון, גר כאן. התחלנו לצאת בשנה האחרונה שלי בקולג'."


פאלון חייכה. "זוג יונים מקולג', מה?"


"לא, בעצם הוא כבר גר כאן כשהכרנו. אחיה של השותפה שלי למעונות, אוליביה, ביקר אותה סוף־שבוע אחד, ודילון הגיע איתו."


"מדהים איך שבילי החיים מפגישים אנשים." פאלון הביטה בעיניה של אמלי. "כלומר, אם דילון שלך לא היה יוצא לטיול הזה עם אחיה של השותפה שלך, אז מעולם לא הייתם נפגשים. בחיים יש את הקטעים המוזרים האלה."


אמלי ידעה מייד שפאלון מוצאת חן בעיניה. "אני מסכימה לגמרי. לגורל ולדרכים יש דרך מוזרה לפעול על החיים שלנו. זה כמו פאזל אחד גדול שמסתדר, בסופו של דבר."


"בדיוק," חייכה פאלון. "אז, מה למדת בקולג'?"


"סיימתי תואר בהוראה. התחלתי לשלוח קורות חיים, מקווה למצוא משהו לסתיו."


פאלון הזעיפה פנים, הפירסינג בשפתה הבהיק באור היום. "אז תעזבי אותנו בסוף הקיץ?"


"לא, בטח אעבור לעבוד במשרה חלקית."


"מגניב." היא קמה, גזרתה הגבוהה והארוכה מתנשאת מעל זו של אמלי. "אז, את בקטע של מועדונים?"


אמלי כיווצה את הגבות. "מועדונים?"


"כן, לצאת למועדונים," ענתה פאלון, מנענעת את הירכיים מצד לצד.


"או, את מתכוונת לרקוד," צחקה אמלי. "כן, בקולורדו הייתי יוצאת, אבל עוד לא ניסיתי את זה כאן."


"גדול. אני אוהבת לחשוף את החדשים לסצנת המועדונים כאן."


"ובכן, אני מוכנה להיחשף. תגידי לי מתי."


"אעדכן אותך. אני יוצאת עם איזה בחור, הוא בן ארבעים ומשהו, והוא מכניס אותי לכמה מהמועדונים הכי חמים של ניו יורק בלי שום תשלום."


אמלי הנהנה ולגמה מהקפה.


"הסקס זה רק בונוס," הוסיפה פאלון.


אמלי כמעט נחנקה מהקפה המדובר. "זה בהחלט בונוס, זה בטוח."


"כן, זה מה שחשבתי," היא חייכה. "או־קיי, בחורה חדשה, בואי נזוז."


לכל אורך היום, אמלי עקבה אחרי פאלון. היא הראתה לה איך להשתמש במחשב והציגה לה כמות מכובדת מהלקוחות הקבועים של המסעדה. הם נעו בין טיפוסים מהמעמד הגבוה בחליפות עסקיות ועד לפועלי בניין. תנועה רבה התרחשה בזמן ארוחת הצהריים ואחד המלצרים התקשר והודיע שהוא חולה, לכן אמלי התחילה לקחת הזמנות מכמה שולחנות. למרות שהיא לא הכירה את התפריט היטב וההתנהלות שלה עם המחשב הייתה איטית מעט, היא עשתה את זה בלי בעיות משמעותיות. לקראת סוף המשמרת, פאלון גרמה לראש שלה לזמזם מרוב מידע על אילו אורחים משאירים את הטיפים הכי טובים ומי מהמלצרים הם הטיפוסים הכי אכזריים. בסך הכול, בהתחשב בעובדה שזה היה היום הראשון שלה, אמלי חשבה שהלך לה לא רע.


בדרכה לדלת, אנטוניו עצר אותה עם קופסת אוכל ארוז לדרך. "אמלי, השליח שלי התפטר," הוא אמר, בעיניו מבט מודאג. "את הולכת לכיוון בניין קרייזלר?"


"לא, אבל זה במרחק של כמה רחובות בסך הכול, נכון?"


"כן, את פונה ימינה בלקסינגטון פינת ארבעים ושתיים."


"אתה צריך שאקח את זה לשם?" שאלה אמלי, מצביעה על הקופסה.


"כן, בבקשה."


אמלי משכה בכתפיה. "אין בעיה. אלך ברגל ואתפוס מונית הביתה משם."


"תודה רבה לך." הוא מסר לה את הקופסה, נאנח בהקלה. "אוסיף לך למשכורת בשבוע הבא."


"אין צורך, אנטוניו. אני נהנית לטייל בעיר."


"לא, לא, לא, אני מתעקש. נתראה מחר, ילדת כפר."


צוחקת, אמלי נדה בראשה, משועשעת מהכינוי החדש שלה. היא הסתובבה על העקבים של נעלי המלצרות שלה וצעדה לתוך האוויר החם והלח. אין ספק שחודש יוני היה הרבה יותר חם בניו יורק מאשר בקולורדו. היא עשתה את דרכה בעיר בעיניים פעורות בפליאה, עדיין נדהמת מכך שהיא גרה כאן.


האוויר היה סמיך בשל תנועת הרכבים הצפופה ומהניחוחות שעלו מעגלות האוכל. היא התרגלה לניו יורק מהר יותר משחשבה. כל דבר בעיר הזאת שיכר את התודעה שלה, מהרכבת התחתית שרטטה תחת רגליה ועד המון האנשים. זו הייתה חוויה על חושית במיטבה. שלושה רחובות קצרים מאוחר יותר, מיוזעת מההליכה – היא הגיעה ליעדה.


*


למרות שאבא שלו סיפר לו סיפורים על התופעה שנקראת 'אהבה ממבט ראשון', עד לאחר הצהריים הגורלי ההוא, גאווין בלייק לא האמין שהיא אכן קיימת. למרות שהוא זכה לתשומת ליבה הגורפת של הבלונדינית שמאחורי דלפק המודיעין, המבט שלו ננעל על אמלי בשנייה שהיא נכנסה. הוא התבונן באופן שבו היא חייכה לשומר. היופי שלה הלהיט אותו באופן מיידי. יתר על כן, הוא הרגיש שהוא נמשך אליה כאילו חבל כרוך סביב מותניו והיא נמצאת בקצהו השני, מושכת אותו לעברה. ממצמץ פעמיים, הוא ניער את ראשו, מנסה להתנער מהחיבור הממגנט הזה.


"גברתי, האם אני יכול לעזור לך במשהו?" שאל אותה השומר.


"שלום, יש לי משלוח," ענתה אמלי, מציצה לעבר החשבונית, "לקומה שישים ושתיים."


לפני שהשומר היה יכול לענות, גאווין השמיע קול מצידו השני של הלובי. "אני יכול לקחת אותה למעלה, לארי."


פקידת הקבלה שכבשה את תשומת ליבו של גאווין לפני שאמלי נכנסה שרבבה את שפתיה בחוסר שביעות רצון בעודו מתרחק.


מבטה של אמלי גלש לנקודה שממנה בקע הקול. הנשימה שלה נעתקה למראה הגבר הגבוה והמדהים שעשה את דרכו לעברה. היא הרגישה שנפשה נתלשה ממקומה, כאילו האיזון הפנימי שלה התפזר בכל רחבי הבניין. עיניה טיילו על שערו השחור כדיו, המסופר קצוץ ומעוצב באופן מפוזר. תווי פניו היו מפוסלים למשעי, פיו כאילו סותת בשקדנות על ידי פסל מיומן. עיניה הבזיקו כלפי מטה לעבר מה שנראה כגוף חטוב ביותר מתחת לחליפת שלושה חלקים אפורה. מנסה להיראות קרת רוח לאור הסקסיות הגברית המטורפת שלו, היא הפנתה את תשומת ליבה אל השומר המגודל.


"אתה בטוח, מר בלייק? אני יכול ללוות אותה למעלה."


"אני בטוח מאוד, לארי. הייתי בדרכי למעלה בכל מקרה." גאווין פנה לאמלי. "הרשי לי לעזור לך עם זה," הוא סימן לעבר הקופסה.


קולו היה חלק כמו ברנדי וגרם לבטנה לרעוד. היא ניסתה למצוא את המילים. "זה בסדר, באמת. לא קשה לי להחזיק את זה."


