כסף מלוכלך 1 - חוקים נוקשים


"זאת היתה תחילת סופו של הארגון שלנו."


- אנתוני קאסו


פרולוג


לפני שישה חודשים


"טקילה וטוניק מספר שתיים," אני אומרת לזר השחום והנאה שמחפש את אחי, כשאני מניחה את המשקה שלו על מפית מעוטרת בלוגו מרטינ'ז קאסה.


הוא מתעלם מהמשקה, ועיניו החומות־כהות נחות עליי. "תודה, תרזה."


"אתה יודע מה השם שלי."


"אני מקפיד לברר שם של אישה יפה."


"אתה יודע את השם שלי כי אתה מכיר את אחי."


הוא מזדקף, ודעתי מוסחת לרגע כשגופו השרירי נמתח תחת בד חולצת הכפתורים הלבנה שלו. אבל אז הוא ממלמל, "לכל הרוחות. את אחותו המתוקה של אדריאן?"


"אה... כן. אז אני מניחה שלא ידעת."


"לא. את פאקינג ממלצרת." הוא מרים את ידו בכניעה. "אני מצטער. אומרים שהוא מכניס מכות רצח למי שמפלרטט איתך."


הוא מצטער על הפלירטוט, כמובן, לא על הקללה. מצטער שהעז להכעיס את אחי. מצטער שדיבר איתי בכלל, כנראה. כעס ניצת בי ושורף את כל אחד מקצות העצבים שהזר הזה חשף. אני נשענת על השולחן ומביטה בעיניו. "אם זה היה נכון עדיין הייתי בתולה, אתה לא חושב? או שפשוט מצאתי גבר יותר אמיץ ממך." אני מתחילה להתרחק, והוא תופס את ידי.


"סליחה. פגעתי בך."


"התנצלות מספר שתיים," אני אומרת. הוא אמנם זר, אבל הוא בכל זאת הצליח לפגוע בנקודות הרגישות שלי. "אתה מתנצל כי אתה באמת מצטער, או כי אתה פוחד שאספר לאחי?" שפתיו מתהדקות אבל הוא לא משיב, ואני מניחה שעליי לחוש אהדה כלפיו. הרבה אנשים מפחדים מאחי, ובצדק. "ועכשיו אתה פוחד גם ממני."


וכאילו קרא את מחשבותיי, הוא מיד מתגונן. "הוא עומד בראש קרטל סמים. למה ציפית?"


"אבא שלי הוא הבוס."


"אחיך פחות או יותר מחזיק את כל עובדי הציבור בדנוור בכיס הקטן שלו."


הוא צודק. זאת האמת, והגבר מולי עומד להצטרף אליהם. "אני אתן לך עצה. אני מבינה שאתה עושה איתו עסקים, אז כדאי שתדע שהציפיות שלי ממך דומות לאלו שלו. ואני מצפה שתגדל ביצים. תתייחס ברצינות לעצה הזאת, אחרת הוא לא יראה בך יותר מטרף קל. והטרף שלו אף פעם לא שורד."


"תרזה."


אני שואפת בחדות למשמע קולו של אחי, מסתובבת אליו באחת ותוחבת את ידיי בכיסי הסינר. הוא עומד לפניי, גבוה, רחב־כתפיים ומקועקע, לבוש מכנסי ג'ינס וחולצת טריקו. שערו הכהה הארוך אסוף על עורפו, ועיניו החומות חדות, קשות. הוא יהרוג בשבילי, ולפעמים המחשבה הזאת די מבהילה. כמו עכשיו. "אדריאן," אני מצליחה לומר.


"עזבי אותנו לבד. לאד ולי יש עניינים לטפל בהם."


אני מחווה בראשי ועוקפת אותו בדרכי לבר, וכשאני נכנסת אל מאחורי הדלפק, אני מסתובבת בדיוק כשאד קם ומצטרף לאחי. הם צועדים לעבר המשרדים הפינתיים, ויש לי הרגשה ממש רעה לגבי כל העניין. אני רואה אותם נעלמים, ואחדים מאנשיו של אחי הולכים בעקבותיהם. אני נושמת עמוק ומנסה להיות אמיצה כשמתחוור לי שהאיש הזה עלול להיפגע בגללי. אני לא יכולה להרשות לזה לקרות.


אני שוב מקיפה את הבר, חוצה את המסעדה בריצה ופונה למסדרון שמוביל למשרדו של אחי. אני נשענת על דלת המשרד ומצמידה אליה את אוזני, ולשם שינוי אני שמחה שהיא עשויה עץ חלול ודק. "בנאדם, אני מצטער," אני שומעת את הזר אומר. "לא ידעתי שזאת אחותך. אני עובד בשבילך. הכנסתי אותך לספורט מכללות."


"ובתמורה עזרתי לך לנצח במגרש הפוטבול, המאמן. הודות לסם שלי, הביצועים של השחקנים שלך השתפרו, והבדיקות שלהם נקיות."


"אני יודע."


"אתה לא יודע, אחרת לא היית מתחיל עם אחותי. יש פה כללים, ו'לא ידעתי' לא מקובל עליי."


"איך הייתי אמור לדעת?"


"מה יקרה אם תציע את הסם לאדם הלא נכון? אתה חייב לדעת עם מי אתה מדבר. טעות אחת יכולה לשלוח את כולנו לכלא. אתה תצטרך לשלם על זה."


"לשלם? איך?"


"תפשיטו אותו," פוקד אחי, ואני מכסה את פי כדי להחניק השתנקות מבוהלת. אלוהים אדירים. מה הוא עומד לעשות?


"לא," אומר אד. אני יכולה לשמוע את הפחד בקולו, וזה בדיוק מה שאחי רוצה. "לא," הוא מתחנן. "לא. אני לא מוכן. אתה לא —" משהו נחבט בדלת ואני מזנקת לאחור, לבי הולם בחזי, ואני מבינה שאד כנראה ניסה לברוח. חבטה נוספת מרעידה את הדלת, חזקה יותר, ולאחריה אני שומעת את קולו של אחי. והוא קרוב.


"אני עומד לתת לך מכות," הוא אומר. "אם תצעק, אני אמשיך לתת לך."


אני משפילה את מבטי לידיי הרועדות. כיצד אדריאן מסוגל להיות אדם אוהב כל כך איתי, ואכזר כל כך עם אחרים? למה החיים שלי כאלה? למה? אד גונח, ואני יודעת שמכים אותו. אבל אני לא יכולה לעזור לו. אני בקושי יכולה לעזור לעצמי. אני ממהרת במסדרון וחומקת לתוך משרד קטן. אני לוקחת את התיק שלי, מעבירה את הרצועה לאורך חזי באלכסון, ומבטי צד את השתקפותי במראה, את שערי הארוך הכהה שגולש על כתפיי בגלים, את עיניי החומות המיוסרות. אני שונאת את דמיוני המובהק לכל בני משפחת מרטינה. ואת העובדה שאותו הדם זורם גם בעורקיי.


אני יוצאת מהמשרד, הולכת במסדרון בחופזה, ולא עוצרת עד שאני מגיעה לדלת היציאה ופותחת אותה בדחיפה. ברגע שאני בחוץ, רוח הערב הקרירה נושבת סביבי, וההרים מספקים לי הקלה מתוקה מהחום הלא שגרתי ששורר בקולורדו בחודש אוגוסט. אני מתחילה ללכת ללא יעד מוגדר ומודה על כך שההמולה, שמאפיינת את העיר התחתית בצהריים, נעדרת ממנה ביום שני בעשר בלילה.


אני זקוקה לאוויר. למרחב. לזמן לחשוב.


אני פונה בפינת הרחוב לעבר בית קפה קטן שאני מכירה, שפתוח עשרים וארבע שעות ביממה, כשמכונית סדאן שחורה עוצרת לידי והחלון מוּרד מטה. ברגע שאני רואה אותו, שוצף בגופי אדרנלין. הוא נעלם מחיי בשבועות האחרונים, מאז שסיפרתי לו מי הוא אחי. חשבתי שגם הוא נבהל וברח. הוא מסמן לי בידו להתקרב למכונית, ואני אפילו לא מנסה להעמיד פני ביישנית. אני רצה לקראתו, והדלת נפתחת בזמן שהחלון נסגר. הוא מיד מושך אותי לחיקו, ואני מתיישבת עליו בפישוק רגליים ונחפזת לפתוח את ז'קט החליפה שלו.


אצבעותיו נשזרות בשערי, והוא מצמיד את פיו לשלי.


"התגעגעת אליי, מתוקה?"


"חשבתי שחתכת," אני לוחשת.


"הייתי צריך לצאת מהעיר, אבל עכשיו אני כאן."


פיו נצמד לשלי ושאר העולם מתפוגג, כולל הנהג, ואני נותרת לבדי עם הגבר היחיד שאי־פעם כבש אותי וגרם לי לאהוב את זה.


כסף מלוכלך 2 - בקרת נזקים


פרק ראשון


שיין


"בלי שקרים," אני חוזר, ולוחץ את כפות ידיי לדלפק מאחורי אמילי. גופי אמנם לוכד אותה לעומת האי שבמטבח שלי, אבל היא בעצם לכודה ברשת השקרים שלה, ובגיהינום הפרטי שלי. "אני יודע שאת לא מי שאמרת שאת."


בהלה מבזיקה בעיניה הכחולות היפות, שפעם נדמו לי חלונות לתמימותה, והיא מצמידה את ידה לחזי כמתכוונת להדוף אותי מעליה. "על מה אתה מדבר?" היא דורשת לדעת, אין לי כל ספק שהיא מנסה לאמוד את חומרת מצבה, אך קולה בכל זאת יציב והתנהגותה רגועה באופן מפתיע. מסוג הרוגע שדורש ניסיון ומיומנות. מסוג הרוגע שמפגין סוכן חשאי.


"בלי משחקים, אמילי. או איך שלא קוראים לך. סת' בדק את הרקע שלך, ושום דבר בזהות שלך לא מסתדר."


"בדק את הרקע שלי," היא חוזרת. "כמובן. למה שלא תבדוק את הרקע של האישה שהכנסת למיטה שלך?"


"כנראה היתה לי סיבה טובה, מתברר שמי שאמרת שאת לא קיימת בכלל."


"הסודות שלי הם שלי. אני אשתף אותם כשאהיה מוכנה."


"ומתי בדיוק התכוונת להיות מוכנה?"


כף ידה מתאגרפת לעומת חולצתי הלבנה המעומלנת. "מעולם לא התכוונתי לשקר לך," היא משקרת שוב, אבל קולה כבר אינו יציב, ואני מזהה בו רעד.


"אבל כן שיקרת לי," אני מזכיר לה, וקווצה משערה הארוך הכהה נופלת על פניה כמו רעלה שלא תגן עליה, בדיוק כפי ששקרים נוספים לא יגנו עליה.


"מעולם לא התכוונתי לצאת איתך לארוחת ערב, ובטח שלא תכננתי להתקרב אליך עד כדי כך." היא מהססת. "חשבתי שהקשר בינינו יסתכם באותו לילה. לילה אחד... כל השאר פשוט קרה."


"אה, כן. ארוחת הערב. הלילה שבו התחלת לשקר לי."