"אני מתעקש," גאווין חייך. "חוץ מזה, זה קטע של נער צופים ותיק."


אם לא היה די בעיניו הכחולות הנוקבות או מהקסם שניגר מכל נקבובית בגופו, החיוך שלו, המעוטר בגומות חן, שכנע את אמלי שאין־ספור נשים שמטו את תחתוניהן בשבילו בפקודה.


באופן יומי.


בחוסר רצון, היא מסרה לו את הקופסה וניסתה להעמיד פנים שהיא רגועה. "או־קיי, אם אתה מציג את זה ככה, אז מגיעה לך סיכה מיוחדת על המעשה הטוב שלך."


"ובכן, תודה רבה לך. עבר זמן מה מאז הרווחתי אחת." הוא צחק, הסתובב על עקביו בנינוחות והחווה לה את הדרך למעליות. אמלי הלכה אחריו וקלטה את ההשתקפות שלה בדלתות האלומיניום המעומעמות. היא ידעה שהיא נראית נורא ושהיא מזיעה, שנייה אחרי שסיימה לעבוד וכך כל מה שרצתה לעשות כשהדלתות ייפתחו זה לברוח.


"אחרייך," אמר גאווין בחיוך.


כשאמלי נכנסה, עיניו של גאווין טרפו את שערה הערמוני הרך כמשי שהשתפל במורד גבה כמעט עד המותניים. הוא מעולם לא חיבב במיוחד אישה עם שיער אסוף – בעיקר לא כשהיא נראית כאילו הרגע השתתפה במלחמת אוכל – אבל באותו רגע היא הייתה היצור המרהיב ביותר שראה אי פעם. בין פניה המעוצבות בצורת לב, הגזרה הדקיקה בצורת בקבוק קולה וריח הבושם האופף אותם, גאווין התקשה לנשום. הוא נכנס וניסה להתעלם מהמודעות המוגברת שלו לנוכחותה – ללא הועיל.


"נראה שהחליפו את ארמנדו?" הוא אמר, לוחץ על הכפתור לקומה שישים ושתיים.


אמלי ניסתה לא לנוע בעצבנות כשפגשה במבטו. להיות קרובה אליו כל־כך רק גרם לה להבין כמה מהמם הוא באמת היה. הוא שידר כוח רב עוצמה בחלל הקטן. שפתיה נפשקו כדי לשחרר נשימה מהירה. "ארמנדו?"


"כן, ארמנדו." גאווין גיחך, מביט למטה לעבר קופסת האוכל. "בלה לוסינה. המשרד שלי מזמין משם כמעט מדי שבוע. ארמנדו הוא השליח בדרך כלל."


"כמובן, אבל אני לא השליחה החדשה. זאת אומרת, אני עובדת שם. כלומר, מן הסתם אני עובדת שם, היות שאני לובשת את המדים, ומן הסתם, אני בחורה ולא בחור." אמלי התכווצה ממבוכה, יודעת עד כמה טיפשית היא נשמעת. היא נשמה נשימה עמוקה והתחילה מחדש. "אני ממלצרת שם. הבוס שלי ביקש להקפיץ את האוכל בדרך הביתה כי השליח התפטר." היא התחילה להסמיק וייחלה לכך שהייתה נעלמת בו במקום. פשוט מתפוגגת. "באמת, אני מסוגלת לבטא משפטים שלמים."


"יום ארוך בעבודה? אני יכול להזדהות." גאווין גיחך, סוקר את פניה. העיניים שלה היו הירוקות ביותר שהוא ראה אי פעם ונקודת חן קטנטנה התמקמה באופן מושלם מעל לשפה שלה.


היא חייכה. "כן, יום ארוך מאוד בעבודה."


בקומה שלושים ותשע נשמע צלצול. הדלתות נפתחו ואישה נכנסה. היא הייתה בגובה של גאווין הודות לנעלי העקב שלה. היא לבשה חליפה לבנה ושערה בצבע הארגמן היה אסוף לאחור.


"ובכן, שלום לך, מר בלייק," היא צייצה, לוחצת על כפתור הקומה הארבעים ושתיים. חיוך מפתה הפציע על שפתיה כשרכנה לעבר אוזנו של גאווין. "אני מקווה שנוכל להמשיך במקום שהפסקנו בפעם האחרונה שהתראינו."


גאווין פסע צעד קטן לאחור, פניו מתרככות לאדישות בלתי ניתנת לפענוח. הוא פשוט הנהן. האישה חייכה והסתובבה עם הפנים לדלתות המעלית.


גאווין הציץ פעם נוספת לעבר אמלי, נבוך מכך שהסטוץ שלו הופיע באופן מפתיע במעלית איתם. "אז, את עובדת בבלה לוסינה כבר הרבה זמן?"


אמלי נשכה את שפתה וחייכה. "לא, היום היה היום הראשון שלי."


"עבודה חדשה. זה יכול להיות מלחיץ." גאווין חייך בתגובה, מתנועע מרגל לרגל. "אני מקווה שהוא עבר בהצלחה."


"הוא היה מוצלח דווקא, תודה."


כשדלתות המעלית נפתחו, האישה צעדה החוצה והסתובבה לגאווין. "תתקשר אליי."


הוא הנהן בקצרה והיא הלכה. הדלתות נסגרו, משאירות אותו ואת אמלי שוב לבד. "היא לא החברה שלי, אם זה מה שאת חושבת."


אמלי שלחה אליו מבט, משועשעת מההערה שלו. "ומי אמר שזה מה שחשבתי?"


העוקצנות הבלתי צפויה והסקסית שלה דגדגה את עורו. הוא משך בכתפיו באופן בלתי מחייב, מנסה לקלוט אותה. "ומי אמר שלא?"


"אתה לא מכיר אותי טוב מספיק כדי להניח הנחות לגבי מה שאני חושבת," היא אמרה, צחוק חומק מבין שפתיה.


"את צודקת לגבי זה," הוא חייך בשביעות רצון ופסע הצידה כדי להתקרב אליה. "אבל אני מוכרח להודות, הייתי רוצה להכיר אותך."


נהדר. לא רק שהוא היה מושך בצורה מטורפת, הודות לחליפה המחויטת והיקרה שלו באופן שערורייתי, הוא היה גם יהיר ומתנשא. אמלי מצמצה כדי להוציא את עצמה מהמצב המבולבל למחצה שבו הייתה, מנסה להתעלם מהריח המשכר שהוא הדיף כשעמד כה קרוב.


"ובכן, אני לא יכולה. מצטערת." היא סידרה קווצת שיער מאחורי אוזנה.


לפני שהוא יכול היה להגיב, דלתות המעלית נפתחו בקומה שישים ושתיים.


"וכאן אני יורדת," אמלי הסתובבה כדי לקחת ממנו את הקופסה. "תודה שעזרת לי לשאת אותה."


"אין בעיה. גם אני יורד כאן."


"אתה עובד בקומה הזאת?" שאלה אמלי, מבולבלת.


הוא לא רצה להגיד לה שהוא הבעלים של החברה שפעלה בקומה הזאת, אז הוא הלך על האמת החלקית. הוא גיחך באופן נערי. "כן. אני האשם בהזמנה הזאת."


עיניה של אמלי הבהיקו לנוכח שפתיו המגרות. "אז כשנכנסתי כבר ידעת שאני בדרך לכאן?"


"היו לי כמה דקות מיותרות. חיכיתי לך למטה בלובי." הוא הבזיק חיוך. "ובכן, חיכיתי למטה בלובי לארמנדו, אבל במקום זה בורכתי באישה היפהפייה שלפניי. החלטתי להיות ג'נטלמן ולעזור לך עם הקופסה." הוא צעד אל מחוץ למעלית, הליכתו חזקה ומלאת חן. "רוצה להצטרף אליי לארוחת ערב? יש כאן יותר ממספיק גם בשבילך."


"אני... אני לא יכולה. מצטערת." ענתה אמלי, לוחצת על הכפתור ללובי.


"חכי!" גאווין רכן קדימה בזריזות ומנע מהדלת להיסגר. הוא היה מודע לכך שהיה תוקפני מדי והרגיש כמו אידיוט באותו הרגע, אך ניסה לכפר על כך עד כמה שהוא יכל. "זה היה גס רוח מצידי ואני מצטער. אימא שלי חינכה אותי טוב יותר מזה."


הוא העביר יד עצבנית בשערו. "הייתי שמח לקחת אותך לארוחה בהזדמנות. אני יודע שמשרד זו לא סביבה רומנטית בשום פנים באופן. אני פשוט עובד הרבה. אבל כפי שאמרתי, הייתי שמח לצאת איתך באיזה ערב."


לפני שאמלי הצליחה להגיב, אישה חטובה ושחורת שיער שישבה מאחורי שולחן הרימה את קולה. "מר בלייק, יש לך שיחה בקו שתיים."


הוא הביט לעברה וחייך. "בבקשה, תדאגי שישאירו לי הודעה, נטלי."


בידיים רועדות, אמלי לחצה מהר על הכפתור. הדלתות נסגרו סופית לפני שלגאווין הייתה הזדמנות להסתובב. נשענת נגד הקיר, היא אחזה במעקה הבטיחות, מנסה להתעשת. השפעתו של הגבר הזר הזה עליה הייתה מערערת. היא נדה בראשה, מתחרטת על כך שהסכימה להביא את האוכל. היא עשתה את דרכה מהבניין והלכה הביתה.


*


"הוא היה עד כדי כך חתיך?" שאלה אוליביה, ישובה על שולחן המטבח.


אמלי הניחה אצבע על פיה. "אלוהים, אוליביה, דילון נמצא בחדר שלי. תנמיכי את הקול." עיניה זינקו לעבר הדלת שלה ואז בחזרה לאוליביה. "כן, הוא היה עד כדי כך חתיך. חתיך ברמה שהייתה גורמת לנשימתך להיעתק. חתיך ברמה שהייתה גורמת לך לרצות להתפשט לגמרי ולתת לו לחלל אותך עד מוות. חתיך ברמה מעוררת תאווה לעיניים עם תעודות."


אוליביה צחקה וכיסתה את פיה. "נשמע שווה זיון," היא לחשה. אמלי הנהנה וצחקקה. "אני חושבת שאת צריכה לקחת על עצמך את תפקיד השליח."


"אני לא יודעת. זו הייתה התגובה המוזרה ביותר שהייתה לי כלפי מישהו. שלא לדבר על הדרך המביכה שבה התנהגתי. ילדה בגנון הייתה מתנהגת יפה יותר ממני."


מחייכת בשביעות רצון, אוליביה לגמה מכוס היין שלה, עיניה החומות נוצצות. "יכול להיות שתצטרכי סקס ממש טוב הלילה עם האידיוט אם את רוצה להרחיק את מר גבוה, אפל וחתיך ברמות־על הרחק מהמחשבות שלך."


אמלי טפחה על ידה בקלילות. "תפסיקי. שום מחשבות על מר גבוה, אפל וחתיך ברמות־על בשבילי." אמלי פיזרה את הקוקו שלה. "חוץ מזה, אני אוהבת את דילון. מר גבוה, אפל וחתיך ברמות־על יהיה מתנה לאיזו אישה אחרת, תאמיני לי."


"או־קיי, או־קיי," אוליביה צחקה בשקט. "אבל לפחות את יודעת שיש לך גיבוי."


לפני שאמלי יכולה הייתה להמשיך לדסקס על התאווה לעיניים השווה זיון שהיא מצאה, דילון יצא מחדר השינה, לבוש בחליפה הכי טובה שלו ובעניבה. אמלי שכחה מייד מהגבר הסקסי שפגשה כשעיניה התענגו על שערו הבלונדיני הכהה הלח ועל פניו היפות. בשבילה, הוא היה היחיד שהיה תאווה לעיניים ושווה זיון.


"חשבתי שאנחנו נשארים כאן הלילה," שאלה אמלי, הולכת לעברו ועוטפת את מותניו בידיה. "שכרתי סרט."


הוא הניח את ידיו על כתפיה. זה היה מספיק פשוט בשבילו כי הוא היה הרבה יותר גבוה מאמלי הקטנטנה. "אני יוצא לארוחת ערב עם לקוח פוטנציאלי." הוא צעד לעבר המקרר והוציא בקבוק מים. "זו הייתה שיחה בלתי צפויה. נצפה בסרט בערב אחר."


אמלי הקדירה פנים לאור האדישות שלו. "לכמה ארוחות ערב בלתי צפויות אתה יכול לצאת בשבוע אחד, דילון?"


נאנחת בהפגנתיות, אוליביה נעמדה על רגליה ועשתה את דרכה אל מחוץ לחדר.


"את יודעת שזה בא עם העבודה שלי, אמלי. אני סוחר מניות. אני צריך לאכול ולשתות עם הלקוח קצת כדי להרוויח את החשבון שלו."


"אני מבינה את זה, דילון. באמת שכן." אמלי הלכה לעבר המטבח והצמידה את גופה לגופו. "אבל אני נמצאת כאן פחות מחודש ותמיד מרגישה בודדה כשאתה יוצא לפגישות האלה." היא משכה בעניבה שלו בשובבות. "ראיתי אותך יותר כשגרתי בקולורדו מאשר עכשיו."


הוא התרחק, עיניו החומות מצטמצמות. "את נשמעת כמו נערת אחווה בכיינית." הוא סובב את פקק בקבוק המים ולגם ממנו. "פשוט תנוחי. אני לא אמור לחזור יותר מדי מאוחר."


קמטי זעף נחצו בין גבותיה, "נערת אחווה בכיינית? מה זה אמור להביע? אז למה הגעת והתקלחת כאן בכלל?"


"קיבלתי את השיחה אחרי שהגעתי, זה למה."


"אולי כדאי שתישן בבית שלך הלילה." היא הורידה את הסינר וזרקה אותו לעבר השולחן. "אתה יוצא לאכול ולשתות עם הלקוחות האלה, כביכול, חמש פעמים בשבוע."


מתקרב אליה, טון קולו עלה במקצת בעודו מתבונן בה. "מה את מנסה לומר, אמלי? את חושבת שאני משקר?"


אחרי לגימה נוספת מהמים שלו, הוא הטה את ראשו. "העברתי אותך לפה על חשבוני. מה עוד את רוצה ממני?"


"זה היה ממש מלוכלך מצידך, דילון," היא נשפה, עיניה הירוקות מצטמצמות. "לא ביקשתי ממך לעשות את זה. יכולתי להישאר בקולורדו והיינו יכולים להמשיך במערכת יחסים בשלט רחוק."


דילון צעד קרוב יותר אליה, הרים את ידו והבריש את לחייה בעדינות. "לא, לא יכולת. את אוהבת אותי והיית צריכה להיות כאן איתי אחרי כל מה שקרה." הוא החליק את אגודלו לאורך הסנטר שלה. "וגם אני אוהב אותך וזקוק לך כאן. עכשיו תפסיקי עם השטויות האלה, תני לי ללכת ולדאוג ללקוח הזה ואחזור מאוחר יותר, בסדר?"


מעריכה מחדש את המצב, אמלי נעמדה על קצות אצבעותיה והצמידה את שפתיה לשפתיו. הוא קיבל את המחווה שלה בחדווה ונהם לתוך הנשיקה שלהם. מעביר את ידיו בשערה, הוא משך אותה אליו, מצמיד אותה לחזהו.


אמלי דיברה מול הפה שלו. "בסדר. לך תעשה את הקטע שלך, ואראה אותך מאוחר יותר."


"אז לא אצטרך לחזור לדירה שלי הלילה?" הוא חייך נגד שפתיה. "אם את ממש מתעקשת, אני מניח שאני יכול לישון בדירה שלי."


"תפסיק להתחכם, דילון. אחכה לך כשתחזור."


"אני מבטיח לך את תשומת ליבי המלאה כשאחזור."


דילון הניח את אצבעותיו על שלה כשהיא ליוותה אותו לדלת. לאחר שנתנה לו נשיקה אחת אחרונה, אמלי צפתה בו יוצא.


אחרי שהדלת נסגרה, אוליביה הופיעה מהחדר שלה. שוקעת לתוך הספה, היא טפחה עליה. "או־קיי, תשפכי. מה הקטע, אישה?"


"הוא פשוט נראה מרוחק, את יודעת?" ענתה אמלי, מתיישבת לצידה.