"לא," היא אומרת בכעס עצור. "הסודות שלי לא התחילו איתך, והם לא שמורים רק מפניך. ולא היתה לי כל כוונה לגלות אותם לאדם זר."


"אני לא אדם זר, לעזאזל."


"היית," היא מזכירה לי. "היית זר כשסיפרתי לך מי אני."


"אני כבר מזמן לא זר מבחינתך. אני רוצה את האמת."


"אני לא יכולה," היא אומרת, מבטה נופל על כפתורי החולצה הלבנה שלי, והעובדה שאני לא לובש את העניבה והז'קט שלי מזכירה לי עד כמה נינוח הייתי רק לפני רבע שעה.


אני אוחז בלסתה באחת מידיי ומכריח אותה להביט בעיניי. "את תספרי לי," אני מתעקש, המילים נקרעות מתוך גרוני בקושי רב, בשעה שרגשות שאיני רוצה להכיר בהם מתנפצים בתוכי לרסיסים.


"תעזוב אותי," היא אומרת ודוחפת אותי בכל כוחה. "זוז, שיין."


אני אפילו לא מתנודד. "אני לא עוזב אותך," אני אומר ואוחז בומתניה, בבד העבה של חולצתה. "מי את?"


"אני לא יכולה לספר לך. זהו. אין לי עוד מה לומר, שיין."


"מה את רוצה? מי שכר אותך?"


"נכון," היא מסננת. "אני מרגלת אחריך. ברור שזה מה שתחשוב." היא דוחפת את החזה שלי. "זוז. תן לי לרדת מהדלפק." היא שוב מנסה להרחיק אותי, אך ללא הועיל, אז במקום זאת היא נועצת בי מבט זועם ומכריזה, "זה לא קשור אליך או למשפחה הדפוקה שלך, שיין."


"מה את מצפה שאחשוב?"


"בדיוק את מה שחשבת. ועכשיו אני מתחילה להבין שזאת בדיוק הסיבה שנשארתי. תמיד היית עסוק איתם מכדי באמת לראות אותי, וזה גרם לי להרגיש בטוחה."


אני נרתע מההאשמה, לא מוכן להאמין שזאת האמת. "כן ראיתי אותך. לפחות זה מה שחשבתי."


"מתברר שלא."


"את לא תהפכי אותי לאשם בסיפור הזה. אם זה לא קשור אליי, אז למה זה קשור? למי זה קשור?"


"אליי. זה קשור אליי. רק אליי. למה זה חייב להיות קשור אליך?"


אני מביט בה, מחפש את האמת בעיניה, ולעזאזל, אני רואה בהן ייסורים ופחד, ואיני רוצה לחשוב שהם קשורים לבגידה שלה. אני רוצה שתהיה סיבה אחרת לכך שהם שם, משהו שאני יכול לתקן. אבל אני לא יכול להרשות לעצמי להתנהג כמו שוטה. אני מרפה ממנה, נעמד מצדו האחר של האי ואוחז בשוליו. אני מביט בתיקייה שנחה בינינו, ומסתכל על אמילי. "אז תסבירי את מה שיש בתיקייה."


"אני לא צריכה להסתכל במה שיש בה," היא אומרת וממאנת להביט לעברה, מבטה נעוץ בכפתורי חולצתי. "אני יודעת הכול על עצמי."


"את לא רוצה לדעת מה גיליתי?"


היא נושמת עמוק, מישירה אליי מבט ומקשיחה את קולה. "זה רק יוביל לשאלות שאני לא יכולה לענות עליהן."


"תפתחי את התיקייה," אני אומר, והפלדה שבקולי ובכוח רצוני נועדה להעביר לה מסר ברור: אני לא אוותר לה.


והיא יודעת את זה. זה ניכר בלסתה הקפוצה, בחזהּ המתרחב כשהיא שואפת ועוצרת את נשימתה. היא פותחת את התיקייה, מדלגת על סיכום ההיסטוריה המזויפת שלה ועל מסמכים שחושפים את הפערים הרבים בעברה. אין לה תמונות מחזור. רישיון הנהיגה שלה בן שנים אחדות בלבד. כבר פסלתי את האפשרות שהיא בתוכנית להגנת עדים על סמך הטעויות הטיפשיות האלה. אילו לא הייתי מנצל את הטעויות של הבולשת הפדרלית כדי להציל כמה מלקוחותיי, כולל אחי ואבי, לא הייתי יודע שהעבודה שלהם רחוקה מלהיות מושלמת. אבל האם היא מודעת לזה? האם היא אחת מהם?


רגע ארוך חולף עד שהיא סוף־סוף סוגרת את התיקייה ומביטה בי, תוחבת את שערה מאחורי אוזנה וכורכת את זרועותיה סביב עצמה. "אתה יודע שאני לא מי שאמרתי שאני. כבר הבנתי את זה."


"מה השם שלך?"


"אמילי."


"בלי משחקים. מה השם האמיתי שלך?"


"מי שהייתי כבר לא קיימת."


אני מרים את המעטפה שמונחת במרכז הדלפק, ומוציא מתוכה את הראיות לבגידתה. "תסבירי את זה," אני אומר ומשליך לעברה את המסמכים המרשיעים שסת' מצא בשולחן העבודה שלה. המילה "מרגלת" מהדהדת בראשי ומערערת את שלוות נפשי עוד יותר.


היא משפילה אליהם את מבטה, ועיניה מיד מזנקות אליי. "שיין —"


"בשביל מי את עובדת?" אני דורש לדעת, קולי נמוך, חנוק, עטוף בזעם עצור־בקושי, אף שהמילים "עצור־בקושי" מעולם לא היו תקפות לגביי. היא לחצה על כפתורים שאיני מעוניין שילחצו עליהם. הכנסתי את האישה הזאת לחיי, לנפשי, בטחתי בה. ובטיפשותי אני רוצה להאמין שהיא יכולה להסביר את כל זה.


"אספתי את המסמכים האלה בשבילך," היא אומרת, ותשובתה מפתיעה אותי.


"את תצטרכי להתאמץ יותר, מתוקה."


"קראת אותם בכלל, או שסת' פשוט אמר לך שהם מרשיעים, אז האמנת לו?"


"תגידי לי את," אני מורה לה. "ספרי לי על המסמכים האלה. על הכול."


"אבא שלך זומם משהו שקשור לקרן הגידור שהוא מקים. אספתי את הניירת כדי שתוכל לעבור עליה."


"המידע שבמסמכים האלה ממש לא מוגבל לקרן הגידור."


"הייתי לבדי, אז התגנבתי למשרד של אבא שלך." היא מצמידה את ידיה לדלפק ומביטה בי, באמת מביטה בי בפעם הראשונה מאז שהתחלתי להתעמת איתה. "שיין," היא אומרת ברכות, בתחינה, ועיניה מביעות פגיעות כה עזה, עד שאיני בטוח שניתן לזייף אותה. "אני יודעת איך זה נראה, אבל אני נשבעת לך שלא בגדתי בך. המצב שלי באמת לא קשור אליך או למשפחה שלך."


אני בוחן אותה, מנסה להבין למה אני רוצה להאמין לה, אף שכבר אין לי שום סיבה לבטוח בה. "אז למה הוא כן קשור?" אני דורש לדעת.


"זה מסובך," היא אומרת, וקולה שוב רועד קלות.


אני נאבק בדחף המטורף לסגור את המרחק בינינו, לאחוז בה, לנשק אותה, ופאקינג לומר לה שהכול יהיה בסדר. "ספרי לי."


"אני לא יכולה."


תסכול משולח רסן ונדיר גואה בי. "לעזאזל, אמילי," אני נוהם ומעביר את אצבעותיי בשערי הכהה, שאין לי ספק שיאפיר בקרוב. לאחר מכן אני מניח את ידיי על הדלפק ופונה אליה. "מה לעזאזל השם האמיתי שלך?"


"אמילי," היא חוזרת. "והשיחה הזאת לא מתקדמת לשום מקום." היא מתרחקת מהאי. "אני מצטערת. לא הייתי צריכה להיכנס איתך לקשר מלכתחילה. אני עוזבת ולא תראה אותי שוב."


היא צועדת לעברי, משום שאין לה ברירה אחרת. זאת הדרך היחידה לדלת, ואם כי אני יודע שהיא מרגישה כמו חיה לכודה שמנסה לברוח מהכלוב שלה, זה לא מה שעומד לקרות. "את לא הולכת לשום מקום עד שאני אקבל תשובות," אני אומר ולופת את זרועה כשהיא מנסה לחלוף על פניי, מסובב אותה אליי ומניח לה לראות את חוסר האמון שבוער בעיניי. "זה לא קשור רק לשנינו. זה קשור גם לחברה שנשבעתי להגן עליה."


"תבדוק את צילומי האבטחה של המלון," היא אומרת. "החזקתי תיקייה כשהגעתי לכאן אתמול בלילה. אני אמנם לא יכולה להוכיח שהמסמכים האלה היו בתוכה, אבל זאת האמת." היא מושכת את ידה בניסיון להיחלץ מאחיזתי, אבל אני מהדק את לפיתתי. "בבקשה תן לי ללכת," היא אומרת, והתחינה בקולה שזורה ברגש שנשמע כמו חרטה, אבל מי יודע מה אצלה אמיתי ומה לא? האם משהו בה היה אמיתי אי־פעם?


השניות נוקפות, כבדות כאבנים, ואני מביט בה, מושך את הזמן לפני שאני עונה, מרסן את זעמי המבעבע, אך מניח לה לראות אותו. אני מניח לה לחוש בחוט הפלדה מצליף אנה ואנה, ואיני מספק לה נתיב בריחה או משכך את עוצמת המכה. לבסוף אני מרפה ממנה, אבל לפני שהיא מצליחה לזוז ממקומה אני שוב אוחז במותניה, גורר אותה אליי, ותחושת קימוריה הרכים לעומתי נראית לי כל כך נכונה, עד שקשה להאמין עד כמה היא שגויה.


"ספרי לי," אני דורש, קולי צרוד מרגשות שאיני מוכן לנקוב בשמם או להרגישם. אני גם לא רוצה להביט בעיניה בחיפוש אחר משהו שלא אמצא שם. או שכן אמצא, וזאת הבעיה. גם היא לא רוצה שאראה את מה שניבט מעיניה, והיא מפנה את מבטה בתנועה חדה וחוזרת להביט בכפתורים שלי. "תסתכלי עליי," אני דורש ממנה.


היא שואפת, צליל רך שנשמע לי סקסי כנגד רצוני, אבל לכל הרוחות, כל דבר באישה הזאת סקסי בעיניי, וזה מרתיח אותי. היא מרימה את סנטרה, נועצת בי את עיניה הכחולות ולוחשת, "אני מצטערת."


"זאת הודאה?"


"זאת התנצלות."


"על מה?"


"על הכול."