"תראי, את יודעת שאני לא סובלת את דילון." אוליביה עצרה לשנייה ואז הקישה על סנטרה. "בעצם, אני שונאת אותו." אמלי גלגלה את עיניה, ואוליביה צחקה. "אבל ייאמר להגנתו, ורק מפני שאחי עובד באותו המשרד – הם באמת צריכים לדאוג לחשבונות פוטנציאליים."


"כן, אבל גם טרוור יוצא חמישה לילות בשבוע ודואג לאנשים האלה?"


"לא, אבל אני מניחה שהצנון שלנו הוא סוכן אגרסיבי יותר. בהתחשב בעובדה שהוא אידיוט, לא אהיה מופתעת."


"או־קיי, חברה, די לשחוט אותו," אמרה אמלי, מנידה בראשה. אוליביה צחקה ואמלי שקלה את דבריה.


"יכול להיות שאני מגזימה בתגובה שלי. אני לא יודעת. אני מניחה שבין הניסיון להשלים עם מותה של אימא וכל המעבר, המוח שלי סובל מקצר כלשהו."


אוליביה הניחה את ידה על כתפה של אמלי, עיניה מתרככות בהזדהות. "זה הרבה חרא להתמודד איתו בבת אחת. אני לא יכולה לדמיין את עצמי עוברת את זה." אוליביה משכה אותה אליה וחיבקה אותה. "את אישה חזקה, את תעברי את זה. אני בטוחה."


"תודה לך, אוליביה, באמת. אני לא יודעת מה הייתי עושה בלעדייך. התמזל מזלי שהיית השותפה שלי לחדר בקולג' ועכשיו יש לי מזל שאני גרה כאן איתך. אני אסירת תודה לנצח, באמת."


אוליביה צחקה. "ועכשיו את דרמטית מדי, ילדונת."


היא נעמדה ולקחה את הסרט שאמלי שכרה. אחרי שהכניסה אותו לנגן הדי־וי־די, היא התמקמה שוב על הספה. "הלילה הוא בהחלט ערב בנות."


פעימות הלב


1


המפגש האחרון המפוספס


אמלי השעינה את ראשה על חלון המונית וצפתה באורות מנהטן בעיניים ספוגות דמעות. מבטו של גאווין כשהלך ממנה לפני כמה שעות דהר במוח שלה. ככל שהתקרבה לבניין וככל שהתרחקה מעברה עם דילון, כך הרגישה שהשפיות והלב שלה מתנודדים על חוט עדין ביותר. היא זעה בחוסר סבלנות ומבטה נפל על הספרות הירוקות והזוהרות בשעון הדיגיטלי. השעה הייתה כמעט אחת לפנות בוקר. ניצוץ תקווה הציף את גופה והיא עצמה את עיניה בחוזקה והתפללה שגאווין ייקח אותה בחזרה.


המונית עצרה ליד גורד השחקים שבו גר. היא לקחה את תיק היד שלה והוציאה חבילת שטרות. אחרי שמסרה לנהג סכום בלתי ידוע של כסף, פתחה את הדלת בתנופה וצעדה למדרכה, אל האוויר הקר של סוף נובמבר.


"הי!" קרא לעברה הנהג המזרח תיכוני, "את צריכה לסגור את הדלת, גברת!"


אמלי שמעה את דבריו אך לא נתנה עליהם את הדעת. רגליה הרועדות דחפו אותה קדימה, גרמו לה לנוע לעבר מה שקיוותה שיהיה התחלה חדשה. עתיד חדש עם הגבר שבלעדיו לא הייתה מסוגלת לחיות, זאת ידעה בוודאות. היא פתחה את הדלת לרווחה וחצתה את הלובי. זיעה נצמדה לבשרה כמו ריקבון. ביד משקשקת, לחצה על כפתור המעלית. כשדלתות המעלית נפתחו, צעדה פנימה ונשענה על הדלת, מותשת פיזית ונפשית. דמעותיה זרמו ללא הרף. היא ניסתה לגרום לעצמה להפסיק לרעוד. אמלי נאבקה לנשום נשימה אחת ראויה ולא הייתה בטוחה לגבי תגובתו העתידית של גאווין.


היא ניסתה לחסום את הרגשות האכזריים שהתערבלו בתוכה. הדלתות נפתחו למה שיהיה התחלה חדשה... או הסוף. ברגליים דבוקות לרצפה, עמדה קפואה לרגע, עיניה נתונות לקיר מצידו השני של המסדרון. היא קלטה בהיסח דעת את דלתות המעלית נסגרות וחשה מסוחררת כשהרימה את ידה כדי להשאיר אותן פתוחות. היא יצאה ממנה באיטיות. ראייתה נעשתה צרה כמנהרה כשפנתה לעבר הפנטהאוז של גאווין והמוח שלה הסתחרר ללא שליטה, עובר על כל תסריט אפשרי. היא נאבקה כדי להתמקד במילותיו, מאפשרת לפחד לשכוך בעוד רגליה הובילו אותה קרוב יותר ויותר. הקצב הואץ עם כל צעד.


כשהגיעה לדירה שלו, פחדיה חזרו, מעוגנים בכבדות בחזה שלה. מתוחה, היא דפקה בדלת, כל נקישה מחקה את פעימותיו הפראיות של ליבה. היא מחתה דמעות בעוד גופה רועד מכף רגל ועד ראש. הדקות חלפו ללא מענה והיא דפקה שוב, חזק יותר.


"בבקשה, תפתח," חזרה על תפילה דוממת בזמן שצלצלה בפעמון הדלת.


בדמעות הציצה לתוך העינית, מדמיינת אותו מביט בחזרה. המחשבה על כך שצפה בה קדחה שביל ישירות דרך ליבה.


"בבקשה," בכתה, מצלצלת שוב בפעמון, "אלוהים, גאווין, בבקשה. אני אוהבת אותך. אני מצטערת."


שום דבר.


בידיים רועדות הושיטה את ידה לתיקה, הוציאה ממנו את הטלפון הסלולרי והתקשרה אליו. בעיניים נעולות על הדלת, הקשיבה לצלצולים החוזרים.


"הגעתם לגאווין בלייק. אתם יודעים מה לעשות."


ליבה של אמלי התכווץ, התהדק ונשמט לתחתית הבטן שלה. הקול המתוק הזה ירדוף אותה לנצח אם הוא לא ייקח אותה חזרה. הקול המתוק והמתחנן הזה, שהפציר בה להאמין לו. היא ניתקה, צלצלה שוב והקשיבה פעם נוספת. היא לא דיברה. לא הייתה מסוגלת. נשימתה המוטרפת תהיה ההודעה היחידה שהוא יקבל.


לא היו לה מילים.


אמלי הצמידה יד לפיה כשההבנה שהוא לא סולח לה הלכה והתבהרה. לכמה רגעים כואבים, היא הייתה שקטה. לאחר מכן, תחושת אבל התפרצה בחזה שלה. מבול של דמעות זרם במורד לחייה. בכיה הדהד במסדרון. היא נסוגה עד שגבה נתקל בקיר. היא בהתה בדלת, פניו חקוקות בזיכרונה באופן מלא חיות. כאב מייסר פילח את קרביה כשחזרה באיטיות למעלית. ליבה צלל לצד ירידת המעלית.


*


בכתפיים שמוטות ובנפש שבורה אמלי פתחה את הדלת לדירה שלה. אור קטן מעל הכיריים הפיץ את זוהרו ברחבי הסלון. אמלי השקיטה את צעדיה כדי לא להעיר את אוליביה ועשתה את דרכה לחדר השינה שלה. גלימת עצב אפפה אותה כשצעדה לחדר האמבטיה.


היא הדליקה את האור והתבוננה בהשתקפותה. עיניה הירוקות, שהיו מוארות פעם בתקווה, לא שידרו כעת שום זכר לסימן חיים. היא העבירה את אצבעותיה לאורך לחייה המרוחות במסקרה. פניה היו חיוורות. ליבה היה מוכה אובדן.


היא הניחה את כפות ידיה על משטח השיש, השפילה את ראשה והתייפחה, גומעת את האוויר בשקיקה כשכאב עמוק מייסר את נפשה. חרטה בצורתה האכזרית ביותר התהדקה סביב צווארה כמו לולאת תלייה חסרת מחילה.