תשובתה לא מוצאת חן בעיניי. למעשה, אני פאקינג שונא את התשובה שלה, ואני לא אדם ששונא בקלות, בדיוק כפי שאיני אוהב בקלות. גרוע מכך, אני די בטוח שבסופו של דבר ארגיש את אחד משני הרגשות הללו כלפי האישה הזאת; ואולי אני כבר מרגיש את שניהם. מבטי נופל על פיה ומשתהה שם, ופי כבר מוכן לכבוש את שלה, להעניש אותה. "מעניין," אני אומר, מבטי מוצא את שלה, חוֹם מבעבע עמוק בעצמותיי, חום שחלקו תשוקה וחלקו זעם, "איך לא הרגשתי את טעם השקרים שלך. מעניין אם יהיה להם טעם שונה עכשיו, כשאני יודע עליהם."


אני מרכין את ראשי לעברה כדי לענות על שאלתי, והיא דוחפת את חזי ואומרת, "לא!" ונפנית ממני כך שלא נותרת לי ברירה אלא לשחרר אותה, אחרת אכאיב לה. אני מרפה ממנה; יש לי דרכים רבות "להעניש" אותה, אך כולן כוללות את כניעתה מרצון.


אמילי לא מבזבזת לרגע את החירות שניתנה לה, ומיד מזנקת הרחק ממני ועושה את דרכה אל היציאה. אני נשאר לעמוד במקומי, לוקח נשימה מרגיעה ושוקל את צעדי הבא ואת עזיבתה הפוטנציאלית. אם אתן לה ללכת, אני אגלה לאן הבהלה שלה מובילה אותה, ולמי. אבל אם זה יקרה, האם אי־פעם אגלה מה טעמם האמיתי של השקרים שלה, וכיצד קרה שלא הבחנתי בהם? זאת לא אפשרות מבחינתי, אז אני מתחיל ללכת, וצעדיי הארוכים גומעים את המרחק שהיא יצרה בינינו. אני יוצא מהמטבח בדרכי לדלת, ומגיע בדיוק ברגע שהיא תולה לאורך חזהּ את רצועת התיק שלה.


היא מרימה אליי את מבטה ומזנקת לעבר הדלת, ואני מניח לה להגיע אליה ואז נעמד מאחוריה ולוכד אותה שם. היא שולחת את ידה לעבר הידית, אך אני מצמיד את אחת מידיי לעץ ולא מניח לה לפתוח את הדלת. כשהיא מסתובבת, היא מגלה שאני מתנשא מעליה, כה קרוב עד שאני כמעט מסוגל לטעום את השקרים שלה. אני יכול לדפוק אותה כאן ועכשיו, בדיוק כפי שהיא דפקה אותי פעם אחר פעם במשך ימים.


"אתה כזה מניאק," היא מסננת, ואני מופתע מההתקפה. "למה אתה לא מסוגל להבין שאני מגינה עליך?"


"איך בדיוק את מגינה עליי?" אני דורש לדעת ועובר בראשי על שלל האפשרויות. הבולשת הפדרלית. קרטל מרטינה. אחי. "ומפני מי?" אני מוסיף.


"כדי להגן עלייך, אני לא יכולה לספר לך מה קורה. ומה בדיוק ההבדל בין העמדת הפנים שלך שזיינת את האישה ההיא כדי להגן עליי ובין הסודות שלי שנועדו להגן עליך?"


"את לא מי שאמרת לי שאת. זה ההבדל הדפוק."


"בין לזיין מישהי אחרת ובין להסתיר את הזהות האמיתית שלי, מה יותר גרוע?"


"אני לא באמת זיינתי מישהי אחרת, אבל את כן מסתירה את הזהות האמיתית שלך, כך שהתשובה די ברורה."


"יכולתי לענות לך בעשר דרכים שונות, אבל אתה פשוט תזרוק לי הערה עוקצנית. אפילו לא שאלת אותי למה הסתרתי את הזהות שלי. ישר תקפת אותי."


"השקר הזה הוא לא משהו זניח."


"לא," היא אומרת. "זה לא. ממש לא, אבל לא מהסיבות שאתה חושב."


"את עדיין מנסה להאשים אותי, וזה לא ילך לך. בסך הכול היית צריכה להגיד, 'אני יכולה להסביר,' ולעשות את זה. אילו היית עושה את זה, היינו מנהלים שיחה אחרת לחלוטין עכשיו."


"ברור," היא אומרת, "ופתיחת השיחה הזאת במילים 'בלי שקרים' היא הדרך המובטחת להזמין אותי לחלוק איתך את הסודות הכמוסים והאפלים ביותר שלי."


"נתתי לך כל סיבה לבטוח בי. כל סיבה לספר לי את מה שבחרת לא לספר. את רוצה שאלות קטנות ועדינות? זה לא מי שאני, על אחת כמה וכמה לא אחרי שאני מגלה ששיקרת לי ונאלץ להטיל ספק בכל רגע שאי־פעם ביליתי איתך."


"מה שהיה בינינו נגמר," היא אומרת בקול צרוד ומכחכחת בגרונה בעדינות לפני שהיא מוסיפה, "זה ברור לשנינו, אז למה למשוך את זה סתם? תן לי לצאת מכאן."


אני בוחן אותה רגעים אחדים, מזהה בפניה חוסר ודאות. אני רוצה להבין אותו, לטעום אותו על לשוני, אני רוצה את קצת יותר מדיי. "כן," אני אומר בקול מתוח. "בואי נצא מכאן לפני שאני אפשיט אותך ואזיין אותך, ואם כי אין לי ספק ששנינו ניהנה מזה, אני לא אדע מי פיתה את מי. ואני לא מוכן להיות עד כדי כך חשוף איתך שוב."


"אמרתי לך למה עשיתי את זה, שיין," היא לוחשת בתבוסה.


"כדי להגן עליי. מצחיק. זה התירוץ האהוב על אבא שלי."


"זה היה התירוץ שלך כשאמרת שהיית עם האישה ההיא," היא יורה בתשובה, והלהט שאני כל כך אוהב שב אליה.


"לא זיינתי אותה ואת יודעת את זה."


"באמת? הרי אתה שופט אותי על פי המעשים של המשפחה שלך, אבל הדם שלהם זורם בעורקים שלך, לא שלי."


אני מצמיד את אגרופיי לדלת משני צדי ראשה. "את מתנהגת כמו כלבה, וזה לא עובד לטובתך כרגע."


"אתה מתנהג כמו מניאק, מה שמוכיח שאתה באמת מניאק."


"השקרים שלך בסך הכול —"


"מעידים על העקרונות שלי בדרכים שלעולם לא תוכל להבין," היא יורה בחזרה.


"בדרכים שאני עוד אבין," אני מבטיח לה. "ובמהרה."


"אני אשמח לצאת מכאן ובמהרה."


"אנחנו נרד עכשיו למסעדה של המלון ונאכל ארוחת ערב."


היא מחווירה. "מה? לא. אני לא אוכלת איתך ארוחת ערב."


"את כן. השקרים התחילו בארוחת ערב, כך שזה בסך הכול הגיוני שהם יסתיימו בארוחת ערב."


"לא —"


"ואת תעשי את זה מפני שאת חייבת לי לפחות את זה."


"מה ארוחת ערב תשנה, שיין? היא בסך הכול תאריך את הרגע הזה."


"אנחנו הולכים לארוחת ערב," אני מתעקש, ואם כי אני יודע שהיא עלולה לנסות לברוח, אני יודע גם שעוקבים אחריה, אז יכול להיות שרק כך אגלה בסופו של דבר מי היא ומה היא באמת.


"מה מונע ממני ללכת?"


"רק את," אני מבטיח לה.


"אני הולכת."


"אז לכי, אמילי. אני אשיג את התשובות ממישהו אחר, והוא זה שיקבע את הטון שלהן. אם ככה את רוצה לסיים את זה, זה מעיד הרבה על מי ומה אנחנו."


"אל תעשה לי את זה."


"אני בסך הכול כן איתך, תכונה שאני מעריך."


"אילו רק ידעת מה —"


"אבל אני לא יודע," אני אומר ודוחף את עצמי מהדלת, כבר להוט להוציא אותה מכאן לפני שבאמת אפשיט אותה, וכבר לא יהיה מנוס מלזיין אותה, זיון חזק וקר, כאן ועכשיו. אני כנראה עדיין טיפש מספיק כדי להיאחז בתקווה שבאמת יש לה הסבר שיהפוך את כל זה לאפשרי. וכאילו כדי לנפץ את התקווה הזאת, היא מיד מוסיפה, "ארוחת ערב לא תשנה כלום, אני לא אספר לך את הסודות שלי."


מאוכזב, אני מסובב אותה אל הדלת כך שגבה פונה לחזי וישבנה העסיסי נצמד אליי באינטימיות. אני מקמר את גופי סביבה, שפתיי מתקרבות לאוזנה וידי משתטחת על בטנה. "הרבה דברים כבר השתנו, אמילי," אני מבטיח לה. הבושם הפרחוני שלה מגרה את נחיריי, ומרירות מתוקה מציפה אותי כשאני נזכר בעצמי עטוף בניחוח הזה, באישה הזאת, מי שהיא לא תהיה. "והרבה עוד עומד להשתנות."


"הייתי חלשה," היא לוחשת. "הייתי צריכה לשים לזה סוף לפני שהתפתחו בינינו רגשות."


"אבל לא עשית את זה," אני אומר, ואיני טורח לשאול אותה למה. התשובה לשאלה הזאת טמונה בסודות שהיא סבורה שלא תחשוף בפניי הלילה.


היא נשענת עליי בעדינות, ואז מתמוססת לעומתי. "ניסיתי," היא לוחשת, ידיה גולשות לירכיי, ולכל הרוחות, מגעה נכון כל כך. המחשבה מזעזעת אותי, ואני לוקח צעד לאחור ומושך אותה אליי כדי לפתוח את הדלת, ואז מרחיק אותה ממני אל המסדרון. "הגיע הזמן לארוחת הערב, ולשיחה."


היא מועדת קלות, ולעזאזל, אני רוצה לייצב אותה. אני רוצה להציל אותה, בשעה שאני זה שכנראה יזדקק להצלה. היא מוצאת את שיווי המשקל ומתחילה ללכת, צעדיה שקולים, אך אני מקבל את הרושם שהיא רוצה לברוח; ואף שאני יודע שסת' ידאג לכך שיעקבו אחריה, אני לא רוצה שהיא תברח. אני שולח את ידי לאחור, סוגר את הדלת ומדביק אותה בכמה צעדים ארוכים, אבל היא לא מביטה בי. אני יודע שהיא לא רוצה לראות את חוסר האמון בעיניי בדיוק כפי שאיני רוצה לראות את השקרים בעיניה. שוב אני מבין עד כמה אנחנו מתואמים, אבל מכל הסיבות הלא נכונות.


אנחנו הולכים זה לצד זה כפי שאנו עושים לעתים קרובות, כפי שמעולם לא נהגתי עם אף אחת אחרת. אבל אם כי בדרך כלל אני לוקח את ידה בידי, הפעם אני לא עושה זאת בדיוק מאותה הסיבה שהוצאתי אותנו לעזאזל מהדירה. מוטב שלא אעמעם את חושיי עם הרגשות שהאישה הזאת מעוררת בי, אף שבכל מקרה איני מאמין שזה אפשרי. היא רוצה להגן עליי? אני מגן על עצמי, ואיני בטוח מה מטריד אותי יותר: המחשבה שהיא אינה מעוניינת בהגנה שלי מפני שהיא לא בוטחת בי, או מפני שהיא האויבת שלי.