היא ניסתה להירגע בכך שפתחה את המים החמים והתיזה על פניה. לאחר מכן הושיטה יד לעבר מגבת, ייבשה את עצמה וכיבתה את האור. העייפות האטה את רגליה כשעשתה את דרכה למיטה והתכרבלה על צידה. תשושה, שקעה לתוך המזרן וניסתה להרוויח כמה שעות שינה.


ככל שהשניות, הדקות והשעות חלפו להן, פניו הכאובות של גאווין ועיניו הכחולות והמבולבלות חדרו למצפונה של אמלי. היא נשמה נשימה רועדת, התגלגלה על גבה והביטה לעבר התקרה. בשעות הבאות, נחשולים של כאב מבחיל גאו בליבה. היא נתנה לו לחמוק מבין אצבעותיה.


*


גאווין ניסה להתעלם מהצליל מחריש האוזניים של מנועי המטוס הפרטי של 'בלייק תעשיות' המתעוררים לחיים ותהה אם אמלי תזכור את הדברים שהוא לעולם לא ישכח. תהה עד כמה זה באמת היה הסוף. הוא איבד אותה. בעוד פחות משבע שעות היא תהיה שייכת לדילון לנצח.


הוא הוציא את המזוודה מתא המטען ברכבו של קולטון. ליבו שקע עמוק לתוך בטנו כשהביט לעבר שמי הלילה הנקיים והאפלים. קולטון צעד אל מסלול ההמראה – הבעת פניו לא רגועה יותר ממה שהייתה כשגאווין בא אליו.


"אתה לא צריך לעשות את זה, בחור קטן," צעק קולטון, קווצות שערו הכהה מתבדרות לכל הכיוונים בגלל שאגת המנועים הזועמת. "לעוף מהעיר באמצע הלילה – זה לא יחזיר אותה."


גאווין לא היה בטוח שהעזיבה שלו תמחק את הסימן שאמלי חרכה בנפשו. הוא גם לא היה בטוח שהוא יהיה חופשי אי פעם מהצורך שיש לו בה. הרגש היחיד שבאמת היה שלו. הוא ידע שהוא חייב להסתלק מניו יורק ולהתרחק מרוח הרפאים של אמלי שללא ספק תרדוף אותו.


"אמרתי לך, אני צריך להיעלם לזמן מה, קולטון." גאווין העביר יד מחוספסת על פניו. "אני לא יכול להיות פה. פשוט דאג לכך שהמניות שלנו לא יהיו יותר בידיו של דילון."


קולטון נאנח בכבדות והנהן. "אדאג לזה דבר ראשון בבוקר יום שני." הוא טפח על כתפו של גאווין, עיניו מתרככות. "אתה צריך להשלים עם כל זה כשתחזור. תבטיח לי שתשכח מאמלי בזמן שאתה שם."


חזהו של גאווין התנפח לשמע שמה. "כן," הוא ענה, קולו אפל. "אשתדל."


לאחר כמה דקות של התבוננות זה בזה, גאווין טיפס במדרגות המטוס. הוא הסתובב וצפה באחיו העוזב ברכבו את שטח שדה התעופה. במוח דפוק לגמרי ובמפח נפש העמוק ביותר שחווה בחייו, גאווין פשפש בכיסו ושלף את הטלפון הסלולרי. בלי להביט בו, זרק אותו על מסלול ההמראה. הטלפון התנפץ כשהתרסק על האדמה. להיעלם זה להיעלם. שום קשר עם אף אחד. שאף אחד לא ינסה למשוך אותו מהכאב ושאף אחד לא ינסה לשכנע אותו שהפעולות שלו הרסניות. אחרי שמסר את תיקיו לדייל, הטייס יצא לברך אותו.


"ערב טוב, מר בלייק." הטייס בעל השיער המאפיר המשתפך על מצחו לחץ בחוזקה את ידו של גאווין. "כל מה שביקשת הוכן לשביעות רצונך ואנו ננחת בפלאיה דל כרמן תוך ארבע שעות, אדוני."


גאווין הנהן חלושות ופנה לתאו הפרטי.


הוא הגיף את הדלת ועיניו מייד נחתו על בקבוק בורבון שצרח את שמו. הוא הביט בו בביטול. חשיכה חלחלה סביבו. הוא הוריד את מעילו וזרק אותו על המיטה, מנסה לסלק את המלאך הרשע שחדר למחשבותיו. הוא חצה את השטח הקטן והושיט את ידו לעבר הנוזל מטשטש־המחשבות בצבע הענבר. הוא החליט לוותר על כוס, שחרר את הפקק והביא את הבקבוק לשפתיו. האלכוהול צרב בגרונו, לא מביא כל מזור לכאבו.


באותו רגע גאווין ידע שלא יהיה זמן בחייו שבו לא יהיה מודע לחסרונה. שיכור או פיכח, היא תהיה צרורה בליבו ובנפשו עד יום מותו. הוא אהב אותה. נשם אותה כאילו הייתה האוויר סביבו. אוויר שממנו נושל לנצח. הוא הוריד את הבקבוק, העביר יד תשושה בשערו וניסה לסלק מזיכרונו את עיניה היפהפיות של אמלי. הוא צעד לעבר החלון, הציץ לעבר העיר שלמטה וידע שזה לא יעבוד. שום דבר לא יעבוד. לא להספיג את כאבו באלכוהול או לברוח ממנה – שום דבר מזה לא ירפא את מה שהרגיש.


היא איננה. המטוס צבר גובה והאורות המהבהבים נעלמו. ליבו של גאווין המשיך להתאבל על האישה שאיבד בעוד מוחו תהה כמה זמן הוא עוד יעביר בטקס הלוויה שלה.


*


אור הבוקר שאב לתוכו את שארית הכוכבים מהשמיים. ללא דקת שינה אחת, אמלי קמה מהמיטה ועשתה את דרכה למטבח, אפופת תחושת בחילה. היא פתחה את המקרר ולקחה בקבוק מים ושקעה לתוך כיסא ליד השולחן. אוליביה הקיפה את הפינה.


"המממ, אני רואה שהקציצנון הקפיץ אותך מוקדם הבוקר," אמרה אוליביה, מציצה לעבר אמלי. היא ניגשה לאחד הארונות ופתחה אותו לרווחה. "כמה נחמד מצידו לאפשר לכלה שלו להתכונן ליום חתונתה בבית שלה."


"אוליביה, אני..."


"לפני שאת מגוננת על דילפלצת או על המחשבות ההזויות שלך, אני רוצה שתדעי כמה עצוב היה גאווין אתמול בלילה." היא טרקה את דלת הארון. "מעולם לא ראיתי אותו פגוע כל־כך."


אמלי עצמה את עיניה הצורבות. ליבה התכווץ לנוכח המחשבה על הכאב שגרמה לגאווין. היא נדה בראשה. "אוליביה, בבקשה, אני לא..."


"אני יודעת, אמלי. את לא במצב רוח לדבר על זה." היא התנשפה, פותחת ארון נוסף בתנופה. "תני לי לנחש, את לא הוזה לחשוב שאת יכולה להתחתן עם דילון מפני שאת לא מאמינה לגאווין?"


"אוליביה," אמלי התרוממה. "את לא מקשיבה לי. אני לא..."


אוליביה הסתובבה בחדות, עיניה החומות מצטמצמות. "אני שונאת את זה שאני צריכה לומר זאת, אמ, אבל אני לא יכולה להיות חלק מהדבר הזה היום. את אוהבת את גאווין וגאווין אוהב אותך. סוף פסוק. אני מאמינה לגאווין ואפילו אם את לא, את מכריחה אותי לבחור." היא הניחה יד על ירכה והעבירה את השנייה בשערה הבלונדיני והסמיך. "אני מצטערת, אבל אני לא הולכת להיות בחתונה היום."


"יפה, כי גם אני לא," לחשה אמלי, מתיישבת. "אני לא מתחתנת עם דילון."


בעיניים רחבות מתדהמה, חיוך חצה את פניה של אוליביה. "את לא?" היא התנשפה בהתרגשות, ממהרת לצידה של אמלי.


אמלי נדה בראשה כשסבב טרי של דמעות החל לנזול מעיניה.


אוליביה כרעה ברך לצידה ועטפה את מותניה של אמלי בזרועותיה. "אלוהים אדירים, אלוהים אדירים. את רשמית מחוץ לרשימת החרא שלי. אני מתה עלייך ברגע זה!"