בתוך זמן קצר אנחנו מגיעים לסוף המסדרון ונעמדים מול המעליות בלי להביט זה בזה. אני לוחץ על הכפתור בזמן שהיא כורכת את זרועותיה סביב עצמה, תנוחה מתגוננת שאני כבר מכיר היטב. היא זהירה. היא תמיד היתה זהירה. ידעתי את זה. ידעתי שיש לה שלדים בארון, אבל חשבתי שאלה דברים שהיא עדיין לא מוכנה לדבר עליהם, לא דברים שהיא מחקה לחלוטין. המעלית מגיעה, ואני מחזיק את הדלת למענה, לא רק מפני שזה מנומס, אלא מפני שאני רוצה לשלוט בכל רגע שאבלה איתה הלילה.


היא נכנסת למעלית, ואם כי היא בדרך כלל נועזת ואפילו נוטה לעימותים, הלילה היא ניגשת לצד המרוחק של המעלית ונשענת בדממה על הקיר בזרועות משולבות. אני מצטרף אליה, לוחץ על כפתור הלובי, מסתובב אליה ומניח את ידיי על המעקה מאחוריי. שערה החום והארוך חלק, היא לבושה חצאית וחולצה בכחול כהה ובסגנון פשוט אך אלגנטי. לפתע אני תוהה אם מגבלות הלבוש שלה נובעות מבחירה או מכורח הנסיבות. אני תוהה בנוגע להרבה דברים שהייתי צריך לתהות עליהם קודם לכן.


דלתות המעלית נסגרות ואוטמות אותנו יחד בתוך קופסת הפלדה עם השקרים שלה והשאלות שלי. המעלית מתחילה לזוז, מבטינו נפגשים, והקשר בינינו מכה בחזי בעוצמה עזה כנגד רצוני. אבל זה המצב. אני פגיע כפי שנשבעתי שלעולם לא אהיה בפני אישה, או בפני אף אחד, ודומה ששכחתי את הלקחים שמשפחתי לימדה אותי לפני שנים. את האזהרה שאמי נתנה לי לגבי אמילי; שהאנשים הקרובים אליך ביותר הם אלה שעלולים לפגוע בך הכי קשה. לסתי נקפצת בחוזקה, ולפתע מבטי יורה חִצֵי האשמה.


דומה שהמחווה לא נעלמת מעיניה של אמילי, שמרימה את סנטרה ומכריזה, "אני לא מתכוונת לשבת מולך בארוחת הערב אם תסתכל עליי ככה."


"איך אני מסתכל עלייך?"


"כאילו אני אחת מכל האנשים שאתה לא יכול לבטוח בהם ושבגדו בך."


"תשני את דעתי."


"אז אני צודקת," היא אומרת, וקולה נשבר. "אתה באמת חושב שאני אחת מהם."


"המחשבות שלי מאוד מבולבלות כרגע."


"אמרתי לך —"


"אל תגידי לי שום דבר במעלית הזאת."


"כמובן," היא אומרת בקול חנוק. "מפני שכל בני המשפחה שלך עוקבים אחד אחרי השני, אז יש פה מצלמות."


"את מכירה אותי ואת המשפחה שלי היטב," אני אומר ביובש. "ואילו אני לא יודע עלייך את כל מה שהייתי רוצה לדעת."


"חשבתי שאנחנו לא אמורים לדבר במעלית."


"אני רוצה להכיר אותך יותר לעומק," אני אומר, תרתי משמע. "ולא אכפת לי שאנשים ידעו את זה."


"אתה יודע יותר משנדמה לך," היא עונה, בוררת מילים מתוך מחשבה על הקהל שמעסיק גם אותי.


"ובכל זאת, את מסתורית בעיניי," אני משיב בדיוק ברגע שהמעלית מאיטה והפעמון מצלצל. מבטה מזנק לדלתות, וכשאני מרים את מבטי אני מבחין שהגענו לקומה הרביעית, ולא ליעד שלנו. אין לי כל כוונה להניח לחומה אנושית לאפשר לאמילי לברוח, אז אני סוגר את הפער בינינו עד שאני עומד ממש לפניה כשמבטה שב אליי. כשעיניה פוגשות את שלי, שפתיה נפשקות בהפתעה, ואני רוצה להבין את פשר ההבזק המיוסר שאני רואה בבירור בעיניה.


הדלתות נפתחות וקולות גבריים מגיעים לאוזניי, מתגברים כשהם נכנסים למעלית, דוחקים את אמילי ואותי וכופים עליי לצמצם את הפסע שהותרתי בינינו ולהקיף את מותניה בידיי. המגע גורם לה להתנשם בחדות, ידיה נכרכות סביב מפרקי ידיי, ואיני בטוח אם היא מחזיקה אותי במקומי, או מצטערת שאינה יכולה להזיז אותי מדרכה ולברוח. הדלתות נסגרות מימיני, והמעלית מזדעזעת ומתחילה לנוע. הזעזוע גורם לאמילי להתנודד קדימה, והיא מניחה את ידה על חזי כדי לבלום את עצמה. כמו המומה ממה שעשתה, היא מנסה להסיר ממני את ידה, אבל אני מכסה אותה בשלי ומצמיד אותה אליי. מבטה מזנק מיד מכפתורי חולצתי המהפנטים לפרצופי ומעניק לי הזדמנות להבחין בבלבול שפשט בפניה. היא לא יודעת אם היא רוצה לאחוז בי או להדוף אותי מעליה. מבחינה זאת, אנחנו תמימי דעים, אבל סערת הרגשות שלה אינה מנחמת אותי. היא לכודה בסבך השקרים שלה, ומה שהיא עומדת לעשות עם החופש שאני עומד לתת לה יעיד רבות על מי שהיא, ועל מי שאנחנו יחד.


המעלית עוצרת, ואמילי שוב מסיטה את מבטה ומסתירה את התשובות שהייתי עשוי למצוא בהן. כולי תקווה שהיא באמת תישאר, ושהישיבה במסעדה תעניק לה את תחושת הביטחון שהיא זקוקה לה כדי לספר לי את האמת, לא משנה כמה מכוערת היא עלולה להיות. אני נאבק בדחף לאחוז בידה, לאחוז בה, ובמקום זאת לוקח צעד הצדה ופונה קדימה. היא נעמדת לצדי וצופה בדלתות הנפתחות, כמתכוננת לזנק קדימה, ואני מזכיר לעצמי שאשיג את התשובות שאני מחפש בדרך זו או אחרת, ואף על פי שאני רוצה שתישאר, אולי יהיה קל יותר אם אניח לה לברוח ואתן לה להוביל אותי אליהן.


שני הגברים שאיתנו יוצאים ומפנים לנו את הדרך לצאת למסדרון. באותו הרגע אני מחליט שאין שום סיכוי שאאפשר לה לברוח ממני בקלות כזאת. היא שיקרה לי. אני לא אקל עליה. אני שולח את ידי סביב מותניה ואוחז בהם, מצמיד את רגלינו כשאנחנו צועדים, ולא מניח לה לחמוק. "שיין, אני —"


"זאת ארוחת ערב," אני אומר. "את תהיי מוקפת אנשים שיוכלו להגן עלייך."


היא נעצרת במקומה, פונה אליי, ושוב מניחה את ידה על חזי. "אני לא זקוקה להגנה מפניך. אתה זקוק להגנה מפניי."


נורות אדומות שוב נדלקות בראשי. "יש לך מושג בכמה דרכים אני עלול להבין את זה? את מנסה להזהיר אותי או מה?"


"לא. כן. לא. אני לא מנסה להזהיר אותך מפני מה שאתה חושב."


"מה אני חושב?"


"כבר אמרת לי שאתה חושב שאני מרגלת אחריך, ואני לא." היא מצמידה את כף ידה לפניה. "זה לא עובד." היא שומטת את ידה ומביטה בי. "אני חייבת ללכת." היא מתחילה להתרחק ממני, והעובדה שאנחנו נמצאים במקום ציבורי לא מותירה לי ברירה אלא להניח לה, ושנינו יודעים את זה.


היא נפנית ממני ולוקחת צעד, ואז פולטת קריאת הפתעה וקופאת במקומה כשאבי נעמד מולה. "מר ברנדון."


הוא גבוה, שערו הדל אפור, חליפתו הכחולה שנתפרה למידותיו נתלית עתה ברפיון מגופו החלש ומוכה־הסרטן, אבל אין שום דבר חלש בעיניו כשמבטו ננעץ באמילי.


"אמילי," הוא אומר. "לא ציפיתי לראות אותך כאן."


היא לופתת את תיק היד שלה בחוזקה, ועמוד השדרה שלה מזדקף בנוקשות ומציף אותי בדחף לגונן עליה, אותו דחף שפיתחתי כלפי אמילי ואבי גם יחד. אני נעמד קרוב לצדה, וכף ידי מתמקמת על גבה התחתון ברכושנות. "מה אתה עושה כאן, אבא?" אני מפטיר בטון חד שאמור להישמע תובעני. כבר אמרתי לו להוציא את המאהבת הארורה שלו מארבע העונות משום שאני גר שם.


עיניו האפורות, שדומות כל כך לשלי, מתמקדות בי בחדות. "באתי לראות אותך," הוא מכריז, בעודו מכניס את ידו לז'קט החליפה הכחולה שלו, שולף מעטפה ומגיש לי אותה. "שטר הבעלות על הדירה שלך, לבקשתך. העברתי אותה על שמך."


אני חוטף מידו את המעטפה, מודע לעובדה שמעשיו מונעים ממניעים אנוכיים כלשהם, תוחב אותה בכיסי ומבהיר לו שאיני מעוניין בשיחה שהוא מקווה לנהל איתי. "תחזור הביתה לאשתך."


"היא עסוקה," הוא אומר. "לעתים קרובות יותר משאתה יודע."


לכל הרוחות, אני רוצה לשאול למה כוונתו, אבל לא נותן לו את הסיפוק הזה. "אתה יכול להאשים אותה?"


שפתיו מתהדקות במחווה היחידה שמעידה שפגעתי בעצב רגיש, אבל תשובתו אינה התשובה שציפיתי לה. "לא, למען האמת. ועכשיו אני עולה לדירה שעדיין נמצאת בבעלותי, ושתישאר בבעלותי."


"זה לא מקובל עליי. אני רוצה שאתה והצעצוע שלך תצאו לי מהבית."


"ובכן, בן, ודאי תשמח לדעת שלדברי הרופאים, לא תצטרך לסבול את זה עוד זמן רב. אני עומד למות בקרוב."


גוש כבד ובוער מתגבש בחזי, מתח מקשיח את גופי, ואצבעותיה של אמילי ננעצות בזרועי בעוד ירכה נצמדת קלות לשלי. "קלף ה'נידון למוות' לא יעבוד עליי."


"שנינו יודעים שזה לא נכון, בן," הוא אומר. "אילו רק זה היה משפיע על אמא שלך כפי שזה משפיע עליך." במקום להשתמש בדבריו כבפיתיון נוסף, הוא מסיים את השיחה. "תיהנה מהערב שלך." הוא זורק לאמילי מבט חטוף. "אנחנו נדבר בבוקר." הוא עוקף אותנו ומתחיל ללכת, אבל אני לא ממשיך בדרכי, וגם אמילי לא פותחת במנוסה, אף על פי שהיא בהחלט יכולה לברוח עכשיו. אני פשוט עומד במקומי. ולמרבה הרוגז, מתחוור לי שהוא צודק. הוא פגע באנושיות שבי, ברגש שבי, שמגיב על הבטחה של מותו הקרוב. אני נושם עמוק ומנסה להכיל את מעמסת הרגשות שמציפים אותי במקום לדחותה. מפני שאי אפשר לשלוט במה שדוחים, ושליטתי העצמית חיונית לי אם ברצוני לשרוד, ואולי גם למשפחתי. ואולי גם לאמילי.


אני מניח את ידי על גבה של אמילי ודוחק בה קלות, כשאני שומע שוב את קולו של אבי. "בן." אני עוצר מבלי להסתובב אליו, והוא מוסיף, "בוא לבית ביום ראשון בלילה. גם דרק יבוא. הגיע הזמן שנסיים את משחק השח שלנו אחת ולתמיד."


האוויר סביבנו זז ואני יודע שהוא הלך, השאיר את דבריו תלויים באוויר בהתגרות. בכל מפגש משפחתי אחי ואני ממשיכים משחק שכבר נמשך שנים, וזאת דרכו של אבי לומר לי שבקרוב עליו להסתיים, שאחד מאיתנו חייב לנצח או שמועצת המנהלים תערוך הצבעת ראש־בראש על השליטה בחברה. ואבי, בתפקיד המלך, מתמרן את הטורניר, שאני מקווה בכל לבי שלא ימנה את אמילי עם משתתפיו. או שהיא בצרות, או שהיא עצמה צרות, והלילה הזה לא יסתיים בלי שאגלה בדרך זו או אחרת איזו מן האפשרויות נכונה.


אני יכול להמשיך ללכת, אבל איני עושה זאת. אני ממתין. אמילי רוצה לעזוב. אני נותן לה ללכת. אני אמצא אותה. אני אגלה את סודותיה.


"אני נשארת," היא אומרת ומשלבת את זרועה בזרועי.


לפני דקות אחדות הייתי שואל אותה למה, אבל עכשיו זה לא משנה. עכשיו אבי הזכיר לי שכל דבר, כל תשובה, עלולים להיות מניפולציה. הדבר היחיד שחשוב מעתה והלאה הוא האמת שאני זקוק לה מאמילי, ולא אכפת לי איך זה יקרה. גם אם המשמעות היא שאחזור לתוכנית המקורית שלי, אקח אותה למעלה, אקשור אותה למיטה ואזיין אותה עד שאקבל את התשובות שאני רוצה.


כסף מלוכלך 3 - מעשים מגונים


פרק ראשון


אמילי


אתה תמיד יכול להקריב את המלכה שלך ולתת לה למות כמו בת מלוכה. האם זה — האם היא — שווה את הניצחון?


מילים אלה, איום על חיי שבקע מפיו של דרק לפני רגעים ספורים, כמו מלחשות ברוח הקרירה של קולורדו המנשבת סביבנו; מקניטות את שיין ואותי כשאנחנו עומדים מצח־אל־מצח מתחת לעץ בגינה של הוריו; לועגות לנו כשאנחנו מנסים לדחותן בתואנה שהן בסך הכול מילים, לועגות לרצוני להאמין להבטחתו של שיין — שהכול יהיה בסדר. אני יודעת שהוא מתכוון למילים האלה, ורציתי שיאמר לי אותן, אבל כעת, כשאני מסוגלת שוב לחשוב בבירור, אני נזכרת במשהו שלצערי למדתי ממשפחתי — ובעיקר מאחי. שהבטחות, אפילו אלה שנובעות מכוונות טובות, הן כמו מים בכוס סדוקה. תזוזה או לחיצה אחת לא במקום והכוס תישבר, ובמקרה הזה ההשלכות עלולות להוביל לשפיכות דמים.


אני עוצמת את עיניי, ולרגע או שניים, ואולי אפילו שלושה, אני מניחה לעצמי להתנחם שוב בדבריו של שיין:


אנחנו בסדר...


הכול בסדר...


אבל בדיוק כשאני מתמסרת לרצוני להאמין שהוא צודק, אני לפתע נזכרת באותו הרגע, כשהיינו בבית ודרק הרים את ראשו ממשחק השח שלו ושל שיין והישיר את מבטו אליי. בשניות שבהן מבטו לכד את מבטי, והוא ביטא את האיום ההוא, כשעיניו מביעות זדוניות ורוע צרוף.


אנחנו לא בסדר.


אני רועדת כשמשב אוויר קר מכה בי, כיאה לרוח ערב אפריל המגיעה מהרי הרוקי. וכשידיו החזקות של שיין נוחתות על זרועותיי, חום מגעו מחלחל מבעד לחולצת המשי הכחולה הכהה שלי. "את זקוקה לצעיף שלך," הוא אומר ומשפשף את זרועותיי. "ולי אין אפילו מעיל שיאפשר לי להפגין קצת אבירות ולחמם אותך."


"אני בלי צעיף מפני שיצאתי לכאן בסערה, אף על שהיה אסור לי להתנהג ככה מול כולם," אני אומרת בעוד הרוחות האופייניות לדנוור מעיפות את שערי לתוך הפרצוף שלי. אני מסלקת אותו מפניי בפעולה שמזכירה לי שכרגע הוא אמנם חום, אבל הוא אמור להיות בלונדיני, ושהצבע הכהה מזויף בדיוק כמו שמי וזהותי. גם מציאות זו טופחת עכשיו על פניי לנוכח חיי החדשים לצדו של שיין, משום שלא הייתי רוצה להיות לו לנטל, אלא לנכס. "ואתה לא חייב להתנהג באבירות או להבטיח לי דברים שלא הייתי צריכה לבקש שתבטיח," אני מוסיפה. "אנחנו מוכרחים לחזור פנימה. ככל שנישאר בחוץ יותר זמן, ככה הם יקבלו את הרושם שאני שוטה מפוחדת."


הוא מקמר גבה. "שוטה מפוחדת?" הוא צוחק צחוק עמוק וסקסי, שמוכיח שהוא לא נוקשה כמו חולצתו הלבנה המעומלנת, ובו־בזמן מעיד שהוא לא מתייחס לחששות שלי ברצינות.


"זה לא מצחיק," אני אומרת, וידי נסגרת סביב העניבה הכחולה הכהה שבחרתי לו מתוך גחמה רומנטית שנהיה מתואמים בארוחת הערב המשפחתית שלו, אלא שאני כבר לא מרגישה רומנטית.


ידיו חוזרות לזרועותיי. "אף אחד לא חושב שאת מפוחדת. אם כבר, הם חושבים שאת כועסת."


"אני באמת כועסת. ולא על אבא שלך, שהזמין אותי כדי לבחוש בקלחת, או על אחיך שווידא שאביכם יקבל את מבוקשו. זה הטבע שלהם. אני יודעת את זה, אבל בכל זאת הגבתי. ואז אתה הגבת. הפכתי את עצמי לחולשה שלך." אני אוחזת במפרקי ידיו, ותחושת הבהילות מתעצמת בתוכי. "אנחנו מוכרחים לחזור פנימה," אני חוזרת ומנסה להתרחק ממנו.


הוא אוחז בי. "אל תיכנסי לשם במחשבה שאת צריכה להוכיח משהו."


"הנחתי להם לחשוב שאני מפחדת."


"התגובה האנושית — והטבעית — כשמישהו מאיים על החיים שלך היא פחד, מתוקה, ואני מתכוון להוציא אותך מכאן בהקדם האפשרי."


"לא," אני אומרת. "לא. אני מוכרחה להיכנס לשם ולתקן את זה. ואחר כך אני אתנצל כמו שצריך על זה שביקשתי ממך להבטיח דברים לא הוגנים."


"אני חוזר. התגובה הטבעית —"


"אל תגיד את זה שוב, שיין. אין שום דבר 'טבעי' בחיים שלי או שלך, ושנינו יודעים את זה. אני אנושית, כן, אבל הייתי צריכה לחכות עם אובדן העשתונות עד שנהיה לבד. אני כועסת על עצמי, וגם אתה צריך לכעוס עליי. למה אתה לא כועס עליי?"


הוא אוחז בפניי בין כפות ידיו. "אני לא רוצה שתהפכי לאדם קר וחסר רגישות כמו אמא שלי. אף פעם. אני רוצה שיהיו לך רגשות. אני רוצה שתהיי אנושית."


"אבל העובדה שאני נשארת חזקה כשאנחנו עם המשפחה שלך לא אומרת שאני קרה כמותה. אני לעולם לא אהפוך לאמא שלך, שיין. מפני שאתה לא אבא שלך, ואילו היית אבא שלך, הייתי עוזבת אותך."


הוא נושם עמוק ומניח את ידיו על מותניי. "אני לעולם לא אהיה כמו אבא שלי."


"אני יודעת," אני אומרת. "אחרת לא הייתי כאן, אבל דרק —"


"מסתובב עם אגו פצוע נוסף על היד החבושה שלו הודות לסכין של אדריאן. הוא מנפח את החזה בניסיון להיראות כאילו לא אכפת לו שהוצאתי אותו רע בעיני הקרטל. ועכשיו אבא שלי זרק לו את הכפפה ואיים על הירושה שלו."


"זה היה אמיתי? או חלק מהמשחק שהוא משחק עם שניכם? כלומר, למה שהוא יעשה את זה, כשהוא נהנה לצפות בדרק ובך נאבקים אחד בשני?"


"מפני שהוא מתכוון לנקום במייק רוג'רס על זה שהוא שוכב עם אמא שלי. הוא מתכנן לרכוש את מרכז הספורט שבו מתאמנת הקבוצה המקצוענית של מייק, ואז לגייס, או לקנות, קבוצה אחרת. ולפי חוזה ההתקשרות שעליו חתמתי כשהצטרפתי לחברה, כל חוזה דורש את החתימה שלי נוסף על החתימה שלו. במילים אחרות, הוא צריך לרַצות אותי, ולכן הוא רוצה להגן עלייך."


עד שהוא מסיים את דבריו, כבר הספקתי להחוויר בתדהמה ולהתאושש שוב. "אני לא יודעת מה לומר. זה ענקי. עצום אפילו. ויקר." לפתע אני מבינה. "בגלל זה הוא נפגש עם המשקיעים."


"בדיוק. זה גם חוקי ומאוד רווחי, ובפעם הראשונה בחיי הבוגרים אבא שלי ואני נמצאים באותו צד של המתרס." אצבעותיו מתהדקות על מותניי. "המצב בשליטה. הכול בסדר."


"לא," אני מוחה. "זה לא כל כך פשוט ואתה יודע את זה. מייק לא יעבור על זה בשתיקה, והוא בעל המניות הגדול ביותר בחברה שאינו בן משפחה. הוא יגיב על המתקפה שלך במתקפה משלו."


"ככל שאנחנו יודעים, הוא כבר פתח במתקפה ומתכנן השתלטות עוינת."