"פגעתי בגאווין," אמלי כמעט נחנקה מהמילים שלה. "רציתי להאמין לו, וחלק ממני אכן האמין לו, אני מניחה, אבל פחדתי, ועכשיו מאוחר מדי."


בלבול העיב על הבעת פניה של אוליביה כשנעמדה ומשכה את אמלי איתה. היא ערסלה את לחייה של אמלי. "לא מאוחר מדי. ברגע שתתקשרי אליו הוא ישכח הכול. גאווין אוהב אותך. הוא היה עצבני אתמול בלילה, אבל הוא מוכן למות בשבילך. תאמיני לי. זה הדבר היחיד שהוא כל הזמן אמר."


אמלי שאפה נשימה לא יציבה. "לא. הלכתי לפנטהאוז שלו אתמול בלילה והוא לא פתח את הדלת." היא התרחקה מאוליביה והתיישבה על כיסא. "התקשרתי אליו כמה פעמים והוא לא ענה. הוא גמר איתי ומגיע לי כל חלקיק כאב שקיבלתי." אמלי נדה בראשה, קולה גווע. "אני לא מאמינה שנתתי לזה לקרות."


"הוא לא נתן לי לקחת אותו הביתה אתמול בלילה," אוליביה נפלה שוב על ברכיה ואחזה בידיה של אמלי. "מארוחת החזרה לחתונה. הוא הכריח אותי להביא אותו לביתו של קולטון. מה שקרה גרם לו להתפכח, אבל אני בטוחה שהבחור עדיין הפוך. ראית כמה הוא שתה. השעה רק שבע בבוקר, הוא בטח לא שמע את הטלפון שלו. אתקשר אליו מאוחר יותר, אבל את צריכה לנסות להירגע, בסדר?"


אמלי משכה באיטיות את ידיה והצמידה אותן לעיניה. היא הנהנה בחוסר רצון, בולעת חלק מהדאגה. "או־קיי, אנסה להירגע."


חיוך איטי נגע בקצה פיה של אוליביה. "אני גאה בך, אמלי."


"גאה בי?" היא מחתה את אפה בגב כף ידה. "על מה? על זה שפגעתי בגאווין? הפנים שלו, אוליביה. הפנים שלו לא יוצאות לי מהראש."


בעיניים מתרככות, אוליביה ליטפה את לסתה של אמלי. "אני גאה בך על כך שאת סוף־סוף רואה שמגיעים לך חיים עם גבר שבאמת אוהב אותך ודואג לך. יכול להיות שפגעת בגאווין באופן זמני, אבל אתם תהיו בסדר גמור. את תראי."


אמלי הביטה באוליביה ואפשרה לעצמה לחוש שביב של תקווה. היא הנהנה, מתפללת שההצהרה של אוליביה תוכיח את עצמה כנכונה.


"בסדר," אמרה אוליביה, קמה והביטה בשעונה, "יום הלא־חתונה שלך אמור להתרחש תוך פחות מארבע שעות. מה את צריכה שאעשה חוץ מלהביא לנו קפה, שאין כאן בכלל? את בהחלט נראית כאילו לא תזיק לך כוס קפה ואני יודעת שגם לי לא." אוליביה הלכה לארון שבמסדרון, לקחה את המעיל שלה ולבשה אותו. "את רוצה שאתקשר לאחותך?" היא נאלמה דום באמצע ההליכה. "או עוד יותר טוב, אני יכולה להתקשר לבעלך־לעתיד־לשעבר ולהגיד לו שילך להזדיין?"


אמלי קמה והלכה לאורך המטבח. היא לקחה מגבת נייר וקינחה את האף. המחשבה על כך שדילון יתעורר ויגלה שהיא לא שם שלחה צמרמורות לאורך עמוד השדרה שלה. "הוא עדיין לא יודע."


בלבול קימט את מצחה של אוליביה. "מה זאת אומרת? חשבתי..."


"הלכתי אחרי שהוא נרדם," קטעה אותה אמלי, מרימה את ידיה לעבר פניה. "אין לו מושג. את היחידה שיודעת."


הלסת של אוליביה נשמטה ועיניה התרחבו. "אמממ... או־קיי. יכול להיות שאני טועה, אבל החתן הממתין בציפייה לא אמור לדעת מזה?"


נאנחת, אמלי חלפה על פני אוליביה והלכה לחדר השינה שלה. היא התחילה לעבור על המגירות בשידה. מעבר לגאווין, הדבר היחיד לו ייחלה הייתה מקלחת חמה וארוכה. "כן, אוליביה. אני צריכה להתנקות וכשאסיים, אתקשר אליו."


אוליביה נשענה על המשקוף, דאגה בעיניה. "את יכולה לפחות לחכות עד שאחזור מבית הקפה? אצלצל לליסה ולמייקל כדי לעדכן אותם במה שקורה, בסדר?"


אמלי סגרה את המגירה והתבוננה בה. "כן. אחכה." היא הלכה לעבר אוליביה, עיניה רכות. "תודה לך."


אוליביה אחזה בסנטרה של אמלי וניערה אותו בעדינות. "על לא דבר. קדימה. תעשי את המקלחת שלך ואחזור תוך כמה דקות."


אמלי הנהנה וצפתה בה עוזבת. אחרי שדלת הכניסה נטרקה, אמלי לא יכלה שלא לחוש באימה החורכת את הבטן שלה. העימות עם דילון, עם גאווין או בלעדיו, לא הלך להיות דבר פשוט. היא עשתה את דרכה לחדר האמבטיה, הניחה את מכנסי הטריקו ואת הסווטשירט שלה על השיש ופתחה את המים. אדים חמים התערבלו באוויר. היא פשטה את הבגדים מאתמול מגופה ונכנסה למקלחת, לקחה את הסבון והעבירה אותו באיטיות על גבי הרקמות הדואבות שבין רגליה כשזיכרון מה שנתנה לדילון לעשות לה פלש למחשבותיה. ראשה נשמט בבושה. שערה הערמוני ספוג המים יצר וילון סביב פניה. כל שריר בגופה הרגיש פצוע, אבל הכאב החוויר לעומת ליבה החבוט והמרוסק.


היא שקעה עמוק יותר אל תוך התהום החשוכה של התודעה שלה, משחזרת פעם אחת פעם את מה שעשתה בלילה האחרון. זה היה לא פחות מסיוט. באותו הרגע הבינה את גודל הזוועה. על מה ויתרה בשנה האחרונה. המודעות לאופן שבו רימתה את עצמה לחשוב שהוא אהב אותה, דאג לה, דאג למה שהיה ביניהם – זעזעה אותה עד עמקי נשמתה.


תחושת החובה העמוקה וחובקת הכול שהרגישה כלפיו בגלל כל הדברים שעזר לה איתם הייתה הדבר שהביא אותה בדיוק לרגע זה. הכעס שלה על עצמה הלך וגבר, מבעבע עמוק בבטנה. היא שפשפה את עצמה חזק ומהר יותר, את זרועותיה, את פניה ואת רגליה. היא רצתה להסיר את עצם הקיום שלו מכל נקבוביותיה. היא הזרימה מים חמים יותר והצטמררה מהמחשבה על כך שנתנה לו להפעיל מניפולציות על כל פעולה שלה.


על כל מחשבה שלה.


היא שאפה עמוק וניסתה להתעשת. דילון לא היה יותר. הם לא היו יותר. הוא איננו. מתוך ההלם שלה, אמלי שטפה את גופה לא רק מבועות הסבון, אלא גם מהרעל הזדוני שהוא שפך לתוך נשמתה. היא יצאה מהמקלחת, לקחה מגבת וכרכה אותה סביב עצמה. עומדת לפני המראה, היא התבוננה באישה שממנה נפרדה לתמיד.


"לעולם לא עוד," לחשה, נדה בראשה, העבירה את ידיה על לחייה ועצמה את עיניה בחוזקה. "לעולם."


אחרי שגנבה רגע נוסף כדי להעריך את הטירוף שיביא איתו היום הזה, אמלי התלבשה, ייבשה את שערה וחזרה לחדר השינה. היא נאלמה דום כששמעה את הטלפון שלה מזמזם, מתריע על הודעה ממתינה. חרדה פתאומית שזה היה דילון ותקווה אפשרית שזה עשוי להיות גאווין לפתו אותה בחוזקה. היא התקרבה לשידה והושיטה יד רועדת לעבר הטלפון.