"זה רק מחדד את הנקודה שלי. הוא יתקוף אתכם, ואין לנו מושג באיזה צד אמא שלך תבחר. ובלי קשר לכל זה, גם אחיך בעייתי. דרק הביע שנאה טהורה הערב. הוא לא ויתר על הקרב. הוא יעשה כל מה שהוא יכול כדי לגנוב לך את החברה."


"הוא לא יכול לקחת ממני את מה שלא שייך לי, מתוקה. אבא שלי עדיין המלך."


באותו הרגע אני מבינה שדרק השפיע עליי עד כדי כך ששכחתי מברנדון האב. ידי מתרוממת לחזה של שיין. "איך אתה מרגיש לגבי החדשות של אבא שלך?"


"את לא חייבת לנתח את הרגשות שלי, מתוקה," הוא אומר. הוא מן הסתם רואה את הכיוון שאליו אני מנתבת את השיחה, ואף מאשר זאת כשהוא מוסיף, "אני מודה שהרגשות המעורבים שיש לי כלפי אבא שלי מזכירים אדמת ביצות. ואין לי כוונה להתעמק ברגשות האלה לפני שאגלה אם זה אמיתי או רק עוד אחד מזיבולי השכל שלו."


זיבולי שכל. זה כל מה שהוא מרגיש שהוא מקבל מהמשפחה שלו, והלילה הם קיבלו את עזרתי. "אתה חושב שהוא משקר?" אני שואלת, בטוחה ששיין נמצא בהכחשה כדי להגן על עצמו מפני שקיעה באדמת הביצות שהזכיר. "איזו סיבה יש לו לשקר?"


"אני מסוגל לחשוב על כמה סיבות אסטרטגיות שקשורות לחברה ולמייק, אבל אני אסביר אותן אחרי שנחזור הביתה ונשכח מהערב הזה בעזרת שלושה זיונים לפחות."


החספוס בקולו מגלה לי שאני לא הסיבה היחידה שהוא רוצה לעזוב. "אז כדאי שנחזור פנימה, כדי שתוכל לגלות את האמת שדרק ואמא שלך כנראה כבר יודעים."


"אף אחד מאיתנו לא יגלה את האמת בתוך הבית הזה," הוא אומר, "וכבר שלחתי לסת' הודעה שימצא לי תשובות." עיניו מתחממות. "מה שאני באמת רוצה זה לדפוק לאבא שלי תרגיל ולעזוב בלי לשחק במשחק שלו. ואני עוד יותר רוצה אותך עירומה לידי."


הוא כועס. אני שומעת את העוקץ בקולו, חשה במתח שבגופו. והוא מרגיש כך מפני שהוא בטוח שאביו משקר. אלא שלא נראה לי שזה באמת העניין. לדעתי, הוא מפחד, מפחד לקוות ולגלות שזה שקר. אני מתקרבת אליו עד שרגלינו נצמדות. "שיין —"


"את לא החולשה שלי," הוא אומר בקול רך שאיכשהו נשמע גם החלטי. "את בדיוק ההפך. את עומדת בסתירה מוחלטת למשפחה הזאת ולכל מה שהיא מייצגת, ואת מזכירה לי את השינוי שאני נלחם לעשות." הוא מניח את ידו על עורפי ומנשק אותי, לשונו מלקקת את דרכה פנימה, וטעם הכעס שלו, הצורך שלו במפלט, מחלחלים לתוכי ומגלים לי שאין־ספור השקרים של אביו בוערים בנפשו וברגשותיו. "כשנחזור לבית והמשפחה שלי תנסה לבלבל אותך, ואין לי ספק שהם ינסו, תחשבי על איך שתזייני אותי כשנגיע הביתה. מפני שזה מה שיעסיק אותי."


לחיי מתלהטות לנוכח הבוטות הארוטית של דבריו, של הגבר הזה שתמיד מצליח לגרום לי להרגיש מעט ביישנית ומאוד מגורה. הוא שוב צוחק, קולו נמוך וסקסי, ומלטף את לחיִי. "אין לי מושג איך את עדיין מסוגלת להסמיק אחרי כל מה שעשינו, אבל אני אוהב את זה." ולפתע מצב רוחו קצת משתפר, והוא כורך את זרועו סביב כתפיי, ואנחנו צועדים לעבר הדלת. "לפחות מובטחת לנו ארוחה טובה," הוא אומר. "אמא שלי שוכרת רק את שירותי ההסעדה הטובים ביותר."


"כל האוכל שאכלת בילדות הגיע משירותי הסעדה?" אני שואלת ונזכרת שהלילה, חרף כל רגעי האי־נוחות שללא ספק עוד יהיו, המשפחה שלו מאפשרת לי להציץ אל עברו של שיין, ועל כך אני שמחה.


"תאמיני או לא, אמא היתה עקרת בית של ממש כשהייתי ילד, עד כדי כך שכשהייתי חוזר מבית הספר, הייתי מקבל עוגיות חמות היישר מהתנור."


"אני מתקשה לדמיין את אמא שלך בסינר. מה שינה אותה?"


"אני מניח שאבא שלי שינה אותה."


אנחנו מגיעים לפטיו, ושיין אוחז בידית הדלת, אבל במקום לפתוח אותה, הוא מזיז ומשעין אותי על משטח הדלת הנוקשה, מניח את אחת מידיו על העץ לצד הראש שלי, וידו השנייה נוגעת בלהט במותני. "אני לא אתן לאף אחד לפגוע בך. את יודעת את זה, נכון?"


כל רמז לשעשוע נעלם מקולו, ודבריו נאמרים בשקט עז, כפי שהוא נוהג להפגין את אהבתו אליי, ורגשות לא מזוהים מציפים את חזי. אף אחד מעולם לא רצה להגן עליי כמו הגבר הזה. לאף אחד מעולם לא היה אכפת ממני עד כדי כך, ואני יודעת שגם אני מרגישה כך כלפיו. אני כורכת את זרועותיי סביב צווארו ומתרוממת על קצות הבהונות, מצמידה את שפתיי לשלו ומשתהה שם לרגע לפני שאני אומרת, "גם אני לא אתן לאף אחד לפגוע בך." אני מרימה אליו את מבטי. "אתה יודע את זה, נכון?" אני חוזרת על שאלתו אליי.


הוא עומד בלי להזיז שריר, חסר תנועה, חסר הבעה, עד שידיו חוזרות לאחוז בזרועותיי, והוא שוב מושך את פי לשלו בנשיקה מהירה וחזקה. אחריה הוא אומר, "אלוהים, אישה. מה את עושה לי? בואי נגמור עם הערב הזה ונחזור הביתה." הוא מפנה אותנו לעבר הדלת ופותח אותה, מניח לי להיכנס שוב לבית משפחת ברנדון, מקום שבו חיים, אהבה וצחוק כמו מתרכזים סביב מאבקו של אדם אחד לשרוד, אף על פי שייתכן שהוא כבר הפסיד.


אני נכנסת לבית ראשונה, ומבטי שוב מטייל לאורכה של המבואה המעגלית, המרהיבה ורחבת הידיים, ומתרומם אל התקרה המקורה המיוחדת, שלפתע נראית לי הולמת להפליא בהתחשב בכך שהמשפחה הזאת בהחלט יוצאת דופן. שיין סוגר את הדלת ומצטרף אליי בדיוק כשאני שומעת את קולה של מגי.


"הנה אתם!"


למשמע קולה של אמו, שיין ואני פונים שמאלה ורואים אותה ממהרת לעברנו. כרגיל, חליפתה השחורה ושערה הארוך הכהה הגולש על כתפיה משווים לה מראה אלגנטי להפליא. "השף מתעקש שנאכל את האוכל שלו עכשיו," אומרת מגי, "אחרת, הוא טוען שבלוטות הטעם שלנו יסבלו." ידו של שיין מתמקמת על גבי התחתון ברכושנות בזמן שהיא מצביעה עלינו. "אני צריכה את שניכם בחדר האוכל, ומיד." היא נעמדת לפנינו, מנמיכה את קולה ופונה לשיין. "הטיפול הזה בסרטן הוא הדבר האמיתי?"


"למה שהוא יזייף הליך רפואי?" שואל שיין, וניכר בו שאין לו כל כוונה לשתף אותה בספקות שהעלה.


שפתיה מתהדקות. "למה שהוא יכריז על הטיפול בלי לספר קודם לאשתו?"


אצבעותיו של שיין מתכווצות לעומתי. "זאת בהחלט שאלה טובה, אמא." הוא אומר ובקולו רמז קל לציניות, ואני יודעת שהוא חושב עליה ועל מייק, ומודאג ממניעיה ומנאמנותה. אבל לפתע יש לי התגלות. האם ייתכן שבלי להיות מודע לכך, שיין התמודד עם הפגמים של אביו בכך שציפה מאמו לעמוד בסטנדרטים של שלמות?


מגי מביטה בו כלא מאמינה. "אנחנו מדברים פה על אבא שלך, שיין. הוא לא עושה צעד בלי לחשוב על סוף המשחק או ללא אסטרטגיה כלשהי שתוביל אותו לשם."


"הישרדות," הוא אומר, "נראית לי אסטרטגיה ישירה למדיי עם סוף־משחק ברור כשמש."


"ישירה?" היא אומרת בתקיפות. "אם המילה 'ישיר' היתה תקפה לגבי אבא שלך, הוא היה מספר לי על הטיפול שלו קודם, כמו שעושים רוב הבעלים. ואילו אבא שלך היה 'ישיר', הוא היה משלים עם המשפחה שלו ברגע שאבחנו אותו." קולה מאופק, נוקשה, ואני לא יודעת אם היא מרסנת את רגשותיה הבוערים או אם בעלה פגע בה כל כך, עד שזאת פשוט התנהגותה הצוננת של מלכה שהמלך שלה בגד בה.


"ואם," היא ממשיכה, וניכר בה שהיא עדיין לא סיימה, "אם האיש הזה היה 'ישיר', הוא לא היה נותן לך ולאחיך לשחק 'משוך בחבל' בחבל שסכינים קשורות משני קצותיו. אבא שלך נהנה מהמשחקים שלו, והוא ימשיך ליהנות מהם עד יום מותו, בזמן שאנחנו סובלים. אולי אפילו אחריו." היא משלבת את זרועותיה, אבל לפני שהיא עושה זאת אני שמה לב שהן רועדות, תגובה שעלולה להעיד על כמה דברים, במיוחד על אשמה או כאב לב. "אתה," היא שואלת ומתרכזת בשיין, "ידעת על הטיפול הזה קודם לכן?"


"לא ידעתי," מאשר שיין.


"ודאגת שסת', שלמיטב ידיעתי הוא פרפקציוניסט קיצוני להחריד, ישגיח על כל מה שהוא עושה?"


"נכון," אומר שיין.


"אז זה מוכיח את הטענה שלי," היא אומרת, וכעס מרעיד שוב את קולה. "הוא עובד על כולנו בעיניים."


"האמת היא," אני מעיזה להתערב מפחד ששניהם יגיעו למסקנות שמבוססות על היסטוריה של התנהגות מניפולטיבית מצדו של ברנדון האב, אף על פי שהמצב עלול להיות שונה הפעם. "לחברה הכי טובה של אמא שלי היה סרטן בשלבים סופניים, והייתי קרובה אליה מספיק כדי לדעת את הפרטים. כשחולה מגיע למצב סופני מוסיפים אותו לרשימת טיפולים ניסיוניים — כל עוד הוא מעוניין להשתתף בניסוי, כמובן. כשמתחילים לערוך ניסוי שמתאים לו, זה בדרך כלל פתאומי, וזה מה שקרה לה. היא גילתה שטיפול כזה קיים והתחילה לקבל אותו בטווח של כמה ימים."


"ואיך זה הסתיים במקרה שלה?" שואלת מגי, ועיניה הכחולות נעוצות בי.


"היא חיה חמש שנים לאחר שאמרו לה שנותרו לה רק שלושה חודשים לחיות," אני אומרת. "אז לא, זאת לא היתה תרופה, אבל הטיפול בהחלט העניק לה עוד כמה שנים יקרות ערך שלא היו לה בלעדיו."


"אני מבינה," לוחשת מגי, הבעת פניה בלתי קריאה, אך בתשובתה הלקונית יש נימה של דאגה שלא תואמת כלל את מה שידוע לי על האישה הזאת, כאילו המאבק הפנימי שמתחולל בה עשוי להסיח את דעתה מהעמדת הפנים. אבל יש בזה משהו מהפנט. יכול להיות שכל קיומה אינו אלא מופע גדול ומתיש?


"גברת ברנדון."


הקול הגברי מהדהד משמאלנו, מאזור המטבח, ומגי לא מסתובבת אליו, אלא שואפת עמוקות ואומרת בנשימה עצורה, "בסדר, שף רוֹד." היא מביטה בשיין. "אביך ואחיך כבר נמצאים בחדר האוכל." ואז מבטה ננעץ בי. "אף אחד אחר לא יודע מה גרם לך להגיב כך, ועלייך לדאוג שכך זה יישאר." היא גוערת בי, ואני לא יודעת אם המניעים שלה אנוכיים, אבל לשיין ולי זה דווקא מתאים.


"כעסתי," אני אומרת. "לא אכפת לי שהם ידעו. אני אגיד להם."


שפתיה מתהדקות בחיוך מרומז. "התגובה הזאת מקובלת עליי." היא אומרת, ולפתע היא שוב נראית לי עוקצנית כהרגלה. היא מסתובבת ומתחילה ללכת.


שיין ואני עומדים ומביטים בה חוצה את המבואה המרוצפת. אף אחד מאיתנו לא זז או מדבר, ורצועת המתח מתהדקת סביבנו ואנחנו נחנקים מהאנרגיות של משפחתו. "הוא לא סיפר לה לפני שהוא סיפר לנו," מפטיר שיין ברגע שאמא שלו נעלמת במטבח, "בגלל מייק. ואני יודע שעמוק בפנים היא יודעת את זה, גם אם היא לא מודעת לכך."


מהערתו אני מבינה פחות או יותר מה עובר עליו, גם אם הוא לא מבין. מצבו הרגשי לא טוב. אני נעמדת מולו ומניחה את ידיי על מותניו. "אלה לא המקום או הזמן לומר לך את זה, אבל אם אנחנו נשארים לארוחת הערב, אין לי בררה. מישהו עלול לשמוע אותי כאן או שעדיף שנצא?"


"אין בעיה להישאר כאן אם תדברי בשקט," הוא אומר וסקרנות בעיניו. "מה רצית לומר לי?"


"שאלתי אותך מה שינה את אמא שלך, ואתה האשמת את אבא שלך. אני לא מצדיקה את המעשים של אמא שלך, אבל, שיין, היא לא השתנתה בן־לילה. היא חיה עם אבא שלך יותר משלושים שנה. היא החליטה להישאר ומצאה דרך לשרוד."


"אני יודע את זה," הוא אומר.


"ברור שאתה יודע את זה," אני אומרת. "זה הרי הגיוני, אבל האם אתה באמת מבין את זה? מפני שאני זוכרת עד כמה הערצתי את אמא שלי אחרי שאבי התאבד, וכמה קשה היה לי כשגיליתי שהיא בסך הכול בן אדם כמוך וכמוני. ושיש בה פגמים, בדיוק כמו אמא שלך."


"למה היה חשוב לך לומר את זה דווקא עכשיו?"


"מפני שהבית הזה הוא לא אולם בית משפט. זה הבית של המשפחה שלך, האנשים בו הם בני המשפחה שלך, ואם אתה עסוק בתחושת הבגידה שהפגמים של אמא שלך מעוררים בך, לא תוכל להתרכז באבא שלך ובאחיך." אני מתאמצת לבלוע את רוקי ומכריחה את עצמי לומר את המילים ולהתעמת עם האמת. "ועכשיו, כשאני יודעת עד כמה מסוכנים האנשים שאחיך סיבך את המשפחה שלך איתם, שיין, אני ואתה יודעים שטעות בשיפוט עלולה להיות קטלנית."


הוא מביט בי, עיניו האפורות אטומות כהבעת פניו: שנייה אחת, שתיים, שלוש. ואז הוא מניד קלות בראשו, וזה כל מה שאני צריכה. הוא שמע אותי. הוא מבין. אין צורך להוסיף דבר. ידו שוב גולשת סביב מותניי, והוא מוביל אותנו עמוק יותר לתוך המבואה, אל בית משפחתו, לעבר משהו הרבה יותר נורא מעוד מפגש משפחתי מלחיץ שרוב האנשים מעדיפים להבריז ממנו. מפני שבמקרה של שיין, במקרה שלנו, אנחנו לא צועדים לעבר קרובי דם ותו לא. אלא לעבר אנשים שרוצים לשפוך דם, ושאחד מהם איים על חיי הלילה. ולדעתי, הוא אפילו לא האיש המסוכן ביותר מביניהם. או המסוכן ביותר בחיי, או בחייו של שיין.


כסף מלוכלך 4 - סוף משחק


חלק ראשון


מלאך המוות


שיין


פרק ראשון


"אני אקדיש את חיי לכאב שלך. אני אקדיש את חיי לסבל שלך. אתה עוד תמות מוות איטי וכואב בגלל זה."


אדריאן מרטינה — ברון הסמים והמפלצת — לא מגיב על הנדר שנאמר בקול גרוני, או על העובדה שאחי והאישה שאני אוהב שוכבים על הרצפה לידי, ודם מכסה אותם ואותי. אבל אני כן מגיב. אני מקיץ מההלם שהכה בי נוכח מצבם, מרים את ראשי וצועק לעברו, "תזעיק אמבולנס, לעזאזל!" כשאצבעותיי מגששות על פני צווארם של דרק ואמילי בחיפוש אחר דופק. האושר הרגעי שמציף אותי כשאני מגלה את הדופק של אמילי מתעמעם מיד לנוכח חיוורונה וגופה הדומם, ולנוכח הדופק הכמעט־לא־קיים שאני סוף־סוף מרגיש אצל דרק.


לפתע רעד מבשר רעות מפלח אותי, ומבטי מזנק אל אדריאן בדיוק כשהוא שולף את אקדחו. אבל אין לי זמן לומר לו איזה בן־זונה פחדן הוא, שכן הוא כבר מרים את הקנה מעל לראשי ויורה. אני נרתע מהרעש. ירייה אחת. ירייה שנייה. ולמרבה האירוניה, אף על פי שמרטינה הוא זה שהכניס אותנו למצב הזה, כשהוא יורה בשלישית, אני בכל זאת נמלא תחושת הקלה וצלילות. מרטינה זקוק לי אם ברצונו להרוויח כסף, מה שאומר שאני יכול לחזור להתרכז במי שחשוב: דרק ואמילי. הנוזל הדביק שאני נוגע בו כשאני מניח את ידי על חזהו של דרק מעיד על כך שמצבו רע. מאותו הרגע והלאה הכול כמו מתרחש בהילוך איטי, כאילו אני במנהרה, אף על פי שתנועותיי נראות לי מהירות. אני מוודא שאמילי לא מדממת, אם כי היא עדיין לא זזה, אבל הדופק של דרק עדיין חלש, ויש לו בחזה שני חורים מהקליעים שפגעו בו, שמדממים כמו ברזים פתוחים.


"פאק," אני מתנשף, זרם אדרנלין עובר בי, וידיי מפעילות לחץ על הפצעים. "תזעיק אמבולנס, לעזאזל!" אני שוב צועק, וכשאני מטפס מעל לדרק כדי לשים עין גם על אמילי, מבטי זז שמאלה ונופל על רמון, ששרוע לרגליו של דרק. "תזעיק אמבולנס דפוק ומיד!"


קולו של אדריאן נישא באוויר בצעקה רמה, ובן־רגע הוא כורע על ברכיו מצדו השני של דרק. "העזרה בדרך," הוא מכריז, ומוסיף, "וזאת אשמתו של רמון, לא שלי."


אני מתעלם מטענת החפות, בוחן את צווארו בעיון ונועץ בו מבט. "תוריד את העניבה שלך," אני מורה לו, שכן מכנסי הג'ינס וחולצת הטריקו ספוגי־הדם שלי כבר לא יועילו בתור חוסם העורקים שנחוץ לדרק. אני מקווה. באמת שאין לי מושג דפוק מה אני עושה כרגע.


"תמשיך להפעיל לחץ על הפצעים," הוא אומר ומסיר את העניבה. "אני אעביר אותה מתחתיו."


"תעשה את זה," אני אומר בלי להטיל ספק בנכונותו לעזור. היא נובעת מחששו שבטיחותם של דרק ואמילי, או בעצם הסכנה שנשקפת להם, עלולה להשפיע על רצוני להשיג לו את הכסף שנשבעתי להשיג לו כדי להעיף אותו לכל הרוחות מהחברה. הבעיה שלו היא שכבר מאוחר מדי לעשות עסקה שתשים סוף לקשר שלנו על הצד הטוב ביותר. אני מתכוון להרוג אותו, אף על פי שרבים לפניי ניסו ונכשלו, אבל קודם כול עלינו להציל את האנשים שאני אוהב.


הוא צועק לעבר אנשיו, ודומה שבתוך שניות כבר יש לנו מגבות, והוא קורע אותן וקושר אותן זו לזו. אנחנו כורכים אותן סביב החזה של דרק, ואם כי בשבילי התהליך אכזרי ומגואל בדם, על דרק הוא לא משפיע כלל. הוא לא זז. הוא לא מגיב. לא למגבות או לעניבה או לחגורות שבהן השתמשנו כדי לעצור את שטף הדם. אנחנו בדיוק מסיימים לעשות כל שביכולתנו, לפחות למיטב ידיעתי, כשאני שומע, "שיין. מה לעזאזל קורה — לכל הרוחות."


למשמע קולו של אריק אני מיד מרים את מבטי לפתח הדלת, ורואה שהוא עומד בכניסה, ומצדדיו שניים מהבריונים של אדריאן, וכל אחד מהם אוחז באחת מזרועותיו. אריק לבוש בפיג'מה, ומן הסתם, כבר נכנס למיטתו לקראת הניתוחים שעליו לבצע מוקדם בבוקר, כשתפסו אותו והביאו אותו לכאן. "לזה אתה קורא עזרה?" אני דורש, מבטי חוזר לאדריאן ושפתיי מתהדקות. "הוא לא חלק מזה."