החרדה והתקווה שלה התנדפו כשראתה שזו הודעה קולית מליסה. אמלי נכנעה לעייפות שרדפה אותה, שקעה על המיטה והניחה את ראשה על כרית. כשהאזינה להודעה המודאגת של אחותה, אמלי שמעה את דלת הכניסה נפתחת בחריקה. היא התיישבה והאזינה לשניות האחרונות של ההודעה, שבהן ליסה עדכנה אותה שמייקל והיא בדרכם אליה.


"ליב?" קראה אמלי בעודה סוגרת את הטלפון. היא זרקה אותו על המיטה, העבירה כף יד על פניה ונעמדה כדי ללכת לחדר השני. "אני מקווה שלקחת משהו לאכול כש..."


היא קפאה בפתח הכניסה המקומר של הסלון כשראתה את דילון נשען בנינוחות על השיש במטבח. עיניו עקבו אחריה בזמן שלגם מיץ תפוזים מכוס.


"כשהתעוררתי לא היית, אמלי." הוא הניח את הכוס והתקרב אליה, גיחוך יהיר על שפתיו. "היית נרגשת לחזור לכאן ולהתייפות כדי להתחתן איתי היום, מה?" הוא הבריש באצבעותיו את לחייה. "הנחתי שאני יכול לקפוץ לפני שאלך לטרוור להתכונן."


"עוף ממני, דילון," היא לחשה, קולה רועד. היא קפצה הצידה, מתרחקת ממנו, מנסה להסוות את הפחד הפועם בעורקיה.


דילון מצמץ, מסלק את הקשיחות מגרונו. בעיניים מצומצמות, פניו נמלאו בלבול. "מה?" הוא שאל, צועד לעברה ותופס בזרועה.


אמלי השתחררה מלפיתתו. כתפה הוטחה בארון עתיק כשמעדה לאחור. "שמעת אותי. אמרתי שתעוף ממני לעזאזל." המילים נפלו מפיה בלחש. "גמרתי איתך, דילון. זה..." היא הצביעה ביניהם, "נגמר. לא אהיה יותר הקורבן שלך."


לפני שהבינה מה קורה, הוא הצמיד אותה לקיר, אחז בשערה ביד אחת ובסנטרה ביד שנייה. הוא העביר את לשונו על גבי שפתו התחתונה וסקר אותה. "אז כן הזדיינת איתו, נכון?"


למרות שקריאת כאב קטנה פרחה מפיה של אמלי מהכאב המפלח, התשובה שלה טפטפה ממנה כמו לגלוג. "כן, הזדיינתי איתו. כן, אני מאוהבת בו, ולא, לא אתחתן איתך, לא עכשיו ולא אף פעם."


למרות הפחד שאחז בכל איבריה, תחושות הקלה וחופש השתלטו עליה, נוטעות שורש עמוק בתוכה. היא עצמה את עיניה ונתנה לתמונות של גאווין להתגנב למחשבותיה, אבל הצלפה קשה מגב כף ידו של דילון על לחייה גרמה לעיניה להיפקח לרווחה. העקצוץ פשט בגופה כשחבטה בחזהו באגרופיה בניסיון להשתחרר.


כשידו עדיין סבוכה בשערה, דילון גרר אותה לאורך החדר כמו צעצוע קטן ובלוי. אמלי נחתה על ארבע על גבי רצפת העץ וניסתה לעמוד, אבל דילון תפס בשערה והכריח אותה להישאר על הרצפה.


"חתיכת זין חולני!" היא צרחה, עוטפת את זרועו בידיה בעודו מתנשא מעליה.


דילון נפל על ברכיו ומשך בחוזקה בראשה לאחור, מכריח אותה להביט בעיניו. "אחרי כל מה שעשיתי בשבילך, את מזיינת אותו מאחורי הגב שלי," הוא נהם, מאגרף את שערה חזק יותר.


בלב פועם בחוזקה ותוך ניצול כל שביב כוח שהיה בה, אמלי נעצה בו את ציפורניה וניסתה לשחרר את ידו משערה. "לא עשית בשבילי שום דבר חוץ מלשבור אותי!" היא בכתה. כשלא שחרר אותה, חיוך מלגלג פשט בפניה. "הלוואי שהייתי יכולה לזיין אותו עכשיו מולך!"


בעיניים מזוגגות, חלולות ואפלות יותר משמי הלילה, דילון הכה בפניה פעם נוספת. אמלי הרגישה את העור שמעל הגבה שלה נקרע. אנחה נמלטה מבין שפתיה כשדם חם וסמיך החל לזרזף לאורך רקתה וזלג על עצם הלחי שלה.


עדיין אוחז בשערה, דילון משך אותה לעבר החזה שלו. אמלי בלעה את הפחד שאחז בגרונה והעזה לפגוש בעיניו כשדילון תלה בה מבט שהעיד על כך שהעינוי עדיין לא הסתיים. בפרץ כעס ואדרנלין, נעצה את ציפורניה בפניו, ציפורני אגודליה לוחצים על עיניו. רסיסי דם הופיעו בעפעפיו של דילון ונהמת כאב נפלטה מגרונו.


אמלי קלטה את צליל הדלת הנפתחת לרווחה ולאחר מכן את צעקותיה של ליסה. בהמולה הרועשת, מייקל מיהר לעבר דילון ותפס אותו מתחת לזרועותיו. תנועותיו של מייקל היו פרועות כשגרר את דילון הרחק מאמלי. שני הגברים מעדו. מייקל נחת על גבו על הרצפה. דילון נפל מעליו. החבטה העמומה הדהדה בחדר. מייקל העיף את דילון הצידה, התגלגל על צידו וקפץ על רגליו.


אמלי רעדה ללא שליטה בעוד ידה של ליסה כרוכה בחוזקה סביב כתפיה ובכתה כשצפתה בדילון מתנודד וקם מהרצפה.


מייקל זינק, הניף את אגרופו והכה בפיו של דילון. המהלומה פילחה את השפה שלו. "הייתי צריך לעשות לך את זה כבר אתמול בלילה, חתיכת אפס!" פלט מייקל.


דילון התיישר, מעד קדימה ואחז בצווארונו של מייקל. לפני שיכול היה לעשות משהו, אגרופו של מייקל נחת בפניו של דילון והוריד אותו לרצפה בחדות.


קולות הומים, כולל קולה של אוליביה, הדהדו באוזניה של אמלי ובחילה התהפכה בבטנה. היא עמדה קפואה וצפתה בדירה מתמלאת בשכנים מודאגים ובשוטרים. לאחר הסבר מהיר ממייקל, שוטר גרר את דילון על רגליו ואזק את ידיו מאחורי גבו.


"זונה מזדיינת!" גנח דילון, יורק דם לעברה של אמלי, "זה מה שאת, זונה מזדיינת! אני מקווה שהוא יזיין ויזרוק אותך כמו את כל היתר, כלבה!"


מילותיו המורעלות של דילון יצרו פיצוץ אלים בראשה של אמלי. היא הרגישה כאילו הייתה חלקיק אבק קטנטן שנע בהילוך איטי בליבו של טורנדו זועם. למרות הטירוף שהתערבל סביבה היא לא ראתה שום דבר חוץ מפניו של גאווין. למרות שאחד השוטרים איים שהלילה של דילון במעצר יהיה בלתי נשכח, היא לא יכלה לשמוע שום דבר, רק את דפיקות ליבה השבור. הדבר היחיד שהרגישה היה חוסר התחושה שהציף את ורידיה.


היא שחררה את עצמה מאחיזתה של אחותה ועשתה את דרכה לעבר דילון שעמד שם וגיחך ביהירות בשפתיו המדממות. היא הביטה לתוך נשמתו הזדונית של הגבר שאהבה הרבה זמן, הגבר שלו נתנה את כולה, וללא דמעה, סטרה לו בחוזקה. היא לא הייתה מסוגלת לעצור את הסבל שצברה בחודשי הגיהינום שהעביר אותה. כאב התפרץ בידיה עד לעצמותיה השבריריות כשהמשיכה להטיח את אגרופיה בפניו ובחזהו.