"הוא יכול לעזור," אומר אדריאן. "ואנחנו זקוקים לעזרה."


"עזרה זה 'אמבולנס'," אני מסנן. "הזמנת אמבולנס, נכון?"


"תשחררו אותי," דורש אריק כשהוא מושך את עצמו מאחיזתם של שני הגברים וממהר אל אמילי, כורע על ברכיו לידי ובודק את הדופק והקרקפת שלה. "מצבה יציב, אבל יש לה פגיעת ראש," הוא מכריז, וכבר מתקרב אליי. "מה יש לנו כאן?" הוא שואל ומסמן לי לזוז לכיוון רגליו של דרק כדי שיוכל להתיישב קרוב לחזה של אחי.


"מצאתי שני פצעי ירי," אני אומר ומביט באריק מצמיד שתיים מאצבעותיו לצווארו של דרק. "היה הרבה דם," אני מוסיף. "אני לא בטוח אם יש עליו עוד פצע כניסה."


"לא מצאתי פצעי יציאה," מוסיף אדריאן. "הוא צריך ניתוח. מזל שאתה מנתח."


מבטו של אריק מזנק לאדריאן. "הוא לא ישרוד ניתוח ללא עירוי דם. וגם אם הוא ישרוד, אני לא מנתח מהסוג הזה. אני אהרוג אותו."


"תנסה להרוויח לו זמן," מורה לו אדריאן.


"הוא זקוק לדם ולאמבולנס," מתעקש אריק. "הרבה דם, ואני לא מסתובב עם דם בכיסים. האמבולנס היה אמור להגיע לכאן לפניי."


"הזעקת אמבולנס או לא?" אני דורש לדעת.


"הוא יגיע," מבטיח לי אדריאן. "וכשהוא יגיע, אנחנו צריכים להיצמד לעובדות. לדבוק באמת. רמון קינא בדרק ובתרזה. היה לכם עימות בגלל דרק, ונניח שהוא פגע גם באמילי כדי להתנקם בך." הוא מקיש באצבעותיו, ואחד הגברים לוקח צעד קדימה. "מרטין הרג אותו כדי להציל אותנו."


"אתה הרגת אותו," אני אומר.


"אני הרגתי אותו," מאשר לי האיש.


סירנות נשמעות במרחק הלא־כל־כך־רחוק. "האמבולנס שלך," אומר אדריאן. "כמובטח."


אני מצמצם לעברו את עיניי. "אם ידעת שהאמבולנס בדרך, אז מה אריק עושה פה? למה הצעת שהוא ינתח את דרק?"


"אני מאמין בנקיטת אמצעי זהירות," הוא אומר, ולפני שאני חוזר על הערתו של אריק, שהאמבולנס היה צריך להגיע לפניו, אדריאן מוסיף, "ועל פי מצבו האנוש של אחיך, לא היה לו הרבה זמן."


"הודות לך," אני אומר, וקם על רגליי בזמן שהוא קם על שלו, ואני יכול להרגיש את מסכת השליטה העצמית שנאבקתי לשמר הולכת ונסדקת. "ושנינו יודעים," אני מוסיף בזמן שאנחנו נועצים זה בזה מבטים מעל לגופו של אחי, "שאמרת 'תרוויח לו זמן', מפני שטייחת משהו לפני שהתקשרת לאמבולנס."


"הזמנתי אמבולנס," הוא חוזר, וקולו חד כמו להב הרגשות שמשסע אותי.


"לא מהר מספיק," אני אומר, ואז מאבד שליטה ומזנק לעברו, אלא שאריק מיד אוחז בכתפיי.


"דרק," הוא אומר. "תחשוב על דרק."


"אני חושב על דרק," אני אומר בחריקת שיניים. "ועל אמילי."


"אחר כך," הוא אומר. "תעשה את זה אחר כך."


קולות נשמעים בבניין, ולפתע פרמדיקים ממהרים לתוך החדר ומפיגים את המתח שמילא את האוויר, וזה מתחלף בבהילות ובכאוס. אני צועד לאחור כדי להעניק לגברים עטויי־המדים מרחב פעולה, ואדריאן עושה כמותי. אריק, לעומת זאת, עומד במרכז ההתרחשות ועוזר לצוות. אני נדחק לאחור, עד שלבסוף אדריאן ואני עומדים זה לצד זה ומביטים בהם עובדים. אבל מבחינתי הוא לא קיים. רק אני עומד שם, לבדי, ומחכה לשמוע אם האישה שאני רוצה להינשא לה והאח שאני אוהב על אף הפגמים שבו עומדים לחיות או למות.


אני צופה בפרמדיקים פועלים במרץ בניסיון להכניס את מחטי העירוי לוורידיהם של דרק ואמילי, בזמן שאחד מהם מזמין מראש מנות דם. אני עומד מחוץ למסעדה כשמגלגלים את דרק ואמילי לעבר שני אמבולנסים נפרדים.


"אתה יכול לנסוע רק עם אחד מהם," אומר אריק. "אני אסע עם דרק למקרה שהוא יזדקק לעזרה. אתה תהיה עם אמילי."


הצעתו חוסכת לי את הייסורים שבהחלטה עם מי לנסוע, ואני מהנהן בהערכה וממהר לעמוד ליד אמילי; אחד הפרמדיקים מסדר את העירוי שלה ומשום־מה לא נראה מרוצה במיוחד. "אני בעלה," אני אומר ללא היסוס. "יש עוד בעיות מלבד פגיעת הראש?"


"אני מנסה לגרום לנוזל לעבור בצינורית כמו שצריך," הוא אומר, מרוכז בזרוע שלה ולא בי, אני מושיט את ידי ואוחז בידה הקטנה העדינה. היא קרה. פניה חיוורות. לבי נשבר. אני רוכן לעבר לחייה, מקרב את פי לאוזנה. "אני צריך אותך, אישה. את לא יכולה לעזוב אותי. זאת פקודה."


"אנחנו צריכים להכניס אותה לרכב," אומר הפרמדיק בזמן שפרמדיק נוסף נעמד לידי, ושוב כופה עליי להתרחק ממישהו שאני אוהב ולהפקיד אותו בידיו של מישהו אחר. זה הורג אותי. זה פאקינג מוציא אותי מדעתי.


"שיין."


אני פונה אל אריק, שעומד ליד האמבולנס. "הוא קורא לך. בוא. אני אסע עם אמילי." אני רואה את האלונקה של אמילי נישאת אל תוך האמבולנס, וכשאני מסתובב שוב לעבר אריק, הוא כבר עומד לפניי.


"מצבו לא טוב, בנאדם," הוא מזהיר ומניח את ידו על כתפי, אבל אני מרגיש כאילו הוא נועץ סכין בחזי. "לך תהיה לצדו," הוא מעודד אותי. "אנחנו נטפל באמילי." הוא בוחן את הפרמדיק ואותי. "לך עכשיו, לפני שהם ישאירו את שנינו כאן." הוא נכנס לאמבולנס שבו נמצאת אמילי, ואני רואה שהם מתחילים לסגור את דלתות האמבולנס של דרק.


"רגע!" אני קורא אליהם ומתחיל לרוץ. "אני אח שלו. אני בא איתכם."


"שיין?" האיש שואל.


"כן. שיין."


הוא מהנהן לעברי, פותח קצת את הדלת וזז לאחור כדי שאוכל להיכנס. אני מטפס לתוך הרכב, ואיני צריך לשאול איך הפרמדיק ידע את שמי. דרק נאנק, "שיין," ממקומו על האלונקה, עיניו עצומות, מימינו ניצב מוניטור, והפרמדיק זז כדי לפנות לי מקום משמאלו.


"אני כאן," אני אומר וכורע על ברכיי לצדו בדיוק כשהדלתות נסגרות בטריקה רועשת, ויללת הסירנות מפלחת את האוויר כמבטיחה שהמוות דולק אחרינו. "אני כאן," אני חוזר.


ריסיו מרפרפים ועיניו נפקחות. "שיין," הוא לוחש, אבל אף על פי שהוא מביט בי, איני בטוח אם הוא באמת רואה אותי.


"כן," אני אומר. "שיין. זה אני. אני כאן." אני לוקח את ידו בשלי. והיא קרה. קרה כקרח. "אני כאן," אני חוזר, מפני שככל שהייתי רוצה לומר לו שהוא יהיה בסדר, ואם כי המשפחה שלנו דפוקה לחלוטין, מעולם לא שיקרתי לו. ואין בכוונתי להתחיל עכשיו. בעצם, אולי עדיף אם אשקר. אולי שקר מתוק־מריר הוא בדיוק מה שהוא צריך לשמוע.


"אמילי?" הוא שואל.


"מצבה יציב."


"מה... מה..."


"היא קיבלה מכה בראש."


"לעזאזל," הוא מקלל ודם נאגר על שפתו. "ניסיתי..."


"הצלת אותה," אני מבטיח לו, ודבריו ומצוקתו מעידים שצדקתי. הוא ספג את הקליעים האלה בשבילה. "היא קיבלה מכה בראש. היא תהיה בסדר." ואני מסרב להכיר באפשרות שהמילים עלולות להיות השקר שרציתי למנוע ממנו.


"לא התכוונתי... המצב פשוט..."


"אני יודע," אני אומר ומעיף מבט במוניטור. לחץ הדם הנמוך שלו מדאיג אותי. "אנחנו נשרוד את זה," אני מוסיף ומחזיר את תשומת לבי אליו.


"שיזדיין מרטינה," הוא לוחש, ומבטו עז. "תציל... את החברה שלנו."


"נציל אותה ביחד כשהמצב שלך ישתפר."


"תבטיח לי. תבטיח... שאתה... תציל —"


אני לוחץ את ידו. "דרק."


"תבטיח לי, לעזאזל."


"אני מבטיח," אני אומר ומתעב את התחושה שעולה בי, שזה ה'סוף'.


עפעפיו צונחים, ושוב מתרוממים. "תרזה... תגיד לתרזה... שאני... אוהב אותה."


"אתה יכול לומר לה את זה בעצמך."


"תגיד לה, שיין." הקו הלבן שנוצר סביב שפתיו כמו מתעבה. "בבקשה."


"בסדר," אני מבטיח. "אני אגיד לה."


"עוד... דבר אחרון..."


"או־קיי," אני אומר, והמילה הזאת, 'אחרון', מרסקת אותי. "מה רצית לומר?"


"תגיד לפאפא... תגיד לו... שניפגש בגיהינום, ושהוא... לא יהיה המלך." עפעפיו שוב צונחים ופניו נרפות, כאילו השיחה שלנו העניקה לו שלווה. או שהוא פשוט איבד את ההכרה. "לחץ הדם שלו עושה בעיות?" אני שואל ופונה לפרמדיק.


"כן," הוא אומר. "אבל אין לנו הרבה מה לעשות לפני שנגיע לבית החולים."


"מתי נגיע?"


"בעוד חמש דקות."


חמש דקות מסויטות, שבמהלכן לא יהיה לי מושג מה מצבה של אמילי בזמן שאני מתפלל שאחי לא ימות לנגד עיניי. וברגע שהמחשבה עוברת בראשי, המוניטור של דרק מצפצף והקו שבו מתיישר.