"אתה עשית לי את זה!" היא צעקה, נאבקת באחד השוטרים. השוטר גרר את אמלי לאחור כשהמשיכה לגעור בדילון במבטה. "אהבתי אותך ואתה נעשית כל מה שהבטחת לי שלעולם לא תהיה! רוצה לדעת משהו, דילון?" היא שאלה, נשימתה כבדה ומבולבלת, "גם אם גאווין יעזוב אותי ולא ידבר איתי יותר לעולם, כל שנייה שביליתי איתו הייתה שווה את זה!"


חיוכו של דילון נעלם. השוטר ליווה אותו אל מחוץ לדירה. בגוף רועד, אמלי צפתה בדילון יוצא מחייה. היא כרכה את ידיה סביב בטנה ונפלה על ברכיה, המחשבות על גאווין חותכות את ליבה. היא נשענה על שולחן הקפה, שמטה את פניה אל ידיה והחלה להתייפח. ליסה התיישבה לצידה, משכה אותה על ברכיה וערסלה את ראשה על כתפה. ליסה התנועעה קדימה ואחורה ואמלי הבינה שהיא הצילה את עצמה מלהפוך לחלק מהסטטיסטיקה.


קול דומם נוסף.


היא מופתעת מכך שנתנה לזה להגיע רחוק כל־כך. חזיונות של אימה הסובלת את אותה התנהגות אלימה, לא רק מאבא שלה אבל גם מאין־ספור גברים נוספים, הבזיקו בזיכרונה. תמונות מייסרות ששלחו צמרמורת קרה בעצמותיה.


"שששש, אמלי," לחשה ליסה, אוחזת בה חזק יותר. "זה נגמר עכשיו."


אוליביה כרעה ברך לצידן, קולה רך. "את בסדר?" היא נתנה לאמלי שקית קרח ופתחה ערכת עזרה ראשונה. אוליביה הוציאה תחבושת, פתחה אותה, הרימה את סנטרה של אמלי והניחה חתיכת גאזה עם דבק רפואי על גבי הפצע הטרי מעל גבתה של אמלי.


השוטר השמנמן שנשאר בדירה ניגש לאמלי. מדיו היו קטנים מדי לממדי גופו. "גברת, אני צריך הצהרה ממך. החובשים יגיעו בקרוב. הם ייקחו אותך לבית החולים אם את חושבת שאת צריכה להיבדק."


"לא," אמלי הניחה את שקית הקרח על עצם לחיה הנפוחה. היא נרתעה כשהקרח נגע בעורה. "אני לא רוצה ללכת לבית החולים."


"זה בסדר," ענה השוטר, מביט בלוח הכתיבה שלו. "את יכולה לסרב לתת הצהרה כשהם יגיעו, אבל הם עדיין צריכים לבוא מפני שמדובר במקרה של אלימות במשפחה."


שאלה ניכרה בהבעת פניו של מייקל. "אמלי, אני חושב שאת צריכה ללכת להיבדק."


"אני מסכימה," אמרה ליסה, דאגה בעיניה.


אמלי קמה ונעה בחוסר יציבות לאורך הסלון כדי לבדוק אם גאווין חזר אליה. ליסה ואוליביה נעמדו על רגליהן והלכו אחריה לחדרה.


"אמ," אמרה אוליביה ותפסה בעדינות בזרועה של אמלי, בלבול מקמט את מצחה. "למה את לא רוצה ללכת?"


אמלי הסתובבה והעבירה את ידיה בשערה. היא לקחה את הטלפון. ליבה שקע כשראתה שאין שיחות שלא נענו מגאווין. "אמרתי לא, אוליביה. אני לא צריכה ללכת לבית החולים." דמעות נקוו בעיניה כשנפלה על מיטתה. "אני בסדר. אני צריכה רק אספירין וללכת לישון."


שפתיה של אוליביה נמתחו בקו קשה. היא הביטה בליסה, שהבעת פניה ביטאה אותה רמה של דאגה.


ליסה שילבה את ידיה ונשענה על המשקוף. "אמלי, אני נשבעת, את יכולה להיות כל־כך עקשנית לפעמים."


"אני יודעת," אמלי לחשה, "אבל באמת, אני בסדר."


אוליביה הרימה את ראשה לעבר התקרה ונאנחה. היא החזירה את תשומת ליבה לאמלי והניחה יד על ירכה. "את רוצה לדעת למה אני לא הולכת להתעקש על העניין הזה איתך, חברתי?"


אמלי עצמה את עיניה בחוזקה ונדה בראשה. "למה, אוליביה?"


"רק מפני שפוצצת היטב את דאקלברי־פין במכות לפני שהתחת שלו עף מכאן."


אמלי נשכבה על צידה והצמידה את ברכיה לחזה. במצב רגיל היא הייתה חושבת שההערה של אוליביה מצחיקה, אבל לא עכשיו. היא לא הייתה מסוגלת. זה היה כל מה שיכלה לעשות כדי לגבש תשובה. "נכון," אמרה אמלי, עצבות מעיבה על קולה. היא הניחה את שקית הקרח על הלחי שלה והביטה באוליביה. "אני מניחה שבאמת עשיתי את זה." אמלי נשמה נשימה עמוקה ומשכה את השמיכה על גבי גופה. "כשהחובשים יבואו, תשלחי אותם לכאן. בינתיים, אני פשוט צריכה לנוח."


למרות שהדאגה עדיין ניכרה בפניהן, אוליביה וליסה הנהנו ויצאו מהחדר.


ברגע שהחדר נעשה שקט ומחשבותיה החלו להירגע סוף־סוף, עיניה נחו על הטלפון. היא הביטה בו. פניה החווירו לנוכח היעדר כל הודעה מגאווין. דמעות זרמו בחופשיות במורד לחייה.


היא הייתה חייבת להסביר את הכאב שגרמה לו. היא התקשרה אליו ונשכה את שפתה כשהאזינה לצלצולים. כשהמשיבון ענה, היא רצתה לנתק את השיחה, אך עצרה. דאגה הציקה לה והשתוקקות אליו הידקה את החזה שלה.


"גאווין... זו אני, אמלי," היא לחשה, מנסה לא למעוד על הרגשות המטפסים במעלה הגרון שלה. "אני לא מצפה שתדבר איתי אי פעם, אבל חייבת לומר כמה דברים." היא נשמה עמוק ונשפה באיטיות. "דילון גרם לי להרגיש שאני מתה, גאווין. אבל אתה... אתה החזרת אותי לחיים. כשג'ינה פתחה את הדלת באותו בוקר, אני..." אמלי עצרה ומחתה דמעות מעיניה. "פחדתי שחזרת אליה, אבל הייתי צריכה לתת לך להסביר. אני מצטערת. אני מצטערת על כך שמכל הבחורות בעולם שהיית יכול להתאהב בהן, בחרת דווקא בי. אני מצטערת שלא האמנתי לך כשהייתי צריכה לעשות זאת ושברתי לך את הלב. אני אוהבת אותך, גאווין. אהבתי אותך מהרגע שראיתי אותך. משהו עמוק בתוכי אמר לי שאני אמורה להיות איתך, אבל נאבקתי בזה. כל־כך הרבה דברים בך הפחידו אותי בהתחלה, אבל אז הראית לי מי אתה באמת."


לא מסוגלת להיאבק ברגש הגולמי המכביד על ליבה, תחושת היסטריה השתלטה על אמלי ושברה אותה. "בבקשה, סלח לי על זה שנאבקתי בנו, גאווין. בבקשה, סלח לי על כך שלא נלחמתי בשבילנו כשידעתי שנועדנו להיות יחד. סלח לי על כך שהייתי מבולבלת וחלשה. מעבר לכול... תודה על שאהבת אותי. תודה על החיוך שלך ועל פקקי הבקבוקים. תודה על 'היאנקיז' המטופשים שלך ועל ההערות המתחכמות. תודה על נסיעות באישון לילה ועל זריחות משותפות. תודה שרצית את הטוב, את הרע וכל מה שביניהם." אמלי השתהתה ונדה בראשה, אבל לפני שיכלה לומר מילה נוספת, צפצוף ארוך קטע אותה והודיע שזמנה תם. "אני מצטערת על כך שהדבר היחיד שקיבלת ממני היה הרע," היא לחשה, הביטה בתקרה והצמידה את הטלפון לחזה.